דרוש מידע הפרעת אישיות ואנשים ביקורתיים כלפי עצמם... יש קשר? הבו פתרונות!

[א. פרי]

לאחר שכמה אשכולות נמחקו לי (ובצדק...)
אני די מתלבטת אם לכתוב בפרוג ולהביע את דעתי.
באשכול שפתחו ניקים אחרים אני נמנעת להגיב בד"כ שמא אקלקל את הכל והוא ימחק בגללי..
כי התגובות שלי לפעמים אולי חורגות מהחוקים כאן... החוקים לטובת ציבור הקוראים כמובן.

אז לאחר ההקדמה הזו אתם רואים שאני כן מעלה נושא שהוא ממש חשוב לדעתי:
והוא: העובדה שיש כאלה שמרגישים לא טוב עם עצמם.

במשך שנים הייתי בשוליים של החברה.
יש לכך המון המון סיבות.
למען האמת היו לי זמנים בהם דווקא לא הייתי בשוליים, אבל התחושה הפנימית שלי תמיד דחקה אותי לשם.
לאחרונה, דווקא כשהגעתי למקום ללא מוצא לכאורה, נאלצתי לפלס את דרכי בעולם, ולמדתי שאני שווה!
בתוך טלטלות החיים, מתוך מקום נמוך ובלתי אפשרי זכיתי להבין לאט לאט עד כמה יש לי ערך, והערך הזה לא קשור לשום דבר אחר. הערך שלי הוא כי אני שווה לכולם!
אני לא צריכה להיות מושפעת ממצב רוח של אף אחד, ולא להיות מושפעת משום מצב (זה אולי קצת קשה, אבל בתאוריה זה נשמע יפה).
אני יכולה להיות שמחה ובוטחת בלי קשר למה חושבים עלי, אני לא צריכה אף אחד. אני יכולה להיות הכי בסדר שאני יכולה, ללכת בדרך שאני מאמינה בה בס"ד, ובה בעת להעריך את האנשים השונים ממני גם אם הם לא כמוני.
זה תהליך קשה ומתגמל.

אז הנושא שנראה לי ממש חשוב לקדם ולעלות לדיון זה:

איך אנחנו, החברה ויחידים, יכולים למנוע את הקשיים האלה?
איך אפשר לגרום לכולם לחוש חברים של עצמם? (זו לא הגדרה שלי, שמעתי ציטוט מאחד מגדולי הדור שאמר שהאדם מחפש חברים אבל שוכח שהוא צריך קודם כל להיות החבר של עצמו.. משהו כזה)
האם זה התפקיד של החברה/ של בתי הספר/ מערכת החינוך/ או מדובר בעבודה עצמית?

אגב, האנשים שמרגישים ככה הם פעמים רבות בעלי הפרעת אישיות גבולית או נרקסיסטים.
האם זו גזירת גורל להיות כאלה? שמעתי שהאנשים האלו ממש סובלים, ואם גם אני בהגדרה, אז זה באמת מתסכל...

אני מעלה את הדברים לדיון כי למדתי עד כמה חשוב לדבר ולעלות למודעות, ידיעת הבעיה היא מחצית מפתרונה...

 

[מחזיק מפתחות]

שלום לך,
את נשמעת בחורה (?) שעבדה הרבה על עצמה להרגיש שווה ומוערכת למרות ואולי בגלל...
אני רוצה להבין מה השאלה שלך- האם לשאלה הזו התכוונת:
האם להיות שווה ומוערך זו עבודת חיים או תפקיד של מערכת כלשהיא? (חינוך/ משפחה)
התשובה:
נפש האדם היא מורכבת משלל זיכרונות ילדות, אופי מולד, תכונות ומצבי חיים שבנו אותה או שלא- המערכת המשפחתית כשהיא בריאה היא מכוננת באדם יסודות של ערך עצמי , בגיל חינוך הילד מושפע רבות ממשה שהחברה חושבת עליו ועל משפחתו ובאופן הזה הוא בונה את ערכו העצמי או שערכו העצמי יורד.

וכמו שכתבת, זו עבודת חיים להרגיש שווה ומוערך ולהוכיח לעצמנו את זה.
לשאלת הזו-

אגב, האנשים שמרגישים ככה הם פעמים רבות בעלי הפרעת אישיות גבולית או נרקסיסטים.
האם זו גזירת גורל להיות כאלה? שמעתי שהאנשים האלו ממש סובלים, ואם גם אני בהגדרה, אז זה באמת מתסכל...

כדאי באמת ללכת לאשת מקצוע מוסמכת שתדברי איתה ... קצת מוזר לכתוב "שמעתי שהאנשים האלו סובלים"-
האם את סובלת? לא טוב לך? מבולבלת?
הייתי ממליצה לך לפנות לאשת מקצוע.
הרבה הצלחה!

 

[הי אני אפרת]

לאחר שכמה אשכולות נמחקו לי (ובצדק...)
אני די מתלבטת אם לכתוב בפרוג ולהביע את דעתי.
באשכול שפתחו ניקים אחרים אני נמנעת להגיב בד"כ שמא אקלקל את הכל והוא ימחק בגללי..
כי התגובות שלי לפעמים אולי חורגות מהחוקים כאן... החוקים לטובת ציבור הקוראים כמובן.

אז לאחר ההקדמה הזו אתם רואים שאני כן מעלה נושא שהוא ממש חשוב לדעתי:
והוא: העובדה שיש כאלה שמרגישים לא טוב עם עצמם.

במשך שנים הייתי בשוליים של החברה.
יש לכך המון המון סיבות.
למען האמת היו לי זמנים בהם דווקא לא הייתי בשוליים, אבל התחושה הפנימית שלי תמיד דחקה אותי לשם.
לאחרונה, דווקא כשהגעתי למקום ללא מוצא לכאורה, נאלצתי לפלס את דרכי בעולם, ולמדתי שאני שווה!
בתוך טלטלות החיים, מתוך מקום נמוך ובלתי אפשרי זכיתי להבין לאט לאט עד כמה יש לי ערך, והערך הזה לא קשור לשום דבר אחר. הערך שלי הוא כי אני שווה לכולם!
אני לא צריכה להיות מושפעת ממצב רוח של אף אחד, ולא להיות מושפעת משום מצב (זה אולי קצת קשה, אבל בתאוריה זה נשמע יפה).
אני יכולה להיות שמחה ובוטחת בלי קשר למה חושבים עלי, אני לא צריכה אף אחד. אני יכולה להיות הכי בסדר שאני יכולה, ללכת בדרך שאני מאמינה בה בס"ד, ובה בעת להעריך את האנשים השונים ממני גם אם הם לא כמוני.
זה תהליך קשה ומתגמל.

אז הנושא שנראה לי ממש חשוב לקדם ולעלות לדיון זה:

איך אנחנו, החברה ויחידים, יכולים למנוע את הקשיים האלה?
איך אפשר לגרום לכולם לחוש חברים של עצמם? (זו לא הגדרה שלי, שמעתי ציטוט מאחד מגדולי הדור שאמר שהאדם מחפש חברים אבל שוכח שהוא צריך קודם כל להיות החבר של עצמו.. משהו כזה)
האם זה התפקיד של החברה/ של בתי הספר/ מערכת החינוך/ או מדובר בעבודה עצמית?

אגב, האנשים שמרגישים ככה הם פעמים רבות בעלי הפרעת אישיות גבולית או נרקסיסטים.
האם זו גזירת גורל להיות כאלה? שמעתי שהאנשים האלו ממש סובלים, ואם גם אני בהגדרה, אז זה באמת מתסכל...

אני מעלה את הדברים לדיון כי למדתי עד כמה חשוב לדבר ולעלות למודעות, ידיעת הבעיה היא מחצית מפתרונה...

קודם כל תודה על השיתוף ושאפו על האומץ
שנית, בעייני זה לא תפקיד של החברה או מערכת החינוך, הם יכולים לתת יד להתנהגות נעימה של אחד כלפי השני, בעיניי מי שאחראי לתחושת הביטחון והשלמות והאהבה העצמית אלו קודם כל ההורים
אלא אם מדובר בהפרעת אישיות ואז יתכן שאין קשר לדימוי העצמי שנבנה בילדות

 

[א. פרי]

שלום
לא קראתי את התשובות אולי אקרא מחר...
העליתי את הנושא לא בגלל עצמי כמובן..
אלא בגלל שחשוב שהנושאים האלו יהיו מדוברים.
וחשוב לתת להם זוויות נוספת.

אני מסתדרת ממש יפה עם עצמי ברוך ה', שימשיך ככה.
אני כן חושבת שכל אדם ראוי ליחס טוב ולמאור פנים מצידנו
ולא משנה מי הוא.
העליתי זאת כי יש מצב שאנחנו אוהבים לשפוט אחרים, ככה אנחנו וזה דווקא ממש בסדר.
הבעיה היא שאנחנו לא יכולים להבין מה הזולת סוחב בליבו, כך שאין לנו יכולת אמיתית לשפוט אף אחד!!

כל אדם ראוי שיאירו לו פנים, קודם כל אנחנו לעצמנו, כמובן.
אבל כן, כולם צריכים מאור פנים וחיוך.
להאיר פנים לזולת לא מתוך מחשבה שהוא מסכן, ושאנחנו עושים לו טובה, אלא מתוך הבנה מדויקת שכולם שווים, וכל אחד ראוי ליחס טוב.
כן, גם הערבים.
גם החילונים.
גם מי שנראה שונה מאיתנו.
כולם צריכים חיוך שמגיע מלב אוהב.
ככל שנכבד את הזולת (כן, גם את הלא יהודים...) אז נראה שהעולם מחזיר לנו חיוך.
ככל שנחשוב חיובי ונדון לכף זכות ונרצה להיות טובים כי מי שטוב מרוויח
אז האור שלנו יוקרן החוצה וכולם ירצו להיות טובים כמונו, בעזרת ה' יתברך!

 

[מחזיק מפתחות]

שלום
לא קראתי את התשובות אולי אקרא מחר...
העליתי את הנושא לא בגלל עצמי כמובן..
אלא בגלל שחשוב שהנושאים האלו יהיו מדוברים.
וחשוב לתת להם זוויות נוספת.

אני מסתדרת ממש יפה עם עצמי ברוך ה', שימשיך ככה.
אני כן חושבת שכל אדם ראוי ליחס טוב ולמאור פנים מצידנו
ולא משנה מי הוא.
העליתי זאת כי יש מצב שאנחנו אוהבים לשפוט אחרים, ככה אנחנו וזה דווקא ממש בסדר.
הבעיה היא שאנחנו לא יכולים להבין מה הזולת סוחב בליבו, כך שאין לנו יכולת אמיתית לשפוט אף אחד!!

כל אדם ראוי שיאירו לו פנים, קודם כל אנחנו לעצמנו, כמובן.
אבל כן, כולם צריכים מאור פנים וחיוך.
להאיר פנים לזולת לא מתוך מחשבה שהוא מסכן, ושאנחנו עושים לו טובה, אלא מתוך הבנה מדויקת שכולם שווים, וכל אחד ראוי ליחס טוב.
כן, גם הערבים.
גם החילונים.
גם מי שנראה שונה מאיתנו.
כולם צריכים חיוך שמגיע מלב אוהב.
ככל שנכבד את הזולת (כן, גם את הלא יהודים...) אז נראה שהעולם מחזיר לנו חיוך.
ככל שנחשוב חיובי ונדון לכף זכות ונרצה להיות טובים כי מי שטוב מרוויח
אז האור שלנו יוקרן החוצה וכולם ירצו להיות טובים כמונו, בעזרת ה' יתברך!

את מדברת עכשיו על נושא שונה לחלוטין.
אין קשר בין נושא הארת פנים וחיוך לכל אדם לנושא ערך עצמי האם הוא תלוי עבודה עצמית וכו'
כדאי שתהיי ממוקדת מה המסר שאת רוצה להעביר

 

[מביטה]

כן, גם הערבים

אם הבנתי נכון, הגזמת.

 

[הי אני אפרת]

שלום
לא קראתי את התשובות אולי אקרא מחר...
העליתי את הנושא לא בגלל עצמי כמובן..
אלא בגלל שחשוב שהנושאים האלו יהיו מדוברים.
וחשוב לתת להם זוויות נוספת.

אני מסתדרת ממש יפה עם עצמי ברוך ה', שימשיך ככה.
אני כן חושבת שכל אדם ראוי ליחס טוב ולמאור פנים מצידנו
ולא משנה מי הוא.
העליתי זאת כי יש מצב שאנחנו אוהבים לשפוט אחרים, ככה אנחנו וזה דווקא ממש בסדר.
הבעיה היא שאנחנו לא יכולים להבין מה הזולת סוחב בליבו, כך שאין לנו יכולת אמיתית לשפוט אף אחד!!

כל אדם ראוי שיאירו לו פנים, קודם כל אנחנו לעצמנו, כמובן.
אבל כן, כולם צריכים מאור פנים וחיוך.
להאיר פנים לזולת לא מתוך מחשבה שהוא מסכן, ושאנחנו עושים לו טובה, אלא מתוך הבנה מדויקת שכולם שווים, וכל אחד ראוי ליחס טוב.
כן, גם הערבים.
גם החילונים.
גם מי שנראה שונה מאיתנו.
כולם צריכים חיוך שמגיע מלב אוהב.
ככל שנכבד את הזולת (כן, גם את הלא יהודים...) אז נראה שהעולם מחזיר לנו חיוך.
ככל שנחשוב חיובי ונדון לכף זכות ונרצה להיות טובים כי מי שטוב מרוויח
אז האור שלנו יוקרן החוצה וכולם ירצו להיות טובים כמונו, בעזרת ה' יתברך!

ככלל דימוי עצמי וערך עצמי לא תלויים ביחס הסביבה
ובלי סתירה, להאיר פנים ולהתייחס בנעימות וכבוד זה ערך חשוב וגורם לכל אחד להרגיש טוב בזמן שהוא מקבל יחס חיובי
רק שמי שיש לו בטחון עצמי לא יחוש רע לגבי עצמו במידה ואחרים יתנו לו יחס שלילי

 

[שיבוא]

אולי פשוט כדאי שכל אחד מאיתנו יזכור שאין לו מושג איזה ערך יש לכל חיוך/ אמירה פשוטה/ מחמאה/ קטנה או סתם יחס ולו הכי קטן.
מי לא מכיר את הסיפור על הבחור שחזר לישיבה בגלל איזה אחד שסתם סידר לו את הצווארון- אפילו לא החמיא לו, סתם נגע בו והזכיר לו שהוא לא אוויר אלא אדם ראוי.
אי אפשר לשנות את העולם ולא את הסיפור שלך @שוקו תות בננה אבל אפשר לשנות את היום של המתבגרת שיושבת לידינו באוטובוס בבוקר ומי יודע איזה לילה עבר עליה, ואפשר לשנות את החיים של השבאבניק שעובד בקופה של הסופר מול הבית.
אז בואו רק לא נזלזל בכח שיש לנו, זה יספיק בשביל שיסתובבו פה אנשים פחות מתוסכלים ויותר שווים בעיני עצמם.

 

[מריומה~]

שלום
לא קראתי את התשובות אולי אקרא מחר...
העליתי את הנושא לא בגלל עצמי כמובן..
אלא בגלל שחשוב שהנושאים האלו יהיו מדוברים.
וחשוב לתת להם זוויות נוספת.

אני מסתדרת ממש יפה עם עצמי ברוך ה', שימשיך ככה.
אני כן חושבת שכל אדם ראוי ליחס טוב ולמאור פנים מצידנו
ולא משנה מי הוא.
העליתי זאת כי יש מצב שאנחנו אוהבים לשפוט אחרים, ככה אנחנו וזה דווקא ממש בסדר.
הבעיה היא שאנחנו לא יכולים להבין מה הזולת סוחב בליבו, כך שאין לנו יכולת אמיתית לשפוט אף אחד!!

כל אדם ראוי שיאירו לו פנים, קודם כל אנחנו לעצמנו, כמובן.
אבל כן, כולם צריכים מאור פנים וחיוך.
להאיר פנים לזולת לא מתוך מחשבה שהוא מסכן, ושאנחנו עושים לו טובה, אלא מתוך הבנה מדויקת שכולם שווים, וכל אחד ראוי ליחס טוב.
כן, גם הערבים.
גם החילונים.
גם מי שנראה שונה מאיתנו.
כולם צריכים חיוך שמגיע מלב אוהב.
ככל שנכבד את הזולת (כן, גם את הלא יהודים...) אז נראה שהעולם מחזיר לנו חיוך.
ככל שנחשוב חיובי ונדון לכף זכות ונרצה להיות טובים כי מי שטוב מרוויח
אז האור שלנו יוקרן החוצה וכולם ירצו להיות טובים כמונו, בעזרת ה' יתברך!

כבוד מתבטא עד ויתור או שמספיק מאור פנים?
או נשאל אחרת - מה קורה כשמתנגש צרכים אחד למול השני נסכים לתת לו ונסתפק המאור פנים שניתן או שהוא יתן לנו?

 

[על הדרך]

איך אנחנו, החברה ויחידים, יכולים למנוע את הקשיים האלה?
איך אפשר לגרום לכולם לחוש חברים של עצמם? (זו לא הגדרה שלי, שמעתי ציטוט מאחד מגדולי הדור שאמר שהאדם מחפש חברים אבל שוכח שהוא צריך קודם כל להיות החבר של עצמו.. משהו כזה)
האם זה התפקיד של החברה/ של בתי הספר/ מערכת החינוך/ או מדובר בעבודה עצמית?

תפקיד ההורים הוא המשמעותי ביותר במקומות אלו, ומגיל 0,
תפקיד מערכת החינוך לנסות לעזור בגבולות היכולת ולהפנות לגורמים מתאימים אם צריך.
תפקיד החברה להיות רגישה ולא לפגוע,
והתפקיד הסופי, עם כל הכאב, הוא של האדם עצמו, וכדי לסבול פחות ללכת ולטפל בעצמו במקצועיות ורצינות.
גם עם הפרעת אישיות אפשר לראות התקדמות, זה רק דורש להגיע למקום הנכון ולהתמיד.

 

[מריומה~]

ככלל דימוי עצמי וערך עצמי לא תלויים ביחס הסביבה
ובלי סתירה, להאיר פנים ולהתייחס בנעימות וכבוד זה ערך חשוב וגורם לכל אחד להרגיש טוב בזמן שהוא מקבל יחס חיובי
רק שמי שיש לו בטחון עצמי לא יחוש רע לגבי עצמו במידה ואחרים יתנו לו יחס שלילי

תלוי במינון ובעיתוי
אחרי הכל בדיוק היחס הזה בונה אצלינו את הדימוי האישי

 

[הי אני אפרת]

תלוי במינון ובעיתוי
אחרי הכל בדיוק היחס הזה בונה אצלינו את הדימוי האישי

נכון, חשבתי על זה תו"כ שכתבתי
יותר מדוייק לומר שאדם שנבנה לו בילדות דימוי עצמי חיובי שמורכב מקשרים בריאים עם הורים ומבוגרים משמעותיים בחייו שכוללים אהבה וגבולות וכו, וככל שהדימוי הזה חזק יותר פחות ישפיעו עליו תגובות ודעות של הסביבה בהמשך..

 

[מריומה~]

נכון, חשבתי על זה תו"כ שכתבתי
יותר מדוייק לומר שאדם שנבנה לו בילדות דימוי עצמי חיובי שמורכב מקשרים בריאים עם הורים ומבוגרים משמעותיים בחייו שכוללים אהבה וגבולות וכו, וככל שהדימוי הזה חזק יותר פחות ישפיעו עליו תגובות ודעות של הסביבה בהמשך..

לא ירסק אותו כל קימוט אף של מישהו אחר והוא לא יהיה תלוי בסיפוק של השני למעשיו.

 

[א. פרי]

תודה על התגובות!

כדי להשלים את הדיון וגם כמענה להערה שעלתה כאן חשוב לי לציין את הדברים הבאים:

אף אחד לא צריך לחוש מסכן, וכנ"ל גם אנחנו לא מסכנים ולא משנה באיזה מצב הוא/אנחנו. כי כל דבר אמור לקדם אותנו והכל כידוע בהשגחה פרטית.
אין מקום לרחמים כשאין לנו יכולת לסייע.
זאת אומרת:
אם יש מצב שצריך עזרה, נסייע בגבול שאנחנו יכולים, בלי התמסרות, מתוך זה שהרבה שלוחים למקום, אנחנו במקרה זה שליחים טובים של הבורא יתברך.

דבר נוסף, הפעולות שלנו צריכות להיות מתוך חיבור לעצמנו ולא לסביבה.
לדוגמה:
אני שומרת על הופעה הולמת כי זה עושה לי טוב וככה צריך.
במקום: חשוב לי שהאנשים מסביב יראו שיש לי הופעה הולמת
או: השכנות והגיסות שלי אלופות בסדר ונקיון, אך אני משתדלת שהבית יהיה נקי לא בגללן אלא בגלל שזה עושה לי טוב! כך שאם טוב לי שהבית כרגע לא נוצץ כמו אצלן, זה בסדר.
אני כותבת לציבור כי יש לי מה לומר וחשוב לי להעביר הלאה את המסקנות שהגעתי אליהן
במקום: אני רוצה להשפיע על אחרים, אני רוצה שישמעו אותי.
אני רוצה לאכול בריא כי חשוב לי לשמור על הבריאות
במקום: יש טרנד כזה של אוכל בריא..
(זה גם בסדר הסיבות האחרות, סתם יותר נחמד לעשות דברים מתוך חיבור עצמי)
וכו' וכו'
גם אם אנחנו טועים לפעמים זה בסדר, כך שכדאי לעודד את עצמנו,
נקבל לעתיד להיות בסדר ונמשיך הלאה, בלי ביקורת עצמית.

לאחר שנתחבר לעצמנו באמת, יהיה לנו קל לאהוב את כולם, להאיר לכולם פנים,

וכן, נצליח לחבב גם את הערבים, (מתוך כבדהו וחשדהו, אין כאן כוונה להתרפס לפני אף אחד אלא מרוב שנרגיש טוב עם עצמנו, ונגיד לעצמנו מילים טובות כל הזמן - נצליח להבין שגם אותם הבורא יתברך ברא, ובגלל שהוא טוב ומיטיב הוא רוצה שכולם ירגישו טוב בעולמו ויתקדמו - כל אחד מהמקום שלו)
הערה לגבי הערבים/גויים וכו', כשאנחנו מחבבים אותם אנחנו לא מסכימים איתם, ברור שיש להם תרבות לא נכונה שאסור להסכים עימה, אנחנו אוהבים את הבורא ומתוך כך נתחבר לכל בריה שברא. כמובן שאין כאן הכוונה למחבלים חלילה, אלא לאנשים הרגילים, שראוי להאיר גם להם פנים. ושוב, זה מתוך אהבה עצמית כנה ואמיתית!!
מקווה שהועלתי לכולם, לעצמי הועלתי כי כשאני כותבת זה עוזר לי לסדר את הדברים!

 

[רוצה יותר]

לא ידעתי שיש מצווה לחבב ערבים\גויים.
בואו נתחיל מלאהוב את עצמנו, כמו שאנחנו, ואת אחינו עצמינו ובשרינו.
זה מספיק קשה ומאתגר.
נשאיר את אחוות העמים לזמן ומקום אחר. בסדר?

ולא שאני חלילה רוצה להמעיט מדברייך או לזלזל, אבל איכשהוא כל הערבים והגויים פה לוקח את כל הנושא למקום אחר, קצת פחות נעים ומשכנע.

 

[הי אני אפרת]

תודה על התגובות!

כדי להשלים את הדיון וגם כמענה להערה שעלתה כאן חשוב לי לציין את הדברים הבאים:

אף אחד לא צריך לחוש מסכן, וכנ"ל גם אנחנו לא מסכנים ולא משנה באיזה מצב הוא/אנחנו. כי כל דבר אמור לקדם אותנו והכל כידוע בהשגחה פרטית.
אין מקום לרחמים כשאין לנו יכולת לסייע.
זאת אומרת:
אם יש מצב שצריך עזרה, נסייע בגבול שאנחנו יכולים, בלי התמסרות, מתוך זה שהרבה שלוחים למקום, אנחנו במקרה זה שליחים טובים של הבורא יתברך.

דבר נוסף, הפעולות שלנו צריכות להיות מתוך חיבור לעצמנו ולא לסביבה.
לדוגמה:
אני שומרת על הופעה הולמת כי זה עושה לי טוב וככה צריך.
במקום: חשוב לי שהאנשים מסביב יראו שיש לי הופעה הולמת
או: השכנות והגיסות שלי אלופות בסדר ונקיון, אך אני משתדלת שהבית יהיה נקי לא בגללן אלא בגלל שזה עושה לי טוב! כך שאם טוב לי שהבית כרגע לא נוצץ כמו אצלן, זה בסדר.
אני כותבת לציבור כי יש לי מה לומר וחשוב לי להעביר הלאה את המסקנות שהגעתי אליהן
במקום: אני רוצה להשפיע על אחרים, אני רוצה שישמעו אותי.
אני רוצה לאכול בריא כי חשוב לי לשמור על הבריאות
במקום: יש טרנד כזה של אוכל בריא..
(זה גם בסדר הסיבות האחרות, סתם יותר נחמד לעשות דברים מתוך חיבור עצמי)
וכו' וכו'
גם אם אנחנו טועים לפעמים זה בסדר, כך שכדאי לעודד את עצמנו,
נקבל לעתיד להיות בסדר ונמשיך הלאה, בלי ביקורת עצמית.

לאחר שנתחבר לעצמנו באמת, יהיה לנו קל לאהוב את כולם, להאיר לכולם פנים,

וכן, נצליח לחבב גם את הערבים, (מתוך כבדהו וחשדהו, אין כאן כוונה להתרפס לפני אף אחד אלא מרוב שנרגיש טוב עם עצמנו, ונגיד לעצמנו מילים טובות כל הזמן - נצליח להבין שגם אותם הבורא יתברך ברא, ובגלל שהוא טוב ומיטיב הוא רוצה שכולם ירגישו טוב בעולמו ויתקדמו - כל אחד מהמקום שלו)
הערה לגבי הערבים/גויים וכו', כשאנחנו מחבבים אותם אנחנו לא מסכימים איתם, ברור שיש להם תרבות לא נכונה שאסור להסכים עימה, אנחנו אוהבים את הבורא ומתוך כך נתחבר לכל בריה שברא. כמובן שאין כאן הכוונה למחבלים חלילה, אלא לאנשים הרגילים, שראוי להאיר גם להם פנים. ושוב, זה מתוך אהבה עצמית כנה ואמיתית!!
מקווה שהועלתי לכולם, לעצמי הועלתי כי כשאני כותבת זה עוזר לי לסדר את הדברים!

את מעלה נקודות חשובות לכשעצמן, אבל לא שייכות להודעה הפותחת
אני לא רואה קשר ישיר בין הארת פנים לדימוי עצמי
זה בהחלט יכול לאפיין אדם שטוב לו עם עצמו אבל כדאי שתדייקי לעצמך וכך נוכל גם אנחנו להבין לאן את חותרת

 

[גרשיים]

בלת"ק חלקי.

@שוקו תות בננה , כל מילה פנינה.
אבל משפטים בסגנון:

לאחר שכמה אשכולות נמחקו לי (ובצדק...)
אני די מתלבטת אם לכתוב בפרוג ולהביע את דעתי.
באשכול שפתחו ניקים אחרים אני נמנעת להגיב בד"כ שמא אקלקל את הכל והוא ימחק בגללי..
כי התגובות שלי לפעמים אולי חורגות מהחוקים כאן... החוקים לטובת ציבור הקוראים כמובן.

יכולים להעיד במקרים מסויימים, כי הבנאדם עדיין לא כ"כ שלם במאה אחוז עם עצמו.

אגב, האנשים שמרגישים ככה הם פעמים רבות בעלי הפרעת אישיות גבולית או נרקסיסטים.
האם זו גזירת גורל להיות כאלה? שמעתי שהאנשים האלו ממש סובלים, ואם גם אני בהגדרה, אז זה באמת מתסכל...

א. יש כמה מאות! סוגי הפרעות אישיות שונות, ולכל אחת תסמינים שונים ומשונים משל עצמה.
אין שום אפשרות! לקבוע שבנאדם סובל מהפרעת אישיות מסוימת רק דרך אבחון פסיכולוגי מקיף ומוסמך.
ואסור! לחשוב על רעיון כזה לפני אבחון אמיתי - בפרט אנשים שסובלים מערך עצמי ירוד ודימוי עצמי נמוך. זה יכול להיות לפעמים אסון!
ב. הפרעת אישיות ממש אינה גזירת גורל! כמעט לכל הפרעה יש טיפול ופתרון.
ג. המונח 'סבל' לא קשור לשום הגדרה. אם מישהו מרגיש שהוא 'סובל' זה באמת מתסכל, וזה ממש לא רצוי להלביש את הסבל בהגדרות כל שהן, כי אז הסבל הופך להיות חלק מהאישיות של הבנאדם ולא משהו נלווה אליו.
ד. אגב, נקסיסטים לא סובלים מהבעיה המדוברת. אם כבר, הם סובלים בהפוכה, ואכמ"ל.

 

[רוצה יותר]

ד. אגב, נקסיסטים לא סובלים מהבעיה המדוברת. אם כבר, הם סובלים בהפוכה, ואכמ"ל.

היא התכוונה למזוכיזם ככל הנראה.

 

[גרשיים]

היא התכוונה למזוכיזם ככל הנראה.

כנראה.
מזוכיזם זה כבר קיצוני, לא נראה לי שמדובר בעד כדי כך.

 

[א. פרי]

קודם כל אני רוצה להבהיר שאני לא חושבת שצריך להתייחס לכל התיוגים למיניהם.
אין כזה דבר אדם שהוא נרקסיסט, מזוכיזסט וכדומה כי אלו תיוגים שאומות העולם איפיינו דרכם סוגי אישיות שונים.
התורה והמוסר הרי בדעה שיש לכל אדם יכולת בחירה.
מה שכתבתי זה בתור סוג של לגלוג לכל הקטע הזה שמתייגים בני אדם. כי אני נניח נרקסיסט.. נו, מה תעשו לי??? תתייגו אותי? תזלזלו? תתרחקו? תעקמו את האף? מה יצא לעולם מזה ששופטים בני אדם אחרים ומתייגים אותם?
מה העולם הפסיכולוגי יכול לתרום לבעלי ההפרעות למיניהם חוץ מזה שמתייגים אותם? אולי לתת להם כלים להתמודד שזה יפה מאוד.
אנשים מתמודדים קיבלו מסלול יחודי שהאבא הרחמן נתן להם לעבור, הם לא אמורים להיות מתויגים!
זה א' כל.
ב' כל - באתי לכתוב את מה שכתבתי כי אני מבינה שהעולם צריך שינוי.
והשינוי יתחיל קודם כל בעצמנו.
אני עצמי עשיתי שינוי מדהים עם עצמי ועכשיו ממש טוב לי עם עצמי (פחות או יותר)
התקשורת שלי עם עצמי ועם בני האדם השתפרה פלאים והיום אני מבינה שאם באמת נאהב את עצמנו, באמת!! וזה תהליך להגיע לאהבת אמת עצמית. זה להכיל את מי שאנחנו גם את החסרונות שלנו, אז נגיע לאהבת הערבים והגויים.
איזו תועלת תצא לנו מאהבת הגויים?
התועלת היא שנתחבר לייעוד האמיתי שלנו כעם הנבחר שתפקידו להפיץ אור ואהבה. (אור לגויים)