הנושאים החמים
הנושאים החמים
בימים הראשונים הכל נראה לו מרתק ומרענן. סוף סוף קצת 'אקשן', לא סתם ימי שגרה אפורים. אך המבטים המפוחדים שבעיני המבוגרים, הבהירו לו שזה לא משחק ילדים. המלחמה כבר כאן, ואף אחד לא יודע מתי היא תסתיים.
שטחי המחיה החלו להצטמצם בהדרגה. הוא כבר לא היה יכול להסתובב בכל האזור כהרגלו, אלא היה כלוא בשטח מתוחם, שהיציאה ממנו נאסרה בהחלט.
גם המזון עבר צמצום משמעותי. מארוחות מזינות שבהן הורגל למלא את צלחתו שוב ושוב מהמנה המרכזית, הוא קיבל מנות קצובות, והוסבר לו ש'ככה זה, הזמנים השתנו'. זה לא ממש הועיל לבטנו המקרקרת.
הוא ניסה להתרכז בלימוד ככל יכולתו, מזכיר לעצמו ששעת חירום עכשיו, והתורה שלו חשובה מאד בעולם.
אבל אז החלו השילוחים.
כשזה התרחש בפעם הראשונה, הוא ממש נבהל. הוא התעורר משנתו באחת לקול רעשים לא ברורים, כשברקע נשמעו לחישות רמות ודפיקות, צעקות וטריקות דלת, חפצים נופלים ואריזה חפוזה.
רעש חזק וקצוב, שהזכיר לו טרטור מכונות ירייה, מילא את האוויר, כשקבוצה נוספת שולחה לדרכה. הוא עקב אחריהם בעצב בעיניו מן החלון, מזהה דמויות מוכרות ביניהם. הם שירכו את רגליהם באיטיות, כשמיטלטליהם נישאים איתם. כשהם נעלמו מהאופק, שקט מצמרר השתרר באזור.
ככל שעבר הזמן, הוא צפה בעוד ועוד קבוצות עושות את דרכן החוצה, והשטח שעמד לרשות הנשארים, הצטמצם אף הוא אט אט.
לכל הוא התרגל בלית ברירה, אבל הקושי העיקרי היה אי הידיעה וחוסר היציבות. בכל יום דברים השתנו, מקום הלינה והלימוד שלו כבר לא היו קבועים כמו פעם, והוא נאלץ להשלים עם הפרידה מעוד ועוד מכרים וידידים.
ואז זה קרה.
הדפיקות הרמות העירו אותו באמצע השינה הטרופה. באיטיות הוא שירך את רגליו אל הדלת, משלים עם הבלתי נמנע.
הוא פתח את הידית, פוגש דמות לא מוכרת, שלחשה לו בפנים מעוננות.
"זהו. נמצא חולה בקפסולה שלכם. אתם צריכים ללכת הביתה".
הרעש הקצוב והמהיר של חבטת גלגלי המזוודה במדרגות, ליווהו באקורד צורם אל המונית שהמתינה לו בכניסה לישיבה, מלווה אותו למעצר הבית.
שטחי המחיה החלו להצטמצם בהדרגה. הוא כבר לא היה יכול להסתובב בכל האזור כהרגלו, אלא היה כלוא בשטח מתוחם, שהיציאה ממנו נאסרה בהחלט.
גם המזון עבר צמצום משמעותי. מארוחות מזינות שבהן הורגל למלא את צלחתו שוב ושוב מהמנה המרכזית, הוא קיבל מנות קצובות, והוסבר לו ש'ככה זה, הזמנים השתנו'. זה לא ממש הועיל לבטנו המקרקרת.
הוא ניסה להתרכז בלימוד ככל יכולתו, מזכיר לעצמו ששעת חירום עכשיו, והתורה שלו חשובה מאד בעולם.
אבל אז החלו השילוחים.
כשזה התרחש בפעם הראשונה, הוא ממש נבהל. הוא התעורר משנתו באחת לקול רעשים לא ברורים, כשברקע נשמעו לחישות רמות ודפיקות, צעקות וטריקות דלת, חפצים נופלים ואריזה חפוזה.
רעש חזק וקצוב, שהזכיר לו טרטור מכונות ירייה, מילא את האוויר, כשקבוצה נוספת שולחה לדרכה. הוא עקב אחריהם בעצב בעיניו מן החלון, מזהה דמויות מוכרות ביניהם. הם שירכו את רגליהם באיטיות, כשמיטלטליהם נישאים איתם. כשהם נעלמו מהאופק, שקט מצמרר השתרר באזור.
ככל שעבר הזמן, הוא צפה בעוד ועוד קבוצות עושות את דרכן החוצה, והשטח שעמד לרשות הנשארים, הצטמצם אף הוא אט אט.
לכל הוא התרגל בלית ברירה, אבל הקושי העיקרי היה אי הידיעה וחוסר היציבות. בכל יום דברים השתנו, מקום הלינה והלימוד שלו כבר לא היו קבועים כמו פעם, והוא נאלץ להשלים עם הפרידה מעוד ועוד מכרים וידידים.
ואז זה קרה.
הדפיקות הרמות העירו אותו באמצע השינה הטרופה. באיטיות הוא שירך את רגליו אל הדלת, משלים עם הבלתי נמנע.
הוא פתח את הידית, פוגש דמות לא מוכרת, שלחשה לו בפנים מעוננות.
"זהו. נמצא חולה בקפסולה שלכם. אתם צריכים ללכת הביתה".
הרעש הקצוב והמהיר של חבטת גלגלי המזוודה במדרגות, ליווהו באקורד צורם אל המונית שהמתינה לו בכניסה לישיבה, מלווה אותו למעצר הבית.
