הנושאים החמים
הנושאים החמים
| פנס בערפל |
משתמש פעיל
הטרמפיסט לא התלהב, משהו בשפת הגוף שלו שידרה את זה. הוא מיהר לרדת, הציע עזרה כלאחר יד - ונעלם. קשה להתלונן, אני - כנראה - לא הייתי נוהג אחרת.
הטרמפיסט ירד, ואני נשארתי. אני והפנצ'ר. הרכב השמיע קול אבחה קשה, שום דבר טוב לא משמיע אבחה. חניתי במקום הקרוב ביותר שרק יכולתי, מיהרתי לראות את הנזק, אבוי: הצמיג הלך. מת. הרכב נוסע על הצלחת. לא טוב בכלל.
מובן שאיבדתי את העשתונות. פנצ'ר, רכב שלא שלי, מה עכשיו?
התקשרתי לבנדודי האלוף, הוא לא ענה. התקשרתי לבנדוד אחר, גם הוא לא ענה. נזכרתי שפעם שקלתי לחפש לי בנידודים חדשים, כאלו ששווים באמת. התקשרתי לבנדוד שלישי, הוא שמח מאוד לעזור: תחליף לצמיג הרזרבי, סע לפנצ'רייה הקרובה, בהצלחה רבה.
עמדתי לשאול איפה הפנצ'ריה הקרובה, אבל בנדודי כבר ידע מה אני עומד לשאול (אנחנו משפחה, בכל זאת), ואמר: אין לי מושג איפה יש פנצ'ריה. פשוט תשאל כל אחד. כולם יודעים.
- אתה לא יודע?
לא. מצטער. אבל תשאל כל אחד. כולם יודעים.
אה.
מאי שם הגיע חסיד גור, מאיר פנים, להוט לעזור. אפילו לא שאלתי. התנדב מעצמו. די הופתעתי, האמת, ובטיפשותי גם הסברתי לחסיד למה: אתה גערר, שמעתי שאתם לא עוזרים למי שלא גערר.
הוא גיחך: עזוב שטויות. יהודי בצרה - אני פה לעזרה. פְּתח את הבגאז', איש צעיר, אעזור לך להחליף גלגל.
חשבתי שהוא צוחק עליי. הוא הרי גערר! למה שיעזור לי?
הוא לא צחק עליי.
הוא חילץ חיש חש את הגלגל הרזרבי הטמון בעמקי הבגאז', הוציא מכיסו עיתון המודיע מקופל, פרש אותו על האספלט הרטוב והשלול מהגשם, התיישב עליו ללא אומר, והחל מפרק את כיסוי הגלגל.
עמדתי בצד ועודדתי אותו בטפיחות קלות על הגב, מה כבר יכולתי לתרום מעבר לזה. הוא נהם: במקום לטפוח לי על הגב, תפסיק לשנוא חסידי גור. אתה תקוע בסטיגמות מטופשות. אין לך מושג כמה ארגוני חסד יש אצלנו, כמה אכפת לנו מכל יהודי.
אולי.
הגערר פירק את הצלחת, וכעת הגיע העת לפרק את הגלגל. הוא שלף ג'ק קטן, התעלם מתמיהתי (איך מכשיר כזה קטן - יכול להניף אוטו כזה גדול?), נעץ אותו ברוב עיזוז תחת הרכב, ובתוך שניות העלה את הרכב למרחק הגון. איש מוכשר!
ואז - נתקלנו בבעיה. כזו שאפילו אני לא ידעתי איך לפתור: ברגי הגלגל היו מוברגים כהוגן. חזק. עד הסוף. אי אפשר לפתוח.
באותו רגע ידעתי שהגערר ינטוש אותי, למרות שחלק גדול מהסטיגמה התפרק ונעלם, משהו עדיין נותר.
יכול להיות, ואל תתפסו אותי פה על המילה, שאותו משהו גם ממש רצה שהגערר ייעלם וישאיר אותי לבד, במצוקה. לא כייף לוותר על סטיגמות, אתם יודעים. כמו לעקור שן בינה. לפעמים הסטיגמה היא ממש חלק מאיתנו.
טעיתי.
הגערר נעץ את מפתח הברגים (סוג של פְּלַיֵיר שיודע לעשות רק דבר אחד: להוציא ברגים מגלגלים), סידר אותו עד שהיה במצב מאוזן - ואז חייך.
למה אדוני מחייך, תהיתי, והתשובה הגיעה מייד:
כי פתאום, כך הגערר, הבנתי שאני מאוד שמח על משקל-היתר שלי...
והוא עבר למעשים.
הוא נעמד במלוא כובד משקלו על מוט המפתח המאוזן, וכהרף עין המפתח קרס תחת הכובד- נטה מטה, ושחרר את הבורג. מדהים!
ומשם המלאכה הייתה קצרה: האיש שנשלח ממרום החליף את הגלגל, הבריג את הברגים חזרה באותה צורה (מוט מאוזן ורקידה קלה על גבו), ושלחני לדרכי, תוך מתן עצות והסברים מפורטים איך למצוא את הפנצ'רייה הקרובה.
אחר כך הייתי בפנצ'רייה, שם נדהמתי למראה מאות הגלגלים המגולגלים בערימות, ושם כל מיני בנידודים עם עברית-כמעט-בלי-מבטא-ערבי תיקנו את הצמיג, ושם משאית צפרה עליי כי חסמתי לה את המעבר, וסוף טוב הכל טוב הצמיג תוקן, הזזתי את הרכב והמשאית עברה, ואחרי שחזרתי לנקודת מוצאי - גיליתי שלא נותרה בי כלום מהסטיגמה. למעשה, מצאתי את עצמי מייחל לכך שבני הדודים גסי הרוח העובדים בפנצ'רייה - יוחלפו באברכים גוראים יעילים ומוכשרים. הלוואי.
אז אם יש פה חסידי גור - שתדעו; אני גאה בכם. וכנראה שכל עם ישראל.
ואם מישהו עושה פרצופים על אף עקום, נו - שישאר עם אף עקום.
הטרמפיסט ירד, ואני נשארתי. אני והפנצ'ר. הרכב השמיע קול אבחה קשה, שום דבר טוב לא משמיע אבחה. חניתי במקום הקרוב ביותר שרק יכולתי, מיהרתי לראות את הנזק, אבוי: הצמיג הלך. מת. הרכב נוסע על הצלחת. לא טוב בכלל.
מובן שאיבדתי את העשתונות. פנצ'ר, רכב שלא שלי, מה עכשיו?
התקשרתי לבנדודי האלוף, הוא לא ענה. התקשרתי לבנדוד אחר, גם הוא לא ענה. נזכרתי שפעם שקלתי לחפש לי בנידודים חדשים, כאלו ששווים באמת. התקשרתי לבנדוד שלישי, הוא שמח מאוד לעזור: תחליף לצמיג הרזרבי, סע לפנצ'רייה הקרובה, בהצלחה רבה.
עמדתי לשאול איפה הפנצ'ריה הקרובה, אבל בנדודי כבר ידע מה אני עומד לשאול (אנחנו משפחה, בכל זאת), ואמר: אין לי מושג איפה יש פנצ'ריה. פשוט תשאל כל אחד. כולם יודעים.
- אתה לא יודע?
לא. מצטער. אבל תשאל כל אחד. כולם יודעים.
אה.
מאי שם הגיע חסיד גור, מאיר פנים, להוט לעזור. אפילו לא שאלתי. התנדב מעצמו. די הופתעתי, האמת, ובטיפשותי גם הסברתי לחסיד למה: אתה גערר, שמעתי שאתם לא עוזרים למי שלא גערר.
הוא גיחך: עזוב שטויות. יהודי בצרה - אני פה לעזרה. פְּתח את הבגאז', איש צעיר, אעזור לך להחליף גלגל.
חשבתי שהוא צוחק עליי. הוא הרי גערר! למה שיעזור לי?
הוא לא צחק עליי.
הוא חילץ חיש חש את הגלגל הרזרבי הטמון בעמקי הבגאז', הוציא מכיסו עיתון המודיע מקופל, פרש אותו על האספלט הרטוב והשלול מהגשם, התיישב עליו ללא אומר, והחל מפרק את כיסוי הגלגל.
עמדתי בצד ועודדתי אותו בטפיחות קלות על הגב, מה כבר יכולתי לתרום מעבר לזה. הוא נהם: במקום לטפוח לי על הגב, תפסיק לשנוא חסידי גור. אתה תקוע בסטיגמות מטופשות. אין לך מושג כמה ארגוני חסד יש אצלנו, כמה אכפת לנו מכל יהודי.
אולי.
הגערר פירק את הצלחת, וכעת הגיע העת לפרק את הגלגל. הוא שלף ג'ק קטן, התעלם מתמיהתי (איך מכשיר כזה קטן - יכול להניף אוטו כזה גדול?), נעץ אותו ברוב עיזוז תחת הרכב, ובתוך שניות העלה את הרכב למרחק הגון. איש מוכשר!
ואז - נתקלנו בבעיה. כזו שאפילו אני לא ידעתי איך לפתור: ברגי הגלגל היו מוברגים כהוגן. חזק. עד הסוף. אי אפשר לפתוח.
באותו רגע ידעתי שהגערר ינטוש אותי, למרות שחלק גדול מהסטיגמה התפרק ונעלם, משהו עדיין נותר.
יכול להיות, ואל תתפסו אותי פה על המילה, שאותו משהו גם ממש רצה שהגערר ייעלם וישאיר אותי לבד, במצוקה. לא כייף לוותר על סטיגמות, אתם יודעים. כמו לעקור שן בינה. לפעמים הסטיגמה היא ממש חלק מאיתנו.
טעיתי.
הגערר נעץ את מפתח הברגים (סוג של פְּלַיֵיר שיודע לעשות רק דבר אחד: להוציא ברגים מגלגלים), סידר אותו עד שהיה במצב מאוזן - ואז חייך.
למה אדוני מחייך, תהיתי, והתשובה הגיעה מייד:
כי פתאום, כך הגערר, הבנתי שאני מאוד שמח על משקל-היתר שלי...
והוא עבר למעשים.
הוא נעמד במלוא כובד משקלו על מוט המפתח המאוזן, וכהרף עין המפתח קרס תחת הכובד- נטה מטה, ושחרר את הבורג. מדהים!
ומשם המלאכה הייתה קצרה: האיש שנשלח ממרום החליף את הגלגל, הבריג את הברגים חזרה באותה צורה (מוט מאוזן ורקידה קלה על גבו), ושלחני לדרכי, תוך מתן עצות והסברים מפורטים איך למצוא את הפנצ'רייה הקרובה.
אחר כך הייתי בפנצ'רייה, שם נדהמתי למראה מאות הגלגלים המגולגלים בערימות, ושם כל מיני בנידודים עם עברית-כמעט-בלי-מבטא-ערבי תיקנו את הצמיג, ושם משאית צפרה עליי כי חסמתי לה את המעבר, וסוף טוב הכל טוב הצמיג תוקן, הזזתי את הרכב והמשאית עברה, ואחרי שחזרתי לנקודת מוצאי - גיליתי שלא נותרה בי כלום מהסטיגמה. למעשה, מצאתי את עצמי מייחל לכך שבני הדודים גסי הרוח העובדים בפנצ'רייה - יוחלפו באברכים גוראים יעילים ומוכשרים. הלוואי.
אז אם יש פה חסידי גור - שתדעו; אני גאה בכם. וכנראה שכל עם ישראל.
ואם מישהו עושה פרצופים על אף עקום, נו - שישאר עם אף עקום.
