הסיפור הראשון שלי

[יוסף שחק]

שלום חברים,
אני גאה ומתרגש להצטרף לפורום המכובד הזה. (מזכיר לעצמי לא להתלהב, אני בתקופת מבחן)
הסיפורים שאני קורא כאן בקביעות הכניסו בי חשק עז לכתוב.
זה הסיפור הראשון שאני מתיישב ברצינות לכתוב, עם התחלה אמצע וסוף. (למעט שיעור דקדוק בכיתה ה' עם המורה הנודניק)
חסד גדול תעשו (אלול..) אם תקדישו לי דקותיים כדי לקרא ולכתוב ביקורת מכל סוג.
טיפים ועצות לשיפור יתקבלו ברגשי גילה.


אלול תשע"ד

שמואל דוד הדף את דלת חדר השיעורים הסדוקה ונכנס, נושם אל קרבו את ריח הספסלים הישנים. עיניו רפרפו סביב, 'כלום לא השתנה' הבין. בזווית החדר געשה עיסת בחורים סקרניים סביב אברהם דב, זה מצידו כמו נהנה להתעלם מהם ושיקע בדווקא את כל רמחי"ו בוויכוח עקר עם ינוקא מוועד א' נודניק במיוחד, שדרש במפגיע לשבת בנעילה סמוך ונראה לבעל התפילה, בטענה שהוא מתפלל שם מעריב כבר כל האלול והרי הוא "קבע" מקום לתפילתו...
שמואל דוד ניגש לספריה ושם עצמו כמחפש כרך מסויים במדף הראשונים על המסכת. קצת חם לו, והוא מקוה שתוך זמן קצר יבחין אחד הבחורים בנוכחותו וימהר לפלס לו דרך ביראת הכבוד היישר אל אברהם דב.

שמואל דוד חזר הביתה וחיוך קטן בליבו, הוא ידע שהוא אברך מוערך - אבל לא שיער לעצמו עד כמה. לא רק שאברהם דב לא התווכח איתו על המקום , אלא שהוא גם אמר לו 'אני יעשה הכל כדי שתהיה מרוצה'. אה! הת"תניקים של היום יש להם לב! . בדרך חזור קרא בסדיסטיות מודעה על מכירת מקומות לימים הנוראיים במניין אברכים כלשהו, נהנה לראות עד כמה שפר עליו גורלו. "נו", - הוכיח אותם בדמיונו. "מי שלא מקפיד על מקום קבוע בישיבה שנה אחר שנה,סופו שיתפלל עם אברכים צעירים בלי הראש ישיבה ועוד ישלם על זה 250 ש"ח לכסא מפלסטיק חה חה חה"
ציפור קטנה ומרגיזה בעומק ליבו, העלתה את האפשרות שהניסוח של הת"תניק דווקא קצת מחשיד. מאי משמע 'אעשה הכל שתהיה מרוצה' ? והלא אין צורך בכלום, שהרי מקום זה - קבוע הוא כבר 9 שנים! אבל הציפור היתה מידי קטנה ,ושמואל דוד היה מידי עליז.


אלול תשס"ה

דודי חיכה בקוצר רוח לארוחת הערב. שם, בלוח המודעות של חדר האוכל הוא אהב להתבונן במודעה הענקית עם הלמינציה שבישרה על חלוקת המקומות בביהמ"ד לימים הנוראים. היה שם שרטוט מדוייק של ההיכל, שורות שורות מחולקות למשבצות תיארו במדויק איך יראו המקומות בר"ה וביו"כ. דודי אהב להסתכל במשבצות ולדמיין ראשים עטופים בטלית עם עטרה מכסף מתנוענעים בתוכם, הוא שמע בדמיונו את הבעל תפילה, את מפטיר יונה, את הפיוטים, עד שהיה שומע מאחריו את הצלחות נדפקות על השולחנות ,כל צלחת 3 דפיקות, בשאריות אוכל עקשניות - דפיקה נוספת יותר חזקה, את זה סאשה היה עושה בדיוק דקה לפני שהוא מתחיל לצעוק על אחרוני הסועדים בחדר האוכל.

הוא פתח בהתרגשות את הדלת הסדוקה, ריח של ריהוט ישן הרתיע אותו מעט. במרכז החדר ישב שולמן. סביבו געשו בחורים מוועד א', דנים בהתלהבות בבחירת מקום ראוי במרחבי ביהמ"ד. היו כאלו שזכו לקבל משולמן מקום נחשק במיוחד, ליד הבימה, או מול המשגיח שישב כידוע בקצה המזרח. דודי לא הבין הכיצד. הרי כתוב במפורש בלמינציה 'בחורים מוועד א' יכולים לשבת רק בשני הטורים הימניים בהוראת הראש ישיבה שליט"א'. ניגש לשולמן, ושאלו בפשטות: 'וועד א' יכולים לבחור מקום בכל הבימ"ד?' שולמן האגדי הזדקף מלא קומתו, הביט אל תוך עיניו במבט חמור, מתח מולו את אצבע המורה, ושאג: 'לך. תקרא. את המודעה. ואל. תשאל אותי. שאלות!' עשרות זוגות עיניים תרו אחר השליימזל ונחו עליו ברחמים. 'שפיכות דמים' גער מישהו בכלל הציבור. מתוך שלשה אפשרויות לחילוץ מהמבוכה בחר דודי 'לזרום' עם ההצעה. מגרונו בקעה המילה 'טוב' חלושה ומרוסקת, ומיהר לצאת מהחדר.

דומע, מתחת לסמיכה, היה על דודי להחליט מה יותר גרוע. להתפלל בעמידה כל ראש השנה. או לחזור ולבקש מקום מהאדם שהוא הכי שונא בעולם, משולמן.

המשך יבא בע"ה

 

[דוכסוסטוס]

אותנטי.
ההבנה המתבקשת היא שדודי הצעיר הוא לעתיד שמואל דוד שליט"א, ציון השנים בראש כל קטע חושף את זה - 9 שנות הפרש.

 

[פסיק]

דומע, מתחת לסמיכה

?

 

[אפשוטער איד]

קטע מושלם!
בקטנה הייתי משפץ קצת את המשפט הזה:

מתוך שלשה אפשרויות לחילוץ מהמבוכה בחר דודי 'לזרום' עם ההצעה. מגרונו בקעה המילה 'טוב' חלושה ומרוסקת, ומיהר לצאת מהחדר.

מתוך שלושה אפשרויות?
משום מה המילה 'טוב' שבקעה מגרונו חלושה ומיוסרת, לא מתיישב לי עם הקונוטציה של 'זרימה'
אבל, 'שטותים'
מחכים להמשך...

 

[אשר שרבר]

גאנץ פיין
אני מאוד אוהב את ההתקשקשות בדקויות בתוך הישיבות
לדעתי לא ניתן לזה מספיק במה.

 

[אבימי]

ברוך הבא! טוב שבאת @BIL , קולות מהישיבות תמיד שובים אותי.
לגבי הקטע:
מה שאהבתי:
את הנימה האישית, המהורהרת. עזרו לזה תיאורים קטנים, תחושות וטקסטורות .
אהבתי את תחילתו של כיוון בניית האישיות של הדמויות השונות
אהבתי את הירידה לפרטים - המודעה עטופה בלימנציה, לא סתם מודעה... הנקודה אחרי המילים במשפט של שולמן, הדפיקות של סשה. זה נחמד.

לא אהבתי:
את הקפיצות בזמן. זה מטריד. ממש. היו שלושה קפיצות זמן בטווחים שונים ובסגנונות שונים.
הייתי ממליץ - או בלי קפיצות, או אחת בלבד, או שלוש אבל בקצב ובסגנון אחיד.
לא אהבתי שישנו חוסר אחידות בשפה. קטע אחד לא יכול להכיל את המילה "לזרום" וגם את הצירוף "ושם עצמו". זו קפיצה שפתית שמפריעה.

הייתי ממליץ לך לחשוב לכתוב בשפה שאתה מדבר, ממש פשוט וישיר. לא לנסות מילים נמלצות, ולא להפריז בתיאורים. החומר עסיסי והעין שלך לפרטים עשירה ועסיסית מספיק, תאמין לי. והיה אם אתה כן רוצה להתנסח במילים גבוהות, תעשה את זה מפתיע, שונה , ותתרחק מקלישאות - כמו מאש (הה הה).
ממד מחכה להמשך!

 

[יוסף שחק]

תודה על ההערות המחכימות,
@אבימי תודה על הפירוט, מעריך את זה מאד. כבוד!
חלק מהדברים קשה לי ליישם בסיפור הנוכחי, אלו דברים שצריכים להיות ברמת התכנון

ובפינה החדשה "המצטדק" : את המילה לזרום כתבתי במרכאות כי הוא עשה כאילו הוא זורם עם ההצעה. דודי כידוע, הוא האחרון שצריך לקרא שוב את המודעה. סליחה, את הלמינציה.

 

[יוסף שחק]

המשך הסיפור.


דודי הרגיש שיוצא לו כל הטעם מהאלול. כל בוקר היה מחליט לגשת לשולמן, להתנצל על העיכוב, ולקבל מקום ישיבה כלשהו. ובערב כבר היה גדוש בוז ושנאה לשולמן, מתגאה בעצמו על שלא נכנע ולא פירגן לשולמן ח"ו. הוא החליט לעשות לזה סוף. ניגש לשולמן כשהמזדרון היה ריק, וביקש מקום. כשהעיז להרים את עיניו, ראה מולו את פני שולמן אדומים מכעס, שולמן הצמיד את השיניים התחתונות לעליונות, ושאל בלחש ובעוצמה "אז אתה עושה לי את זה בכוונה, להפוך לי הכל אחרי שהרשימות סגורות?" דודי חייך ברשעות, "אז אם זה בכוונה, אז אתה תקבל את המקום הכי גרוע שיש לי,חכה תראה!!" שולמן נמלט, ליבו של דודי גאה מרוב סיפוק, הוא לא תיאר לעצמו כמה קל אפשר לסדר את החיים, הנה, גם יש לו מקום, וגם הגיש לשולמן נקמה קרה, הוא לא התכוון, אבל טוב ששולמן הבין את זה ככה. עכשיו, הוא לא מוטרד, ויכול להתכונן ליום הדין, בלי לשנא יותר אף אחד.

ערב ר"ה תשע"ד

שמואל דוד מעולם לא ויתר על התפילה בישיבה בימים הנוראיים. אלו היו ימים שגרמו לו להרגיש כל השנה מחובר להווי הישיבתי. בפרט שהיה לו מקום קבוע, מקום לא רע בכלל, קרוב ל'מעבר' שדרכו עובר ראש הישיבה אם הוצרך לצאת באמצע התפילה. איך הסביר לגיסו הצעיר היום בבוקר? "זה לא משנה איפה אתה יושב, זה משנה כמה שנים אתה יושב. שאז, גם אם תשב על הנברשת, אף אחד לא יכול להזיז אותך".
הוא פתח בתנועה מחושבת את הדלת הכבדה ופסע לתוך הבימ"ד, הוא מכור לתחושה הזו של 'רגע לפני יום הדין' אין את זה באף מקום, גם המזגן כאן עובד מצויין. מרחוק הביט בחיבה על המקום שלו, כל הכבוד לאברהם דב, הכל מסודר ומתוקתק. התישב בכבדות מעושה על המקום שלו, תיכף יתחילו מעריב. דפדף בחזרת הש"ץ של שחרית ליום ב' , והחל לזמזם את 'מלך עליון' . משתדל לחקות במדוייק את הזיופים הקבועים והאהובים של בעל התפילה .
ככה הוא אהב, לבא יותר מוקדם, להתארגן, להיכנס לאווירה. ולא להתחיל לחפש את המקום שלך בדיוק באמצע "ברכו" . הנה, עוד שניה 'ברכו' ויש כאלו שעוד מחפשים את המקום שלהם, בושה!
הוא הרגיש נגיעה מרגיזה בגבו, הסתובב, בחור צעיר החווה בידו על המדבקה שבגב הכסא, עליה היה רשום -אלעזר שולמן-

אלול תשס"ה

המזדרון היה ריק. כשעבר ליד חדר השירותים, קפץ מבפנים שולמן. הביט סביב שהשטח נקי, תפס אותו בידו, הכניס אותו לחדר הברזים וסגר אחריו את הדלת. שולמן היה נראה אומלל כשהוא שאל אותו בשקט: "זוכר שבאת לבקש ממני מקום בשניה האחרונה כדי לעצבן אותי?"

 

[אשר שרבר]

כשהמזדרון

מסדרון

הנוראיים

הנוראים

זה מתפתח למקומות לא טובים....
הנקמות האלו, שה' ירחם עלינו

אני מחכה להמשך.

 

[יוסף שחק]

המשך וסיום הסיפור


יותר מאשר דודי פחד, הוא נהנה מתשומת הלב בעצם זה שיש לו 'עיניינים' עם שולמן האגדי. פתאום שם לב, ששולמן נראה מוזר. שולמן הסתכל רק על הכפתורים בחולצה של דודי ואמר: "קיצער, לא משנה. בכל אופן. תכננתי לתת לך מקום שרק תסבול שם , לא משנה. בסוף החלטתי בגלל ראש השנה וזה, שאני יתן לך מקום טוב, גם בשביל שיהיה לי שידוך וזה. אתה יודע, קיצער,לא משנה. אה מה אתה אומר?" שולמן סיים לדבר והיה נראה כמת. שתיקה מעיקה שררה בחדר הברזים. רק זרמי המים נשמעו מצינורות הביוב שמחוץ לחדרי השירותים. בכלל לא בא לו להרגיש כמו אומלל שעושים לו חסדים כסגולה לישועה. אבל מי שהיה נראה כעת אומלל זהו דווקא שולמן. שפתאום הוציא פנקס משומש מהכיס של החולצה, דפדף בו בעצבנות והסתלק בלי לומר מילה.

עוד לפני שהתאושש מהמעמד המוזר, הרהר דודי בשחיתות מידותיו של שולמן, 'המקסימום שהוא מוכן לעשות כדי להתחתן - זה לא להתנקם. וגם את זה הוא עושה בקושי. אם הוא רוצה להקים בית יש לו הרבה על מה לעבוד.'

אחרי חודשיים שולמן סגר וורט והוא חילק סיגריות, דודי ניגש לאחל מזל"ט ולקבל סיגריה כדי למכור אותה לרובין מוועד שלישי. שולמן לחץ לו את היד וניער אותה חזק, תקע בידו חפיסה שלמה של פרלמנט ואח"כ אמר לו שהוא ידאג לו שגם בשנים הבאות הוא ימשיך לשבת באותו מקום, ומי שיושב כמה שנים באותו מקום , גם אם זה על הנברשת - א"א להוזיז אותו.

ר"ה תשע"ד

שמואל דוד היה נוהג ללגלג על אחיותיו שעושות שימוש מופרז במילי גוזמא, בפרט היה גוער בהם בחיבה על השימוש הרב בהכרזה: "אני בהלם. אני בשוק. אימאאלה לא , - אני לא מאמינה" אבל עכשיו, הרגיש שהמילים הללו מרחפות סביב ראשו ומדברות את עצמם כדי לבטא את תחושותיו. בהברקה של רגע חשב: 'אולי הבנות תמיד מרגישות את מה שאני מרגיש עכשיו..'

הוא חש כשלד כשצעד למקום ה'חדש' שהקצו לו השנה, אנחה קולנית נפלטה מפיו כשהתיישב שם, ככל שניסה להתרכז בתפילה - לא עלה בידו. הוא לא האמין איך כל הגישמעק של אלול נעלם כלא היה, במקום להרגיש תחושה של 'דף חדש' עלו במוחו וליבו זכרונות מהעבר עם שולמן, במקום להעביר על המידות הוא חש תאוה חזקה לנקום באברהם דב החוצפן. הוא הרגיש שממש לא מתאים לו עכשיו הר"ה הזה, הוא חייב להתנקם, זה חזק ממנו! כל התפילה הוא התחבט איך והאם בכלל להגיב על השערוריה, בסיום התפילה כבר היה משוכנע שהוא חייב להגיב ואסור לו לשתוק, אם לא בשבילו, אז בשביל אברכים חשובים אחרים שמי יודע איך אברהם דב מסוגל להשפיל אותם והרי יש כאן בעיה חמורה של 'כבוד התורה' ,

לאחר התפילה בירכו כולם זא"ז בברכת לשנה טובה וכ"ו. משהו הפשיר בליבו של שמואל דוד, אבל פטור בלא כלום א"א, לכן ניגש לאברהם דב ואמר לו בצחות לשון: 'אני במתח איפה תתקע אותי בשחרית..' בתוך האוירה הזכה של תחילת יום הדין, המשפט הזה נשמע חולין, לא שייך. ושמואל דוד מיד התחרט שאמר אותו. אברהם דב הרהר לרגע ואמר: 'במוצאי החג תוכל לקבל תשובה, לא רגע אחד לפני..'

מוצאי ר"ה תשע"ד על המרפסת בישיבה

"אז זה הסיפור: לי יש בעיה חמורה של הזעת יתר, וזה אומר שאני חייב, אבל חייב. לשבת מתחת למזגן, המקום הזה ליד המעבר נבחר בקפידה במיוחד בשבילי, לפני ר"ה חשבתי לעצמי שאני בדווקא יתן לך את המקום שלי, ואילו אני יסבול כל התפילה במקום אחר ללא מזגן, התפללתי שבזכות המסירות נפש הזו, אני יסגור שידוך במהרה ואכן כך היה. לאף אחד ממשפחתי לא סיפרתי ע"כ, הם לא הבינו מדוע אני חוזר מעולף מהתפילה, הם וידאו שוב ושוב אם אני אכן יושב במקום המיוחד הזה, ואני שיקרתי שאכן כן.

כעת אחי הקטן הגיע לישיבה, הוא סובל מאותה בעיה, באופן טיבעי הוא ביקש לשבת במקום שאני הייתי אמור לשבת, מכיוון שלא רציתי שידעו שויתרתי לך, אמרתי לאברהם דב שיתן לאחי את המקום, ולא יאמר לו שאתה יושב שם, תכננתי אני לדבר איתך לפני ר"ה בטלפון ולהסביר לך את העניין, אבל לא הספקתי, והנה אני כאן עכשיו כדי להתנצל בפניך על העוגמת נפש"

שולמן סיים לדבר, ורק עכשיו שם לב שהבן שלו בוכה, הוא ליטף אותו קלות, שמואל דוד המשיך להישען על הסורג של המרפסת, מנסה לעכל איך הוא יצא הטיפש והקטנוני בסיפור הזה, ואילו כל אלו שסביבו הם אנשים שעובדים על המידות שלהם, מתקדמים, מתאמצים. והוא חשב שהוא כ"כ רחוק מהם והוא המושלם.. מישהו בפנימיה תקע בשופר, ודודי נזכר מיד שיש לו עוד הזדמנות לעבוד על המידות עד יום הכיפורים.


סוף





תודה מיוחדת ל @אשר שרבר ההודעה שכתב באשכול הזה https://www.prog.co.il/threads/בין-הזמנים-השונים-וחשיבה-הלאה.379601/

היה הטריגר לרעיון של הסיפור,

 

[אשר שרבר]

תודה מיוחדת ל @אשר שרבר ההודעה שכתב באשכול הזה https://www.prog.co.il/threads/בין-הזמנים-השונים-וחשיבה-הלאה.379601/

היה הטריגר לרעיון של הסיפור,

טוב עכשיו יגידו שאני מתחנף...
כיף להוות השראה.

אבל חיכיתי לסוף ויש לציין שהפתעת.
אני ממש מחבב את הניואנסים הישיבתיים וגם הביתיים שאתה נכנס אליהם