אתגר הנספח לאתגר - אלול. חודש הרחמים, הסליחות והמשלים

sm05276 · 28/8/22

הבן דוד שלו

7שבע7 · 28/8/22

אתגר מתאים בדיוק!
ממש בימים האחרונים התחלתי לכתוב את אחד המשלים הידועים בתור סיפור פנטסיה/אלגוריה, סיפור בהמשכים עם פרקים. (בתקווה שעד סוף החודש אצליח לסיימו...)
האם אפשר להעלות פרק אחד מתוכו למען האתגר? (בעיקרון הסיפור מיועד לנוער).

sm05276 · 28/8/22

נכתב ע"י 7שבע7:
האם אפשר להעלות פרק אחד מתוכו למען האתגר? (בעיקרון הסיפור מיועד לנוער).

בטח.

מצפה ופועל לישועה · 29/8/22

נכתב ע"י 7שבע7:
סנאי קטן דילג בין הסלעים שבשדה רחב הידיים. הַנוּמָא זיהתה אותו בזכות הזנב המזדקף והשעיר. היא היטיבה את ידיה הנשענות על אדן החלון, וחשה איך הקנאה מבצבצת בתוך לבה.

הוא – חופשי. יכול לדלג כאוות נפשו בשדה הנשקף מביתם. היא – כלואה כאן. כבר שנה שלמה שלא יצאה מעבר לגדר הכפר שלהם. כבר שנה שלמה שלא נשמה אוויר אחר מלבד זה של העיזים החולבות ושל מי הביוב שנאגרו ברחובות.

"הנומא?" קולה של אמא החריד את שלוותה היחסית ליד החלון. היא הסתובבה אליה, מכריחה את פניה להתעוות בחיוך. אמא לא אהבה שהיא מתלוננת על מצבם, שלדעתה טוב לאין ערוך מן השנים שבהם היא הייתה ילדה. "הוּקַת נמצאת בדלת."

החיוך של הנומא הפך בבת אחת לאמתי בהחלט. הוקת הייתה חברה ששווה לחייך בשבילה. הוקת הייתה חברה שהעלתה תמיד חיוכים על פניה, בצחוקה המתגלגל, החסר־דאגות לכאורה. אמא תמיד אומרת לה שהיא בהחלט צריכה לברך על הוקת. כשהיא הייתה ילדה – לא היו לה חברות. כי איך אפשר ליצור קשרי חברות כשאת כלואה כל היום בבית שלך, עם בני משפחתך בלבד.

הוקת המתינה בפתח הבית, ושתי הגומות שעל לחייה העמיקו כשראתה את הנומא סוף סוף למולה.

"הנה את!" היא קראה. "חשבתי שאת תפתחי לי, כמו תמיד... או ששוב הסתכלת בחלון בלי תכלית?"

יש לזה תכלית, חשבה הנומא בלבה, אבל בקול רק הזמינה את הוקת להיכנס פנימה.

"מה פתאום להיכנס אלייך!" קראה הוקת, והניפה את תלתליה השחורים והקצרים מבין עיניה, "באתי לקרוא לך החוצה!"

"החוצה?" אפה של הנומא התעקם אוטומטית. "מה יש לנו לחפש שם, בין כל הזבל הזה?"

עיניה של הוקת נצצו.

"חכי ותראי!" היא משכה בידה של חברתה.

"אמא, אני יוצאת עם הוקת!" הספיקה הנומא לקרוא, בטרם נמשכה הישר אל תוך הריחות העזים של הרחוב.

הוקת דילגה בין שלוליות המים העכורים, כאילו הייתה עז בעצמה. הנומא דידתה מאחוריה, נעצרת לבחון פרח קטן שהצליח בכל זאת לצמוח בין הסדקים מוצפי המים שבמרצפות האבן, או כדי ללטף בחוסר אונים את ראשו של ילד רעב שישב בפישוט איברים על הקרקע.

מראה הכפר שלהן היה כמו בכל יום, והנומא לא הבינה מה ראתה הוקת להוציא אותה מן הבית – בבית לפחות היה נקי יותר, בזכות אמה הפדנטית.

"הנה, מכאן!" תלתליה של הוקת נעלמו בתוך סמטה צרה שהנומא לא הכירה. היא השתחלה אחריה אל תוך הסמטה, וכמעט נדקרה מחתיכת ברזל שבלטה מתוך אחד הבתים. הייתה לה הרגשה שאם חלילה הייתה באמת פוגעת בחתיכת הברזל – הבית שבתוכו הייתה מורכבת היה קורס בבת אחת.

הן עברו בין עוד כמה בתים כאלה, מטים לנפול, שביניהן היו שלוליות ביוב כה גדולות שלא הייתה להן ברירה אלא לדרוך בתוכן, ואז לפתע עצרה הוקת.

"הנה זה!" נצצו תלתליה בשמש החיוורת.

הנומא הישירה מבטה. הן עמדו ממש ליד גדר המגן, הגדר המקיפה את הכפר ומונעת כניסת זרים רעים לתוכו – אבל גם את יציאת התושבים ממנו. ובגדר שמולן – הייתה פרצה.

היא הייתה קטנה, מחוררת בקושי בין האבנים הכבדות. אדם מבוגר שהיה מנסה להשתחל בעדה היה נתקע מיד, אבל הנומא והוקת היו נערות צעירות ורזות. הנומא הביטה בעיניה המזמינות של הוקת, וידעה מיד למה היא מתכוונת.

פחד פתאום אחז את לבה של הנומא. כל הסיפורים של זקני הכפר על מה שמצפה מעבר לגדר עלו בזיכרונה. פעם, עוד בטרם הייתה לנו הגדר החזקה הזו, כך הם סיפרו, נאלצנו להסתגר תדיר בבתים, כי ידענו שתמיד עלולים לחדור לכפר אורחים לא רצויים. הגדר מגינה עלינו, אמרו הקשישים בפנים חמורות. בזכותה אנחנו יכולים להלך בכפר בלי חשש, בלי לפחוד שמא מישהו יתקוף אותנו מאחור ו---

הנומא נרעדה. היא לא שמעה אף פעם מה טיבם של האורחים הלא רצויים הללו. אבל היא שמעה מספיק כדי לא לרצות להיפגש בהם.

ובכל זאת, פרצה שכזו, אל מעבר לכפר המצחין, אל השדה הרחב והיפיפה שמקיף אותה... אולי סוף סוף יש לה אפשרות להרגיש את השדה מקרוב, ולא רק בעד החלון?

"נו? את רוצה שאני אעבור ראשונה?" דחקה בה הוקת.

הנומא משכה את הגומייה הקושרת את שערה, ונתנה לשפעת שערותיה החומות להתפזר על כתפיה. רגע אחר כך היא שבה ואספה אותן בקשר מהודק, ובתנועה החלטית – השחילה את ראשה האסוף בעד הפרצה.

בתוך רגעים בודדים עמדו שתיהן מעבר לגדר, חשות את הקרקע הרכה והמתפוררת תחת רגליהן, מרימות את עיניהן לעבר האופק הרחב, אל השמש הנוגעת בגבעות הדשא הקטנות, והרוח בידרה את שערותיהן בשלוות עולמים.

הן עשו את זה. הן עברו את הגדר. הן היו חופשיות.

הנומא פלטה צווחה של אושר. היא פרשה את ידיה, נכונה לרוץ בין העשבים שעל האדמה, לתת לזנב הסוס שלה להתנופף מאחוריה כמו זנב הסנאי שראתה לא לפני זמן רב.

"מה זה?" שאלה הוקת פתאום, כשהיא נעצרת באמצע תנופת מרוצה.

רגליה של הנומא הסתבכו זו בזו. היא חשה את העפר שמתחתיה חודר אל תוך פיה. היא ירקה – הוא היה רק קצת פחות נורא ממי הביוב שבכפר – והרימה את מבטה.

על עץ גבוה, אחד מעצי השדה הבודדים, היו ממוסמר שלט גדול, כתוב בכתב רשמי:

"המלך מגיע לשדה אָלֶכֶּה!

בעוד שלושים יום מיום הראשון בלולא,

יצא המלך למסע בין כפרי הממלכה.

במהלך מסעו הוא יגיע גם לשדה זה,

יעמיד כאן את מרכבתו, ותושבי הכפר יוכלו לפוגשו

ולשוחח עמו באופן אישי על בעיותיהם.

צפו לבואו!

כָּאלֶם, השר לביטחון פנים בממלכת לָארְשִי."

המשך יבוא...
אבל לא כאן...

יפה!
רק חבל שזה פרק אחד בלבד ולכן לא מספיק מובן

7שבע7 · 29/8/22

נכתב ע"י מצפה ופועל לישועה:
יפה!
רק חבל שזה פרק אחד בלבד ולכן לא מספיק מובן

נכון...
אולי כן אצרף גם את הפרק השני?

מלכי סלמון · 30/8/22

נכתב ע"י 7שבע7:
בעוד שלושים יום מיום הראשון בלולא,

כאן קלטתי את משחק המילים.... אהבתי! הוקת, הנומא, אלכה, כאלם, לארשי......

נכתב ע"י מצפה ופועל לישועה:
רק חבל שזה פרק אחד בלבד ולכן לא מספיק מובן

דוקא היה ממש מובן!!! ומעניין

נ. גל · 30/8/22

נכתב ע"י מלכי בן חמו:
כאן קלטתי את משחק המילים.... אהבתי! הוקת, הנומא, אלכה, כאלם, לארשי......

@7שבע7, גאוני!
קלטתי רק את "לארשי", ולא קלטתי שיש פה אלמנט חוזר.

7שבע7 · 30/8/22

נכתב ע"י מלכי בן חמו:
כאן קלטתי את משחק המילים.... אהבתי! הוקת, הנומא, אלכה, כאלם, לארשי......

מעניין כמה זמן ייקח לבני נוער לזהות את זה...
אבדוק את זאת על הילדים שלי, דבר ראשון

לאלה · 30/8/22

@דנמרק
קראתי, ומצאתי ת'צמי יושבת כמה שניות וחושבת על זה.

@7שבע7
הקטע של השמות מגניב ממש.

מלכי סלמון · 31/8/22

@דנמרק זה מדהים!!!!

נכתב ע"י דנמרק:
לעבר בכיכר

הכיכר

דנמרק · 31/8/22

נכתב ע"י מלכי בן חמו:
@דנמרק זה מדהים!!!!

הכיכר

תודה!
אני לא יכולה לערוך כבר... את יודעת אם יש אפשרות אחרת לערוך?

sm05276 · 31/8/22

@7שבע7 ,
אולי תעלי לנספח את הפרק הבא?

7שבע7 · 1/9/22

נכתב ע"י sm05276:
@7שבע7 ,
אולי תעלי לנספח את הפרק הבא?

הנה:

2

אילו היו סיכות בעיניהן של הנומא והוקת, הרי שמקץ הדקות הארוכות שחלפו היה השלט כבר מחורר לגמרי מרוב המבטים שהן נעצו בו.

רק לאחר אותן דקות ארוכות פצתה הוקת סוף סוף את פיה, וקולה הלוחש נבלע ברוח העזה שבשדה: "המלך? הוא מגיע לפה?"

"המלך?" חזרה גם הנומא על המילה, וצמרמורת, שלא נבעה מהקור שבשדה הפתוח, חלפה בגבה.

הן שתיהן שמעו על המלך. משיחות המבוגרים הנלחשות בדרך כלל. אף אחד לא הזכיר את המלך בפה מלא. והפה היה בדרך כלל נקמץ בכעס כשהוא הוזכר. או ליתר דיוק – בעלבון.

נכון הדבר – כולם ידעו שאת האבנים הגדולות לחומה שנבנתה לפני שלושים שנה שלח המלך, בכבודו ובעצמו. אך משום מה המחווה הזו לא גרמה לתושבי הכפר שלהן לחוש שלמלך באמת אכפת מביטחונם האישי. אם הוא היה רוצה, לחשו נשים נרגנות בעיניים בוערות מעייפות ומכעס, אז הוא היה שולח אלינו צבא. צבא שיגן עלינו מפני כל הפולשים הרעים – וכך לא היינו צריכים להסתגר בתוך חומת הכפר. אם באמת היה אכפת לו ממנו, אמרו הנשים העדינות יותר בעיניים מתרוצצות מפני חשש המוות, אז הוא היה שולח אלינו פקחי תברואה רציניים ותרופות. אולי כך לא היינו מתים כמו הזבובים שמתרוצצים כאן בהמוניהם, גוזלים מאתנו את מעט המזון המעופש שעוד נותר לנו.

המשפטים הללו ודומיהם זמזמו בראשה של הנומא כמו אותם זבובים עטים לשלל, וגרמו לה לפסוע צעד אחד לאחור, כמו רצתה להתרחק מהשלט.

"הם באמת חושבים שישכנעו אותנו בשלטים רשמיים כאלה ובמילים מנופחות?" היא ירקה בבוז, מרגישה בוגרת מאוד פתאום – כמו כל המבוגרים בכפר שלה, גם היא לא תלך שולל אחר המלך הנעלם.

הוקת, לעומתה של הנומא, פסעה צעד נוסף לעבר השלט.

"כאלם..." היא מלמלה. "שמעתי את השם הזה פעם... נדמה לי שדיברו על זה שהוא באמת רוצה להגיע לפה פעם, לבדוק מה המצב הביטחוני שלנו..."

"והוא לא הגיע, נכון?" הנומא הפנתה את גבה בהפגנתיות לשלט. מרחוק היא ראתה שוב סנאי מדלג בין סלעי השדה. אולי אותו סנאי מקודם?

"כנראה שלא... אבל מי אמר שהוא לא יגיע? גם המלך עומד להגיע לפה!" קראה הוקת, וליטפה באצבעות ארוכות את השלט הזר.

"את באמת מאמינה לזה?" פלטה הנומא בלגלוג, וחשה כאילו אבא שלה מדבר מגרונה.

"למה לא? צריך להאמין לפעמים!"

"אבל למה להאמין?" הנומא שילבה את ידיה בתסכול. "אי פעם קרה לנו משהו טוב? אי פעם השתנה משהו במצבנו העגום בכפר הסגור שלנו?"

עיניה של הוקת נפנו בחדות אל הנומא. השמש השוקעת ממולה העניקו לגוון השחור שלהן בערה מיוחדת.

"ואולי זה כיוון שמעולם לא האמנו?" היא אמרה, והקול שלה לא היה קליל וקופצני כמו תמיד. "אולי זה כיוון שתמיד התלוננו? מישהו פעם בכפר שלנו חשב לנסות להאמין בתמימות שהמצב שלנו יכול להשתנות? לקוות שהוא ישתנה? להאמין שבאמת המלך שלנו רוצה בסופו של דבר בטובתנו, גם אם הוא עסוק מדי בכל הממלכה הגדולה שלנו מכדי לבוא לכאן באופן אישי? והנה – עכשיו הוא מגיע לכאן! זו הזדמנות של פעם בחיים!"

"אם הוא יבוא לכאן..." מלמלה הנומא.

"אין לנו דרך אחרת לדעת את זאת חוץ מאשר לבדוק," נצצו עיניה של הוקת בנחישות. היא הסתובבה שוב על השלט. "הראשון בלולא... זה בעוד שבוע בדיוק! אמנם ככל הנראה הוא לא יגיע על ההתחלה לכפר שלנו, כי הוא מרוחק מהכול, אבל אני מתכוונת להגיע לכאן בכל יום בחודש לולא, ולחכות לכרכרה של המלך! יש לי הרבה מה לבקש ממנו, גם אם שאר אנשי הכפר לא יהיו מוכנים להצטרף אליי בזה..."

הנומא הביטה במתאר גופה של הוקת, המטושטש על רקע השמש, בעיניה הבוערות, בתלתליה המתנופפים בהבטחה, וחשבה שהיא נראית כמו נביאה מהסיפורים העתיקים.

ופתאום היא חשה שהבערה של הוקת מדביקה אותה. פתאום היא חשה שגם היא נמלאת בעוצה הזו שאפפה את חברתה הטובה – עוצמת האמונה, עוצמת התקווה.

ופתאום היא ידעה שגם היא רוצה להמתין למלך, ולוּ רק כדי לעמוד על טיבו.

היא פסעה בחזרה את הצעד שנרתעה מקודם, והניחה גם היא את ידה על השלט הכסוף.

"אני איתך בזה, הוקת," היא הניחה את ידה השנייה על כתף חברתה. "נחכה למלך ביחד."

מלכי סלמון · 1/9/22

נכתב ע"י דנמרק:
תודה!
אני לא יכולה לערוך כבר... את יודעת אם יש אפשרות אחרת לערוך?

אולי תבקשי מההנהלה
תכלס זה לא כ-זה חשוב חה

מיהי · 8/9/22

האתגר הזה ממש גורם לי לתהות על ההבדל הדק בין משל לאליגוריה...

מיהי · 10/9/22

בואו נפרשן את המשלים, מהר מהר לפני שהאתגר ייגמר:
אני אתחיל בשל-

נכתב ע"י נ. גל:
רכבל
...

מה שאני לקחתי מהמשל:
שבסופו של דבר זה מזכיר את יום הדין שבו כל אחד עומד ובוחן את עצמו- איפה הוא עצר? למעלה או למטה?
(הרכבל=השנה, תחנת העצירה=חודש אלול)
וגם- מתאר את ימיו הקצובים של האדם שבהם חווה האדם טלטלות, עליות ומורדות...
(הרכבל=החיים, תחנת אחרונה=סוף החיים)
אהבתי! תודה על החיזוק...