הנושאים החמים
הנושאים החמים
ב"ה
חצירו של גימפל דער מילכיגער [- החלבן] ששכנה במרכז העיירה, היתה עמוסה בעלי חיים לרוב, למעשה דמתה החצר לפינת חי מלאת אטרקציות חיות, במרכז החצר היתה הרפת זו שעל שמה נקרא שם המשפחה של בעל הבית, בה דרה בשלוה הפרה המיוחסת, שהרותה את בני העיירה בחלב טרי ומשובח מדי יום ביומו. בצד שמאל היה מקום משכנו של החמור, זה שהיה נושא את כדי החלב המלאים על העגלה הקשורה אל גבו השחוח. בין שבילי החצר הדסו התרנגולות, אלו שמהם היו לבני הבית ביצים לאכילה ולאפיה, עוגות הלעקח המשובחות נאפו בעזרתם, וקוגל השבת המיוחד נילוש במימיהן.
אך גולת הכרבולת היה התרנגול הערבי המשובח, אותו השיג גימפל בדי עמל, בשתדלנות מפוארת עלתה בידו לשכנע את אחד מעולי הרגלים אל ארצנו הקדושה כי יאות להביא לו משם תרנגול ערבי. זאת, כי שמועה גונבה לאזניו שקולו של ה'ערבי' אדיר וחזק, ולאחר שימצא את משכנו בחצר יוכלו דרי הבית להשכים קום לעמל יומם.
ואכן העיסקה התבררה כמשתלמת, ממחרת אותו יום בו הופיע לראשונה ה'ערבי', לא היה יום אחד בו המשיכו בני העיר לשכב על יצועם, קולו של הגבר היה מעיר את בני הבית מבעוד מועד. זאת בכדי שלא יאחרו חלילה את החליבה והחלוקה, וילדי העיירה יוכלו לשתות חלב טרי עוד בטרם צאתם אל תלמודם.
וכך מדי בוקר היה התרנגול קורא, וגימפל תיכף מששמע את קולו היה מתגבר כארי, נוטל את ידיו לסירוגין ומשכים לעבודת היום.
בבית השכן לחצר גר יוקל. יוקל זה דומה כי נטל את הברכה שניתנה לישמעאל, והיה הוא ידו בכל ויד כל בו, לא היה מי שלא חש אי פעם את נחת זרועו או תבשילי מוחו, מעת לעת היה נוטל מקלו ותרמילו ויוצא ל'סדר'. אם בעקירת העצים שבצילם היו זקנות העיירה מחליפות רשמים מהמטבח הביתי, כשלטענתו הם משכן לעופות רעים, המשמיעות צלילים שאינם עריבים לאוזניהם האנינות של יושבי העיירה, ואם זריעת מוקשי אבנים לאורך השביל המרכזי החוצה את העיירה, זאת על מנת שיתרגלו יושבי העיירה למכשולים ובכך הליכתם תשתבח, עד שיוכלו להתחרות במרוצי העיר הגדולה.
זה תקופה ארוכה שיוקל משכים קום, מסיבה עלומה ולא מובנת. בתחילה לא ידע אם דבר זה טוב לפעולותיו או שמא הוא למכשול עבורו. הוא שם לבו לכך שאויר הבוקר צלול הוא ומביא רוגע לנפשו המסוכסכת. אך לאחר תקופה ראה ששוב אין הוא מביא תועלת ליושבי העיירה, פעולותיו פסקו וחיי העיירה נעשו שלוים מתמיד, ובמקביל ימיו נעשו משמימים מתמיד, מוחו הקודח פסק מלייצר מטעמים והוא מצא את עצמו מסתובב חדל מעש במשך רוב שעות היום.
כל הלילה התהפך יוקל על משכבו, אינו מוצא מנוח לנפשו, מהי הסיבה שהפכתי למובטל וחסר תועלת? מדוע איני מוצא במה למלא את יומי?
עם עלות השחר נשמע ברמה קולו העמוק של השכוי. יוקל שלא נם לרגע זכה היום לראשונה להבין מהו הדבר המוציא אותו משיגרתו הברוכה, מיהו זה המקלקל את שיגרת יומו. קריאתו של התרנגול השכן היא המעירה אותו לפנות בוקר והיא הטורדת את מנוחתו ופעולותיו.
חייבים לעשות לזה סוף! לא ייתכן כי יצור קטן בעל כנף יתקע מקלות בגלגלי היישוב כולו! מי ידאג לרווחת תושבי העיירה לבל יישמעו קולות הציפורים הזייפניות? מי יעזור לתושבים ללכת בדכי ישרים?
עקב יוקל אחר מעשיו של גימפל, ראה אותו משכים לסדר יומו, חולב את הפרה, ממלא את כדי החלב ומעמיסם על גלגלי עגלתו החורקת, המובלת בביטחה על ידי החמור הזקן. נוסע גימפל לחלוקה היומית הרויית ילדי ישראל בכוסות חלב טריים.
תיכף משנעלמו גימפל ועגלתו מהאופק יצא יוקל מביתו אל עבר חצרו של גימפל. הסיט את בריח שער החצר, וניגש למרדף אחר ה'ערבי הקורא', הערבי הרגיש כי יצור זה אינו שוחר טובתו והחל להקיף את החצר כולה על מנת להמלט מנחת זרועו של יוקל. אך לא איש כיוקל יוותר על מזימתו, לאחר מרדף קצר ונוטף זיעה הצליח לשים את ידיו על כנפי התרנגול. לא בזמן קצר הצליח להשתלט עליו בתחילה אחז רק בכנף אחד כאשר הכנף השני מנופף במרץ ומעיף לעברו חצץ וקש, לאחר מכן משהצליח לאחוז גם בכנף השני החל הערבי לנקר את ידיו. אך לבסוף הצליח יוקל לתפוס שליטה על היצור.
כיון שחלף זמן מה, שוב נשמעו פעמי גימפל ומרכבתו. אך יוקל אינו מוותר, הוא הידק את התרנגול בין זרוע ידו השמאלית ובין גופו היצוק, ובידו הימנית המשוחררת תפס בראש המכורבל והחל לסובבו על צירו.
"הי מה אתה מחפש בחצר שאינו שלך? ומה אתה עושה לתרנגול שלי?"
"אל דאגה" משיב יוקל כשעל שפתיו חיוך שטני, "אני רק מכוון אותו לשעה הרצויה, שלא יעיר אותי בשעה מוקדמת!"
"עזוב את התרנגול, תיכף ומיד!" כך גימפל.
"בשום פנים ואופן! עתה אמלוק את ראשו, כך שכאשר ירצה לקרוא בקול, יקרא מהגרון!".
דם התרנגול הותז, ראשו קופד, ושוב חזרו חיי העיירה השלוים לפרנס את יצרו של יוקל.
חצירו של גימפל דער מילכיגער [- החלבן] ששכנה במרכז העיירה, היתה עמוסה בעלי חיים לרוב, למעשה דמתה החצר לפינת חי מלאת אטרקציות חיות, במרכז החצר היתה הרפת זו שעל שמה נקרא שם המשפחה של בעל הבית, בה דרה בשלוה הפרה המיוחסת, שהרותה את בני העיירה בחלב טרי ומשובח מדי יום ביומו. בצד שמאל היה מקום משכנו של החמור, זה שהיה נושא את כדי החלב המלאים על העגלה הקשורה אל גבו השחוח. בין שבילי החצר הדסו התרנגולות, אלו שמהם היו לבני הבית ביצים לאכילה ולאפיה, עוגות הלעקח המשובחות נאפו בעזרתם, וקוגל השבת המיוחד נילוש במימיהן.
אך גולת הכרבולת היה התרנגול הערבי המשובח, אותו השיג גימפל בדי עמל, בשתדלנות מפוארת עלתה בידו לשכנע את אחד מעולי הרגלים אל ארצנו הקדושה כי יאות להביא לו משם תרנגול ערבי. זאת, כי שמועה גונבה לאזניו שקולו של ה'ערבי' אדיר וחזק, ולאחר שימצא את משכנו בחצר יוכלו דרי הבית להשכים קום לעמל יומם.
ואכן העיסקה התבררה כמשתלמת, ממחרת אותו יום בו הופיע לראשונה ה'ערבי', לא היה יום אחד בו המשיכו בני העיר לשכב על יצועם, קולו של הגבר היה מעיר את בני הבית מבעוד מועד. זאת בכדי שלא יאחרו חלילה את החליבה והחלוקה, וילדי העיירה יוכלו לשתות חלב טרי עוד בטרם צאתם אל תלמודם.
וכך מדי בוקר היה התרנגול קורא, וגימפל תיכף מששמע את קולו היה מתגבר כארי, נוטל את ידיו לסירוגין ומשכים לעבודת היום.
בבית השכן לחצר גר יוקל. יוקל זה דומה כי נטל את הברכה שניתנה לישמעאל, והיה הוא ידו בכל ויד כל בו, לא היה מי שלא חש אי פעם את נחת זרועו או תבשילי מוחו, מעת לעת היה נוטל מקלו ותרמילו ויוצא ל'סדר'. אם בעקירת העצים שבצילם היו זקנות העיירה מחליפות רשמים מהמטבח הביתי, כשלטענתו הם משכן לעופות רעים, המשמיעות צלילים שאינם עריבים לאוזניהם האנינות של יושבי העיירה, ואם זריעת מוקשי אבנים לאורך השביל המרכזי החוצה את העיירה, זאת על מנת שיתרגלו יושבי העיירה למכשולים ובכך הליכתם תשתבח, עד שיוכלו להתחרות במרוצי העיר הגדולה.
זה תקופה ארוכה שיוקל משכים קום, מסיבה עלומה ולא מובנת. בתחילה לא ידע אם דבר זה טוב לפעולותיו או שמא הוא למכשול עבורו. הוא שם לבו לכך שאויר הבוקר צלול הוא ומביא רוגע לנפשו המסוכסכת. אך לאחר תקופה ראה ששוב אין הוא מביא תועלת ליושבי העיירה, פעולותיו פסקו וחיי העיירה נעשו שלוים מתמיד, ובמקביל ימיו נעשו משמימים מתמיד, מוחו הקודח פסק מלייצר מטעמים והוא מצא את עצמו מסתובב חדל מעש במשך רוב שעות היום.
כל הלילה התהפך יוקל על משכבו, אינו מוצא מנוח לנפשו, מהי הסיבה שהפכתי למובטל וחסר תועלת? מדוע איני מוצא במה למלא את יומי?
עם עלות השחר נשמע ברמה קולו העמוק של השכוי. יוקל שלא נם לרגע זכה היום לראשונה להבין מהו הדבר המוציא אותו משיגרתו הברוכה, מיהו זה המקלקל את שיגרת יומו. קריאתו של התרנגול השכן היא המעירה אותו לפנות בוקר והיא הטורדת את מנוחתו ופעולותיו.
חייבים לעשות לזה סוף! לא ייתכן כי יצור קטן בעל כנף יתקע מקלות בגלגלי היישוב כולו! מי ידאג לרווחת תושבי העיירה לבל יישמעו קולות הציפורים הזייפניות? מי יעזור לתושבים ללכת בדכי ישרים?
עקב יוקל אחר מעשיו של גימפל, ראה אותו משכים לסדר יומו, חולב את הפרה, ממלא את כדי החלב ומעמיסם על גלגלי עגלתו החורקת, המובלת בביטחה על ידי החמור הזקן. נוסע גימפל לחלוקה היומית הרויית ילדי ישראל בכוסות חלב טריים.
תיכף משנעלמו גימפל ועגלתו מהאופק יצא יוקל מביתו אל עבר חצרו של גימפל. הסיט את בריח שער החצר, וניגש למרדף אחר ה'ערבי הקורא', הערבי הרגיש כי יצור זה אינו שוחר טובתו והחל להקיף את החצר כולה על מנת להמלט מנחת זרועו של יוקל. אך לא איש כיוקל יוותר על מזימתו, לאחר מרדף קצר ונוטף זיעה הצליח לשים את ידיו על כנפי התרנגול. לא בזמן קצר הצליח להשתלט עליו בתחילה אחז רק בכנף אחד כאשר הכנף השני מנופף במרץ ומעיף לעברו חצץ וקש, לאחר מכן משהצליח לאחוז גם בכנף השני החל הערבי לנקר את ידיו. אך לבסוף הצליח יוקל לתפוס שליטה על היצור.
כיון שחלף זמן מה, שוב נשמעו פעמי גימפל ומרכבתו. אך יוקל אינו מוותר, הוא הידק את התרנגול בין זרוע ידו השמאלית ובין גופו היצוק, ובידו הימנית המשוחררת תפס בראש המכורבל והחל לסובבו על צירו.
"הי מה אתה מחפש בחצר שאינו שלך? ומה אתה עושה לתרנגול שלי?"
"אל דאגה" משיב יוקל כשעל שפתיו חיוך שטני, "אני רק מכוון אותו לשעה הרצויה, שלא יעיר אותי בשעה מוקדמת!"
"עזוב את התרנגול, תיכף ומיד!" כך גימפל.
"בשום פנים ואופן! עתה אמלוק את ראשו, כך שכאשר ירצה לקרוא בקול, יקרא מהגרון!".
דם התרנגול הותז, ראשו קופד, ושוב חזרו חיי העיירה השלוים לפרנס את יצרו של יוקל.
