הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
אסופה 1
אסופה 2
סיפור 14 מאת קליניקה טיפולית בשיטת מילצ'אייב בהגשת ג'ורג' הקזאחי!!!
בס"ד
בוריס אמר לי פעם:
ג'ורג', שמע.
אני יודע שאתה הבוס ואתה קובע ויודע, אבל תקשיב גם לעצות שלי.
לעולם לעולם לעולם אל תטפל במישהו אם הוא מגיע אליך שלא מרצונו.
אם מטופל מגיע אליך בגלל שמישהו הכריח אותו לבוא אליך, אל תשקיע בו כלום. הוא לא שווה את זה.
צחקתי קצת בלב. אין אחד בעולם כולו שבוריס היה מסכים להשקיע בו, מעבר לבוריס עצמו, כמובן.
נזכרתי בעצה של בוריס לפני כמה דקות. ולא סתם:
הפציינט התורן והמעצבן יושב מולי כבר דקות ארוכות, ממולל בידו טישו מסכן. לא מדבר, לא משתף פעולה עם מטפל רגשי. סתם שותק. בטח אבאל'ה שלו הכריח אותו לבוא הנה לקבל טיפול.
רק בשביל להעביר את הזמן, זרקתי בלי כוונה מיוחדת:
אני חושב שעברת בחייך דברים לא קלים, ואנחנו ננסה לטפל בהם ביחד, בסבלנות ובמתינות.
בוא נתחיל בתקופת בר המצווה שלך.
מה האירוע שהכי זכור לך מהתקופה הזו?
פוף.
עליתי על משהו.
סוף סוף נער מתבגר התנער מאדישות שלו, זז לצדדים באי שקט.
הבנתי שעליתי על נקודה רגישה וכואבת.
אין בעיה, דחפתי את החרב יותר עמוק, ממש נהניתי:
לפי המבט שלך אני מבין שקרה לך משהו מאוד לא נעים בבר המצווה. תפתח עכשיו את האירוע, הפעם אתה לא לבד מול הזכרונות הקשים, אני איתך.
ראיתי שהוא מתחלחל מהרעיון, ונכנסתי ממש לשווּנק טיפולי:
בוא נפרק אותו ביחד. קדימה, ספר, מה קרה?
כולי אוזן, ואני מבטיח לא להיות שיפוטי.
הנער טִיֵיק כמה טיקים עצבניים, השפתיים שלו רעדו קצת, וכדי לעזור לו לקבל החלטה נכונה כיוונתי בסתר את המזגן על מקסימום חימום, ישירות על פציינט. מילצ'אייב בעצמו המציא את הטריק החכם הזה.
הטריק עבד. פציינט נפתח וסיפר:
ממש חיכיתי למסיבת בר המצווה שלי.
תבין, ג'ורג'. היינו מתפללים בבית כנסת קטן מאוד עם מתפללים בודדים ממש, כך שהקידוש בשבת היה קטן מאוד.
ידעתי שאת בר המצווה יחגגו לי באולם החדש שנפתח חודש קודם לכן, והייתי אחוז ציפייה.
חיכיתי שכל חברי כיתתי יגיעו לשמחתי, וכל כך חיכיתי לקבל את המתנות.
הוא נשא אליי עיניים כהות וקטנות, נסוכות דוק של עצב:
עד בר המצווה שלי מעולם לא קיבלתי מתנות, סוג של החלטה מעצבנת של ההורים המעצבנים שלי.
ידעתי שבבר המצווה אקבל מתנות רבות, הגם שרובן יהיו ספרים מן הסתם, וממש ספרתי את הימים עד האירוע.
ובכן, היום המיוחל הגיע.
ישבתי במזרח האולם, האורחים המבוגרים לא עניינו אותי בכלל, חיכיתי אך ורק לחבריי לכיתה.
ואז -
הם הגיעו.
כולם, אף אחד לא החסיר.
המורה נכנס יחד איתם, לחץ לי הראשון את היד.
אחריו ניגש אליי הנציג והגיש לי את המתנה הקבועה לבר מצוות - סט ספרים של שיטה מקובצת.
חברי כיתתי פנו לשולחן צדדי ושרו שם שירים, בזמן שהמורה השגיח עליהם שלא יעשו בושות.
כמה דקות אחר כך, ראיתי שאחד הילדים מהכיתה מתגנב הצידה, ומתחמק...
הוא קרב אליי, בשקט, מסתתר מאחורי העמודים. הוא חייך אליי והגיש לי עוד מתנה, ארוזה, יפה.
קופסה מעניינת, מלבנית, די גדולה. כמו קופסת מצות מכונה, בערך. כבדה, ממש כבדה. מתנה יקרה מאוד כנראה.
שאלתי אותו בפליאה: מה זה? והוא ענה: אני שליח של ארבעת החברים הכי טובים שלך. זאת מתנה פרטית מאיתנו.
הופתעתי, מחווה יפה! אמרתי לו תודה והוא התגנב בחזרה לשולחן הילדים.
מאז אותו רגע, ממש חיכיתי לפתוח את המתנה. כל כך הסתקרנתי מהמתנה המוזרה.
בסוף בר המצווה רקדתי ביחד עם חברי כיתתי, ונפרדתי מכולם...
אוהההה, פוהההה, אההההה. פיהקתי פיהוק גדול.
סיפור כל כך משעמם!
הצטערתי ששאלתי, הצטערתי שביקשתי מפציינט לדבר בכלל.
אני ממש מבין הורים ממורמרים של ילדים מתבגרים, הם פשוט בלתי נסבלים, כמו הנער מולי. הם יכולים להיות מעצבנים מאוד, טרחניים, ילדותיים, פטפטנים בלי קץ.
פציינט לא שם לב לפיהוק שלי, כי הוא היה עסוק רק בעצמו, כמובן.
הוא צייר עם עפרון עיגולים על טישו, והיה מרוכז רק בעצמו, צ'יזמק קטן שכמוהו.
פתאום סיפור שלו נהיה קצת יותר מעניין, סוף סוף:
...נסענו נסיעה קצרה הביתה, והשעה כבר הייתה ממש מאוחרת. אחיי אמרו: תפתח מחר את כל המתנות, ממילא לא יהיה שם שום דבר מעניין, מנסיון...
הם צחקו, והלכו לישון.
אני ממש לא תיכננתי ללכת לישון.
כל כך חיכיתי לדעת מה יש בקופסה!
עכשיו יכולתי סוף סוף לגלות...
רצתי, פתחתי את הקופסה המלבנית המוזרה, את המתנה השניה.
פתחתי אותה, ולא הבנתי מה אני רואה בפנים:
ערימה גדולה של עיתונים מגולגלים.
פציינט התחיל לדבר פתאום בקול שבור, כאילו קרה אסון אמיתי:
...פתחתי לגמרי את כל הקופסה, התחלתי להוציא החוצה את העיתונים.
הוצאתי את כולם, סקרן לגלות מה עוד יש שם.
אחרי שהוצאתי את כולם, נשאר למטה עוד עיתון אחד גדול, מקופל בתחתית.
חשבתי לעצמי תוך כדי:
אם יש שם ספר קריאה ממש טוב, אז המתנה נחמדה בסך הכל. קופסה גדולה, נכון, מלאה בעיתונים כדי לקבל נפח, אבל לפחות יש שם מתנה טובה.
פרצוף של פציינט התחיל להתעוות, ראיתי שהוא מנסה בכוח לעצור דמעות. צבטתי אותו בעדינות בלחי כדי לגרום דמעות לצאת, אבל הוא בלע את הדמעות והמשיך סיפור:
הרמתי את העיתון, הוצאתי אותו החוצה, כולי מבולבל מהתרגשות, סקרנות וציפייה, וגיליתי מתחתיו - - -
אבן!
פשוט אבן, בלטה פשוטה של ריצוף.
לכן הקופסה הייתה כל כך כבדה, זה הכל.
ואז - הבנתי.
הם עשו לי מתיחה. חשבו שזה יצחיק אותי.
נתנו לי קופסה גדולה, אבל ריקה מתוכן. קופסה מלאה בעיתונים צהובים ובבלטה אחת כבדה.
ואני - כמו דביל - הייתי עסוק במתנה הזו כל הערב, וחלק גדול מליל בר המצווה ביליתי במחשבות מה יש בקופסה הזו...
עברו מאז שנתיים, ואני עדיין מרגיש פגוע כל כך, מושפל כל כך, נבגד, נבגד.
פציינט ממש בכה עכשיו, ואני בכיתי יחד איתו, בגלל שהבנתי שדמעות שלו הורסות לי לגמרי את השטיח.
הוא בכה לעצמו בשקט, ואני רציתי לחנוק אותו כדי שיפסיק לטפטף דמעות סוף סוף.
לאט לאט הוא הפסיק לבכות, ואני חשבתי לעצמי: ווואו, גרייעט, חוז'מעצ'עס. סיפור מטומטם ומטופש, מה כבר קרה, קיבל אבן במקום ספר, קורה, זניח. באיזה שטויות מטופשות עסוקים המתבגרים, לא ייאמן!
הופסי, שמתי לב שחשבתי בקול, כי פציינט צייץ בהלם:
הסיפור שלי - כל מה שסיפרתי לך בשעה האחרונה, לראשונה בחיי - מטופש?
הנהנתי לאישור. שמחתי שהוא הבין אותי במדוייק.
פציינט עמד לענות לי, ראיתי שהוא פגוע מאוד -
אבל פתאום הבחנתי בבעיה גדולה מאוד.
פציינט רימה אותי!
שם אותי ללעג ולקלס.
מאז תחילת הפגישה, עברו כבר..
67 דקות!
הייתי בהלם.
פציינט חצוף, רמאי, צ'יזמאקי - גנב ממני 7 דקות!
קמתי, הרמתי אותו מכורסת טיפולים בלי שום גינונים, סחבתי אותו אל הדלת, זרקתי אותו החוצה - - -
שילמד לקח!
שיספר לכל החברים שלו:
לא מתעסקים עם ג'ורג', ולא מקבלים מג'ורג' דקות טיפול בחינם.
לא ולא, ממש ממש לא.
יאצ'ו קירמעעיב!!!!
אסופה 2
סיפור 14 מאת קליניקה טיפולית בשיטת מילצ'אייב בהגשת ג'ורג' הקזאחי!!!
בס"ד
בוריס אמר לי פעם:
ג'ורג', שמע.
אני יודע שאתה הבוס ואתה קובע ויודע, אבל תקשיב גם לעצות שלי.
לעולם לעולם לעולם אל תטפל במישהו אם הוא מגיע אליך שלא מרצונו.
אם מטופל מגיע אליך בגלל שמישהו הכריח אותו לבוא אליך, אל תשקיע בו כלום. הוא לא שווה את זה.
צחקתי קצת בלב. אין אחד בעולם כולו שבוריס היה מסכים להשקיע בו, מעבר לבוריס עצמו, כמובן.
נזכרתי בעצה של בוריס לפני כמה דקות. ולא סתם:
הפציינט התורן והמעצבן יושב מולי כבר דקות ארוכות, ממולל בידו טישו מסכן. לא מדבר, לא משתף פעולה עם מטפל רגשי. סתם שותק. בטח אבאל'ה שלו הכריח אותו לבוא הנה לקבל טיפול.
רק בשביל להעביר את הזמן, זרקתי בלי כוונה מיוחדת:
אני חושב שעברת בחייך דברים לא קלים, ואנחנו ננסה לטפל בהם ביחד, בסבלנות ובמתינות.
בוא נתחיל בתקופת בר המצווה שלך.
מה האירוע שהכי זכור לך מהתקופה הזו?
פוף.
עליתי על משהו.
סוף סוף נער מתבגר התנער מאדישות שלו, זז לצדדים באי שקט.
הבנתי שעליתי על נקודה רגישה וכואבת.
אין בעיה, דחפתי את החרב יותר עמוק, ממש נהניתי:
לפי המבט שלך אני מבין שקרה לך משהו מאוד לא נעים בבר המצווה. תפתח עכשיו את האירוע, הפעם אתה לא לבד מול הזכרונות הקשים, אני איתך.
ראיתי שהוא מתחלחל מהרעיון, ונכנסתי ממש לשווּנק טיפולי:
בוא נפרק אותו ביחד. קדימה, ספר, מה קרה?
כולי אוזן, ואני מבטיח לא להיות שיפוטי.
הנער טִיֵיק כמה טיקים עצבניים, השפתיים שלו רעדו קצת, וכדי לעזור לו לקבל החלטה נכונה כיוונתי בסתר את המזגן על מקסימום חימום, ישירות על פציינט. מילצ'אייב בעצמו המציא את הטריק החכם הזה.
הטריק עבד. פציינט נפתח וסיפר:
ממש חיכיתי למסיבת בר המצווה שלי.
תבין, ג'ורג'. היינו מתפללים בבית כנסת קטן מאוד עם מתפללים בודדים ממש, כך שהקידוש בשבת היה קטן מאוד.
ידעתי שאת בר המצווה יחגגו לי באולם החדש שנפתח חודש קודם לכן, והייתי אחוז ציפייה.
חיכיתי שכל חברי כיתתי יגיעו לשמחתי, וכל כך חיכיתי לקבל את המתנות.
הוא נשא אליי עיניים כהות וקטנות, נסוכות דוק של עצב:
עד בר המצווה שלי מעולם לא קיבלתי מתנות, סוג של החלטה מעצבנת של ההורים המעצבנים שלי.
ידעתי שבבר המצווה אקבל מתנות רבות, הגם שרובן יהיו ספרים מן הסתם, וממש ספרתי את הימים עד האירוע.
ובכן, היום המיוחל הגיע.
ישבתי במזרח האולם, האורחים המבוגרים לא עניינו אותי בכלל, חיכיתי אך ורק לחבריי לכיתה.
ואז -
הם הגיעו.
כולם, אף אחד לא החסיר.
המורה נכנס יחד איתם, לחץ לי הראשון את היד.
אחריו ניגש אליי הנציג והגיש לי את המתנה הקבועה לבר מצוות - סט ספרים של שיטה מקובצת.
חברי כיתתי פנו לשולחן צדדי ושרו שם שירים, בזמן שהמורה השגיח עליהם שלא יעשו בושות.
כמה דקות אחר כך, ראיתי שאחד הילדים מהכיתה מתגנב הצידה, ומתחמק...
הוא קרב אליי, בשקט, מסתתר מאחורי העמודים. הוא חייך אליי והגיש לי עוד מתנה, ארוזה, יפה.
קופסה מעניינת, מלבנית, די גדולה. כמו קופסת מצות מכונה, בערך. כבדה, ממש כבדה. מתנה יקרה מאוד כנראה.
שאלתי אותו בפליאה: מה זה? והוא ענה: אני שליח של ארבעת החברים הכי טובים שלך. זאת מתנה פרטית מאיתנו.
הופתעתי, מחווה יפה! אמרתי לו תודה והוא התגנב בחזרה לשולחן הילדים.
מאז אותו רגע, ממש חיכיתי לפתוח את המתנה. כל כך הסתקרנתי מהמתנה המוזרה.
בסוף בר המצווה רקדתי ביחד עם חברי כיתתי, ונפרדתי מכולם...
אוהההה, פוהההה, אההההה. פיהקתי פיהוק גדול.
סיפור כל כך משעמם!
הצטערתי ששאלתי, הצטערתי שביקשתי מפציינט לדבר בכלל.
אני ממש מבין הורים ממורמרים של ילדים מתבגרים, הם פשוט בלתי נסבלים, כמו הנער מולי. הם יכולים להיות מעצבנים מאוד, טרחניים, ילדותיים, פטפטנים בלי קץ.
פציינט לא שם לב לפיהוק שלי, כי הוא היה עסוק רק בעצמו, כמובן.
הוא צייר עם עפרון עיגולים על טישו, והיה מרוכז רק בעצמו, צ'יזמק קטן שכמוהו.
פתאום סיפור שלו נהיה קצת יותר מעניין, סוף סוף:
...נסענו נסיעה קצרה הביתה, והשעה כבר הייתה ממש מאוחרת. אחיי אמרו: תפתח מחר את כל המתנות, ממילא לא יהיה שם שום דבר מעניין, מנסיון...
הם צחקו, והלכו לישון.
אני ממש לא תיכננתי ללכת לישון.
כל כך חיכיתי לדעת מה יש בקופסה!
עכשיו יכולתי סוף סוף לגלות...
רצתי, פתחתי את הקופסה המלבנית המוזרה, את המתנה השניה.
פתחתי אותה, ולא הבנתי מה אני רואה בפנים:
ערימה גדולה של עיתונים מגולגלים.
פציינט התחיל לדבר פתאום בקול שבור, כאילו קרה אסון אמיתי:
...פתחתי לגמרי את כל הקופסה, התחלתי להוציא החוצה את העיתונים.
הוצאתי את כולם, סקרן לגלות מה עוד יש שם.
אחרי שהוצאתי את כולם, נשאר למטה עוד עיתון אחד גדול, מקופל בתחתית.
חשבתי לעצמי תוך כדי:
אם יש שם ספר קריאה ממש טוב, אז המתנה נחמדה בסך הכל. קופסה גדולה, נכון, מלאה בעיתונים כדי לקבל נפח, אבל לפחות יש שם מתנה טובה.
פרצוף של פציינט התחיל להתעוות, ראיתי שהוא מנסה בכוח לעצור דמעות. צבטתי אותו בעדינות בלחי כדי לגרום דמעות לצאת, אבל הוא בלע את הדמעות והמשיך סיפור:
הרמתי את העיתון, הוצאתי אותו החוצה, כולי מבולבל מהתרגשות, סקרנות וציפייה, וגיליתי מתחתיו - - -
אבן!
פשוט אבן, בלטה פשוטה של ריצוף.
לכן הקופסה הייתה כל כך כבדה, זה הכל.
ואז - הבנתי.
הם עשו לי מתיחה. חשבו שזה יצחיק אותי.
נתנו לי קופסה גדולה, אבל ריקה מתוכן. קופסה מלאה בעיתונים צהובים ובבלטה אחת כבדה.
ואני - כמו דביל - הייתי עסוק במתנה הזו כל הערב, וחלק גדול מליל בר המצווה ביליתי במחשבות מה יש בקופסה הזו...
עברו מאז שנתיים, ואני עדיין מרגיש פגוע כל כך, מושפל כל כך, נבגד, נבגד.
פציינט ממש בכה עכשיו, ואני בכיתי יחד איתו, בגלל שהבנתי שדמעות שלו הורסות לי לגמרי את השטיח.
הוא בכה לעצמו בשקט, ואני רציתי לחנוק אותו כדי שיפסיק לטפטף דמעות סוף סוף.
לאט לאט הוא הפסיק לבכות, ואני חשבתי לעצמי: ווואו, גרייעט, חוז'מעצ'עס. סיפור מטומטם ומטופש, מה כבר קרה, קיבל אבן במקום ספר, קורה, זניח. באיזה שטויות מטופשות עסוקים המתבגרים, לא ייאמן!
הופסי, שמתי לב שחשבתי בקול, כי פציינט צייץ בהלם:
הסיפור שלי - כל מה שסיפרתי לך בשעה האחרונה, לראשונה בחיי - מטופש?
הנהנתי לאישור. שמחתי שהוא הבין אותי במדוייק.
פציינט עמד לענות לי, ראיתי שהוא פגוע מאוד -
אבל פתאום הבחנתי בבעיה גדולה מאוד.
פציינט רימה אותי!
שם אותי ללעג ולקלס.
מאז תחילת הפגישה, עברו כבר..
67 דקות!
הייתי בהלם.
פציינט חצוף, רמאי, צ'יזמאקי - גנב ממני 7 דקות!
קמתי, הרמתי אותו מכורסת טיפולים בלי שום גינונים, סחבתי אותו אל הדלת, זרקתי אותו החוצה - - -
שילמד לקח!
שיספר לכל החברים שלו:
לא מתעסקים עם ג'ורג', ולא מקבלים מג'ורג' דקות טיפול בחינם.
לא ולא, ממש ממש לא.
יאצ'ו קירמעעיב!!!!
