הנושאים החמים
הנושאים החמים
צללנו לעומק, הרגשנו גיבורי העולם, להיות 758 מטר מתחת לפני הים זה לא מה בכך. אומץ.
כשגילנו מערה ארוכה ומסקרנת, דם הנעורים התוסס לא הניח לנו לנקוט בצעדי זהירות מבוקשים. נכנסו, שחינו פנימה. מתעלמים מכל מחשבה על כללי זהירות וכדו'.
וכמובן, אם הסיפור נכתב, ההמשך טראגי. נתקענו בפנים, איבדנו את הדרך ליציאה, נעלם מאיתנו הפתח לחיים.
העפת מבט חרד עד מוות למחוג הצבירה של החמצן היה המעשה הבא בתור…
1.14 שעות. סדיסטיות של שעון. סופר לנו את הרגעים שנותרו לנו לחיות. ממשיך לדהור ללא מצפון לעתידנו.
השתוללנו כעכברים במלכודת ברזל. תרים אחר נקודת יציאה. איזה זרזיף אור שיעיד על פתח תקווה, ואין.
השלב הבא - ההשלמה היה מחריד. טעם הייאוש היה מר מכל, התייאשנו מהחיים… הרצון שגדול מהאדם עצמו נזנח בתוך המים הרבים…
הרגשות שהתערבלו וגעשו כים אכול טירוף, שיתקו את המוח והגוף. שתיקה עמדה ביננו. העיניים לבדם גילו אומץ להביע את כל מה שאסור, שלא ייתכן…
העיניים שמולי הביטו בי לוחשות, "לא, אל תביט בי ככה. אני לא אשם שאלו הם יצרי, אל תכעס שפיתתך לצעוד אל מותך, לאאא". עניתי, "אכן, אתה לא אשם. אבל למציאות זה לא מפריע לנהל סדר יום משלה".
במיקרופון קטן לחשת לי, "אלי, אלי אהובי, אל תביט בי כך. רק זה לא, אל תתן לי למות מנקיפות מצפון".
שתקתי. לא כי לא היה לי מה לענות. הדמעות פילסו דרך בחפשיות, בכל מקרה עוד 0.53 לא נכיר אחד את השני. אף אחד לא נכיר…
הטירוף התיישב במוחי, נוטל לעצמו את ההנהגה. שנים הוא המתין ועתה בא זמנו -
כשקצף בשפתי, ודמעות בעיני, תלשתי לעצמי את כבל החמצן והתחלתי לפזר בועות אוויר לדגים, "שלא יחנקו" לחשתי לך...
המתת חסד…
נערך לאחרונה ב:
