הנושאים החמים
הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
יום אחרי שעברנו לבית הקטן במושב שמשון, פגשתי לראשונה את אלברט המטורף. הוא עמד בגינה והתפלל, עטוף בטלית ועטור בתפילין, כולו נראה כמלאך אלוקי.
הלך הנה והנה, בין השיח הקצוץ עד קרחת, לקוצי הפרא שצמחו בחצר שלו, שר במבטא צפון אפריקאי ובעינים עצומות שירי קדושה מרגשים.
כמה שלווה, אמרתי לחני, תראי איזה יופי שעברנו לגור במושב, אני משתוקק להתנהג כמו הצדיק הזה, כמה נפלאה השירה שלו.
וברגע שסיימתי את המשפט הוא ראה אותי. העינים העמוקות שלו האפילו, פיו נפער בעווית, ובלי לאסוף את שולי טליתו, הוא קפץ בבהלה ונמלט אל תוך הבית, מותיר את הטלית על הקוצים היבשים.
הדלת השחורה שלו נטרקה, ומתוך הבית נשמעה צעקה גדולה, ואחריה יללות בכי.
הסתכלתי על חני, היא הסתכלה עלי, ובשתיקה נכנסנו לתוך הפרגולה, מזגתי לי מיץ ושתיתי, היא העדיפה קפה, ואחר כך התחלנו לפרוק את הארגזים עם כל החפצים שלנו.
ואז הוא דפק בדלת, מחזיק ביד עוגה ארוזה, ובקבוק שוקו, על פניו חיוך גדול ועיניו נוצצות.
"תודה!", אמרתי, והוא נרתע לאחוריו וזרק את העוגה והבקבוק לעבר הידים שלי, וברח ביללה לעבר ביתו.
כל כך מוזר, העוגה היתה מלאה נמלים והשוקו היה משנה שעברה, עכור ומקולקל. זרקנו לפח והמשכנו לעבוד.
כמה שעות של שקט, ובינתים מצאתי זמן להשקיף על הבית שלו, כולו מסוגר בסורגים, מוגף תריסים, חוץ מחתול מפלצתי שפיהק על המפתן, שום אות חיים לא נראה, אפילו לא ציפור שנחה על ענף, אפילו לא חרק.
בבית הכנסת במנחה שאלתי את אגסי מה הסיפור שלו.
מסתבר שהוא אחיה למחצה של סילביה ביטון, הידועה בכינוי 'סילביה המתקנת', הוא זה שהכתיר אותה למקובלת, הוא הדפיס לה את העלונים הצהובים שמאפיינים אותה ואת הקהילה שלה, והוא פירסם את הישועות שלה בקו הישועות המיוחד שפתח, שלם וקח ישועה.
כל כך מוצלח הוא היה, חבר מועצה דתית, בן של שר לשעבר, דירקטריון בחברת בניה ממשלתית וחובב דיג.
ויום אחד מצאו אותו יחף ומיבב ליד בריכת דגים בבקעת בית נטופה, ובמים היתה גופה ערופה לא מזוהה במצב ריקבון, מחוברת לחכה שלו, לא ברור בכלל שזאת היתה גופת אדם, חובבי הקונספירציות טענו שזאת גופה של חייזר, אבל לאלברט ביטון זה בכלל לא שינה כלום.
הוא לא השתגע, הוא הפך להיות מטורף, מכר את הבית הגדול בקרית עקרון, והסתובב בקראוון ברחבי הארץ, מכר שזיפים בחניוני לילה.
ואגסי תיאר לי את הקראוון שהיה צבוע בסגול ובעל מגוון אנטנות, ואנשים היו מתקרבים לחלון: "יש לך קרמיסימו?", "כמה עולה מצופה?" ואלברט היה עונה: "יש שזיפים". והאיש היה שואל: "ארטיק שזיפים?", ואלברט עונה: "לא, שזיפים", ומושיט שזיף אחד לטעימה.
ואחרי שנתים של שזיפים הוא נתן את הקראוון במתנה לאברך אחד מחוסר דירה, והתחיל לנסוע בארץ בתחבורה ציבורית, ובתקופה הזאת הוא גידל כבש מחמד, והתעקש להעלות אותו לאוטובוס, אותו וחבילה קטנה של מספוא. גם לטיסה הוא ניסה להעלות אותו, אבל כאן הוא נחל אכזבה ונאלץ להותיר אותו בנתב"ג, בית חב"ד המקומי שמרו לו אותו עד שהוא חזר.
ויום אחד הוא חזר לנחלת ההורים במושב שמשון, כל האחים שלו רבו על הירושה, אבל הוא נכנס באלגנטיות לדירה, רק הוא, איש לא נכנס לשם מלבדו, אפילו סילביה לא הורשתה להיכנס, החתולים שלה דווקא כן.
ולא האמנתי כששמעתי שמכאן הוא מנהל קהילה קטנה של מעריצים וחסידים, באים פעם בחודשים ושרים שירים על הירח, ממש כמו היפים של פעם, עם טוויסט חסידי. סביב קערה עם חלב ועוד מרכיבים חשודים, הם מתגודדים בברדסים שחורים, שרים לירח, לכוכבים, מזמינים שדים ורוחות רפאים, מעלים באוב נפשות של ילדים, מטורפים.
כשהם רקדו מתחת לחלוננו ממש, הצצנו באימה מבעד לתריסים, צלליות שחורות מקיפות גיגית, אש נדלקת בעששית, פנים מלבינות מתוך השחור, ומילות תפילה מתערבבות בקללות מאגיות תוצרת הודו, חליל נוגה בקושי מצליח לנשום מתוך המעגל, והם מתנועעים, אהההה, נוהמים כמו חיות לא מאולפות, כמו עדת תנים שמקיפה טרף, מעגלים מעגלים.
ואלברט צורח מילים של קודש בלי קשר לכלום: "גימטריה!" וכולם מוחאים כפים ומקיפים את הקערה, "מלכות ואלוקות!" שוב כפים, "קהלת בן דוד", וכן הלאה.
והשיר שמלווה אותם לאורך כל הערב: "מַחְלָה נֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה תִרְצָה!", כפיים פעמים, "מַחְלָה נֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה תִרְצָה!", כינור ומצילתים, "אלה אלה בנות צלפחד, אהה, אהה, תן להם נחלה לבד, אהה, אהה", ככה כל הלילה כמעט.
לפעמים כשעוברים ליד ביתו הוא עובד בגינה, צובע את הדלת בשחור חזק, גם את השלט, גם את המשקוף, "נגד מזיקים!" הוא צעק פעם כשעברתי ליד ביתו, כאילו צריך להסביר לי את הטירוף שלו. ופעם אחרת הוא נופף בידו, קילל את אבות אבותי, ובידים חשופות התחיל לתלוש קוצים ולהטילם לאוויר, מטורף.
הילדים שלי ברחו ממנו, כלבים רעדו ממנו, הם חצו את הכביש בריצה מהירה ובזנב מקופל בין הרגלים, ואף ציפור לא ישבה על אף ענף בחצרו.
והיה איזה אברך אחד מהכולל של המקובלים שהיה עוצר את הסוזוקי בלנו המקומטת שלו מול הבית של אלברט, ואם אלברט לא היה בחצר, הוא היה נכנס קמעה, מוציא סידור מקובלים בכתב אשורית, וממלמל תיקון קצר לנשמתו החבוטה של אלברט.
פעם אחת הוא היה צריך מים לנטילת ידים טרם התיקון, ואולי מים לרדיאטור המטפטף של הסוזוקי, הוא נכנס לבית בכובד ראש, ואנחנו הזמנו אותו לקפה. הוא סירב, אבל הסכים לשבת וללגום מעט מים בתוך כלי קטן שהביא מהגרוטאה, שאלתי את חני אם הוא מקפיד על מאמר הכתוב כפשוטו: "מים במשורה תשתה"? היא לא ידעה לומר לי אם זאת משורה או לא, וזה לא באמת היה קריטי, רציתי רק לשמח אותה.
הוא היה עני באמת, את הסוזוקי הוא קיבל בתרומה מאחד החברים מהמושב, בעד שעת לימוד יומית. לפעמים היה נתקע בלי דלק בדרכים, ושם היה מתבודד עד שמגיע אליו דלק, כל פעם בדרך נס, כך הוא סיפר.
את שמו לא הסכים לומר, "למה זה תשאל לשמי?" שאל ברצינות תהומית, ככל הנראה לא היה בו אפילו קמצוץ של חוש הומור. צדיק, ירא שמים, בעל חסד, אבל נטול חוש הומור לחלוטין, ובדקנו את זה במגוון צורות – יבש לחלוטין.
הוא בירך את חני בבן זכר עוד השנה, והברכה התקיימה. לא שהיה מחסור בילדים, השכנים החילונים עיקמו לפעמים את האף כשחלפנו ככה ברחוב בשיירה, שישה ילדים מקפצים מכל עבר, לעיתים מחזיקים ארנבת או גור חתולים, תרנגול, כלב, ינשוף או בת יענה. הכל לגיטימי אצל הילדים שלי, בעיני השכנים פחות.
הם לא אהבו את כלוב השלווים שעמד בפתח המשק וסיפק לנו ביצים טריות וקטנטנות, פעיל בעלי חיים אף ניסה לשחרר אותן לטבע, אך הן לא יצאו מן הכלוב. חני אומרת שבאותו הרגע אלברט חלף ברחוב.
וביום אחד עצוב, אלברט פתח את דלתות ביתו, הכניס לתוכו את עדת חסידיו ונעל את הדלת השחורה.
יומיים שלושה הם היו בפנים, בתוך הבית, קבוצה של תמהונים חסרי צורה ולבושי שחורים, את מי הם בכלל מעניינים?
כשהגיע איזו זלדה לבדוק מה קורה, אחריה חיה רחל מבית שמש, עוטה שאל ורדיד ומשקפי שמש חיקוי אורגינאל של רייבאן, המשטרה כבר נכנסה לעניין – אלברט ביטון מתבצר בבית עם חסידיו.
צוות משא ומתן הגיע למקום וניסה להוציא אותו החוצה, הוא סירב, היו לו מגוון דרישות, ביניהן הוא תבע שהמדינה תכניס את שמו לתוך הדגל, "למעלה יהיה כתוב אלברט, למטה ביטון"
שכל אזרח יהיה מחויב לעלות לרגל לבית שלו לפחות פעם בשנה, ותמונתו תופיע על שטר בעריך של 49.90 ₪, זה הכל.
זה די קל לענות על כאלה דרישות, פשוט משקרים למשך כמה שעות. אבל צלף מתלהב וחסר דעה ראה אותו זז בפתח הבית, מידיו יצאו כמה חוטים, סתם ציצת צמר, אבל הצלף לא ידע ובלי לחשוב פעמים לחץ על ההדק.
מילא אם היה פוגע ביד, אבל הוא פגע ברגל, ואלברט נפל על המפתן שותת דם, וכל החסידים שלו יצאו החוצה והחלו לפרוע בשוטרים, והשוטרים בהם, והכנסתי את הילדים לתוך הבית כדי שלא יראו את הזוועות, ומהבית הסגור שמעתי כמה יריות, ואז שקט.
שבועים לא פתחתי עיתונים, לא רציתי לשמוע מה היה, וזה היה חסר סיכוי, כל חבר שני התקשר כדי לברר מה קורה במושב שמשון, זה הגיע אלי בעל כרחי, אבל הכחשתי את זה.
וביום שישי האחרון הוא חזר למושב, כולו תשוש וחלוש, ראשו שמוט ועיניו כבויות. מטפל נפאלי גרר את כסא הגלגלים שלו לתוך הבית, וסגר את הדלת.
עור התוף כמעט נקרע מהצרחות שעלו מהבית, הדלת השחורה נפתחה והמטפל הנפאלי נורה כמו טיל מתוך הדלת, וזאת נטרחה בעצמה אדירה, כמה רעפים החליקו מהגג ונפלו על הקוצים הכסוחים ביד.
הוא עבר ליד ביתינו, "משוגע", הוא סימן באצבע על הרקה, ואני הרגשתי שאני לא יכול לעזור לו, בקושי לעצמי, סגרתי את הדלת, נעלתי במפתח ובבריח, והתיישבתי לאכול ארוחת ערב שחני בישלה.
הלך הנה והנה, בין השיח הקצוץ עד קרחת, לקוצי הפרא שצמחו בחצר שלו, שר במבטא צפון אפריקאי ובעינים עצומות שירי קדושה מרגשים.
כמה שלווה, אמרתי לחני, תראי איזה יופי שעברנו לגור במושב, אני משתוקק להתנהג כמו הצדיק הזה, כמה נפלאה השירה שלו.
וברגע שסיימתי את המשפט הוא ראה אותי. העינים העמוקות שלו האפילו, פיו נפער בעווית, ובלי לאסוף את שולי טליתו, הוא קפץ בבהלה ונמלט אל תוך הבית, מותיר את הטלית על הקוצים היבשים.
הדלת השחורה שלו נטרקה, ומתוך הבית נשמעה צעקה גדולה, ואחריה יללות בכי.
הסתכלתי על חני, היא הסתכלה עלי, ובשתיקה נכנסנו לתוך הפרגולה, מזגתי לי מיץ ושתיתי, היא העדיפה קפה, ואחר כך התחלנו לפרוק את הארגזים עם כל החפצים שלנו.
ואז הוא דפק בדלת, מחזיק ביד עוגה ארוזה, ובקבוק שוקו, על פניו חיוך גדול ועיניו נוצצות.
"תודה!", אמרתי, והוא נרתע לאחוריו וזרק את העוגה והבקבוק לעבר הידים שלי, וברח ביללה לעבר ביתו.
כל כך מוזר, העוגה היתה מלאה נמלים והשוקו היה משנה שעברה, עכור ומקולקל. זרקנו לפח והמשכנו לעבוד.
כמה שעות של שקט, ובינתים מצאתי זמן להשקיף על הבית שלו, כולו מסוגר בסורגים, מוגף תריסים, חוץ מחתול מפלצתי שפיהק על המפתן, שום אות חיים לא נראה, אפילו לא ציפור שנחה על ענף, אפילו לא חרק.
בבית הכנסת במנחה שאלתי את אגסי מה הסיפור שלו.
מסתבר שהוא אחיה למחצה של סילביה ביטון, הידועה בכינוי 'סילביה המתקנת', הוא זה שהכתיר אותה למקובלת, הוא הדפיס לה את העלונים הצהובים שמאפיינים אותה ואת הקהילה שלה, והוא פירסם את הישועות שלה בקו הישועות המיוחד שפתח, שלם וקח ישועה.
כל כך מוצלח הוא היה, חבר מועצה דתית, בן של שר לשעבר, דירקטריון בחברת בניה ממשלתית וחובב דיג.
ויום אחד מצאו אותו יחף ומיבב ליד בריכת דגים בבקעת בית נטופה, ובמים היתה גופה ערופה לא מזוהה במצב ריקבון, מחוברת לחכה שלו, לא ברור בכלל שזאת היתה גופת אדם, חובבי הקונספירציות טענו שזאת גופה של חייזר, אבל לאלברט ביטון זה בכלל לא שינה כלום.
הוא לא השתגע, הוא הפך להיות מטורף, מכר את הבית הגדול בקרית עקרון, והסתובב בקראוון ברחבי הארץ, מכר שזיפים בחניוני לילה.
ואגסי תיאר לי את הקראוון שהיה צבוע בסגול ובעל מגוון אנטנות, ואנשים היו מתקרבים לחלון: "יש לך קרמיסימו?", "כמה עולה מצופה?" ואלברט היה עונה: "יש שזיפים". והאיש היה שואל: "ארטיק שזיפים?", ואלברט עונה: "לא, שזיפים", ומושיט שזיף אחד לטעימה.
ואחרי שנתים של שזיפים הוא נתן את הקראוון במתנה לאברך אחד מחוסר דירה, והתחיל לנסוע בארץ בתחבורה ציבורית, ובתקופה הזאת הוא גידל כבש מחמד, והתעקש להעלות אותו לאוטובוס, אותו וחבילה קטנה של מספוא. גם לטיסה הוא ניסה להעלות אותו, אבל כאן הוא נחל אכזבה ונאלץ להותיר אותו בנתב"ג, בית חב"ד המקומי שמרו לו אותו עד שהוא חזר.
ויום אחד הוא חזר לנחלת ההורים במושב שמשון, כל האחים שלו רבו על הירושה, אבל הוא נכנס באלגנטיות לדירה, רק הוא, איש לא נכנס לשם מלבדו, אפילו סילביה לא הורשתה להיכנס, החתולים שלה דווקא כן.
ולא האמנתי כששמעתי שמכאן הוא מנהל קהילה קטנה של מעריצים וחסידים, באים פעם בחודשים ושרים שירים על הירח, ממש כמו היפים של פעם, עם טוויסט חסידי. סביב קערה עם חלב ועוד מרכיבים חשודים, הם מתגודדים בברדסים שחורים, שרים לירח, לכוכבים, מזמינים שדים ורוחות רפאים, מעלים באוב נפשות של ילדים, מטורפים.
כשהם רקדו מתחת לחלוננו ממש, הצצנו באימה מבעד לתריסים, צלליות שחורות מקיפות גיגית, אש נדלקת בעששית, פנים מלבינות מתוך השחור, ומילות תפילה מתערבבות בקללות מאגיות תוצרת הודו, חליל נוגה בקושי מצליח לנשום מתוך המעגל, והם מתנועעים, אהההה, נוהמים כמו חיות לא מאולפות, כמו עדת תנים שמקיפה טרף, מעגלים מעגלים.
ואלברט צורח מילים של קודש בלי קשר לכלום: "גימטריה!" וכולם מוחאים כפים ומקיפים את הקערה, "מלכות ואלוקות!" שוב כפים, "קהלת בן דוד", וכן הלאה.
והשיר שמלווה אותם לאורך כל הערב: "מַחְלָה נֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה תִרְצָה!", כפיים פעמים, "מַחְלָה נֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה תִרְצָה!", כינור ומצילתים, "אלה אלה בנות צלפחד, אהה, אהה, תן להם נחלה לבד, אהה, אהה", ככה כל הלילה כמעט.
לפעמים כשעוברים ליד ביתו הוא עובד בגינה, צובע את הדלת בשחור חזק, גם את השלט, גם את המשקוף, "נגד מזיקים!" הוא צעק פעם כשעברתי ליד ביתו, כאילו צריך להסביר לי את הטירוף שלו. ופעם אחרת הוא נופף בידו, קילל את אבות אבותי, ובידים חשופות התחיל לתלוש קוצים ולהטילם לאוויר, מטורף.
הילדים שלי ברחו ממנו, כלבים רעדו ממנו, הם חצו את הכביש בריצה מהירה ובזנב מקופל בין הרגלים, ואף ציפור לא ישבה על אף ענף בחצרו.
והיה איזה אברך אחד מהכולל של המקובלים שהיה עוצר את הסוזוקי בלנו המקומטת שלו מול הבית של אלברט, ואם אלברט לא היה בחצר, הוא היה נכנס קמעה, מוציא סידור מקובלים בכתב אשורית, וממלמל תיקון קצר לנשמתו החבוטה של אלברט.
פעם אחת הוא היה צריך מים לנטילת ידים טרם התיקון, ואולי מים לרדיאטור המטפטף של הסוזוקי, הוא נכנס לבית בכובד ראש, ואנחנו הזמנו אותו לקפה. הוא סירב, אבל הסכים לשבת וללגום מעט מים בתוך כלי קטן שהביא מהגרוטאה, שאלתי את חני אם הוא מקפיד על מאמר הכתוב כפשוטו: "מים במשורה תשתה"? היא לא ידעה לומר לי אם זאת משורה או לא, וזה לא באמת היה קריטי, רציתי רק לשמח אותה.
הוא היה עני באמת, את הסוזוקי הוא קיבל בתרומה מאחד החברים מהמושב, בעד שעת לימוד יומית. לפעמים היה נתקע בלי דלק בדרכים, ושם היה מתבודד עד שמגיע אליו דלק, כל פעם בדרך נס, כך הוא סיפר.
את שמו לא הסכים לומר, "למה זה תשאל לשמי?" שאל ברצינות תהומית, ככל הנראה לא היה בו אפילו קמצוץ של חוש הומור. צדיק, ירא שמים, בעל חסד, אבל נטול חוש הומור לחלוטין, ובדקנו את זה במגוון צורות – יבש לחלוטין.
הוא בירך את חני בבן זכר עוד השנה, והברכה התקיימה. לא שהיה מחסור בילדים, השכנים החילונים עיקמו לפעמים את האף כשחלפנו ככה ברחוב בשיירה, שישה ילדים מקפצים מכל עבר, לעיתים מחזיקים ארנבת או גור חתולים, תרנגול, כלב, ינשוף או בת יענה. הכל לגיטימי אצל הילדים שלי, בעיני השכנים פחות.
הם לא אהבו את כלוב השלווים שעמד בפתח המשק וסיפק לנו ביצים טריות וקטנטנות, פעיל בעלי חיים אף ניסה לשחרר אותן לטבע, אך הן לא יצאו מן הכלוב. חני אומרת שבאותו הרגע אלברט חלף ברחוב.
וביום אחד עצוב, אלברט פתח את דלתות ביתו, הכניס לתוכו את עדת חסידיו ונעל את הדלת השחורה.
יומיים שלושה הם היו בפנים, בתוך הבית, קבוצה של תמהונים חסרי צורה ולבושי שחורים, את מי הם בכלל מעניינים?
כשהגיע איזו זלדה לבדוק מה קורה, אחריה חיה רחל מבית שמש, עוטה שאל ורדיד ומשקפי שמש חיקוי אורגינאל של רייבאן, המשטרה כבר נכנסה לעניין – אלברט ביטון מתבצר בבית עם חסידיו.
צוות משא ומתן הגיע למקום וניסה להוציא אותו החוצה, הוא סירב, היו לו מגוון דרישות, ביניהן הוא תבע שהמדינה תכניס את שמו לתוך הדגל, "למעלה יהיה כתוב אלברט, למטה ביטון"
שכל אזרח יהיה מחויב לעלות לרגל לבית שלו לפחות פעם בשנה, ותמונתו תופיע על שטר בעריך של 49.90 ₪, זה הכל.
זה די קל לענות על כאלה דרישות, פשוט משקרים למשך כמה שעות. אבל צלף מתלהב וחסר דעה ראה אותו זז בפתח הבית, מידיו יצאו כמה חוטים, סתם ציצת צמר, אבל הצלף לא ידע ובלי לחשוב פעמים לחץ על ההדק.
מילא אם היה פוגע ביד, אבל הוא פגע ברגל, ואלברט נפל על המפתן שותת דם, וכל החסידים שלו יצאו החוצה והחלו לפרוע בשוטרים, והשוטרים בהם, והכנסתי את הילדים לתוך הבית כדי שלא יראו את הזוועות, ומהבית הסגור שמעתי כמה יריות, ואז שקט.
שבועים לא פתחתי עיתונים, לא רציתי לשמוע מה היה, וזה היה חסר סיכוי, כל חבר שני התקשר כדי לברר מה קורה במושב שמשון, זה הגיע אלי בעל כרחי, אבל הכחשתי את זה.
וביום שישי האחרון הוא חזר למושב, כולו תשוש וחלוש, ראשו שמוט ועיניו כבויות. מטפל נפאלי גרר את כסא הגלגלים שלו לתוך הבית, וסגר את הדלת.
עור התוף כמעט נקרע מהצרחות שעלו מהבית, הדלת השחורה נפתחה והמטפל הנפאלי נורה כמו טיל מתוך הדלת, וזאת נטרחה בעצמה אדירה, כמה רעפים החליקו מהגג ונפלו על הקוצים הכסוחים ביד.
הוא עבר ליד ביתינו, "משוגע", הוא סימן באצבע על הרקה, ואני הרגשתי שאני לא יכול לעזור לו, בקושי לעצמי, סגרתי את הדלת, נעלתי במפתח ובבריח, והתיישבתי לאכול ארוחת ערב שחני בישלה.
