הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
מפרסמת סיפור חדש, שקרה לי לפני חודש בכיתה ז'. אהבתי את המסר שלו אז כתבתי אותו. שנזכה לסחור בטוב. אשמח לכל חוות דעת. ותודה רבה על ההזדמנות לשמוע כזו. שבוע טוב, נקודת אמת. (כל הסיפורים שלי אמיתיים, וקרו לי, רק מה, אני מטשטשת פרטים ומשכתבת חלק מהדיבורים למען סיפור יקראו, בנוסף- אני מורה, ויש לי מטרה בסיפורים האלו.. כל סיפור טוב שמוביל לנקודת אמת מתקבל בברכה גם בלי עלילה גדולה מידי)
המבורגר באמצע השיעור
מתחילת שנה אני מרגישה בקרב נגד הזמן. הכל בגלל יום חמישי, החלטתי נחרצות. כן! הוא מוצב לו אי שם בסוף השבוע, יום חופשי יחידי. ואי אפשר לעשות בו מאומה חוץ מלבשל לכבס ולסדר, אחרת.. יתקיים בי מי שלא טרח לשבת כפשוטו! אם בכל זאת אני עושה בו דברים אחרים מיד מתעוררים בי אינסוף ייסורי מצפון וקולות פנימיים שקוראים לי לשוב לעמדת הניקוי. על כן, כששושי המורה של ו' התחננה על נפשה להחליף את יום הרביעי שלה בחמישי שלי, שמחתי עד מאוד, נעתרתי בשמחה ללא כל שכנוע מצידה, וזכיתי בהדי תהילה שכלל לא מגיעים לי. "לא האמנתי שתסכימי. איי! איזה חסד.. פשוט חסד!" אמרה שושי בהתרגשות של ממש ואצה להתקשר לבעלה להודיע לו, שהכל מסודר, יש מחליפה! סיכמנו ביננו שהיא תלמד במקומי את הד'לדיות התמימות ברביעי, ואילו אני אלמד את הכיתות בהן היא מלמדת הינו ו' וז'. לא בעיה גדולה, מה יכול כבר לקרות? אפילו לא התעניינתי בחומר הנלמד, אני ממלאת מקום בסה"כ לא אחראית להספקים ולהתקדמויות, אגיע ואלמד מה שתשאיר לי וזהו.
יום רביעי חלף עלי בחדוות מה. לא עשיתי (בכוונה, כן!) כמעט שום דבר יעיל וטיילתי להנאתי מנסה לשכוח מכל דבר מטריד, אך עתה אני צריכה לפרוע את התשלום- יום חמישי- לימודים כרגיל! על כן כתפתי את התיק בקבלת עול ונכנסתי ללמד. מה אני אגיד לכן? דווקא נחמד לגוון קצת בכיתה, חייכתי חיוך רחב לו'ויות שהתגלו כצדיקות של ממש, הן הראו לי מה הן לומדות ופתחו את החומש ברצינות מוכנות לקלוט את הסברי, למדנו והסברנו, גלשנו והתדיינו, עד שהצלצול הודיע שתם זמננו וזו עוד לפני שפתחנו מחברת. "ילדות סיימנו להיום! תמשיכו כבר עם המורה שושי, אין שיעורים!" התלמידות סגרו את החומש, והוציאו את הסנדוויצ'ים. מה עכשיו? ניסיתי להיזכר בדבריה של שושי. אה כן. כיתה ז' הבנת הנקרא. אחרי שאת מורה כעשור שנים, את פחות נלחצת מהפתעות. אבל בכל זאת, ביקשתי ממיכל מכיתה ז' שעברה שם לתומה בדרך לנטילת ידיים את ספר ה. הנקרא שלה. מיכל הגיעה עם הספר, "תוכלי לומר לי היכן אתן אוחזות?" שאלתי. "אהה.. נראה לי שכאן" עצרה מיכל על עמוד 45 אחרי דפדוף מסיבי. תמוה במקצת. חשבתי לעצמי. הדף עשוי לשליש ולרביע. "הספר מושלם חמודה?" שאלתי את הילדונת המהססת "אהה.. לא כל כך, כלומר, בערך!" ז'ניקית נוספת עברה והתהליך חזר על עצמו בשנית, כשהשלישית והספר המחורר שלה הגיעו הבנתי שאני בבעיה. איפה הן למען ה'? "תגידו, אתן לא נוהגות ללמוד בשיעורים?" שאלתי את שלושת הילדות המגחכות, שמיד מצאו לי פיתרון "המורה רבקי תמיד עובדת בשיעור, בטח לה יש ספר מושלם!" כך מיכל. "כן כן רבקי!" צהלו חבורת הז'ניקיות ואצו להביא את רבקי הביישנית שהגיעה בראש מושפל אך בספר מושלם. "אוהו!" שמחתי. ע"מ 54. מצויין. למען אסיר ספק מליבי שאלתי את רבקי אם היא מכינה עמודים בשעות הפנאי, והיא נענעה את ראשה בצורה כה נחרצת עד שחשתי אשמת מה על שחשדתי בה בעוון שכזה.. "טוב, ילדות נחמדות, חזורנה לכיתה, עוד מעט אני אצלכן" הז'ניקיות יצאו את הכיתה עם ספריהן. עכשיו נזכרתי מה היה כתוב שם בע"מ 54 "סוגי כותרות". אוהה.. זה נשמע מרתק במיוחד, לא?
בהשמע הצילצול נפרדתי מהכיתה הנחמדה והשקטה ונכנסתי לכיתה ז' התוססת. כמה בנות מנומסות קמו לכבודי. "יפה מאוד" שיבחתי אותן. לעומת זאת יותר ממחצית הכיתה היו עסוקות בדיון סוער שהתרכז בשולחן האחרון. "אהההםם" המהמתי בקולניות שיא. זה לא עזר. "היי!! המורה שיפרה הגיעה!!" קראו כמה מהבנות שרגליהן כנראה כאבו מהעמידה הממושכת, ניסיתי לעזור להן "בוקר טוב כיתה ז' כולן במקומות ועכשיו!" נראה שהווליום עבד, הילדות הרימו ראשיהן וגילו אותי בקצה הכיתה במבע החלטתי של מורות אמיתיות. "המורה לא סיימנו לאכול" כך שרה. "ההפסקה הסתיימה, תמשיכו אחר כך" פסקתי, ועוד הוספתי "לשבת בבקשה ולהוציא מה שצריך, כן?" עליתי על הבמה הזו שעושה אותי ממש גבוהה, דווקא נחמד, אין לי כזו בכיתה. הילדות התיישבו. חלקן הוציאו מה שצריך וחלקן פשוט המשיכו בשיחה הערה של מקודם, עכשיו זה היה קצת יותר קשה, כי איך בת שיושבת בתור הראשון תצליח לשמוע את קורותיה של חברתה מהתור האחרון? ועוד לעשות את זה בשקט ובחשאי? דפים נתלשו מהמחברות מוכנים ומזומנים להעביר את הזמן "המת" של השיעור, אצבעות החלו לסמן סימונים שונים. החלטתי להתעלם מהחוסר למידה ולהתחיל בלמידה, מורה מחליפה או לא, אני צריכה ללמד משהו היום "ובכן בנות היום נלמד על נושא מאוד מאוד מאוד מעניין" ניסיתי את מזלי. כמה עיניים הופנו אליי. "הנושא הוא סוגי כותרות. ישנן כל מיני סוגים של כותרות. ונתחיל בכותרת העניינית" רחש בחש בשורה האחרונה. אביטל כולה התרגשות "כן, זה היה בכותרות" אמרה בלחישה קולנית ששמעתי להפליא, לאסתרקה שלידה. "מה בכותרות??" שאלו שרה מהשולחן האמצעי ואסתרקה כאחד "הרוצחת הזו, ולא להאמין שהם שיחררו אותה, זה פשוט עוול שאין לתאר" "מי שחרר אותה?" כך תרצה שבשורה מלפניה. "המשטרה, לא היו להם עדויות. אבל כולם יודעים שהיא הרוצחת היא אפילו הודתה בזה!!" "איזה פחד המורה!" צווחה שולמית שבשולחן לידי. "אביטל כל הזמן מספרת סיפורי בלהה על רוצחים, די! אביטל! תפסיקי כבר" "המורה זה באמת" אמרה אביטל בהיתממות. "ואת שולמית, כזאת תינוקת, מתי תביני שבחיים האלו לא הכל תותים?!" ירתה עליה ללא רחמים. תותים? רוצחת? כותרות? מה הולך כאן. "מה קורה אביטל?" עזבתי את הכותרת העניינית ופניתי עניינית לאביטל. "היא שכנה שלי, הרוצחת!" קראה בקול. "אוהו, אני מבינה. יש לך שכנה רוצחת, כמה מיוחד, איך את יודעת?" שעשוע בקולי, לילדות יש דמיון מפותח. ולכיתה ז' המסוימת הזו, מסתבר שעל אחת כמה וכמה. עכשיו שמתי לב ששקט לימודי ביותר שרר בכיתה, הכל הטו אוזן לשיחה שלי ושל אביטל. "המורה, כולםםםם יודעים את זה. שזו היא, היא משוגעת!! והיא עברה לבניין שלנו, ממש דירה מתחתינו, מאז שהיא עברה אני מפחדת לצאת מהבית. מבטיחה לכן" עכשיו היא פנתה לקהל המבועת "זו היא אין לי שום ספק. אני שמעתי איך היא צועקת שהיא אוכלת אנשים כמו המבורגר..", הבנות נרעדו אחורה בפחד צרוף.. אביטל המשיכה להשיח מהשכנה המשוגעת. התנתקתי לרגע והסתכלתי עליה חזק. מי זו האביטל הזו? לא הכרתי אותה, היא חדשה בבית הספר, ילדה חדשה, נראית חמודה דווקא, יודעת לרתק, זה בטוח, מגיעה מאיזו עיר פריפריה ויש לה הרבה חידושים לא כל כך נחמדים באמתחתה. "אביטל.. אני חושבת שאת צריכה להפסיק לדבר מהעניין הזה, אם יש דברים בגו, בטח ההורים והשכנים יתלוננו עליה והמשטרה כבר תעשה מה שצריך. אבל מה זה יעזור להילחץ כאן בכיתה ולהפחיד את החברות??" "אבל המורה זה באמת... כל העיר יודעת מזה, סתם הם לא אוסרים אותה! אולי רק שתהרוג עוד קורבן ירד להם האסימון!" עכשיו שמתי לב שעל ברכיה של אביטל יש לא פחות משקית ביסלי גדולה, בטעם גריל. אולי השכנה שלהם אוכלת אנשים כמו ביסלי גריל גם? "טוב, אנחנו לומדים על כותרות ענייניות וחוזרות לשם. ואת ההמבורגר תשאירי לזמן אחר בבקשה" וגם את הביסלי גריל רציתי להוסיף. אבל בגלל שהוא היה בסתר, עזבתי אותו לנפשו. חזרתי לספר. אביטל הייתה באמצע המתח, והיה חבל לה להפסיק. התיאור הססגוני על האח שעבר ליד הדלת של השכנה והצעקות שהוא שמע תפס את האוזניים אפילו שהיא דיברה הרבה יותר חלש ממני. "אביטל, גשי הנה" ביקשתי מתחילה לאבד את הסבלנות. אביטל דחפה את הביסלי לאסתרקה וניגשה מעם השולחן השלישי. "את יודעת, לכל בן אדם נגזר כמה מילים הוא ידבר במהלך חייו, האם אני צריכה לבזבז כל כך הרבה מילים כדי לגרום לך לחדול מפטפוטיך ולהצטרף ללמידה?" העניין של המילים הספורות נכנס לי חזק מהנובלה הידועה "תהילה" של שי עגנון אי אז בכיתה י"א. הקשישה הנאווה הזו השפיעה עליי עד מאוד מסתבר, אם היא קפצה לי לראש כך פתאום באמצע הבנת הנקרא. אביטל עשתה רושם של ילדה שהבינה את הרמז וחזרה למקום, זה לא עזר. הפטפוטים המשיכו וסחפו את בנות כיתה ז' להרפתקאה של דם יזע ודמעות.. המילים "המבורגר", "שכנה", "רוצחת", "משטרה" היו מילות המפתח, והמון משפטים השתבללו סיבבן, אווירה של רוע כזו.. כאילו העולם רע ומר. וממש מסוכן! ממש לא שייך!! כפרת עוונות על ההבנת הנקרא אבל מה עם הנשמות שלהן? היא מכניסה אותן לסרט מתח מיותר! אנא תן לי מילים, אבא, מילים שיגרמו להן להבין את זה! ולהפסיק!! מילא פיטפוטים, אבל שיפטפטו על דברים טובים לפחות, אנא! הרגשתי שהוא עוזר לי. שוב עזבתי את עמוד 54 המסכן וחזרתי לשורה שלישית. "תגידי אביטל, זה נשמע שמאוד רע אצלכם שם בעיר שלך.. ממש נורא ואיום! למה אתם לא עוברים דירה.. פשוט מפחיד! שכנה שכזו!!! סכנת נפשות, והמשטרה לא עושה כלום, וכולם בפחד.. תנוסו על נפשכם!" הצטרפתי לאויב. אביטל התגוננה. "המורה מה פתאום, אין על העיר שלנו!! מספר אחת! שלא תביני לא נכון, המורה, באמת!" כך אביטל מחליפה את טון הדיבור והנימה ברגע. "או נרגעתי, אז את אומרת שיש שם גם אנשים שפויים, לא כולם משוגעים ואוכלי המבורגרים, כלומר אנשים??!" אביטל נבוכה, החברות גיחכו "לא המורה, זה חריג המקרה הזה, ובכלל, המשטרה בודקת, ובסוף יאסרו אותה, אני אומרת לכן, אולי אפילו היום אין לכן מה לדאוג" אנחת רווחה נשמעה מכמה לחוצות. "עכשיו אני שומעת דיבורים טובים אביטל, יופי. כבר דאגתי לך" "שמה? שהשכנה תאכל אותה כמו המבורגר?" אמרה בת שבע בצחוק שיש בו מהרצינות "לא, לא מזה אני דואגת, אני בטוחה שה' ישמור על אביטל שלנו, יש השגחה על כל בריה ובריה ובפרט על נצר הבריה, יהודי, ועוד ילדה יהודיה צדיקה, שכל יום עושה מסירות נפש ונוסעת מהעיר המרוחקת שלה ועד לעיר שלנו רק בשביל ללמוד במקום על טהרת הקודש, על ילדה כזו בוודאי יש השגחה חזקה ומיוחדת ביותר. לא על זה אני דואגת" אביטל השתתקה לגמרי והשפילה עיניים. "אז על מה המורה דואגת?!" נשאלה מאי מי השאלה הנשאלת "אני אסביר לכן טוב מאוד על מה אני דואגת. אומנם עכשיו אני לא דואגת כבר. אבל אני אסביר לכן על מה דאגתי, אולי זה יעזור לעוד ילדות" שקט הס. הכל תולות בי עיניים צופיות. "דאגתי לאביטל, כי היא סיפרה דיבורים רעים, היא סיפרה וסיפרה, היא דיברה ודיברה, חשבתי, אולי תסיים? ותתעסק בלימודים שוב? הערתי לה, אך היא המשיכה, והרע גדל וגדל בכיתה. עד שגם אתן נכנסתן איתה לתוך הסנדוויץ' של ההמבורגר של השכנה מלמטה. מסכימות?!" צחקוקים קלים ומשוחררים הסתננו. "הצדיקים אומרים לנו, "לסחור בטוב" ולמה הצדיקים מתכוונים? הם מתכוונים שכל אדם צריך למשוך את עצמו למקום הטוב והנכון. לדבר על הדברים הטובים שסביבו. ובכך הוא נקרא "סוחר בטוב" מתעסק עם החיובי. הרי בכל מציאות פגומה יש גם הרבה צדדים טובים, מסכימות איתי? הנה למשל בעיר של אביטל, אין רק אוכלי המבוגרים אלא גם המון אנשים טובים ושוחרי חוק. כשיהודי מדבר על הטוב שלו, משמים מקשיבים לו ואומרים: ככה הוא אומר? שכל כך טוב? יפה יפה, אז אנחנו נמשיך עליו עוד יותר טוב! ונראה לו מזה טוב!! ואם חלילה יהודי בוחר להתעסק ברוע שיש בעולם, להתרכז בפחד ובדאגה הוא נקרא "סוחר ברע" ומשמים אומרים הזה רע?? אנחנו נשלח לו סחורה אמיתית לבכות עליה. חס ושלום! לכן תמיד תמיד נמשוך את עצמנו לדיבורים הטובים והנעימים שמושכים אמונה וביטחון. דיבורים של השגחה, אמונה, אנחנו לא לבד, נכון אביטל? יש אבא גדול בשמים שהוא יותר חזק מכל המשטרות, והוא משגיח עליך בהשגחה מדוקדקת, אין לך מה לפחד כלל" סיימתי את נאום הביטחון שלי, הכיתה דממה לחלוטין. ניצלתי את השקט המופלא לחזרה לעמוד 54 הריקני עדיין. כולן פתחו בצייתנות. החלטנו לסחור בטוב, גם אביטל, שאומנם לא הצליחה לכתוב עדיין, אך המסר נקלט לו, אפילו הביסלי גריל הוכנס אחר כבוד לתוך התיק. תודה ה'.
מפרסמת סיפור חדש, שקרה לי לפני חודש בכיתה ז'. אהבתי את המסר שלו אז כתבתי אותו. שנזכה לסחור בטוב. אשמח לכל חוות דעת. ותודה רבה על ההזדמנות לשמוע כזו. שבוע טוב, נקודת אמת. (כל הסיפורים שלי אמיתיים, וקרו לי, רק מה, אני מטשטשת פרטים ומשכתבת חלק מהדיבורים למען סיפור יקראו, בנוסף- אני מורה, ויש לי מטרה בסיפורים האלו.. כל סיפור טוב שמוביל לנקודת אמת מתקבל בברכה גם בלי עלילה גדולה מידי)
המבורגר באמצע השיעור
מתחילת שנה אני מרגישה בקרב נגד הזמן. הכל בגלל יום חמישי, החלטתי נחרצות. כן! הוא מוצב לו אי שם בסוף השבוע, יום חופשי יחידי. ואי אפשר לעשות בו מאומה חוץ מלבשל לכבס ולסדר, אחרת.. יתקיים בי מי שלא טרח לשבת כפשוטו! אם בכל זאת אני עושה בו דברים אחרים מיד מתעוררים בי אינסוף ייסורי מצפון וקולות פנימיים שקוראים לי לשוב לעמדת הניקוי. על כן, כששושי המורה של ו' התחננה על נפשה להחליף את יום הרביעי שלה בחמישי שלי, שמחתי עד מאוד, נעתרתי בשמחה ללא כל שכנוע מצידה, וזכיתי בהדי תהילה שכלל לא מגיעים לי. "לא האמנתי שתסכימי. איי! איזה חסד.. פשוט חסד!" אמרה שושי בהתרגשות של ממש ואצה להתקשר לבעלה להודיע לו, שהכל מסודר, יש מחליפה! סיכמנו ביננו שהיא תלמד במקומי את הד'לדיות התמימות ברביעי, ואילו אני אלמד את הכיתות בהן היא מלמדת הינו ו' וז'. לא בעיה גדולה, מה יכול כבר לקרות? אפילו לא התעניינתי בחומר הנלמד, אני ממלאת מקום בסה"כ לא אחראית להספקים ולהתקדמויות, אגיע ואלמד מה שתשאיר לי וזהו.
יום רביעי חלף עלי בחדוות מה. לא עשיתי (בכוונה, כן!) כמעט שום דבר יעיל וטיילתי להנאתי מנסה לשכוח מכל דבר מטריד, אך עתה אני צריכה לפרוע את התשלום- יום חמישי- לימודים כרגיל! על כן כתפתי את התיק בקבלת עול ונכנסתי ללמד. מה אני אגיד לכן? דווקא נחמד לגוון קצת בכיתה, חייכתי חיוך רחב לו'ויות שהתגלו כצדיקות של ממש, הן הראו לי מה הן לומדות ופתחו את החומש ברצינות מוכנות לקלוט את הסברי, למדנו והסברנו, גלשנו והתדיינו, עד שהצלצול הודיע שתם זמננו וזו עוד לפני שפתחנו מחברת. "ילדות סיימנו להיום! תמשיכו כבר עם המורה שושי, אין שיעורים!" התלמידות סגרו את החומש, והוציאו את הסנדוויצ'ים. מה עכשיו? ניסיתי להיזכר בדבריה של שושי. אה כן. כיתה ז' הבנת הנקרא. אחרי שאת מורה כעשור שנים, את פחות נלחצת מהפתעות. אבל בכל זאת, ביקשתי ממיכל מכיתה ז' שעברה שם לתומה בדרך לנטילת ידיים את ספר ה. הנקרא שלה. מיכל הגיעה עם הספר, "תוכלי לומר לי היכן אתן אוחזות?" שאלתי. "אהה.. נראה לי שכאן" עצרה מיכל על עמוד 45 אחרי דפדוף מסיבי. תמוה במקצת. חשבתי לעצמי. הדף עשוי לשליש ולרביע. "הספר מושלם חמודה?" שאלתי את הילדונת המהססת "אהה.. לא כל כך, כלומר, בערך!" ז'ניקית נוספת עברה והתהליך חזר על עצמו בשנית, כשהשלישית והספר המחורר שלה הגיעו הבנתי שאני בבעיה. איפה הן למען ה'? "תגידו, אתן לא נוהגות ללמוד בשיעורים?" שאלתי את שלושת הילדות המגחכות, שמיד מצאו לי פיתרון "המורה רבקי תמיד עובדת בשיעור, בטח לה יש ספר מושלם!" כך מיכל. "כן כן רבקי!" צהלו חבורת הז'ניקיות ואצו להביא את רבקי הביישנית שהגיעה בראש מושפל אך בספר מושלם. "אוהו!" שמחתי. ע"מ 54. מצויין. למען אסיר ספק מליבי שאלתי את רבקי אם היא מכינה עמודים בשעות הפנאי, והיא נענעה את ראשה בצורה כה נחרצת עד שחשתי אשמת מה על שחשדתי בה בעוון שכזה.. "טוב, ילדות נחמדות, חזורנה לכיתה, עוד מעט אני אצלכן" הז'ניקיות יצאו את הכיתה עם ספריהן. עכשיו נזכרתי מה היה כתוב שם בע"מ 54 "סוגי כותרות". אוהה.. זה נשמע מרתק במיוחד, לא?
בהשמע הצילצול נפרדתי מהכיתה הנחמדה והשקטה ונכנסתי לכיתה ז' התוססת. כמה בנות מנומסות קמו לכבודי. "יפה מאוד" שיבחתי אותן. לעומת זאת יותר ממחצית הכיתה היו עסוקות בדיון סוער שהתרכז בשולחן האחרון. "אהההםם" המהמתי בקולניות שיא. זה לא עזר. "היי!! המורה שיפרה הגיעה!!" קראו כמה מהבנות שרגליהן כנראה כאבו מהעמידה הממושכת, ניסיתי לעזור להן "בוקר טוב כיתה ז' כולן במקומות ועכשיו!" נראה שהווליום עבד, הילדות הרימו ראשיהן וגילו אותי בקצה הכיתה במבע החלטתי של מורות אמיתיות. "המורה לא סיימנו לאכול" כך שרה. "ההפסקה הסתיימה, תמשיכו אחר כך" פסקתי, ועוד הוספתי "לשבת בבקשה ולהוציא מה שצריך, כן?" עליתי על הבמה הזו שעושה אותי ממש גבוהה, דווקא נחמד, אין לי כזו בכיתה. הילדות התיישבו. חלקן הוציאו מה שצריך וחלקן פשוט המשיכו בשיחה הערה של מקודם, עכשיו זה היה קצת יותר קשה, כי איך בת שיושבת בתור הראשון תצליח לשמוע את קורותיה של חברתה מהתור האחרון? ועוד לעשות את זה בשקט ובחשאי? דפים נתלשו מהמחברות מוכנים ומזומנים להעביר את הזמן "המת" של השיעור, אצבעות החלו לסמן סימונים שונים. החלטתי להתעלם מהחוסר למידה ולהתחיל בלמידה, מורה מחליפה או לא, אני צריכה ללמד משהו היום "ובכן בנות היום נלמד על נושא מאוד מאוד מאוד מעניין" ניסיתי את מזלי. כמה עיניים הופנו אליי. "הנושא הוא סוגי כותרות. ישנן כל מיני סוגים של כותרות. ונתחיל בכותרת העניינית" רחש בחש בשורה האחרונה. אביטל כולה התרגשות "כן, זה היה בכותרות" אמרה בלחישה קולנית ששמעתי להפליא, לאסתרקה שלידה. "מה בכותרות??" שאלו שרה מהשולחן האמצעי ואסתרקה כאחד "הרוצחת הזו, ולא להאמין שהם שיחררו אותה, זה פשוט עוול שאין לתאר" "מי שחרר אותה?" כך תרצה שבשורה מלפניה. "המשטרה, לא היו להם עדויות. אבל כולם יודעים שהיא הרוצחת היא אפילו הודתה בזה!!" "איזה פחד המורה!" צווחה שולמית שבשולחן לידי. "אביטל כל הזמן מספרת סיפורי בלהה על רוצחים, די! אביטל! תפסיקי כבר" "המורה זה באמת" אמרה אביטל בהיתממות. "ואת שולמית, כזאת תינוקת, מתי תביני שבחיים האלו לא הכל תותים?!" ירתה עליה ללא רחמים. תותים? רוצחת? כותרות? מה הולך כאן. "מה קורה אביטל?" עזבתי את הכותרת העניינית ופניתי עניינית לאביטל. "היא שכנה שלי, הרוצחת!" קראה בקול. "אוהו, אני מבינה. יש לך שכנה רוצחת, כמה מיוחד, איך את יודעת?" שעשוע בקולי, לילדות יש דמיון מפותח. ולכיתה ז' המסוימת הזו, מסתבר שעל אחת כמה וכמה. עכשיו שמתי לב ששקט לימודי ביותר שרר בכיתה, הכל הטו אוזן לשיחה שלי ושל אביטל. "המורה, כולםםםם יודעים את זה. שזו היא, היא משוגעת!! והיא עברה לבניין שלנו, ממש דירה מתחתינו, מאז שהיא עברה אני מפחדת לצאת מהבית. מבטיחה לכן" עכשיו היא פנתה לקהל המבועת "זו היא אין לי שום ספק. אני שמעתי איך היא צועקת שהיא אוכלת אנשים כמו המבורגר..", הבנות נרעדו אחורה בפחד צרוף.. אביטל המשיכה להשיח מהשכנה המשוגעת. התנתקתי לרגע והסתכלתי עליה חזק. מי זו האביטל הזו? לא הכרתי אותה, היא חדשה בבית הספר, ילדה חדשה, נראית חמודה דווקא, יודעת לרתק, זה בטוח, מגיעה מאיזו עיר פריפריה ויש לה הרבה חידושים לא כל כך נחמדים באמתחתה. "אביטל.. אני חושבת שאת צריכה להפסיק לדבר מהעניין הזה, אם יש דברים בגו, בטח ההורים והשכנים יתלוננו עליה והמשטרה כבר תעשה מה שצריך. אבל מה זה יעזור להילחץ כאן בכיתה ולהפחיד את החברות??" "אבל המורה זה באמת... כל העיר יודעת מזה, סתם הם לא אוסרים אותה! אולי רק שתהרוג עוד קורבן ירד להם האסימון!" עכשיו שמתי לב שעל ברכיה של אביטל יש לא פחות משקית ביסלי גדולה, בטעם גריל. אולי השכנה שלהם אוכלת אנשים כמו ביסלי גריל גם? "טוב, אנחנו לומדים על כותרות ענייניות וחוזרות לשם. ואת ההמבורגר תשאירי לזמן אחר בבקשה" וגם את הביסלי גריל רציתי להוסיף. אבל בגלל שהוא היה בסתר, עזבתי אותו לנפשו. חזרתי לספר. אביטל הייתה באמצע המתח, והיה חבל לה להפסיק. התיאור הססגוני על האח שעבר ליד הדלת של השכנה והצעקות שהוא שמע תפס את האוזניים אפילו שהיא דיברה הרבה יותר חלש ממני. "אביטל, גשי הנה" ביקשתי מתחילה לאבד את הסבלנות. אביטל דחפה את הביסלי לאסתרקה וניגשה מעם השולחן השלישי. "את יודעת, לכל בן אדם נגזר כמה מילים הוא ידבר במהלך חייו, האם אני צריכה לבזבז כל כך הרבה מילים כדי לגרום לך לחדול מפטפוטיך ולהצטרף ללמידה?" העניין של המילים הספורות נכנס לי חזק מהנובלה הידועה "תהילה" של שי עגנון אי אז בכיתה י"א. הקשישה הנאווה הזו השפיעה עליי עד מאוד מסתבר, אם היא קפצה לי לראש כך פתאום באמצע הבנת הנקרא. אביטל עשתה רושם של ילדה שהבינה את הרמז וחזרה למקום, זה לא עזר. הפטפוטים המשיכו וסחפו את בנות כיתה ז' להרפתקאה של דם יזע ודמעות.. המילים "המבורגר", "שכנה", "רוצחת", "משטרה" היו מילות המפתח, והמון משפטים השתבללו סיבבן, אווירה של רוע כזו.. כאילו העולם רע ומר. וממש מסוכן! ממש לא שייך!! כפרת עוונות על ההבנת הנקרא אבל מה עם הנשמות שלהן? היא מכניסה אותן לסרט מתח מיותר! אנא תן לי מילים, אבא, מילים שיגרמו להן להבין את זה! ולהפסיק!! מילא פיטפוטים, אבל שיפטפטו על דברים טובים לפחות, אנא! הרגשתי שהוא עוזר לי. שוב עזבתי את עמוד 54 המסכן וחזרתי לשורה שלישית. "תגידי אביטל, זה נשמע שמאוד רע אצלכם שם בעיר שלך.. ממש נורא ואיום! למה אתם לא עוברים דירה.. פשוט מפחיד! שכנה שכזו!!! סכנת נפשות, והמשטרה לא עושה כלום, וכולם בפחד.. תנוסו על נפשכם!" הצטרפתי לאויב. אביטל התגוננה. "המורה מה פתאום, אין על העיר שלנו!! מספר אחת! שלא תביני לא נכון, המורה, באמת!" כך אביטל מחליפה את טון הדיבור והנימה ברגע. "או נרגעתי, אז את אומרת שיש שם גם אנשים שפויים, לא כולם משוגעים ואוכלי המבורגרים, כלומר אנשים??!" אביטל נבוכה, החברות גיחכו "לא המורה, זה חריג המקרה הזה, ובכלל, המשטרה בודקת, ובסוף יאסרו אותה, אני אומרת לכן, אולי אפילו היום אין לכן מה לדאוג" אנחת רווחה נשמעה מכמה לחוצות. "עכשיו אני שומעת דיבורים טובים אביטל, יופי. כבר דאגתי לך" "שמה? שהשכנה תאכל אותה כמו המבורגר?" אמרה בת שבע בצחוק שיש בו מהרצינות "לא, לא מזה אני דואגת, אני בטוחה שה' ישמור על אביטל שלנו, יש השגחה על כל בריה ובריה ובפרט על נצר הבריה, יהודי, ועוד ילדה יהודיה צדיקה, שכל יום עושה מסירות נפש ונוסעת מהעיר המרוחקת שלה ועד לעיר שלנו רק בשביל ללמוד במקום על טהרת הקודש, על ילדה כזו בוודאי יש השגחה חזקה ומיוחדת ביותר. לא על זה אני דואגת" אביטל השתתקה לגמרי והשפילה עיניים. "אז על מה המורה דואגת?!" נשאלה מאי מי השאלה הנשאלת "אני אסביר לכן טוב מאוד על מה אני דואגת. אומנם עכשיו אני לא דואגת כבר. אבל אני אסביר לכן על מה דאגתי, אולי זה יעזור לעוד ילדות" שקט הס. הכל תולות בי עיניים צופיות. "דאגתי לאביטל, כי היא סיפרה דיבורים רעים, היא סיפרה וסיפרה, היא דיברה ודיברה, חשבתי, אולי תסיים? ותתעסק בלימודים שוב? הערתי לה, אך היא המשיכה, והרע גדל וגדל בכיתה. עד שגם אתן נכנסתן איתה לתוך הסנדוויץ' של ההמבורגר של השכנה מלמטה. מסכימות?!" צחקוקים קלים ומשוחררים הסתננו. "הצדיקים אומרים לנו, "לסחור בטוב" ולמה הצדיקים מתכוונים? הם מתכוונים שכל אדם צריך למשוך את עצמו למקום הטוב והנכון. לדבר על הדברים הטובים שסביבו. ובכך הוא נקרא "סוחר בטוב" מתעסק עם החיובי. הרי בכל מציאות פגומה יש גם הרבה צדדים טובים, מסכימות איתי? הנה למשל בעיר של אביטל, אין רק אוכלי המבוגרים אלא גם המון אנשים טובים ושוחרי חוק. כשיהודי מדבר על הטוב שלו, משמים מקשיבים לו ואומרים: ככה הוא אומר? שכל כך טוב? יפה יפה, אז אנחנו נמשיך עליו עוד יותר טוב! ונראה לו מזה טוב!! ואם חלילה יהודי בוחר להתעסק ברוע שיש בעולם, להתרכז בפחד ובדאגה הוא נקרא "סוחר ברע" ומשמים אומרים הזה רע?? אנחנו נשלח לו סחורה אמיתית לבכות עליה. חס ושלום! לכן תמיד תמיד נמשוך את עצמנו לדיבורים הטובים והנעימים שמושכים אמונה וביטחון. דיבורים של השגחה, אמונה, אנחנו לא לבד, נכון אביטל? יש אבא גדול בשמים שהוא יותר חזק מכל המשטרות, והוא משגיח עליך בהשגחה מדוקדקת, אין לך מה לפחד כלל" סיימתי את נאום הביטחון שלי, הכיתה דממה לחלוטין. ניצלתי את השקט המופלא לחזרה לעמוד 54 הריקני עדיין. כולן פתחו בצייתנות. החלטנו לסחור בטוב, גם אביטל, שאומנם לא הצליחה לכתוב עדיין, אך המסר נקלט לו, אפילו הביסלי גריל הוכנס אחר כבוד לתוך התיק. תודה ה'.
