הנושאים החמים
הנושאים החמים
עיר-הבלדרים. ישראל טיק.
כל ימי גדלתי בין הבלדרים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה.
כשהייתי שותק, האנשים שסבבוני לא הטרידוני, רק היו תמהים ומקשים, ”כלום דבר-הבל יש לו
לזה במוחו שכופה עליו הס והשקט”.
רב-הבלדרים נגש אלי מקודם, תחב לידי מין חבילה אגודה ונפטר הימני בלא ברכת שלום. מורגל אני
בכך, כל הבלדרים רצים כל הימים ממקום למקום. חפצי-אחרים עושים חפצי-עצמם אינם עושים.
נטלתי עצמי אל קיטון שנזדמן לי בזווית האולם ופתחתי קישורי החבילה. שבידוע, שרצונה ליפתח
ואם אי אתה עושה כן, אין לא לה ולא לך, מנוחה, עולמית.
ובתוך החבילה, צרור ובתוך הצרור, ארנקי. כיס של מעות.
לוקח אני ארנקי זה בכפותי. של עור מעובד הוא, עב ומשומן והופכו מצד זה לצד אחר. כל אותה שעה
מהפך אני במחשבתי ומוצא את אשר ידעתי בתחילה. אין לי כל מודע או קרוב שנתן לי שום-דבר בעל
ערך. מחמת זה אני מוכרח לידע האם המשלח חפץ חסד הוא, או שמא לאו.
יצאתי אל רשות-הרבים. המוני בלדרים רצים בה מהתם להכא, והאוויר נושא עמו את נקישות פרסות- הסוסים ואת
הלמות הנפחים והרעש מתערב בעשן.
חלפתי על פניהם ומששתי כלי, פן דבק בי איזה נייר-בולים. לפי שפעם אחת כשעלתה הלבנה, חמדו
לצון ולחצו אל גבי חותמם של בולאים ומייד קפצו עלי כל בלדרי-עולם שבקשו להעבירני למקום
שנתבקשתי בו ולולא נשתמטתי מידם כבר הייתי מצוי באספמייא או באפריקי או בכל מקום שאינו
בכאן.
כעת, סבור אני שהיה עלי ליתן להם לבצע את זממם. שפה, בכרך גדול זה שבאמצעיתה של מדינה,
כבר ראיתי כל שאפשר לה לעין לגמוע. פגשתי בבלדרי-רחוב ודרי-בית. אנשי יום ואנשי לילה. באותו
שרץ כצבי ובאותו שרגל-עץ לו. חזיתי באחשתרנים וברוכבי הסוסים. בסרסורים ובמלאכים.
...עד שמהרהר אני בעניין זה, הגעתי אל סופו של היישוב. שם גג גדול עשוי אלומות, אלומות של
שחת ומתחת לשחת, פונדק.
בלדרו של הפונדק איננו משלח חפצים, ניירות וטובין מחוצה לו. אלא בתוכו עומד ומשמש. תופין להוא
ורקיקי-דבש להוא. משגר שיכר לימינו ויין שרוף לשמאלו. נופפתי לו בכובעי לאות-שלום. סופסוף אבי
היה. הוא ואמי מסרו אותי לעולם ביום אחד סגרירי ושם תמה מלאכתם. מאז הוטל עלי לדאוג לצרכי,
בעצמי.
מתחת לפונדק, מרתף. מתחת למרתף, פתחה של תהום רבה.
על ספה של התהום מדף צר של אבן-בוכייה ושם אין כל ברייה חשודה להלך בלא חבל ובלא נר.
נטלתי קצה החבל מעל הוו המתוקן לו והפמוט מזיז שלו. רגזה עלי השלהבת שטרדתי את מנוחתה
ובקשה לשרוף עלי את הבית עד שהשקיתיה משמן-המור ושקטה.
נתיישבתי על המדרגה ושלפתי הארנקי מכיס מעילי. בתוך הארנקי, צוהר. מעבר לצוהר, שמים.
מעבר לשמים, קול דממה דקה. ומאחר שנתעלם ממני מקום בו מתחברים ארץ ורקיע ,שוב אין לי
מנוחה.
מאותו המאורע, אי-אפשי בשום דבר של טעם. הולך אני מכאן לשם ומוסר חבילות לבעליהן עד שבפתאום נעשיתי רב-
בלדר.
- - -
אם תחצו את דרך-הבאר-הישנה תפגשו בית בינוני באמצעו של היישוב. לו גג עשוי אבן וצפחה. מתחת
לגג, ערש-ברזל. מתחת לערשי, מחצלת ומתחת למחצלת, אנוכי.
הסוף
כל ימי גדלתי בין הבלדרים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה.
כשהייתי שותק, האנשים שסבבוני לא הטרידוני, רק היו תמהים ומקשים, ”כלום דבר-הבל יש לו
לזה במוחו שכופה עליו הס והשקט”.
רב-הבלדרים נגש אלי מקודם, תחב לידי מין חבילה אגודה ונפטר הימני בלא ברכת שלום. מורגל אני
בכך, כל הבלדרים רצים כל הימים ממקום למקום. חפצי-אחרים עושים חפצי-עצמם אינם עושים.
נטלתי עצמי אל קיטון שנזדמן לי בזווית האולם ופתחתי קישורי החבילה. שבידוע, שרצונה ליפתח
ואם אי אתה עושה כן, אין לא לה ולא לך, מנוחה, עולמית.
ובתוך החבילה, צרור ובתוך הצרור, ארנקי. כיס של מעות.
לוקח אני ארנקי זה בכפותי. של עור מעובד הוא, עב ומשומן והופכו מצד זה לצד אחר. כל אותה שעה
מהפך אני במחשבתי ומוצא את אשר ידעתי בתחילה. אין לי כל מודע או קרוב שנתן לי שום-דבר בעל
ערך. מחמת זה אני מוכרח לידע האם המשלח חפץ חסד הוא, או שמא לאו.
יצאתי אל רשות-הרבים. המוני בלדרים רצים בה מהתם להכא, והאוויר נושא עמו את נקישות פרסות- הסוסים ואת
הלמות הנפחים והרעש מתערב בעשן.
חלפתי על פניהם ומששתי כלי, פן דבק בי איזה נייר-בולים. לפי שפעם אחת כשעלתה הלבנה, חמדו
לצון ולחצו אל גבי חותמם של בולאים ומייד קפצו עלי כל בלדרי-עולם שבקשו להעבירני למקום
שנתבקשתי בו ולולא נשתמטתי מידם כבר הייתי מצוי באספמייא או באפריקי או בכל מקום שאינו
בכאן.
כעת, סבור אני שהיה עלי ליתן להם לבצע את זממם. שפה, בכרך גדול זה שבאמצעיתה של מדינה,
כבר ראיתי כל שאפשר לה לעין לגמוע. פגשתי בבלדרי-רחוב ודרי-בית. אנשי יום ואנשי לילה. באותו
שרץ כצבי ובאותו שרגל-עץ לו. חזיתי באחשתרנים וברוכבי הסוסים. בסרסורים ובמלאכים.
...עד שמהרהר אני בעניין זה, הגעתי אל סופו של היישוב. שם גג גדול עשוי אלומות, אלומות של
שחת ומתחת לשחת, פונדק.
בלדרו של הפונדק איננו משלח חפצים, ניירות וטובין מחוצה לו. אלא בתוכו עומד ומשמש. תופין להוא
ורקיקי-דבש להוא. משגר שיכר לימינו ויין שרוף לשמאלו. נופפתי לו בכובעי לאות-שלום. סופסוף אבי
היה. הוא ואמי מסרו אותי לעולם ביום אחד סגרירי ושם תמה מלאכתם. מאז הוטל עלי לדאוג לצרכי,
בעצמי.
מתחת לפונדק, מרתף. מתחת למרתף, פתחה של תהום רבה.
על ספה של התהום מדף צר של אבן-בוכייה ושם אין כל ברייה חשודה להלך בלא חבל ובלא נר.
נטלתי קצה החבל מעל הוו המתוקן לו והפמוט מזיז שלו. רגזה עלי השלהבת שטרדתי את מנוחתה
ובקשה לשרוף עלי את הבית עד שהשקיתיה משמן-המור ושקטה.
נתיישבתי על המדרגה ושלפתי הארנקי מכיס מעילי. בתוך הארנקי, צוהר. מעבר לצוהר, שמים.
מעבר לשמים, קול דממה דקה. ומאחר שנתעלם ממני מקום בו מתחברים ארץ ורקיע ,שוב אין לי
מנוחה.
מאותו המאורע, אי-אפשי בשום דבר של טעם. הולך אני מכאן לשם ומוסר חבילות לבעליהן עד שבפתאום נעשיתי רב-
בלדר.
- - -
אם תחצו את דרך-הבאר-הישנה תפגשו בית בינוני באמצעו של היישוב. לו גג עשוי אבן וצפחה. מתחת
לגג, ערש-ברזל. מתחת לערשי, מחצלת ומתחת למחצלת, אנוכי.
הסוף
