הנושאים החמים
הנושאים החמים
בוקר.
קמתי, נטלתי, חיפשתי מגבת. לא מצאתי. ניגבתי בשמיכה.
תה.
דילגתי בין ארגזים, מגבים ודליי צבע.
מים.
כוס.
תיון. תיון אחר.
תוך כדי התה, מרפרף במרשתת.
פרוג.
התראות.
המשתמש רחלי מ. - עיצוב פירות מכל הלב שלח/ה תודה על ההודעה שלך בנושא מנחה - למה ואיך
הודעה פרטית מניהול האתר. מה זה? קורס קידום ואדריכלות באונליין. יעניין אותי ביום שדגל סיירה לאון יתנופף על השמש.
הופ.
חן חן... המוניטין שלך באתר... מה?
אה.
התרגלתי להיות מקצוען. מעניין מה כל הקטע של הסופר מקצוען עושה.
התפללתי.
הוצאתי משהו מהארון.
אכלתי בחצר.
התיישבתי מול המחשב.
פקקתי את האצבעות.
טוב... הייתי באמצע לכתוב סיפור בשביל רשת ההנעלה 'בעבור נעליים'. הם מוציאים עכשיו עלון שיחולק בכל הסניפים שלהם. פורמט מוזר, אני מוכרח לציין. אבל אם הם מתמסחרים - אז מי אני שלא אקח כסף.
בלה בלה בלה... בפרק הזה הגיבור אמור למצוא את סנדליו של שאלתיאל בן גמליאל הכהן... הם יחזירו אותו בזמן לתקופת החשמנים... שם הוא יצטרך סנדלים...
אוף.
הנחתי את כפות הידיים על המקלדת.
פתאום, הרגשתי את זה.
כמו ברק, מבריק בתוך הראש.
כעבור עשר דקות, הייתי שקוע בליטוף עורפי להנאתי. אני באמת צריך להסתפר.
הסיפור כתוב, כמה פרקים קדימה. מרתק בהחלט. בנוי היטב.
לקחתי חומר כל כך ממוסחר ומבחיל, ועשיתי ממנו נרות נשמה.
התחלתי להבין.
בשעות הבאות סיימתי עוד פרויקט אישי, ערכתי פרויקט ישן, כמה פרקים במותחן חדשני, כמה פאנצ'ים לסאטירות קרובות, כמה משחקי מילים מיותרים.
הרמתי טלפון.
שני צלצולים.
האיש שדיברתי אתו הסכים להיפגש.
נפגשנו במאפייה.
אנשים סביבנו לקחו חלות לשבת.
ישבנו שנינו ליד שולחן עגלגל, קפה ומאפה.
הוא חייך.
"אתה לא תכיר את עצמך, פייסח."
נתתי ביס בבוריקיטס. למה לקחתי בוריקיטס? אני לא אוהב בוריקיטס.
"זה רע?"
"לא בטוח..." הוא המהם לשפמו. שפם לבן. עכשיו הוא היה מכוסה בקרום דביק שנזל מקרואסון בצורה משונה.
"הטון שלך מסמל שאתה מאוד בטוח, פרופסור." שלוק מהקפה.
"אתה סופר מקצוען, פייסח. הטון שלי הוא לא מה שצריך לעניין אותך."
שתקנו דקה ארוכה.
"אז זהו? כאן זה נגמר?"
"כאן זה נגמר." הוא אישר, ואסף אליו את המעיל שלו.
קמתי לשלם על חמש בוריקיטס וקפה אחד.
מוכרן הביט בי מעבר לדלפק.
ראיתי בעיניים שלו קורטוב הערצה.
קמתי, נטלתי, חיפשתי מגבת. לא מצאתי. ניגבתי בשמיכה.
תה.
דילגתי בין ארגזים, מגבים ודליי צבע.
מים.
כוס.
תיון. תיון אחר.
תוך כדי התה, מרפרף במרשתת.
פרוג.
התראות.
המשתמש רחלי מ. - עיצוב פירות מכל הלב שלח/ה תודה על ההודעה שלך בנושא מנחה - למה ואיך
הודעה פרטית מניהול האתר. מה זה? קורס קידום ואדריכלות באונליין. יעניין אותי ביום שדגל סיירה לאון יתנופף על השמש.
הופ.
חן חן... המוניטין שלך באתר... מה?
אה.
התרגלתי להיות מקצוען. מעניין מה כל הקטע של הסופר מקצוען עושה.
התפללתי.
הוצאתי משהו מהארון.
אכלתי בחצר.
התיישבתי מול המחשב.
פקקתי את האצבעות.
טוב... הייתי באמצע לכתוב סיפור בשביל רשת ההנעלה 'בעבור נעליים'. הם מוציאים עכשיו עלון שיחולק בכל הסניפים שלהם. פורמט מוזר, אני מוכרח לציין. אבל אם הם מתמסחרים - אז מי אני שלא אקח כסף.
בלה בלה בלה... בפרק הזה הגיבור אמור למצוא את סנדליו של שאלתיאל בן גמליאל הכהן... הם יחזירו אותו בזמן לתקופת החשמנים... שם הוא יצטרך סנדלים...
אוף.
הנחתי את כפות הידיים על המקלדת.
פתאום, הרגשתי את זה.
כמו ברק, מבריק בתוך הראש.
כעבור עשר דקות, הייתי שקוע בליטוף עורפי להנאתי. אני באמת צריך להסתפר.
הסיפור כתוב, כמה פרקים קדימה. מרתק בהחלט. בנוי היטב.
לקחתי חומר כל כך ממוסחר ומבחיל, ועשיתי ממנו נרות נשמה.
התחלתי להבין.
בשעות הבאות סיימתי עוד פרויקט אישי, ערכתי פרויקט ישן, כמה פרקים במותחן חדשני, כמה פאנצ'ים לסאטירות קרובות, כמה משחקי מילים מיותרים.
הרמתי טלפון.
שני צלצולים.
האיש שדיברתי אתו הסכים להיפגש.
נפגשנו במאפייה.
אנשים סביבנו לקחו חלות לשבת.
ישבנו שנינו ליד שולחן עגלגל, קפה ומאפה.
הוא חייך.
"אתה לא תכיר את עצמך, פייסח."
נתתי ביס בבוריקיטס. למה לקחתי בוריקיטס? אני לא אוהב בוריקיטס.
"זה רע?"
"לא בטוח..." הוא המהם לשפמו. שפם לבן. עכשיו הוא היה מכוסה בקרום דביק שנזל מקרואסון בצורה משונה.
"הטון שלך מסמל שאתה מאוד בטוח, פרופסור." שלוק מהקפה.
"אתה סופר מקצוען, פייסח. הטון שלי הוא לא מה שצריך לעניין אותך."
שתקנו דקה ארוכה.
"אז זהו? כאן זה נגמר?"
"כאן זה נגמר." הוא אישר, ואסף אליו את המעיל שלו.
קמתי לשלם על חמש בוריקיטס וקפה אחד.
מוכרן הביט בי מעבר לדלפק.
ראיתי בעיניים שלו קורטוב הערצה.
נערך לאחרונה ב:
