הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
חתולה. שחורה. פרוותה מסומררת.
עיניה ירוקות, כהות, פיה שמוט בצער. רגליה כורעות, זנבה מוטל על הכביש. אורות מכונית חולפת גורמים לה להתכווץ יותר לתוך עצמה. כה הייתה רוצה לסעוד את ליבה במשהו!
עד לפני כשבועיים, בדיוק בשעה הזו, היו לה אופציות רבות איך להשביע רעבונה. שאריות לבן של מוישי, מלפפון חצי אכול של דסי, רבע חלה יבשה, פיסת בשר שנותרה לפליטה בסיר הצ'ונט הגדול יותר מידי שאבא בישל.
בתחילה, יש להודות, היא חששה מהמאכל התמוה. הריח לא היה משהו, והיא כלל לא זיהתה שהגוש השחור בתוך העיסה הצמיגית הוא בשר. אבל היא, מיצי הברברית, לא נהגה לברוח מטעמים חדשים. לכן טעמה, התמכרה, ומאז כל מוצאי שבת היא ניצבת סמוך לצפרדע ברחוב בנבישיתי. ממתינה בסבלנות עד שאדון מורדוך ירים את מכסה הפח, ישליך פנימה את השקית הזעירה והקשורה היטב שלו, עד שחייל'ה קורנשטיין תתקרב בצדים חוששים, תנעץ בה מבטי שנאה, תניח במרחק בטוח את שקית האשפה המפוצצת שלהם ותברח, עד שבנימין להמן, האברך האמריקאי הרציני יניח בעדינות את השקית שלו צמוד צמוד לפח, ורק אז, קצת לפני חצות, מגיע הסעודה האמיתית שלה.
כי מהשקית של מורדוך אפילו ריח לא יוצא, והקורנשטיינים ממלאים את השקית בעיקר בחְרֵיין נוראי, וגברת להמן דווקא מפנקת עם המון אוכל טוב וטרי, אבל זה עוד לא זה.
השקית של הלל. זה הדבר. הכל בדיוק כמו שהיא אוהבת. קודם הלֶּבֶּן של מוישי, אחר כך המלפפון של דסי, החלב, ואז הדבר. ה-דבר. הצונט של של הרב הלל!
בחתולית אין את המינוח "גישמאק", וזה כל כך חבל. אבל אי אפשר לטעות בהנאתה. היא מלקלקת בחדווה את עצמות העוף של מירינדה, הרבנית הלל, מתמוגגת מהתיבול המדוייק של הרב הלל, ומקנחת בדייסה המתקתקה של נחמי. זאת'י תמיד משאירה חצי. החתולה הייתה כל כך שמחה להודות לה אישית על ההשקעה, אבל בפעם היחידה שהיא ניסתה, בדיוק מתי שמירינדה הייתה עסוקה בפטפוט סוער בספסל בגינה, נחמי פשוט נבעתה וצרחה בעגלתה.
והאמא כמו הבת. אותו סוג. גם היא הקשתה פניה למיצי. העליבה. אומרת לה קישטא קישטא, ומיצי ויתרה על הקשר עם נחמי, ונעלמה חזרה בין השיחים. פגועה למדיי.
אחר כך היא סלחה להם, כמובן. אחרי הכל, הצ'ונט האגדי שאבא הלל מכין מחפה על הכל.
בשכונה, יש למיצי מעמד מיוחד. נכון שעובדתית היא לא החתולה הכי חזקה, ויש חזקים וחזקות ממנה, אבל זו הנחישות והכריזמה שלה, העקביות, שהעניקו לה את הכבוד. כשמיצי ממתינה לאספקה מסויימת, נניח לחריין של קורנשטיין, אף אחד לא מעז לנסות לגנוב לה. אף מכשייפלה לא מסתתרת ומזנקת על החריין לפניה.
אבל כל זה שייך להיסטוריה.
פעם מיצי הייתה חתולה גאה. שבעה. שמחה. עכשיו היא לא.
עכשיו מיצי שמוטה, רזה. עגומת פנים.
יפה ונחמד מצד העירייה שהיא החליפה את כל פחי האשפה לפחים טמונים. אבל... אבל... מה עם מיצי??
כבר שבועיים שהיא סובבת את פחי האשפה הסולידיים החדשים שהעירייה הציבה. אטומים היטב. סגורים בחוזקה. והיא מחפשת דרך לפרוץ פנימה, להתפרק על הלבן של מוישי, ללקלק את הדייסה של נחמי המתוקה, ומי יודע, אולי גם את הבשר של אבא הלל. אבל – לא. מכסי הפחים מהודקים היטב. סגורים. ופקחי הנקיון הנמרצים מוודאים ששום ילד לא מניח שקית על המדרכה. במיוחד הפקח הרשע האכזר זוזו. נראה שאין לו חיים חוץ מללכת הלוך חזור לאורך כל הפחים הטמונים ברחוב, לוודא שאין לצידם מזון למיצי, או לרבקל'ה או למסעוד.
ולבסוף, אחרי שבועיים של תת תזונה, ואחרי שמסעוד כבר יצא לדרכו הארוכה לעיר הסמוכה, ואחרי שרבקהל'ה נפחה את נשמתה ברעב – גם מיצי מוותרת.
היא, מיצי הברברית, האגדית, שהייתה לשם ולתהילה – החליטה להניח לכל העסק. היא מטופפת באיטיות לשטח החשוך הסמוך לפחים, זה שחייל'ה קורנשטיין בחיים לא מתקרבת אליו במוצאי שבת, מייבבת קלות – ועוצמת עיניים.
על סף עילפון, היא מבחינה בזוזו הנמרץ צועד ומתקרב לפח "שלה". מושך באפו, מנסה לאתר שקיות אשפה שאולי חמקו ממבטו. היא אפילו לא טורחת להתרחק. היא סיימה כאן. תיכף תצטרף לרבקל'ה.
ורגע לפני שתהומות חשוכים של ריק מושכים אותה לתוכה, ריח עז ומדהים ומענג ושמח וממכר ומשכר מעיר אותה. והיא נוגסת, בלי לחשוב בכלל, בעוגת גבינה מדהימה וטעימה וטריה שכמעט כמעט לא אכלו ממנה חוץ מכמה ביסים קטנים, והיא טורפת ברעבתנות כוס מלאה בסחוג תימני, ובולסת קוּבֶּה ועוד קוּבֶּה, ומרווה את צמאונה בליטר מים עם ממש קצת קליפות ביצים קשות, ואז נותנת לעצמה להירגע.
וכשמבטה מלא שמחה, ובטנה שוב מלאה, וכעסה על העירייה שוכח, היא נזכרת לוודא מאיפה נחת עליה כל הטוב הזה. והיא מרימה את עיניה באיטיות, ורואה את זוזו מתכופף לעברה, שופך בשטח החשוך "שלה" כל מיני גיטע זאכין. והוא לוחש לה בשקט בשקט, בלי שאיש מתושבי הרחוב ישים לב שזוזו הפקח הקפדן לוחש לחתולות דברים: "אף פעם את לא יכולה לדעת שום דבר על בני אדם".
ומתרחק, גיוו זקוף, מבטו יציב.
עיניה ירוקות, כהות, פיה שמוט בצער. רגליה כורעות, זנבה מוטל על הכביש. אורות מכונית חולפת גורמים לה להתכווץ יותר לתוך עצמה. כה הייתה רוצה לסעוד את ליבה במשהו!
עד לפני כשבועיים, בדיוק בשעה הזו, היו לה אופציות רבות איך להשביע רעבונה. שאריות לבן של מוישי, מלפפון חצי אכול של דסי, רבע חלה יבשה, פיסת בשר שנותרה לפליטה בסיר הצ'ונט הגדול יותר מידי שאבא בישל.
בתחילה, יש להודות, היא חששה מהמאכל התמוה. הריח לא היה משהו, והיא כלל לא זיהתה שהגוש השחור בתוך העיסה הצמיגית הוא בשר. אבל היא, מיצי הברברית, לא נהגה לברוח מטעמים חדשים. לכן טעמה, התמכרה, ומאז כל מוצאי שבת היא ניצבת סמוך לצפרדע ברחוב בנבישיתי. ממתינה בסבלנות עד שאדון מורדוך ירים את מכסה הפח, ישליך פנימה את השקית הזעירה והקשורה היטב שלו, עד שחייל'ה קורנשטיין תתקרב בצדים חוששים, תנעץ בה מבטי שנאה, תניח במרחק בטוח את שקית האשפה המפוצצת שלהם ותברח, עד שבנימין להמן, האברך האמריקאי הרציני יניח בעדינות את השקית שלו צמוד צמוד לפח, ורק אז, קצת לפני חצות, מגיע הסעודה האמיתית שלה.
כי מהשקית של מורדוך אפילו ריח לא יוצא, והקורנשטיינים ממלאים את השקית בעיקר בחְרֵיין נוראי, וגברת להמן דווקא מפנקת עם המון אוכל טוב וטרי, אבל זה עוד לא זה.
השקית של הלל. זה הדבר. הכל בדיוק כמו שהיא אוהבת. קודם הלֶּבֶּן של מוישי, אחר כך המלפפון של דסי, החלב, ואז הדבר. ה-דבר. הצונט של של הרב הלל!
בחתולית אין את המינוח "גישמאק", וזה כל כך חבל. אבל אי אפשר לטעות בהנאתה. היא מלקלקת בחדווה את עצמות העוף של מירינדה, הרבנית הלל, מתמוגגת מהתיבול המדוייק של הרב הלל, ומקנחת בדייסה המתקתקה של נחמי. זאת'י תמיד משאירה חצי. החתולה הייתה כל כך שמחה להודות לה אישית על ההשקעה, אבל בפעם היחידה שהיא ניסתה, בדיוק מתי שמירינדה הייתה עסוקה בפטפוט סוער בספסל בגינה, נחמי פשוט נבעתה וצרחה בעגלתה.
והאמא כמו הבת. אותו סוג. גם היא הקשתה פניה למיצי. העליבה. אומרת לה קישטא קישטא, ומיצי ויתרה על הקשר עם נחמי, ונעלמה חזרה בין השיחים. פגועה למדיי.
אחר כך היא סלחה להם, כמובן. אחרי הכל, הצ'ונט האגדי שאבא הלל מכין מחפה על הכל.
בשכונה, יש למיצי מעמד מיוחד. נכון שעובדתית היא לא החתולה הכי חזקה, ויש חזקים וחזקות ממנה, אבל זו הנחישות והכריזמה שלה, העקביות, שהעניקו לה את הכבוד. כשמיצי ממתינה לאספקה מסויימת, נניח לחריין של קורנשטיין, אף אחד לא מעז לנסות לגנוב לה. אף מכשייפלה לא מסתתרת ומזנקת על החריין לפניה.
אבל כל זה שייך להיסטוריה.
פעם מיצי הייתה חתולה גאה. שבעה. שמחה. עכשיו היא לא.
עכשיו מיצי שמוטה, רזה. עגומת פנים.
יפה ונחמד מצד העירייה שהיא החליפה את כל פחי האשפה לפחים טמונים. אבל... אבל... מה עם מיצי??
כבר שבועיים שהיא סובבת את פחי האשפה הסולידיים החדשים שהעירייה הציבה. אטומים היטב. סגורים בחוזקה. והיא מחפשת דרך לפרוץ פנימה, להתפרק על הלבן של מוישי, ללקלק את הדייסה של נחמי המתוקה, ומי יודע, אולי גם את הבשר של אבא הלל. אבל – לא. מכסי הפחים מהודקים היטב. סגורים. ופקחי הנקיון הנמרצים מוודאים ששום ילד לא מניח שקית על המדרכה. במיוחד הפקח הרשע האכזר זוזו. נראה שאין לו חיים חוץ מללכת הלוך חזור לאורך כל הפחים הטמונים ברחוב, לוודא שאין לצידם מזון למיצי, או לרבקל'ה או למסעוד.
ולבסוף, אחרי שבועיים של תת תזונה, ואחרי שמסעוד כבר יצא לדרכו הארוכה לעיר הסמוכה, ואחרי שרבקהל'ה נפחה את נשמתה ברעב – גם מיצי מוותרת.
היא, מיצי הברברית, האגדית, שהייתה לשם ולתהילה – החליטה להניח לכל העסק. היא מטופפת באיטיות לשטח החשוך הסמוך לפחים, זה שחייל'ה קורנשטיין בחיים לא מתקרבת אליו במוצאי שבת, מייבבת קלות – ועוצמת עיניים.
על סף עילפון, היא מבחינה בזוזו הנמרץ צועד ומתקרב לפח "שלה". מושך באפו, מנסה לאתר שקיות אשפה שאולי חמקו ממבטו. היא אפילו לא טורחת להתרחק. היא סיימה כאן. תיכף תצטרף לרבקל'ה.
ורגע לפני שתהומות חשוכים של ריק מושכים אותה לתוכה, ריח עז ומדהים ומענג ושמח וממכר ומשכר מעיר אותה. והיא נוגסת, בלי לחשוב בכלל, בעוגת גבינה מדהימה וטעימה וטריה שכמעט כמעט לא אכלו ממנה חוץ מכמה ביסים קטנים, והיא טורפת ברעבתנות כוס מלאה בסחוג תימני, ובולסת קוּבֶּה ועוד קוּבֶּה, ומרווה את צמאונה בליטר מים עם ממש קצת קליפות ביצים קשות, ואז נותנת לעצמה להירגע.
וכשמבטה מלא שמחה, ובטנה שוב מלאה, וכעסה על העירייה שוכח, היא נזכרת לוודא מאיפה נחת עליה כל הטוב הזה. והיא מרימה את עיניה באיטיות, ורואה את זוזו מתכופף לעברה, שופך בשטח החשוך "שלה" כל מיני גיטע זאכין. והוא לוחש לה בשקט בשקט, בלי שאיש מתושבי הרחוב ישים לב שזוזו הפקח הקפדן לוחש לחתולות דברים: "אף פעם את לא יכולה לדעת שום דבר על בני אדם".
ומתרחק, גיוו זקוף, מבטו יציב.
)
