הנושאים החמים
הנושאים החמים
בעיקרון כולם קוראים לי צח-צחי, הוא היה היחיד שקרא לי סתם 'איצי' כאילו לא אהב את הצחצוח של השם שלי ובחר בשם פולני כזה, בדיוק כמוהו.
בסך הכול הייתי עוזר לו במשלוחים, לא משהו. לחשו לי באוזן שהוא נשאר בצפון תל אביב רק בגלל שלא רצה להשאיר את האזור חילוני לגמרי, אבל ת'אמת, למרות הזקן הארוך שלו והספר שהתנדנד עליו – הוא היה דווקא גזעי, הבין ת'שפה שלנו, זרם עם כל החברה, אבל איתי בעיקר היה לו שפה משותפת, בכל אופן הגעתי מבית מסורתי.
אני בטוח שהוא ראה שלפעמים פילחתי כמה פירות מהמשלוח, תמיד היה טופח לי על השכם ואומר לי "אתה, בחור כארז אתה צדיק" (במלעיל כמובן). קצת הצחיק אותי הביטוי כי חוץ מכיפת בוטן שלבשתי בשביל אמא'שלי אפ'חד לא היה קורא לי צדיק עם השרירים שלי, אבל לא טרחתי לתקן את הטעות שלו, שיחשוב, דווקא טוב. לא היה כ'פת לי שגם במורים שלי בבצ'פר יחשבו ככה.
זו הייתה סתם תקופה שהייתי נער שליחיות, ולמרות שהוא שילם טוב והחמיא לי הרבה זה נגמר, כמו שכל דבר טוב נגמר בסוף. ואני התחלתי לעבוד ב א מ ת קשה, בלילה, אבל הרווחים היו יופי טופי.
בתחילה שחברים שלי קראו לי להצטרף לעבודה הזו צעקתי עליהם והצהרתי (מילה יפה, נכון? יש לי את זה!) בקול הבס שלי ש'אני, בעיניים של אמאש'לי לא אגנוב" אז בינגו צחק לי שחבל שאני מעוור כל כך מהר את אמא שלי ואם אני חושב שאני גיבור גדול אז אני יגדל לזקן חסר שיניים בשכונה המלוכלכת ולא אשב על ערמות של דולרים כמו שהם. לא לקח לי הרבה זמן להשתכנע. רק חודש ומשהו והמקרר הריק בבית והפרוסות של הקשה ואבאש'לי שמסתובב באנ'לא יודע איפה.
אני לא גונב, מה פתאום! חס ושלום! השתגעתם? אני רק מזנב כמה דולרים מאנשים שיש להם מידי הרבה, מיישר את הקו שיהיה קצת שוויון בעולם, לא יותר מזה, וחוצמזה ממילא המדינה והביטוח חייבים למשפחה שלי מלאן כסף והם לא נותנים לנו, אז נעשה עסקה הוגנת – הם יתנו לנגנבים (וואו, איך שאני שונא את המילה הזו!) ואנחנו בעד ניקח קצת, כמה לירות עלובות. כלום לעומת המליונים שיקבלו מהביטוח. אז שישמחו שמישהו עושה להם ת'עבודה השחורה כל האנשי שמנת האלו!
אני גם מקפיד על טוהר הנשק, כלומר הגניבה, מוריד את הכיפה שאני עוזר לחבר'ה שלא יהיה חס ושלום חילול השם! אגב, זה מושג שר' יענקל מפירות והירקות הכניס לי, מה שהמורים שלי לא הצליחו הוא הצליח, אין עליו.
בינגו ושארל החליטו שהבית כנסת שם בירושלים זה עסק טוב, ואם הם החליטו – אז כולם כמובן מסכימים, מגעגעים גע גע גע כאילו הם אבא ואמא ברווזה שמובילים את העדר. רק אני העזתי לערער (תמיד הייתי חוצפן.) "בית כנסת חבר'ה? הגזמתם. אניפ'חד מארון הקודש! אמא שלי מסכנה לא הצליחה לחנך אותי, אבל על בית כנסת היא האכילה אותי בכפית עם הדייסה, לא הולכים על זה!" ניסיתי לפסוק, אבל ידעתי שתכלס' אני נמושה, אם הם יחליטו – אני אגרר אחריהם כמו כלב בחוט, כמה שאני שרירי כזה וחזק, זה רק נראה, בלב שלי אני רועד מפחד מחזקים.
היה כזה שקט כזה אחרי הנאום הספונטני שלי ובינגו גיחך גיחוך לא נעים "בית כנסת, אה? היה שם מצ'ינג, ת'ה יודע? הכול נמצא בכספת. עלי. ואם אתה מפחד עליהם אז לך, תצטרף אליהם" כולם געו בצחוק לנוכח ההברקה ורק שארל הוסיף "אל תדאג, המדינה תפצה אותם בכל הכסף שהגיע לנו מאז ומעולם" ולנוכח הממלכתיות שלו גם הנועזים שבחברו השתיקו את הפה.
אז החלטנו שהולכים על זה, אני פחדתי קצת, זה נראה לי כמו לשחק באש. אבל שארל הודיע לי שהוא לוקח אותי אישית כדי שאני לא יהיה שפן מבוהל שמקלקל להם ת'תכניות. אני אמיץ, אבל עד כאן. לפעול נגד החבר'ה זה קצת יותר מידי בשבילי.
אני לא דג רקק, מי שרואה אותי היה מכנה אותי כריש אבל ליד לוויתנים אני משתדל לשמור על הזנב שלי, יודע יפה יפה את מקומי. אז אני שותק אבל בלב מתרתח, הו הו הו מתרתח, וזה קצת מסוכן, אפילו הרבה.
אני אומר גם לכם, כי בינגו לא נתן לי לדבר, אז אולי אתם תתנו לי. אני ממש לא 'צדיק' כמו שר' יענקל כינה אותי, אמנם אני לא הולך ארבע אמות בלי נטילת ידיים (חהחהחה) אבל אני, ובכן אני יש לי ערכים מינימלים, אנ'לא מוכר את אמא'של- סליחה את הנשמה שלי. יש לי גבולות אני, לא גדלתי ברחוב, רק קצת.
אז חשבתי עם עצמי ככה בשקט, מה אני יכול לעשות? יש עוד יומיים עד הפעולה, יומיים זה הרבה, יומיים זה קצת תלוי מה אתה עושה בהם. אם אתה בכלא זה כמו שנתיים, אם אתה במסיבה זה כמו דקה. יוואו, תמיד אני גולש לנושאים לא קשורים., איפה אחזנו? אה. מה אני עושה עם הביתכנסת הזה?
חשבתי לעצמי כל הלילה, מה עושים? מה??? לא מצאתי פתרון, יש לי ראש חלש (חוץ ממילים יפות) מה לעשות? לא'ידע. הלכתי לישון, לפנות בוקר לחטוף קצת נמנום.
אני מתעורר לעצמי שבתוכי צורח קול: 'ר' יענקל'. אני מבולבל מי ר' יענקל? מה ר' יענקל? איפה ר' יענקל? למה ר' יענקל? מתי ר' יענק'ל?
המוח שלי עדיין מטושטש אבל יש לי הבזק כזה שמתוך עייפות אני מצליח לחשוב שטעו כל המורים שאמרו שיש לי ראש דפוק. אני מבריק, אחלה של בחור.
ר' יענקל יכול לעזור לי. אני בטוח. אין לי זמן, אז אני כמעט עם פיג'מה רץ אליו, אל תראו אותי רכרוכי כזה, אני פשוט יש לי נשמה, מינימום של יהודי.
ר' יענק'ל מקבל אותי כמו תמיד עם כוס תה רותח ומהביל (זה קשור המילה? פשוט קראתי את זה פעם בספר ואהבתי את הצליל.) אני שופך לו הכול. אני כמובן מסתיר שאני בעסק, לא יודע כמה אפשר לסמוך עליו, אבל הוא מקבל את זה ששמעתי מחברים של חברים ואחרי הבטחה שהמשטרה לא תדע מכלום הוא גם מקבל ממני תאריך ושעה. ואני, אנ'לא חכם בכלל. אבל בבני אדם אני מבין.כמו סנדלר בנעליים. ושאני שומע אותו מבטיח לי שהכול יהיה בסדר ואני לא צריך לדאוג – אני באמת נרגע.
אני חוזר הביתה לא לפני שהוא טופח לי על השכם "בחור כארז" ומחביא לי בכיס כמה עוגיות ו100 שקל.
היום הגיע, כלומר הלילה. אנחנו כולנו לבושי שחורים מכף רגל ועד ראש. אפילו כפפות. טוב, כמובן שנלבש כפפות, גם אם לא היינו רוצים להשתחר הרי אנחנו לא רוצים שישארו טביעות אצבעות, נכון? טומי הוא אלוף בלבטל אזעקות ומרדוך בלפרוץ מנעולים, והבית כנסת הזה...מה אני אגיד לכם? כאילו חשבו שכולם צדיקים כמותם, אפילו מצלמות אין שם.
חשוך בבית כנסת, תמיד חשוך בלילה בבתים, אגב, אם תכננתם לעבוד כמוני – זה רק אם אתם ממש, אבל ממש לא פחדנים, כי אפילו אני המחוספס לא אוהב את החושך וכאן יש לנו משהו שאין באפ'מקום. כלומר תמיד יש אותם, ת'אנשים. ובביתכנסת אין אנשים – רק ספרים. ואפשר להדליק את האור, מי יהיה בבית כנסת בשלוש לפנות בוקר? אז אני מתנדב להעלות את המתג. – – – – – – בום ספלאש בום ספלאש, מה זה פה?
שולחן ערוך, מחופה במפת קטיפה. בקבוקים, בורקסים, מזלגות, מפיות ו-עשרה אנשים.
המורים שלנו היו עושים שמיניות לראות אותנו מסמיקים כמו עכשיו, תמיד ה ם היו המסמיקים.
אנחנו נראים כמו תינוק שברח מבית ספר, כמו תינוק שנתפס בקלקלתו, כמו גנב שתפסו אותו – בעצם – למה כמו?
כובעי הגרב שלנו אמורים לבעור כמאמר הפתגם הידוע אבל משום מה המבטים החמים שהם שהחבריה נועצת בנו דווקא מקררת את אמבטית הפחד.
ר' יענק'ל הוא הראשון שמפר את הדממה. "מה אתם מציעים?"
השאלה שלו ברורה. הוא לא צריך להגיד משטרה, כי העיניים שלו מהבהבות כמו כחל אדום. אבל מה הוא מציע במקום? מה, א נ ח נ ו צריכים לחשוב? זה כמעט כמו לשבת בכלא...
"תאכלו בינתיים" מחווה אחד עם זקן לבן. מרוב הלם אנחנו אוכלים, שותים, ואפילו אני שידעתי שמשהו יהיה לא ידעתי ש כ ז ה משהו יהיה.
אנחנו גומרים לאכול, ושוב יש שקט, מביך כזה. ובגלל שאנחנו לא רגילים להיות מובכים אז אנחנו רק רוצים שהדקות יעברו.
"תראו" פותח זה עם הזקן הלבן. "אני מאמין שעד היום לא תפסו אתכם. אבל עם התמונות שיש לי אתכם מבטלים את האזעקה ופורצים את המנעול יכולים לפתוח לכם תיק פלילי, וזה לא איי איי איי נעים..."
אני מהנהן, גם טומי שהבטיח לאבא שלו שהוא לא יסתבך עם פושעים. כולנו שותקים אבל רק שארל שואל דוגרי "אז מה אפשר במקום?"
"לבוא לאכול אצלי טשולנט כל שבת" עונה ר' יענק'ל נחושות ואנ'לא'יודע למה ואיך אבל מישהו מתחיל לצחוק וכולנו מצטרפים אליו, כולל עשרת המכובדים בעלי הזקן הארוך שעד עכשיו שתקו כמו דג, ולא רקק.
הצחוק בריא וטוב ובינגו, (שיודע מה זה טשולנט רק מפ'ם אחת שביקר בשלוימלה בבני ברק...) שואל בחגיגיות "למשך כמה שבתות?" ר' יענקל, מחייך שהוא עונה: "שנה".
התייעצות חגיגת נערכת וכולנו מסכימים (טוב, שאני אומר כ ו ל נ ו - כולכם מבינם שהכוונה לשארל ובינגו) שזה עדיף מתיק פלילי "אבל זה לא שאנחנו חוזרים בתשובה או משו, כן?" מסכם שארל, ובטקס חגיגי ההסכם החתם.
ומאז אנחנו אוכלים כל שבת טשולנט אצל ר' יענק'ל, עובדים בחברת שליחויות שסידר לנו בעל הזקן הלבן ושלמישהו מאיתנו עולה הג'אננה לגנוב – הוא מדבר עם אחד מהחבריה שישבו שם שבמקרה הוא גם פסיכולוג.
והכי יפה שבינגו התחיל לשים כיפה "אנ'לא חוזר בתשובה" הוא הודיע "רק מתקרב קצת".
גם טומי כמובן הלך בעקבותיו, אבל ר' יענק'ל לא נרגע עד שהנחנו תפילין. 'לנשמה' כמו שהוא אמר.
ומאז, כל שבת, אנחנו לומדים שיעור אחרי הטשולנט. ומה אנ'יגיד לכם? כל הסיפור הזה, עם הטשולנט, ממש -עולם הזה - ועולם הבא!!!
בסך הכול הייתי עוזר לו במשלוחים, לא משהו. לחשו לי באוזן שהוא נשאר בצפון תל אביב רק בגלל שלא רצה להשאיר את האזור חילוני לגמרי, אבל ת'אמת, למרות הזקן הארוך שלו והספר שהתנדנד עליו – הוא היה דווקא גזעי, הבין ת'שפה שלנו, זרם עם כל החברה, אבל איתי בעיקר היה לו שפה משותפת, בכל אופן הגעתי מבית מסורתי.
אני בטוח שהוא ראה שלפעמים פילחתי כמה פירות מהמשלוח, תמיד היה טופח לי על השכם ואומר לי "אתה, בחור כארז אתה צדיק" (במלעיל כמובן). קצת הצחיק אותי הביטוי כי חוץ מכיפת בוטן שלבשתי בשביל אמא'שלי אפ'חד לא היה קורא לי צדיק עם השרירים שלי, אבל לא טרחתי לתקן את הטעות שלו, שיחשוב, דווקא טוב. לא היה כ'פת לי שגם במורים שלי בבצ'פר יחשבו ככה.
זו הייתה סתם תקופה שהייתי נער שליחיות, ולמרות שהוא שילם טוב והחמיא לי הרבה זה נגמר, כמו שכל דבר טוב נגמר בסוף. ואני התחלתי לעבוד ב א מ ת קשה, בלילה, אבל הרווחים היו יופי טופי.
בתחילה שחברים שלי קראו לי להצטרף לעבודה הזו צעקתי עליהם והצהרתי (מילה יפה, נכון? יש לי את זה!) בקול הבס שלי ש'אני, בעיניים של אמאש'לי לא אגנוב" אז בינגו צחק לי שחבל שאני מעוור כל כך מהר את אמא שלי ואם אני חושב שאני גיבור גדול אז אני יגדל לזקן חסר שיניים בשכונה המלוכלכת ולא אשב על ערמות של דולרים כמו שהם. לא לקח לי הרבה זמן להשתכנע. רק חודש ומשהו והמקרר הריק בבית והפרוסות של הקשה ואבאש'לי שמסתובב באנ'לא יודע איפה.
אני לא גונב, מה פתאום! חס ושלום! השתגעתם? אני רק מזנב כמה דולרים מאנשים שיש להם מידי הרבה, מיישר את הקו שיהיה קצת שוויון בעולם, לא יותר מזה, וחוצמזה ממילא המדינה והביטוח חייבים למשפחה שלי מלאן כסף והם לא נותנים לנו, אז נעשה עסקה הוגנת – הם יתנו לנגנבים (וואו, איך שאני שונא את המילה הזו!) ואנחנו בעד ניקח קצת, כמה לירות עלובות. כלום לעומת המליונים שיקבלו מהביטוח. אז שישמחו שמישהו עושה להם ת'עבודה השחורה כל האנשי שמנת האלו!
אני גם מקפיד על טוהר הנשק, כלומר הגניבה, מוריד את הכיפה שאני עוזר לחבר'ה שלא יהיה חס ושלום חילול השם! אגב, זה מושג שר' יענקל מפירות והירקות הכניס לי, מה שהמורים שלי לא הצליחו הוא הצליח, אין עליו.
בינגו ושארל החליטו שהבית כנסת שם בירושלים זה עסק טוב, ואם הם החליטו – אז כולם כמובן מסכימים, מגעגעים גע גע גע כאילו הם אבא ואמא ברווזה שמובילים את העדר. רק אני העזתי לערער (תמיד הייתי חוצפן.) "בית כנסת חבר'ה? הגזמתם. אניפ'חד מארון הקודש! אמא שלי מסכנה לא הצליחה לחנך אותי, אבל על בית כנסת היא האכילה אותי בכפית עם הדייסה, לא הולכים על זה!" ניסיתי לפסוק, אבל ידעתי שתכלס' אני נמושה, אם הם יחליטו – אני אגרר אחריהם כמו כלב בחוט, כמה שאני שרירי כזה וחזק, זה רק נראה, בלב שלי אני רועד מפחד מחזקים.
היה כזה שקט כזה אחרי הנאום הספונטני שלי ובינגו גיחך גיחוך לא נעים "בית כנסת, אה? היה שם מצ'ינג, ת'ה יודע? הכול נמצא בכספת. עלי. ואם אתה מפחד עליהם אז לך, תצטרף אליהם" כולם געו בצחוק לנוכח ההברקה ורק שארל הוסיף "אל תדאג, המדינה תפצה אותם בכל הכסף שהגיע לנו מאז ומעולם" ולנוכח הממלכתיות שלו גם הנועזים שבחברו השתיקו את הפה.
אז החלטנו שהולכים על זה, אני פחדתי קצת, זה נראה לי כמו לשחק באש. אבל שארל הודיע לי שהוא לוקח אותי אישית כדי שאני לא יהיה שפן מבוהל שמקלקל להם ת'תכניות. אני אמיץ, אבל עד כאן. לפעול נגד החבר'ה זה קצת יותר מידי בשבילי.
אני לא דג רקק, מי שרואה אותי היה מכנה אותי כריש אבל ליד לוויתנים אני משתדל לשמור על הזנב שלי, יודע יפה יפה את מקומי. אז אני שותק אבל בלב מתרתח, הו הו הו מתרתח, וזה קצת מסוכן, אפילו הרבה.
אני אומר גם לכם, כי בינגו לא נתן לי לדבר, אז אולי אתם תתנו לי. אני ממש לא 'צדיק' כמו שר' יענקל כינה אותי, אמנם אני לא הולך ארבע אמות בלי נטילת ידיים (חהחהחה) אבל אני, ובכן אני יש לי ערכים מינימלים, אנ'לא מוכר את אמא'של- סליחה את הנשמה שלי. יש לי גבולות אני, לא גדלתי ברחוב, רק קצת.
אז חשבתי עם עצמי ככה בשקט, מה אני יכול לעשות? יש עוד יומיים עד הפעולה, יומיים זה הרבה, יומיים זה קצת תלוי מה אתה עושה בהם. אם אתה בכלא זה כמו שנתיים, אם אתה במסיבה זה כמו דקה. יוואו, תמיד אני גולש לנושאים לא קשורים., איפה אחזנו? אה. מה אני עושה עם הביתכנסת הזה?
חשבתי לעצמי כל הלילה, מה עושים? מה??? לא מצאתי פתרון, יש לי ראש חלש (חוץ ממילים יפות) מה לעשות? לא'ידע. הלכתי לישון, לפנות בוקר לחטוף קצת נמנום.
אני מתעורר לעצמי שבתוכי צורח קול: 'ר' יענקל'. אני מבולבל מי ר' יענקל? מה ר' יענקל? איפה ר' יענקל? למה ר' יענקל? מתי ר' יענק'ל?
המוח שלי עדיין מטושטש אבל יש לי הבזק כזה שמתוך עייפות אני מצליח לחשוב שטעו כל המורים שאמרו שיש לי ראש דפוק. אני מבריק, אחלה של בחור.
ר' יענקל יכול לעזור לי. אני בטוח. אין לי זמן, אז אני כמעט עם פיג'מה רץ אליו, אל תראו אותי רכרוכי כזה, אני פשוט יש לי נשמה, מינימום של יהודי.
ר' יענק'ל מקבל אותי כמו תמיד עם כוס תה רותח ומהביל (זה קשור המילה? פשוט קראתי את זה פעם בספר ואהבתי את הצליל.) אני שופך לו הכול. אני כמובן מסתיר שאני בעסק, לא יודע כמה אפשר לסמוך עליו, אבל הוא מקבל את זה ששמעתי מחברים של חברים ואחרי הבטחה שהמשטרה לא תדע מכלום הוא גם מקבל ממני תאריך ושעה. ואני, אנ'לא חכם בכלל. אבל בבני אדם אני מבין.כמו סנדלר בנעליים. ושאני שומע אותו מבטיח לי שהכול יהיה בסדר ואני לא צריך לדאוג – אני באמת נרגע.
אני חוזר הביתה לא לפני שהוא טופח לי על השכם "בחור כארז" ומחביא לי בכיס כמה עוגיות ו100 שקל.
היום הגיע, כלומר הלילה. אנחנו כולנו לבושי שחורים מכף רגל ועד ראש. אפילו כפפות. טוב, כמובן שנלבש כפפות, גם אם לא היינו רוצים להשתחר הרי אנחנו לא רוצים שישארו טביעות אצבעות, נכון? טומי הוא אלוף בלבטל אזעקות ומרדוך בלפרוץ מנעולים, והבית כנסת הזה...מה אני אגיד לכם? כאילו חשבו שכולם צדיקים כמותם, אפילו מצלמות אין שם.
חשוך בבית כנסת, תמיד חשוך בלילה בבתים, אגב, אם תכננתם לעבוד כמוני – זה רק אם אתם ממש, אבל ממש לא פחדנים, כי אפילו אני המחוספס לא אוהב את החושך וכאן יש לנו משהו שאין באפ'מקום. כלומר תמיד יש אותם, ת'אנשים. ובביתכנסת אין אנשים – רק ספרים. ואפשר להדליק את האור, מי יהיה בבית כנסת בשלוש לפנות בוקר? אז אני מתנדב להעלות את המתג. – – – – – – בום ספלאש בום ספלאש, מה זה פה?
שולחן ערוך, מחופה במפת קטיפה. בקבוקים, בורקסים, מזלגות, מפיות ו-עשרה אנשים.
המורים שלנו היו עושים שמיניות לראות אותנו מסמיקים כמו עכשיו, תמיד ה ם היו המסמיקים.
אנחנו נראים כמו תינוק שברח מבית ספר, כמו תינוק שנתפס בקלקלתו, כמו גנב שתפסו אותו – בעצם – למה כמו?
כובעי הגרב שלנו אמורים לבעור כמאמר הפתגם הידוע אבל משום מה המבטים החמים שהם שהחבריה נועצת בנו דווקא מקררת את אמבטית הפחד.
ר' יענק'ל הוא הראשון שמפר את הדממה. "מה אתם מציעים?"
השאלה שלו ברורה. הוא לא צריך להגיד משטרה, כי העיניים שלו מהבהבות כמו כחל אדום. אבל מה הוא מציע במקום? מה, א נ ח נ ו צריכים לחשוב? זה כמעט כמו לשבת בכלא...
"תאכלו בינתיים" מחווה אחד עם זקן לבן. מרוב הלם אנחנו אוכלים, שותים, ואפילו אני שידעתי שמשהו יהיה לא ידעתי ש כ ז ה משהו יהיה.
אנחנו גומרים לאכול, ושוב יש שקט, מביך כזה. ובגלל שאנחנו לא רגילים להיות מובכים אז אנחנו רק רוצים שהדקות יעברו.
"תראו" פותח זה עם הזקן הלבן. "אני מאמין שעד היום לא תפסו אתכם. אבל עם התמונות שיש לי אתכם מבטלים את האזעקה ופורצים את המנעול יכולים לפתוח לכם תיק פלילי, וזה לא איי איי איי נעים..."
אני מהנהן, גם טומי שהבטיח לאבא שלו שהוא לא יסתבך עם פושעים. כולנו שותקים אבל רק שארל שואל דוגרי "אז מה אפשר במקום?"
"לבוא לאכול אצלי טשולנט כל שבת" עונה ר' יענק'ל נחושות ואנ'לא'יודע למה ואיך אבל מישהו מתחיל לצחוק וכולנו מצטרפים אליו, כולל עשרת המכובדים בעלי הזקן הארוך שעד עכשיו שתקו כמו דג, ולא רקק.
הצחוק בריא וטוב ובינגו, (שיודע מה זה טשולנט רק מפ'ם אחת שביקר בשלוימלה בבני ברק...) שואל בחגיגיות "למשך כמה שבתות?" ר' יענקל, מחייך שהוא עונה: "שנה".
התייעצות חגיגת נערכת וכולנו מסכימים (טוב, שאני אומר כ ו ל נ ו - כולכם מבינם שהכוונה לשארל ובינגו) שזה עדיף מתיק פלילי "אבל זה לא שאנחנו חוזרים בתשובה או משו, כן?" מסכם שארל, ובטקס חגיגי ההסכם החתם.
ומאז אנחנו אוכלים כל שבת טשולנט אצל ר' יענק'ל, עובדים בחברת שליחויות שסידר לנו בעל הזקן הלבן ושלמישהו מאיתנו עולה הג'אננה לגנוב – הוא מדבר עם אחד מהחבריה שישבו שם שבמקרה הוא גם פסיכולוג.
והכי יפה שבינגו התחיל לשים כיפה "אנ'לא חוזר בתשובה" הוא הודיע "רק מתקרב קצת".
גם טומי כמובן הלך בעקבותיו, אבל ר' יענק'ל לא נרגע עד שהנחנו תפילין. 'לנשמה' כמו שהוא אמר.
ומאז, כל שבת, אנחנו לומדים שיעור אחרי הטשולנט. ומה אנ'יגיד לכם? כל הסיפור הזה, עם הטשולנט, ממש -עולם הזה - ועולם הבא!!!
