הנושאים החמים
הנושאים החמים
שבועות זה לא החג שלי.
על פי הספר, נשים כמוני - שהבעל שלהן יושב ולומד כל היום - אמורות להיות מאושרות בשבועות עד בלי די. להרגיש כמו כלות השמחה. אבל מה לעשות שאני מרגישה שהשמחה ממני והלאה.
יוסי כבר לחוץ משבועות בערך מל"ג בעומר. הוא אומר שכתוב בספרים ששבועות זה יום הדין לתורה וצריך להתכונן כראוי.
להתכונן זה אומר לעזוב שוב את הבית וללכת ללמוד. אין לי בעיה שהוא לומד, אבל יש לי בעיה להאכיל צהריים לבד, לקלח ילדים לבד, להשכיב ילדים לבד, ולקבל בסוף הערב בעל שחוזר גמור מעייפות ואומר "תורה מתשת".
בינתיים אני מרגישה שהתורה מתשת אותי...
אני אוהבת את התורה, רוצה בית של תורה, אבל רוצה קודם כל בית. שמחה שיש לי בעל למדן, אבל רוצה קודם כל בעל.
עוד כילדה קטנה, כשהייתי שומעת מהגננת את הסיפור של רבי עקיבא ורחל, תמיד הייתי מחכה לקטע הסיום. כשרחל מקבלת את התכשיט המפואר, ה'ירושלים של זהב', ורבי עקיבא עונד אותו לראשה.
גם אני רוצה לקבל איזו אות הערכה בדמות ירושלים של זהב, או לפחות שמלה לחג מהקולקציה החדשה. לא לשמוע מיוסי רק 'מה אני אעשה, אין לנו כסף. מה את רוצה, שאני אצא לעבוד?'
לא. לא רוצה שתצא לעבוד. (ואם הייתי רוצה, היית באמת עושה את זה?)
זוכרת את השיעורים הנלהבים מהסמינר. את המורה סגל מדברת בלהט על בית של תורה, את הסגנית מרצה בפאתוס על תורה מתוך הדחק, ואת המנהל נואם בכנסים על פת במלח ומים במשורה (לא משנה שהוא עצמו נוהג על סקודה סופרב).
אני רוצה בית של תורה, אבל רוצה גם פאה חדשה מדי פעם. מה, אסור?
למה כל החברות שלי גאות בבעלים התלמידי-חכמים שלהם ומספרות על ה'סיומים' שהן עורכות, ורק אני מריירת על תמונות של נופש חלומי בחו"ל מהקטלוג הצבעוני של ההגרלה הסינית?
טוב, נו. מה אני שוקעת במחשבות. נשאר לי עוד לגמור להכין את הלזניה והמרק המוקרם לסעודת החג. החג שהוא לא החג שלי.
ליל שבועות. מתפללת ערבית, מנסה להתרגש ללא הצלחה ב'כי הם חיינו ואורך ימינו'.
נוטלים ידיים.
גבינות-קרמים-לזניה-פשטידות-דג-מרק כתום-קינוח חלבי.
דברי תורה-שירי תורה-ברכת המזון.
יוסי מתארגן ליציאה לבית כנסת. 'בהצלחה, תלמד טוב'. אני אומרת והולכת לחדר, לישון לבד. מביטה במראה ורואה שם אישה חמוצה.
הדלת נפתחת, הדלת נסגרת. שקט בבית.
מהחלון אני שומעת קולות מהרחוב.
"ר' יוסף, גוט יום טוב", אני שומעת מישהו פונה לבעלי. "אפשר לשאול שאלה?
"אני קצת ממהר", עונה בעלי.
"משהו קצר, זה קצת דחוף".
אמנם אני גרה בקומה שניה, אבל הקולות נשמעים היטב.
האיש מתייעץ עם יוסי באיזה עניין הלכתי. יוסי שולט היטב, הוא שואל כמה שאלות ומוציא את פסקו.
"תודה רבה" אומר האיש, "כל הכבוד לך, ר' יוסף. איך מגיעים לשליטה כזאת בהלכה?"
"אל תגזים" מוחה יוסי.
"באמת נו. איך זכית לזה?"
"שלי ושלכם - שלה"
האוזניים שלי מזדקפות.
"דהיינו?"
"פשוט", עונה יוסי "זה הכל בזכות אשתי. היא מורידה מעליי את עול החשבונות הרבים, מגדלת את הילדים, מוותרת על מותרות, תמיד נותנת לי ללכת ללמוד".
"וואו"
"באמת וואו, היית צריך לראות איזו סעודה מפוארת היא הכינה לכבוד החג. ה'אהבת התורה' שלה, זה משהו לא רגיל".
"מה, ואף פעם לא קשה לה?"
"ברור שקשה לה. אבל זה רק עושה את זה ליותר מיוחד". אומר יוסי. "אם לא היה קשה לה, אז מה החכמה. כשאני רואה שקשה לה ובכל זאת היא מקריבה כל כך הרבה - זה נותן לי את הכוח. תאמין לי, אין לי אפשרות כספית, אבל אם הייתי יכול - הייתי קונה לה ירושלים של זהב".
"כל הכבוד לכם", בן שיחו מתפעל, "בטח אתה לא גומר להודות לה".
"היא יודעת את זה. אני לא צריך להגיד לה". בכל הגמרות שהוא לומד לא כתוב שאישה לפעמים צריכה שיגידו לה את המובן מאליו?
'היא יודעת את זה'
עכשיו היא יודעת - - -
אני מביטה במראה ומגלה שם אישה מחייכת.
נכון, בלי שמלה מפוארת לחג, בלי הרבה כסף בארנק, אבל עם לב שסוף סוף קיבל כמה מילים פשוטות שהוא כה צמא אליהן.
למחרת בסעודת החג, יוסי מתחיל לשיר את 'אשת חיל'.
"אבא, זה שיר של ליל שבת". אומר דובי.
"זה שיר של כל השנה", יוסי מביט בי. "שיר של כל יום ויום, ובמיוחד של שבועות".
ולראשונה זה שנים, אני מרגישה שאולי שבועות הוא כן החג שלי.
על פי הספר, נשים כמוני - שהבעל שלהן יושב ולומד כל היום - אמורות להיות מאושרות בשבועות עד בלי די. להרגיש כמו כלות השמחה. אבל מה לעשות שאני מרגישה שהשמחה ממני והלאה.
יוסי כבר לחוץ משבועות בערך מל"ג בעומר. הוא אומר שכתוב בספרים ששבועות זה יום הדין לתורה וצריך להתכונן כראוי.
להתכונן זה אומר לעזוב שוב את הבית וללכת ללמוד. אין לי בעיה שהוא לומד, אבל יש לי בעיה להאכיל צהריים לבד, לקלח ילדים לבד, להשכיב ילדים לבד, ולקבל בסוף הערב בעל שחוזר גמור מעייפות ואומר "תורה מתשת".
בינתיים אני מרגישה שהתורה מתשת אותי...
אני אוהבת את התורה, רוצה בית של תורה, אבל רוצה קודם כל בית. שמחה שיש לי בעל למדן, אבל רוצה קודם כל בעל.
עוד כילדה קטנה, כשהייתי שומעת מהגננת את הסיפור של רבי עקיבא ורחל, תמיד הייתי מחכה לקטע הסיום. כשרחל מקבלת את התכשיט המפואר, ה'ירושלים של זהב', ורבי עקיבא עונד אותו לראשה.
גם אני רוצה לקבל איזו אות הערכה בדמות ירושלים של זהב, או לפחות שמלה לחג מהקולקציה החדשה. לא לשמוע מיוסי רק 'מה אני אעשה, אין לנו כסף. מה את רוצה, שאני אצא לעבוד?'
לא. לא רוצה שתצא לעבוד. (ואם הייתי רוצה, היית באמת עושה את זה?)
זוכרת את השיעורים הנלהבים מהסמינר. את המורה סגל מדברת בלהט על בית של תורה, את הסגנית מרצה בפאתוס על תורה מתוך הדחק, ואת המנהל נואם בכנסים על פת במלח ומים במשורה (לא משנה שהוא עצמו נוהג על סקודה סופרב).
אני רוצה בית של תורה, אבל רוצה גם פאה חדשה מדי פעם. מה, אסור?
למה כל החברות שלי גאות בבעלים התלמידי-חכמים שלהם ומספרות על ה'סיומים' שהן עורכות, ורק אני מריירת על תמונות של נופש חלומי בחו"ל מהקטלוג הצבעוני של ההגרלה הסינית?
טוב, נו. מה אני שוקעת במחשבות. נשאר לי עוד לגמור להכין את הלזניה והמרק המוקרם לסעודת החג. החג שהוא לא החג שלי.
*
ליל שבועות. מתפללת ערבית, מנסה להתרגש ללא הצלחה ב'כי הם חיינו ואורך ימינו'.
נוטלים ידיים.
גבינות-קרמים-לזניה-פשטידות-דג-מרק כתום-קינוח חלבי.
דברי תורה-שירי תורה-ברכת המזון.
יוסי מתארגן ליציאה לבית כנסת. 'בהצלחה, תלמד טוב'. אני אומרת והולכת לחדר, לישון לבד. מביטה במראה ורואה שם אישה חמוצה.
הדלת נפתחת, הדלת נסגרת. שקט בבית.
מהחלון אני שומעת קולות מהרחוב.
"ר' יוסף, גוט יום טוב", אני שומעת מישהו פונה לבעלי. "אפשר לשאול שאלה?
"אני קצת ממהר", עונה בעלי.
"משהו קצר, זה קצת דחוף".
אמנם אני גרה בקומה שניה, אבל הקולות נשמעים היטב.
האיש מתייעץ עם יוסי באיזה עניין הלכתי. יוסי שולט היטב, הוא שואל כמה שאלות ומוציא את פסקו.
"תודה רבה" אומר האיש, "כל הכבוד לך, ר' יוסף. איך מגיעים לשליטה כזאת בהלכה?"
"אל תגזים" מוחה יוסי.
"באמת נו. איך זכית לזה?"
"שלי ושלכם - שלה"
האוזניים שלי מזדקפות.
"דהיינו?"
"פשוט", עונה יוסי "זה הכל בזכות אשתי. היא מורידה מעליי את עול החשבונות הרבים, מגדלת את הילדים, מוותרת על מותרות, תמיד נותנת לי ללכת ללמוד".
"וואו"
"באמת וואו, היית צריך לראות איזו סעודה מפוארת היא הכינה לכבוד החג. ה'אהבת התורה' שלה, זה משהו לא רגיל".
"מה, ואף פעם לא קשה לה?"
"ברור שקשה לה. אבל זה רק עושה את זה ליותר מיוחד". אומר יוסי. "אם לא היה קשה לה, אז מה החכמה. כשאני רואה שקשה לה ובכל זאת היא מקריבה כל כך הרבה - זה נותן לי את הכוח. תאמין לי, אין לי אפשרות כספית, אבל אם הייתי יכול - הייתי קונה לה ירושלים של זהב".
"כל הכבוד לכם", בן שיחו מתפעל, "בטח אתה לא גומר להודות לה".
"היא יודעת את זה. אני לא צריך להגיד לה". בכל הגמרות שהוא לומד לא כתוב שאישה לפעמים צריכה שיגידו לה את המובן מאליו?
'היא יודעת את זה'
עכשיו היא יודעת - - -
אני מביטה במראה ומגלה שם אישה מחייכת.
נכון, בלי שמלה מפוארת לחג, בלי הרבה כסף בארנק, אבל עם לב שסוף סוף קיבל כמה מילים פשוטות שהוא כה צמא אליהן.
למחרת בסעודת החג, יוסי מתחיל לשיר את 'אשת חיל'.
"אבא, זה שיר של ליל שבת". אומר דובי.
"זה שיר של כל השנה", יוסי מביט בי. "שיר של כל יום ויום, ובמיוחד של שבועות".
ולראשונה זה שנים, אני מרגישה שאולי שבועות הוא כן החג שלי.
