פרק ג'
חבל שגוגל לא סימה כבר את הפיתוח של הרכב האוטונומי שלה,
היה מתאים לי עכשיו לשבת ליד ההגה עם יד על הברקס ולבהות בחלון,
בנופים שרצים לי מול העינים.
יו, איזו מחשבה גאונית, צייץ לי בראש קול מאשים,
זה לא בדיוק, אבל בדיוק, מה שאת עושה?
יושבת ליד ההגה של החיים, מדוכדכת,
עם יד על הברקס,
וכל העגלות העמוסות ברחו-
פתאום שמעתי : די!!!
די אדיר שברח לי מהפה,
אני לא אשמה!
אני לא אשמה!
אני לא אשמה!
שעתיים אח"כ, מצאתי את עצמי על האופניים, מדושת במרץ, בשביל רכיבה קסום על גדות הנחלים,
הרחש השלו של המים, ציוצי הציפורים ולחש הרוח בעצים, גרמו לקצב הדיווש להאט,
וכשמאטים- רואים דברים באור אחר.
כר הדשא הקרוב, ב"שביל עמי" שצופה אל מפל קסום, קרץ לי בידידותיות מרובה,
לרגע התלבטתי ותוצאות ההחלטה שהתקבלה ברוב קולות היו לעצור, ולבצע (בטעות) צניחה חופשית על חיפושית חביבה.
להשתרע על דשא,
לקטוף אותו,
להריח,
להפסיק לחשוב,
לזרום כמו מי המפל שבזוית העין שלי,
להפסיק לשלוט,
למצ-
איכס!
חיפושית צועדת לי על הפרצוף,
אני מתנערת בבהלה,
וכשאני מרגישה בטוחה סופסוף,
אני שומעת צחוק כבוש,
שלאט לאט פורץ החוצה,
מעיפה מבט לאחור,
אישה מבוגרת, סבך תלתלים לבנים לראשה מצחקקת.
לא יודעת איך, אבל אפשר להרגיש אם צוחקים איתך או עליך.
היא צחקה איתי.
-חבובה, היא פתחה בקול מתנגן, אם את כ"כ חוששת מחיפושית מתוקה- לא כדאי לך לשכב על הדשא,
אחת כמוך צריכה לנוח באיזה פנורמה , פלאז'ה, לא יודעת איפה בדיוק, אבל משהו מהכיוון.
-תודה על ההמלצה, אני דוקא אוהבת טבע אבל מהסוג הדומם.
-אהה, פעם הבאה תביאי מפת שולחן,
היא זרקה לי בציניות חביבה ונעלמה.
בפעם הבאה, הבטחתי לעצמי אני אביא גם מפת שולחן ,גם שולחן, גם כיסא, גם אוכל.
הזויה שכמוני, לא הבאתי איתי אוכל למסע הנפלא הזה,
איפה בדיוק אני מוצאת ברדיוס כאן חנות מכולת?
התלתלים הלבנים הציצו אלי מקצה השביל,
פצחתי בריצה, מנסה להספיק אותה.
בסוף, ישבנו יחד,
כן, אני ובעלת התלתלים הלבנים.
ישבנו ביחד ושוחחנו,
כשבינינו מפריד ים של דעות, מחשבות ותובנות על החיים.
אני שתיתי מים, והיא סרטטה לי מפת הגעה למכולת,
היא שתתה קפה ואני ספרתי לה קצת עלי.
זה לא לקח יותר מחמש דקות ,אבל בסך הכל היה נחמד.
***
הגעתי לאחד הצימרים היותר יחודיים שיש,
מין מבנה עץ קטן שמשרה חמימות ורוגע,
תמונות של ריבועים, משולשים ועיגולים בכל מיני צבעים,
וגולת הכותרת ערסל שינה, ומעליו תקרת זכוכית אל השמים הקסומים של הגליל.
תמיד אהבתי כוכבים, לא שממש הבנתי את כל ההסברים על העגלה הקטנה והגדולה, אבל איכשהו הצפיה בהם השרתה עלי שלווה,
הצרצרים שרו לי שיר ערש קסום, והנדנוד העדין של הערסל גרם לי לעצום עינים ולפקוח אותן רק ב10 בבוקר למחרת.