הנושאים החמים
הנושאים החמים
הגידם
יום אחד היא נעלמה.
כן, פשוט כך – היד נעלמה.
הוא היה בטוח שהוא מדמיין. היד שלו? נעלמה? איך זה ייתכן? כך, פתאום, בלי שום הכנה? בלי שום הודעה מראש?
הוא מישש שוב ושוב, וההכרה החלה לחדור בו – היא נעלמה.
הוא אפילו לא הרגיש כאב. רק הביט בחוסר אמון, ממלמל לעצמו – נעלמה, נעלמה, נעלמה.
הוא עמד לבדו, מנסה להבין, לא מצליח. ניסה לחפש – אולי הוא יימצא אותה? אולי היא נפלה כאן, באזור, ורק מחכה שמישהו יחזיר אותה למקומה?
אבל היא לא הייתה. לא שם, ולא בשום מקום אחר.
התיישב, נואש, ופרץ בבכי. איפה היא? למה היא עשתה את זה? הכאבתי לה? הרגזתי אותה? פגעתי בה? איך היא נעלמה? מה קורה איתה בינתיים? ומתי, אם בכלל, היא מתכוונת לחזור?
מחשבותיו התערבלו עם הדמעות המלוחות. אף אחד לא היה שם כדי לנגב אותן, לנחם, לנסות לעזור.
ואז הגדם התחיל גם לכאוב. דורש את שלו. ולהלם, הייאוש והבלבול נוסף גם כאב.
כאב חד, מייסר, מפלח. כאב שכמוהו לא ידע. כאב, שהוא לא האמין שקיים כאב כזה עלי אדמות. ועם הכאב הזה, הוא הבין, הוא יסתובב בשארית חייו. אולי יתרגל לכאב, אולי הדימום ייעצר, אך הכאב לא ייעלם.
כעס איום ונורא החל משתלט עליו. הוא לא מצא סיבה הגיונית שתגרום לה לברוח. נכון, לפעמים היו להם סיבות להתלונן אחד על השני, אך מעולם לא עלתה בדעתו המחשבה לשבור את הכלים. ולדעתו, בריחה מהתמודדות לא יכולה לפתור בעיות לאף אחד.
ובפרט כשהבריחה היא בלתי הפיכה. את זה הוא כבר קלט.
הכעס בער בו, שורף כל חלקה טובה. הוא אהב אותה כל כך, ודווקא בגלל זה כעס עליה כל כך. איך היא בגדה בו? למה היא משאירה אותו בלעדיה? היא לא יודעת שאף אחד לא יוכל להחליף את מקומה?
הוא התגעגע אליה מאוד. הוא רצה להרגיש אותה לפחות עוד פעם אחת, וזה היה בלתי אפשרי.
אפילו לבכות עליה כמו שהיה רוצה הוא לא יכל, כי היה צריך אותה כדי לתמוך בראשו, ללטף את לחיו ולמחות את דמעותיו.
אבל זו הייתה רק ההתחלה. הוא ידע שיהיה לו קשה בהמשך. הוא רק לא ידע עד כמה.
הוא החל מסתובב בין אנשים, נושא בתוך ליבו את אבני ההלם, הייאוש, הבלבול, הכאב, האהבה, הכעס והגעגוע, ובמקום שנותר העזו להיכנס אבני חצץ קטנות של ייסורי מצפון.
הם לא ראו את הלב, ולא את האבנים. הם ראו רק את הגדם.
הוא שמע את הלחשושים, או דימה לשמוע אותם. הוא היה בטוח שהוא נושא השיחה היחיד שלהם.
הוא לא שמע מה הם אומרים. ואולי טוב שכך?
הוא הרגיש את המבטים שלהם ננעצים בו. וזה כאב יותר מסכינים.
היו שהסתכלו עליו בסקרנות. מה קרה לו פתאום? איזה מוזר שהוא! כל כך שונה מהם, כל כך אחר. רק אתמול היה כמותם, מהלך כאחד האדם, ופתאום... מתי זה קרה? ואיך? ואיפה? ובעיקר – למה?
הוא רצה לצעוק להם שגם הוא לא יודע למה. שגם הוא מרגיש זר ומוזר, שהוא שונא להיות שונה. שהוא כל כך מקנא, וכל כך רוצה להיות כמוהם, להתהלך חופשי ומושלם.
היו כאלו שניסו לעזור. הם ראו את המוגבלות שלו, את החיסרון. הם סייעו בפעולות שהתקשה בהן, וחשבו שאולי הם ישמשו כתחליף. הם ריחמו עליו, וניסו לנחם אותו בכל מיני מילים יפות.
הוא הודה להם בפה מלא, אבל בליבו בכה וצרח. הוא לא אהב להרגיש מסכן ונזקק, למרות שידע שהפעם הוא כזה. הוא ידע שזו לא בושה לבקש עזרה כשצריך, אבל שנא את הרגשת הנחיתות שנלוותה להסתייעות. והוא ידע שאף אחד לא יוכל לשמש כתחליף, ולו העלוב ביותר. ושגם המילים ההגיוניות ביותר לא יצליחו למלא את החור שבלב שלו, כי ללב לא מדברים בשכלתנות, את הזיכרונות לא משכיחים בהיגיון ואהבה לא מכבים גם במים רבים.
והיו אילו שהסתכלו עליו במבטים משפדים. מאשימים. הם החליטו שהוא האשם, שהכל קרה בגללו, שהוא היה יכול למנוע את זה, שהוא יכול להחזיר את הגלגל לאחור ולא רוצה, שהבעייה כולה שלו.
והם היו הכי גרועים, כי לא היה לו איך להוכיח להם שהם טועים. כל כך טועים. ולא היה לו איך להסביר להם שהיא האשמה, שהכל קרה בגללה, שהוא לא היה יכול למנוע את זה, שהלוואי והוא היה יכול להחזיר את הגלגל לאחור, שהבעייה כולה שלה.
אבל מצד שני, לאלו שהזדהו אתו ועזרו לו לכעוס עליה הוא רצה לצעוק שיעזבו אותה. הרי בסך הכל היא שלו, והוא לא רוצה להזיק לה. הוא רוצה שיהיה לה הכי טוב שיש. כי הוא נשאר ויישאר באהבתו אליה ובתקווה והגעגוע שאולי יום אחד היא תחזור להיות כולה שלו. אולי אי פעם היא תבין ותתחרט, ושוב הם יהיו יחד. ואז הוא יתאמץ לאסוף את רסיסי האמון שהתפזרו סביב ולתקן אותם, כדי לתת בה מחדש את האמון שהיא הייתה ראויה לו, אך בחרה לנפץ. הוא יתאמץ לסלוח, יעזור לה להתאחות, והם יחזרו יחד לחיים הרגילים, השגרתיים והמוכרים כל כך. ושוב הוא יהיה כמו כולם, ולא בעל מום אומלל.
ואת פתח התקווה הקטן הזה הוא לא רוצה לסגור. הוא נאחז בו בכל הכוח, אוחז בו בציפורניו שנשארו.
הוא יחכה לה תמיד.
ואולי היא עוד תחזור.
אולי.
