הנושאים החמים
הנושאים החמים
הבית של סבא בני ברק
בכל קיץ היינו נוסעים לבני ברק, לסבא.
היו לנו שם שלל אטרקציות.
סימני ההיכר שהגענו היו הרחוב הקטן והשביל שמוביל אל הבניין. שביל עם שני טורים של ריבועי מרצפות גדולים בצבע אפור.
בסלון הגדול היו לו ספות. אחת מהן ספת יחיד מפוספסת בשחור לבן, כמו זברה.
הספה הזו הייתה נפתחת למיטה ותמיד רבנו מי ישן עליה. זה שהלך לישון הראשון, זכה בה.
הספה השנייה הייתה גדולה, בגוון חום בהיר - בז'י במרקם מחוספס ועיגולי עם כריות תואמות. כולנו ישנו בסלון כי מלבד חדר השינה, לא היו עוד חדרים.
היו שם גם ארון ספרים עם מגירות בעלי ידיות מתנדנדות ושולחן וכסאות עם רגליים עגולות.
מהסלון יצאה מרפסת והיו לה דלתות מעץ לבן, עם שלבים כאלו שיורדים כלפי מטה, ושלושה סוגי מנעולים; מוט ברזל שמתלבש בסיבוב על וו קטן, מנעול מסתובב בצורת משושה
ועוד שני מנעולים שנכנסו לחורים בריצפה. נעלנו ופתחנו שוב ושוב. הדלתות לא נפתחו כלפי חוץ, אלא נכנסו לתוך הקיר. איזה קסם!
סבא היה גר בקומה ראשונה ומחוץ למרפסת היו לו ברזלים כאלו שעליהם היה בונה כל שנה את הסוכה. היינו מטפסים על הגדר ויורדים על הברזלים ומשם ממשיכים לכיוון חצר הבניין, עושים סיבוב, חוזרים לבית ומטפסים שוב על הברזלים. כמה כיף!
כל מטר בבית היה חתיכת משחק...
במסדרון הייתה לו מראה בתוך מסגרת מעץ בצבע חום. למראה הייתה מגירה כזו שנפתחת על ידי מפתח קטן. ממש כמו בסיפורי האגדות.
לקראת סוף המסדרון, בצד שמאל, היה וילון גדול שחיפה על מסדרונון שהוביל לחדרי השירותים והאמבטיה. אהבנו לעבור דרכו וגם לערוך הצגת יחיד. בדרך כלל ללא קהל.
באמבטיה היה לו כיור מעניין. מאחורי הברז הייתה כמו ידית קטנה שפתחה וסתמה את הכיור. היינו ממלאים את הכיור במים ואז מרימים את הידית ומשחררים את כל המים!
ליד הכיור הייתה לו ארונית מפלסטיק שהייתה בנויה מחוץ לבית. כיום, מוזר לי לחשוב על כך אבל אז, כל דבר שונה קיבל מקום של כבוד.
והמזגן. הוא היה אטרקציה של ממש.
המזגן חלק קיר משותף, בין המטבח לחדר השינה. ואם הצצנו פנימה, יכולנו לראות איכשהו אחד את השני. לפחות חלק מהעין.
אהבנו לדבר דרך המזגן ולשמוע את הקולות המעוותים שיצאו לנו בחסות הרוח.
מחדר השינה היה מסדרון סגור שהוביל אל המטבח. היינו משחקים שם "עוכבת", מסתובבים מהמטבח להול מההול לחדר השינה ולמטבח שוב.
אחח, היו ימים...
סבא תמיד הביא לנו שוקולדים, חפיסות כאלו קטנות ואישיות. כל חפיסה הייתה מחולקת לקוביות, ממש כמו שוקולד גדול רק בקטן. לא זוכרת שנתקלתי בשוקולד הזה היום.
הוא חילק לנו גם קוביות סוכר. ככה בלי תיווך של צבעי מאכל.
כמה אהבנו לבוא לשם!
משם נסענו לפארק הלאומי ועשינו שייט. רצנו בשביל עם ידיים מאוגרפות קדימה, מחקים את כל הספורטאים. נסענו גם לים ולגני יהושוע
אבל הבית, משום מה, היה יותר מהכל.
הכרנו את השכנים של סבא. היינו רואים אותם פעם בשנה. אז, בקיץ. בהתחלה הם היו מציצים עלינו בביישנות מבעד לתריסים של החלונות הגדולים, בהמשך כבר עלינו אליהם קצת.
איזו נוסטלגיה...
לא הרבה שנים זכינו לנסוע לבית של סבא.
בהמשך הוא לא הרגיש טוב, ואחר כך הוא נפטר. הדירה הושכרה והכל היה היסטוריה מתוקה.
אחרי כמה שנים מכרו את הדירה.
כששמעתי שמכרו, לא הסכמתי שימסרו את המפתח לפני שאני מבקרת בדירה שוב.
נסעתי עם אמא שלי לביקור נוסטלגי בבני ברק.
הגענו לכיוון הבניין, פסענו בשביל, עלינו את שלוש המדריגות, פתחנו את הדלת, באנו להדליק את האור ואבוי - הוא לא נדלק. הבית היה חשוך. איזו אכזבה.
חשבנו שאולי המפסק הראשי סגור. פתחנו את ארון החשמל בחדר המדריגות ואכן, המפסק היה למטה. הרמנו אותו והאור נדלק! איזה אושר!
בבת אחת כל הזכרונות פרצו להווה.
היה מוזר ומצחיק לגלות שהסלון הגדול היה קצת קטן. כנראה שתפיסת המרחב של ילדים שונה מתפיסה של מבוגר.
עברתי ממקום למקום, נזכרת בכל האטרקציות בערגה.
צילמתי כל פיסת זיכרון: הדלת של המרפסת, הברזלים, הכיור והידית, המזגן...
עברתי במסדרון והיי, המגירה של המראה נעלמה! חבל...
ככה הסתובבתי בבית, נושמת את העבר, שהיה ואיננו.
אחר כך יצאנו. צילמתי את הבית מבחוץ, גם את השלט של הבניין עם שם הרחוב והמספר. נפרדתי עם צביטה בלב.
ואז פנינו להסתובב קצת ברבי עקיבא.
***
מאז הביקור, עברו כמה שנים טובות,
אבל עכשיו, בקיץ, בחופש, פתאום נזכרתי בזה.
והלב נצבט לי שוב בגעגוע...
בכל קיץ היינו נוסעים לבני ברק, לסבא.
היו לנו שם שלל אטרקציות.
סימני ההיכר שהגענו היו הרחוב הקטן והשביל שמוביל אל הבניין. שביל עם שני טורים של ריבועי מרצפות גדולים בצבע אפור.
בסלון הגדול היו לו ספות. אחת מהן ספת יחיד מפוספסת בשחור לבן, כמו זברה.
הספה הזו הייתה נפתחת למיטה ותמיד רבנו מי ישן עליה. זה שהלך לישון הראשון, זכה בה.
הספה השנייה הייתה גדולה, בגוון חום בהיר - בז'י במרקם מחוספס ועיגולי עם כריות תואמות. כולנו ישנו בסלון כי מלבד חדר השינה, לא היו עוד חדרים.
היו שם גם ארון ספרים עם מגירות בעלי ידיות מתנדנדות ושולחן וכסאות עם רגליים עגולות.
מהסלון יצאה מרפסת והיו לה דלתות מעץ לבן, עם שלבים כאלו שיורדים כלפי מטה, ושלושה סוגי מנעולים; מוט ברזל שמתלבש בסיבוב על וו קטן, מנעול מסתובב בצורת משושה
ועוד שני מנעולים שנכנסו לחורים בריצפה. נעלנו ופתחנו שוב ושוב. הדלתות לא נפתחו כלפי חוץ, אלא נכנסו לתוך הקיר. איזה קסם!
סבא היה גר בקומה ראשונה ומחוץ למרפסת היו לו ברזלים כאלו שעליהם היה בונה כל שנה את הסוכה. היינו מטפסים על הגדר ויורדים על הברזלים ומשם ממשיכים לכיוון חצר הבניין, עושים סיבוב, חוזרים לבית ומטפסים שוב על הברזלים. כמה כיף!
כל מטר בבית היה חתיכת משחק...
במסדרון הייתה לו מראה בתוך מסגרת מעץ בצבע חום. למראה הייתה מגירה כזו שנפתחת על ידי מפתח קטן. ממש כמו בסיפורי האגדות.
לקראת סוף המסדרון, בצד שמאל, היה וילון גדול שחיפה על מסדרונון שהוביל לחדרי השירותים והאמבטיה. אהבנו לעבור דרכו וגם לערוך הצגת יחיד. בדרך כלל ללא קהל.
באמבטיה היה לו כיור מעניין. מאחורי הברז הייתה כמו ידית קטנה שפתחה וסתמה את הכיור. היינו ממלאים את הכיור במים ואז מרימים את הידית ומשחררים את כל המים!
ליד הכיור הייתה לו ארונית מפלסטיק שהייתה בנויה מחוץ לבית. כיום, מוזר לי לחשוב על כך אבל אז, כל דבר שונה קיבל מקום של כבוד.
והמזגן. הוא היה אטרקציה של ממש.
המזגן חלק קיר משותף, בין המטבח לחדר השינה. ואם הצצנו פנימה, יכולנו לראות איכשהו אחד את השני. לפחות חלק מהעין.
אהבנו לדבר דרך המזגן ולשמוע את הקולות המעוותים שיצאו לנו בחסות הרוח.
מחדר השינה היה מסדרון סגור שהוביל אל המטבח. היינו משחקים שם "עוכבת", מסתובבים מהמטבח להול מההול לחדר השינה ולמטבח שוב.
אחח, היו ימים...
סבא תמיד הביא לנו שוקולדים, חפיסות כאלו קטנות ואישיות. כל חפיסה הייתה מחולקת לקוביות, ממש כמו שוקולד גדול רק בקטן. לא זוכרת שנתקלתי בשוקולד הזה היום.
הוא חילק לנו גם קוביות סוכר. ככה בלי תיווך של צבעי מאכל.
כמה אהבנו לבוא לשם!
משם נסענו לפארק הלאומי ועשינו שייט. רצנו בשביל עם ידיים מאוגרפות קדימה, מחקים את כל הספורטאים. נסענו גם לים ולגני יהושוע
אבל הבית, משום מה, היה יותר מהכל.
הכרנו את השכנים של סבא. היינו רואים אותם פעם בשנה. אז, בקיץ. בהתחלה הם היו מציצים עלינו בביישנות מבעד לתריסים של החלונות הגדולים, בהמשך כבר עלינו אליהם קצת.
איזו נוסטלגיה...
לא הרבה שנים זכינו לנסוע לבית של סבא.
בהמשך הוא לא הרגיש טוב, ואחר כך הוא נפטר. הדירה הושכרה והכל היה היסטוריה מתוקה.
אחרי כמה שנים מכרו את הדירה.
כששמעתי שמכרו, לא הסכמתי שימסרו את המפתח לפני שאני מבקרת בדירה שוב.
נסעתי עם אמא שלי לביקור נוסטלגי בבני ברק.
הגענו לכיוון הבניין, פסענו בשביל, עלינו את שלוש המדריגות, פתחנו את הדלת, באנו להדליק את האור ואבוי - הוא לא נדלק. הבית היה חשוך. איזו אכזבה.
חשבנו שאולי המפסק הראשי סגור. פתחנו את ארון החשמל בחדר המדריגות ואכן, המפסק היה למטה. הרמנו אותו והאור נדלק! איזה אושר!
בבת אחת כל הזכרונות פרצו להווה.
היה מוזר ומצחיק לגלות שהסלון הגדול היה קצת קטן. כנראה שתפיסת המרחב של ילדים שונה מתפיסה של מבוגר.
עברתי ממקום למקום, נזכרת בכל האטרקציות בערגה.
צילמתי כל פיסת זיכרון: הדלת של המרפסת, הברזלים, הכיור והידית, המזגן...
עברתי במסדרון והיי, המגירה של המראה נעלמה! חבל...
ככה הסתובבתי בבית, נושמת את העבר, שהיה ואיננו.
אחר כך יצאנו. צילמתי את הבית מבחוץ, גם את השלט של הבניין עם שם הרחוב והמספר. נפרדתי עם צביטה בלב.
ואז פנינו להסתובב קצת ברבי עקיבא.
***
מאז הביקור, עברו כמה שנים טובות,
אבל עכשיו, בקיץ, בחופש, פתאום נזכרתי בזה.
והלב נצבט לי שוב בגעגוע...
