אני מאמינה.
אני מאמינה בך, אלוקים,
מאמינה שבחרת בי ובעוד רבים, לשבת עכשיו בבית. להרגיש את הלב הנצבט מול השמחה המעורבבת הזאת, מול מירון שלא שבה עדיין לאיתנה. מולנו, המרוסקים, המבולבלים, התמהים.
מאמינה שהרצון שלך עומד מאחורי ההסתרה הזאת: מאחורי הכאב שאין איך לפרוט, מאחורי ההילולא שהיא גם יארצהייט. כמו חתונה ולוויה, כמו בכי וצחוק.
מאמינה שאתה גאה בעם שלך. בילדים שהציתו לך היום מדורות, שהמשיכו לשיר, ולרקוד, ולרטון ולחיות. שהצליחו להתגבר על המכה הזאת.
מאמינה שאתה מציץ בנו. בודק איך שינתה אותנו השנה הזאת.
אני מאמינה בך, אלוקים,
מאמינה כל כך,
אפילו שקשה לי נורא,
ואני מתגעגעת למירון הרוקדת, לרשב"י.
אני מאמינה בך אלוקים. אולי אכתוב את זה ארבעים וחמש פעם. אולי רק אנשום, נשימה עמוקה כמו שלא הצלחנו לנשום אז.
בלי להבין.
בלי לחקור.
בענווה. בפשטות. בשקט.
אני מאמינה. אני אמשיך להאמין. בלי לדעת מה נכון, בלי להיות צודקת, בלי שביל סלול וברור לטפס בו אל הציון.
רק ככה,
עם סימני שאלה,
בלגן בלב,
רמקול מושבת
ושמחה שחייבים להדליק, לבד.
אני מאמינה. מאמינה בנסתר. מאמינה בקושי. מאמינה בפירות שעוד יצמחו לנו דווקא מכאן, מההעלם והתמיהה.
מאמינה בביאת גואל.
יָדַע כָּל הַנִּסְתָּרוֹת,
דְּבָרָיו עוֹשִׂים פֵּרוֹת.
בִּטֵּל כַּמָּה גְּזֵרוֹת, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי: