האסון הנורא

[סומה]

רוצה לתת פן נוסף לנושא.
סביר להניח שרבים לא יסכימו איתי. הלחץ הציבורי וההרגל הקבוצתי - פנים חרדי - רב השנים, נוטה לעשות דברים אחרים ולראות את המצב מזווית אחרת.
הדברים נכתבים כפועל יוצא משיחה ששמעתי מאחד מטובי המחנכים בדורנו, שזועק את זעקתו מפינתו. גרונו כבר ניחר, אך אין איש שם על לב.
ובכן, בכל אסון שקורה אנחנו נוטים 'להאשים' ח"ו את הקב"ה וכבר יוצרים לינקים ומתחילים לחשב חשבונות שמים. תאונה באוטובוס = אוטובוס השבת בטבריה. שריפות בבית = מחלוקת. כך אנחנו יוצרים מערכת איזונים ובלמים בבריאה, מה שייך למה ובמה צריך לכאורה להתחזק כדי "שלנו זה לא יקרה". מתחזקים או לא, זה כבר תלוי ברצון איש ואיש. מי יותר, מי פחות. מי מחזיק זמן בדברים ומי פחות.

הבעיה היא, שכתוצאה מכל ההתחשבנויות הללו, אנחנו בונים לעצמנו מערכת הגנה עצמית מול הבורא. מערכת שאומרת כך: אם אני אתחזק בכך וכך אהיה 'מוגן' מאסון איקס ואם אתחזק בדברים אחרים אהיה 'מוגן' מאסון אחר.
ועל זה צועק אותו מחנך. כותב בעל התניא (לא מדויק) אבל העצבות במילי דישמיא צריך להשית עצות בנפשו איך להיפטר ממנה. כל הקבלות בזמן אסון הן תוצאה של פחד, עצבות, הגנה. הן לא באות מהפנימיות היהודית הטהורה שלנו.
בעצם, מרוב התחשבנויות למה נגרם האסון אנחנו שוכחים ממה נגרם האסון.

לדבריו, בזמן אסון. צריך ראשית להתחזק בדברים מהם נגרם האסון. תאונת דרכים = זהירות בדרכים. שריפות בבית = חשמל תקין, גז תקין. טביעות = שמירה חזקה, וכן הלאה.
רוב רובם של האסונות נגרמות כתוצאה ממעשי בני אדם, היות ובעולם המעשה אנחנו חיים, לא בעולם האצילות.
לכן בשעת המעשה צריך להתחזק בתחום המעשה ולבדוק האם אנחנו נוהגים כשורה באותו התחום בו קרה האסון הנורא, האם החשמל או הגז שלנו תקינים, האם אנחנו מקיימים / מחדירים לילדינו את הוראות הבטיחות הבסיסיות.
רק אחר כך, כשהפחד נרגע. כשהעצבות שוככת. כשמגיעים למצב שלא צריך להגן על עצמנו מהקב"ה, אלא מכירים ברוממותו ובגדלותו. כשבאים לזמן שבו אנחנו רוצים לחזק את עצמנו רק כדי להיות יותר קרובים ומחוברים לקב"ה, אז זה הזמן לקחת על עצמנו חיזוק נוסף - משהו קטן כדי שיהיה לנו קל להחזיק בו ימים רבים - ובכך להגיע אל התכלית, להיות טובים יותר וראויים יותר לקרבתו יתברך.

ניק יקר. הדברים חדשים ולא מוכרים. לפני הלחיצה הנזעמת על 'הגב לנושא', מומלץ לקרוא שוב ולעיין בנכתב.

מבינה את מה שאת אומרת. כשיש תפיסת עולם מקיפה ועמוקה ונוגעת בהמון דברים, זה לא עובר מספיק טוב כשמתמקדים במשהו אחד, בלי כל המסביב. ומי שקורא מתייחס לזה נקודתית, מקשר למושגים מוכרים מעולמו, ולא תמיד מבין מה באמת הכוונה.

בואי נעזוב כרגע ציטוטים ופירושי ציטוטים.
לא אשאל אותך, לפחות בשלב זה, מי הוא בעל תפיסת העולם הזו, ועל מה הוא מתבסס.

מה שאני כן מציעה, לנסות להתמקד במשהו מסוים אחד בכל פעם. אבל לא בצורה של פיזור כללי של רמזים וביטויים,שנובע מהרצון החזק להסביר הכל, כולל המסביב, ואז בסוף לא מבינים כלום...אלא הסבר טוב נקודתי.

ניקח נניח את הנושא המדובר. קרה אסון. עוד לא יודעים אם מישהו אשם מצד הטבע או לא. נניח שכן. עכשיו יש את ה'אשם' עצמו. בואי נעזוב אותו. נדבר על כל השאר.
יש מלא נפגעים, ד' ירחם, אלו שהיו שם וקרוביהם. הם לכל הדעות לא יכלו לעשות משהו באופן טבעי, ולא היתה להם כל אשמה או טעות באיזה עניין טבעי שקשור לתאונה הזו. הם או קרוביהם פשוט עלו על האוטובוס. וקרה להם מה שקרה.
מה מציעה להם תפיסת העולם אותה את רוצה להביא: איך עליהם לגשת לעניין. מה כדאי ונכון להם לעשות ולחשוב.

אוהו!!! לא חשבתי שזה יהפוך להיות נושא כה מרתק. בראבו!

מצטרפים למה שכתבה האחרונה!

אך לגופו של עניין, לגבי מה שכתב 'הגשש'; הדברים שכתבת נכונים. אבל הכלל אומר: דבר אחד נכון לא סותר דברים אחרים נכונים.
יש מושג "השליך חמתו על עצים ואבנים". על כל אסון 'טראגי' של מוות וכדומה, ולא אך בכליית ממון, צריכים אנו על לבדוק על מה היה לנו שה' קטף מאתנו נשמות בדרכים קשות ומייסרות.
אין ספק שגם נושא זהירות בדרכים חשוב הוא מאוד. אך האם ניתן למקרה זה לעבור לידנו ללא להטות לו לפחות אוזן - וזה מחמת שאנו חושבים שה' שלח הוראות לזהירות בדרכים? ומה יאמר אדם, בן לנפגע בתאונת דרכים, שהנפגע כל חייו שמר על זה"ב? מדוע הוא קרבן ציבור?
הרי כאן התגובה תהיה: "מה לנו להתעסק בחשבונות שמים. עלינו להתעסק בחשבונות של עצמנו". ומהם? אתה תאמר חשבונות של זהירות בדרכים וכו'. ועל משקל זה אחרים, ברי לבב, יאמרו שהיה כאן מקרה מטלטל שגם מזיז כמה נימים בנפש, וזה 'קורא' לנו להתעורר. לא-כך?