האסון הנורא

[סומה]

האסון הנורא

"עד אנה ה' תשכחנו נצח?"

עננים שחורים הגיעו בהמוניהם לכסות פני ארץ. לא במפתיע. אחר התבשרות ההודעה המרה על התאונה האומללה, עננים הגיעו מהאופל סוחטים דמעות עמנו יחד. מסווים את ראות האופק. את העתיד. העננים כמו מבשרים בכנפיהם: "באנו אנחנו כאן להשתתף עמכם באבל".

אנו מנסים להבין, לקלוט, להיתפס. ללא הצלחה משמעותית. השמש מתרחקת מעמנו. אומרת בקול-ללא-קול. "כן, כעת זה זמן שהחושך שולט ע"פ ארץ. אני קיימת. אמנם מוסתרת. אבל קיימת".

המחשבות הן שחורות ורעות אף הן.

מי אומר "זכיתי". יש קורבנות ציבור. האם דָּמִי מבריק יותר משל רעי. האם אני שווה יותר מאחר.

כל אחד יודע/ת בנפשו שאין בו מתום. מלא הוא בכתמי עוונות. אם לא בעברות עצמן לפחות באבקן.

כל אחד רוצה לתפוס את עצמו. לקבל קבלות. לשאוף ליותר. לנסות לכבוש. להגיע רחוק. לנסות לכפר על עוונות הדור. הדבר חשוב מאוד. מה שמראה על נפש יהודייה אובה. אך האם כעת זה הזמן לקבל קבלות?

פשוט שכן!

·

לא.

פשוט שלא!

כעת שהאספלט של כביש 433 מרוח עדיין דם מבעבע והשטן רוצה הסבר. אין זו חכמה לדרוש על המתים כשזה עדיין מוטל לפנינו. כשיתייבש הדם ותמונות האירוע יעטפו דגים. והשמש תגיח מעננים יפה ועגולה כמו תמיד וגם תחייך ותכרבל אותנו בחום. אז נבדוק איך אנחנו עם עצמנו. עם הקבלות שקבלנו. ונגלה בימים חדשים שבאו.

·

כעת הזמן. לשתוק. וידֹם אהרן. לדעת שיש מחשבון מתקתק למעלה. וגם חשבונית שיוצאת עם כל לחיצה ולחיצה. אין הפקרות. ובעל הבית רושם.

·

הנטייה הטבעית היא להתרגש. אבל בזכוכית מגדלת צריך לבחון מה טיבעה. האם הרגש הוא נוקב ואמיתי? או שמא צמרמורת חולפת? המבחן יהיה בפזיזות שלנו. במעשים לא רציונליים לאור ההתפתחות ובמחשבות ללא טקטיקה מיוחדת.

צריכים אנו לעצום עיניים. לתת לדמעות לפרוץ גבולות. להתמקד בכאב. לנסות להבין על מה בא לנו ככה. אחר-כך. רק אחרי שהניירות יהיו ספוגים בדמע, ובלחיינו תהיה אדמומית אופיינית לבכי. נְחַשֵּׁב חשבונו של עולם.

"על כן יאמרו המושלים באו חשבון. הבה נחשב חשבונו של עולם".

 

[דיו וקסת]

האסון הנורא

"עד אנה ה' תשכחנו נצח?"

עננים שחורים הגיעו בהמוניהם לכסות פני ארץ. לא במפתיע. אחר התבשרות ההודעה המרה על התאונה האומללה, עננים הגיעו מהאופל סוחטים דמעות עמנו יחד. מסווים את ראות האופק. את העתיד. העננים כמו מבשרים בכנפיהם: "באנו אנחנו כאן להשתתף עמכם באבל".

אנו מנסים להבין, לקלוט, להיתפס. ללא הצלחה משמעותית. השמש מתרחקת מעמנו. אומרת בקול-ללא-קול. "כן, כעת זה זמן שהחושך שולט ע"פ ארץ. אני קיימת. אמנם מוסתרת. אבל קיימת".

המחשבות הן שחורות ורעות אף הן.

מי אומר "זכיתי". יש קורבנות ציבור. האם דָּמִי מבריק יותר משל רעי. האם אני שווה יותר מאחר.

כל אחד יודע/ת בנפשו שאין בו מתום. מלא הוא בכתמי עוונות. אם לא בעברות עצמן לפחות באבקן.

כל אחד רוצה לתפוס את עצמו. לקבל קבלות. לשאוף ליותר. לנסות לכבוש. להגיע רחוק. לנסות לכפר על עוונות הדור. הדבר חשוב מאוד. מה שמראה על נפש יהודייה אובה. אך האם כעת זה הזמן לקבל קבלות?

פשוט שכן!

·

לא.

פשוט שלא!

כעת שהאספלט של כביש 433 מרוח עדיין דם מבעבע והשטן רוצה הסבר. אין זו חכמה לדרוש על המתים כשזה עדיין מוטל לפנינו. כשיתייבש הדם ותמונות האירוע יעטפו דגים. והשמש תגיח מעננים יפה ועגולה כמו תמיד וגם תחייך ותכרבל אותנו בחום. אז נבדוק איך אנחנו עם עצמנו. עם הקבלות שקבלנו. ונגלה בימים חדשים שבאו.

·

כעת הזמן. לשתוק. וידֹם אהרן. לדעת שיש מחשבון מתקתק למעלה. וגם חשבונית שיוצאת עם כל לחיצה ולחיצה. אין הפקרות. ובעל הבית רושם.

·

הנטייה הטבעית היא להתרגש. אבל בזכוכית מגדלת צריך לבחון מה טיבעה. האם הרגש הוא נוקב ואמיתי? או שמא צמרמורת חולפת? המבחן יהיה בפזיזות שלנו. במעשים לא רציונליים לאור ההתפתחות ובמחשבות ללא טקטיקה מיוחדת.

צריכים אנו לעצום עיניים. לתת לדמעות לפרוץ גבולות. להתמקד בכאב. לנסות להבין על מה בא לנו ככה. אחר-כך. רק אחרי שהניירות יהיו ספוגים בדמע, ובלחיינו תהיה אדמומית אופיינית לבכי. נְחַשֵּׁב חשבונו של עולם.

"על כן יאמרו המושלים באו חשבון. הבה נחשב חשבונו של עולם".

כתוב מהמם, אבל אני לא מסכים לתוכן.
כשיתייבש הדם ותמונות האירוע כבר יעטפו דגים - אנחנו כבר נהיה עסוקים באלף ואחד דברים אחרים, העידכון החדש בבחירות, והרישום לגנים, וצריך לדבר עם הבנק והציעו שידוך לשרי, ו-אוי שמעת מי התארס?
מי יזכור? מי יעצור אז לחשוב?
רק עכשיו, כשהדם עוד מבעבע, כשהלב פתוח, כשהרגש חי, כשהחיים עוצרים את פעימתם, זה בדיוק הזמן לתרגם את הרגש למשהו מעשי, לחיזוק אחד קטן אבל משמעותי.

 

[כנפיים]

ההרגשה, שלי בכל אופן, כשצרה כזו מגיעה כמו סופה, כמו ילד שחטף מאבא שלו ת'סטירה של החיים שלו. וכמה שהמבוגר האחראי שבתוכו יודע שהסטירה אכן הגיעה לו, כי הוא מכיר את אבא טוב טוב, בכל זאת זה כואב, זה צורב, וזה---מותר לכתוב? מרחיק. ההרגשה שלי שהדבר שהכי צריך חיזוק בזמנים כאלו, זה לנסות לדבר באמת עם ה'. כמו אבא, על הכאב והקושי והדמעות, וההרגשה שאנחנו לא רצויים, והלמה, והאיך, והכל... בטח שיש מקום לכל ההתחזקויות, אבל מקרוב, לא מרחוק מפוחד, עייף ועצוב, וגם דואג שלא יקרה גם לי חלילה..

 

[סומה]

כתוב מהמם, אבל אני לא מסכים לתוכן.
כשיתייבש הדם ותמונות האירוע כבר יעטפו דגים - אנחנו כבר נהיה עסוקים באלף ואחד דברים אחרים, העידכון החדש בבחירות, והרישום לגנים, וצריך לדבר עם הבנק והציעו שידוך לשרי, ו-אוי שמעת מי התארס?
מי יזכור? מי יעצור אז לחשוב?
רק עכשיו, כשהדם עוד מבעבע, כשהלב פתוח, כשהרגש חי, כשהחיים עוצרים את פעימתם, זה בדיוק הזמן לתרגם את הרגש למשהו מעשי, לחיזוק אחד קטן אבל משמעותי.

צודק בכל מילה. נענה במעט לא בשביל להרחיב את הנושא, וכך:
מה שכן. ובזה אנו מוחלטים! החלטות שמקבלים בעת סערת רגשות לא שוות (בד"כ!) אפילו לא לעטוף עמן דגים...!

 

[סומה]

ההרגשה, שלי בכל אופן, כשצרה כזו מגיעה כמו סופה, כמו ילד שחטף מאבא שלו ת'סטירה של החיים שלו. וכמה שהמבוגר האחראי שבתוכו יודע שהסטירה אכן הגיעה לו, כי הוא מכיר את אבא טוב טוב, בכל זאת זה כואב, זה צורב, וזה---מותר לכתוב? מרחיק. ההרגשה שלי שהדבר שהכי צריך חיזוק בזמנים כאלו, זה לנסות לדבר באמת עם ה'. כמו אבא, על הכאב והקושי והדמעות, וההרגשה שאנחנו לא רצויים, והלמה, והאיך, והכל... בטח שיש מקום לכל ההתחזקויות, אבל מקרוב, לא מרחוק מפוחד, עייף ועצוב, וגם דואג שלא יקרה גם לי חלילה..

צריכים אנו לעצום עיניים. לתת לדמעות לפרוץ גבולות. להתמקד בכאב. לנסות להבין על מה בא לנו ככה. אחר-כך. רק אחרי שהניירות יהיו ספוגים בדמע, ובלחיינו תהיה אדמומית אופיינית לבכי. נְחַשֵּׁב חשבונו של עולם.

 

[הגשש]

רוצה לתת פן נוסף לנושא.
סביר להניח שרבים לא יסכימו איתי. הלחץ הציבורי וההרגל הקבוצתי - פנים חרדי - רב השנים, נוטה לעשות דברים אחרים ולראות את המצב מזווית אחרת.
הדברים נכתבים כפועל יוצא משיחה ששמעתי מאחד מטובי המחנכים בדורנו, שזועק את זעקתו מפינתו. גרונו כבר ניחר, אך אין איש שם על לב.
ובכן, בכל אסון שקורה אנחנו נוטים 'להאשים' ח"ו את הקב"ה וכבר יוצרים לינקים ומתחילים לחשב חשבונות שמים. תאונה באוטובוס = אוטובוס השבת בטבריה. שריפות בבית = מחלוקת. כך אנחנו יוצרים מערכת איזונים ובלמים בבריאה, מה שייך למה ובמה צריך לכאורה להתחזק כדי "שלנו זה לא יקרה". מתחזקים או לא, זה כבר תלוי ברצון איש ואיש. מי יותר, מי פחות. מי מחזיק זמן בדברים ומי פחות.

הבעיה היא, שכתוצאה מכל ההתחשבנויות הללו, אנחנו בונים לעצמנו מערכת הגנה עצמית מול הבורא. מערכת שאומרת כך: אם אני אתחזק בכך וכך אהיה 'מוגן' מאסון איקס ואם אתחזק בדברים אחרים אהיה 'מוגן' מאסון אחר.
ועל זה צועק אותו מחנך. כותב בעל התניא (לא מדויק) אבל העצבות במילי דישמיא צריך להשית עצות בנפשו איך להיפטר ממנה. כל הקבלות בזמן אסון הן תוצאה של פחד, עצבות, הגנה. הן לא באות מהפנימיות היהודית הטהורה שלנו.
בעצם, מרוב התחשבנויות למה נגרם האסון אנחנו שוכחים ממה נגרם האסון.

לדבריו, בזמן אסון. צריך ראשית להתחזק בדברים מהם נגרם האסון. תאונת דרכים = זהירות בדרכים. שריפות בבית = חשמל תקין, גז תקין. טביעות = שמירה חזקה, וכן הלאה.
רוב רובם של האסונות נגרמות כתוצאה ממעשי בני אדם, היות ובעולם המעשה אנחנו חיים, לא בעולם האצילות.
לכן בשעת המעשה צריך להתחזק בתחום המעשה ולבדוק האם אנחנו נוהגים כשורה באותו התחום בו קרה האסון הנורא, האם החשמל או הגז שלנו תקינים, האם אנחנו מקיימים / מחדירים לילדינו את הוראות הבטיחות הבסיסיות.
רק אחר כך, כשהפחד נרגע. כשהעצבות שוככת. כשמגיעים למצב שלא צריך להגן על עצמנו מהקב"ה, אלא מכירים ברוממותו ובגדלותו. כשבאים לזמן שבו אנחנו רוצים לחזק את עצמנו רק כדי להיות יותר קרובים ומחוברים לקב"ה, אז זה הזמן לקחת על עצמנו חיזוק נוסף - משהו קטן כדי שיהיה לנו קל להחזיק בו ימים רבים - ובכך להגיע אל התכלית, להיות טובים יותר וראויים יותר לקרבתו יתברך.

ניק יקר. הדברים חדשים ולא מוכרים. לפני הלחיצה הנזעמת על 'הגב לנושא', מומלץ לקרוא שוב ולעיין בנכתב.

 

[דיו וקסת]

ניק יקר. הדברים חדשים ולא מוכרים. לפני הלחיצה הנזעמת על 'הגב לנושא', מומלץ לקרוא שוב ולעיין בנכתב.

אהבתי.
(כי כבר באתי לכתוב תגובה נזעמת)
נישן על זה לילה ונדחה את התגובה הנזעמת למחר...

 

[כנפיים]

לכן בשעת המעשה צריך להתחזק בתחום המעשה ולבדוק האם אנחנו נוהגים כשורה באותו התחום בו קרה האסון הנורא, האם החשמל או הגז שלנו תקינים, האם אנחנו מקיימים / מחדירים לילדינו את הוראות הבטיחות הבסיסיות.

לא יאומן שמישהו עשה את זה. תודה רבה רבה!
וזו רק חתיכה מתוך תפיסת עולם שלימה, רחבה, עמוקה, אמיתית, ו....ממש לא חדשה!
החישבונים והחשבונות מה על מה ולמה ובאיזה תאריך וכו' הם החדשים לדורינו האומלל שמחפש ת'עצמו מול הבורא ולא ממש מוצא.

אגב במקרים רבים אפשר להרגיש ממש בחוש שהחשבונות האלו הם היפך האמונה-רצון עמוק ופנימי לשלוט במציאות. אם רק הייתי יודע ללחוץ על הכפתורים הנכונים, העולם היה בידיים שלי.

ואם אפשר לא לאכול אותי בלי מלח, (זה תפל) זה ללללאאא סותר את כל הציטוטים שנראים כאילו זה כן סותר אותם.

 

[מרחבית]

לדבריו, בזמן אסון. צריך ראשית להתחזק בדברים מהם נגרם האסון. תאונת דרכים = זהירות בדרכים. שריפות בבית = חשמל תקין, גז תקין. טביעות = שמירה חזקה, וכן הלאה.
רוב רובם של האסונות נגרמות כתוצאה ממעשי בני אדם, היות ובעולם המעשה אנחנו חיים, לא בעולם האצילות.
לכן בשעת המעשה צריך להתחזק בתחום המעשה ולבדוק האם אנחנו נוהגים כשורה באותו התחום בו קרה האסון הנורא, האם החשמל או הגז שלנו תקינים, האם אנחנו מקיימים / מחדירים לילדינו את הוראות הבטיחות הבסיסיות.

1. איך זה מסתדר עם דברי הרמב''ם?

2. כמה אנשים יודעים להתחזק בדברים המעשיים בלי להאשים את אלו שקרה להם האסון? לא מכירה מצב כזה, שיתחילו לדבר בסוג מעשי הקשור לאסון, ולא יגיעו מייד לחיטוטים מה בדיוק היה שם, ובמה אלו שהאסון פגע בהם אשמים. האמנם זה מה שחסר להם בנוסף לכל?? לתת להם הרגשה שהציבור מאשים אותם? ומעלים אותם על מוקד ברבים? הלא בדרך כלל הם חשים באשמה נוראה במילא, לעיתים קרובות הרבה יותר מהמציאות! והם שבורים ורצוצים והרוסים במילא. נפשית ופיזית. זה הזמן??

3.

הבעיה היא, שכתוצאה מכל ההתחשבנויות הללו, אנחנו בונים לעצמנו מערכת הגנה עצמית מול הבורא. מערכת שאומרת כך: אם אני אתחזק בכך וכך אהיה 'מוגן' מאסון איקס ואם אתחזק בדברים אחרים אהיה 'מוגן' מאסון אחר.

וכי בהתעסקות בדברים המעשיים איננו בונים לעצמנו מערכת הגנה עצמית? והפעם לא מול הבורא? אלא מול הטבע? אם אזהר יותר בדרכים - לא יקרה לי כלום. אם אדאג לחשמל תקין - אני מוגן משריפות.
מקווה שאין צורך להסביר, עד כמה ההגנות הללו שבריריות (ועדיין מחויבות לגמרי! אין כל היתר לזלזל בהם!), ואם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר.

 

[הגשש]

1. איך זה מסתדר עם דברי הרמב''ם?

2. כמה אנשים יודעים להתחזק בדברים המעשיים בלי להאשים את אלו שקרה להם האסון? לא מכירה מצב כזה, שיתחילו לדבר בסוג מעשי הקשור לאסון, ולא יגיעו מייד לחיטוטים מה בדיוק היה שם, ובמה אלו שהאסון פגע בהם אשמים. האמנם זה מה שחסר להם בנוסף לכל?? הלא בדרך כלל הם חשים באשמה נוראה במילא, לעיתים קרובות הרבה יותר מהמציאות! והם שבורים ורצוצים והרוסים במילא. נפשית ופיזית. זה הזמן??

3. וכי בהתעסקות בדברים המעשיים איננו בונים לעצמנו מערכת הגנה עצמית? והפעם לא מול הבורא? אלא מול הטבע? אם אזהר יותר בדרכים - לא יקרה לי כלום. אם אדאג לחשמל תקין - אני מוגן משריפות.
מקווה שאין צורך להסביר, עד כמה ההגנות הללו שבריריות (ועדיין מחויבות לגמרי! אין כל היתר לזלזל בהם!), ואם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר.

1. לאיזה מתוך דברי הרמב"ם אתם מתכוונים?
2. גם לקרובים לחלל מומלץ פסיכולוגית-יהודית להתעסק בדברים שכדאי להיזהר מהם ולא להיתפס לדברים רוחניים שמקורם בעצבות.
ואם אדם נתפס לדעת מה קרה שם בדיוק, זאת בדיוק ההגנה האמורה. במקום להתחזק בזהירות בדרכים, אדם אומר לעצמו "אני נזהר די. לי זה לא יקרה".
3. השאלה הראשונה במקרה אסון היא "מה הקב"ה רוצה מאיתנו?" והתוצאה היא הררי קבלות שבינם ובין יהדות פנימית אמיתית אין ולא כלום. בדבריו אומר אותו מחנך, ראשית הקב"ה רוצה מאיתנו שנתחזק בזהירות בדרכים או בכל דבר אחר דרכו התרחש האסון. אין זה הגנה שברירית אלא בעולם המעשה אנחנו חיים ושם צריך להשתדל יותר.
רק כשאנחנו מיושבים בדעתנו ואין בנו עצבות, פחד או רצון להגנה עצמית מהבורא, אפשר לקבל קבלה טובה כדי להתקרב לבורא יתברך, כי זה רצונו האמיתי.

 

[דיו וקסת]

משיחה ששמעתי מאחד מטובי המחנכים בדורנו

הבה תספר לנו מי הוא אותו מחנך עלום, לפעמים כשיודעים מי הדובר מתייחסים אחרת לדברים.
(מדובר ברב א. מ. פ.?)

 

[מ"ם]

כותב בעל התניא (לא מדויק) אבל העצבות במילי דישמיא צריך להשית עצות בנפשו איך להיפטר ממנה. כל הקבלות בזמן אסון הן תוצאה של פחד, עצבות, הגנה. הן לא באות מהפנימיות היהודית הטהורה שלנו.

שם מדובר על דבר שונה, על עצבות בענייני עבודת ה' - כמו מדאגת העוונות האישיים.

אבל כתבת יפה וההקבלה יפה מאוד.
תיתי לו לאותו מחנך (שאקבל את דבריו גם אם הוא אתה בעצמך).

 

[דיו וקסת]

אנחנו נוטים 'להאשים' ח"ו את הקב"ה

זו נטייה נכונה, הקב"ה הוא זה שעשה את זה, לא?

אנחנו בונים לעצמנו מערכת הגנה עצמית מול הבורא.

קוראים לזה יראת שמיים. אולי בדרגה נמוכה של יראת העונש, אבל עדיף מכלום.

כל הקבלות בזמן אסון הן תוצאה של פחד, עצבות, הגנה. הן לא באות מהפנימיות היהודית הטהורה שלנו.

לא, הן תוצאה של יראת העונש. האסון מזכיר לנו שאדם סופו לעפר ועליו להתעסק בדברים החשובים בחיים.

צריך ראשית להתחזק בדברים מהם נגרם האסון

אני מסכים שבמקרים שהאסון נגרם בגלל חוסר זהירות וכדו', זה יכול לעורר אותנו להיזהר, אבל לא במקום ולא על חשבון ההתחזקות הנדרשת באמת.
ומה תאמר במקרים שהאסון היה בלתי נמנע ולא קשור לזהירות של אף אחד?

כשבאים לזמן שבו אנחנו רוצים לחזק את עצמנו רק כדי להיות יותר קרובים ומחוברים לקב"ה,

זו דרגה יפה מאד, אבל כידוע מקומה של אהבת ה' בא רק אחרי יראת ה'.

 

[מרחבית]

1. לאיזה מתוך דברי הרמב"ם אתם מתכוונים?

משנה תורה, זמנים, הלכות תעניות, פרק ראשון: מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור...ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן...וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות.

גם לקרובים לחלל מומלץ פסיכולוגית-יהודית להתעסק בדברים שכדאי להיזהר מהם ולא להיתפס לדברים רוחניים שמקורם בעצבות.

לא רואה מצב שהקרובים ייתעסקו בדברים שכדאי להיזהר מהם - שקשורים למה שארע - ולא יכנסו שוב ושוב למקום של 'היה אפשר למנוע' ו'אם רק... אז זה לא היה קורה' - בליל איום של אשמה וכעס ברמות הזויות כגודל הצער.

ואם אדם נתפס לדעת מה קרה שם בדיוק, זאת בדיוק ההגנה האמורה. במקום להתחזק בזהירות בדרכים, אדם אומר לעצמו "אני נזהר די. לי זה לא יקרה".

זאת בדיוק ההגנה שלא באה מהיצמדות לדברים רוחניים, אלא שמסירים את הפחד על ידי היצמדות לדרכי הטבע. 'אני איזהר יותר בדרכים - וזה לא יקרה לי'. (ודאי שצריך להיזהר. מדברת על תחושת ההגנה). איפה ד' בסיפור? הרי כל אתאיסט יכול לקבל תחושת הגנה מ'אני נזהר מספיק - או אזהר מהיום - ולי זה לא יקרה'.

אולי לא הבנתי את המהלך.

 

[כנפיים]

אולי לא הבנתי את המהלך.

יש מצב.
הרמב"ם המוזכר לעיל הוא רק הפתיחה. ואחריו מגיע פירוט מתי כן ומתי לא. וההלכות ברורות קבועות ומדויקות. לא מנסה לפסוק הלכות אבל אפשר לראות בפרק ב' של אותן הלכות, שהגדר של "צרה" הוא מסויים;
ה איזה הוא דבר--עיר שיש בה חמש מאות רגלי, ויצאו ממנה שלושה מתים בשלושה ימים זה אחר זה; יצאו ביום אחד, או בארבעה ימים--אין זה דבר. היו בה אלף, ויצאו ממנה שישה מתים בשלושה ימים זה אחר זה--הרי זה דבר; יצאו ביום אחד, או בארבעה ימים--אין זה דבר. וכן לפי חשבון זה. ואין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה, בכלל מניין אנשי המדינה לעניין זה.

ו היה דבר בארץ ישראל, מתענין שאר גלייות ישראל עליהן. היה דבר במדינה, ושיירות הולכות ובאות ממנה למדינה אחרת--שתיהן מתענות, אף על פי שהן רחוקות זו מזו.

ז אין מתענין על חיה רעה, אלא בזמן שהיא משולחת. כיצד: נראתה בעיר ביום, הרי זו משולחת. נראתה בשדה ביום--אם ראתה שני בני אדם, ולא ברחה מפניהם--הרי זו משולחת. ואם הייתה שדה סמוכה לאגם, וראתה שני בני אדם ורדפה אחריהם--הרי זו משולחת; לא רדפה אחריהם, אינה משולחת. ואם הייתה באגם--אפילו רדפה אחריהם--אינה משולחת, אלא אם כן טרפה שניהם ואכלה אחד מהן. אבל אם אכלה שניהם באגם, אינה משולחת: מפני שזה הוא מקומה; ומפני הרעבון טרפה, לא מפני שהיא משולחת.

ח בתים הבנויים במדברות ובארצות הנשמות--הואיל והן מקום גדודי חיה, אם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה--הרי זו משולחת; ואם לא הגיעה למידה זו, אינה משולחת, שאלו בני אדם, הם שסיכנו בעצמם ובאו למקום החיות.

נראה שגם הרמב"ם מבדיל לחלוטין בין צרות שהן מדרך העולם שייקרו, וחלקן באחריות האדם, לבין גזרות משמים.
אבל בודאי שלא אמור להיות שברגע ששומעים על אסון זו המחשבה הראשונה.
העולם פועל קודם לפי חוקי הטבע-אותם טבע הבורא יתברך, ורצונו הוא שנהיה כפופים להם, נכיר בהם ונפעל על פיהם.

 

[מרחבית]

לא התעמקתי בינתיים בדברי הרמב''ם.

העולם פועל קודם לפי חוקי הטבע-אותם טבע הבורא יתברך, ורצונו הוא שנהיה כפופים להם, נכיר בהם ונפעל על פיהם.

בהחלט.
האם זה סותר פעולות רוחניות במקביל, כגון תפילה, למשל? האם זה סותר אמונה?
האם בעיסוק בפרנסה, בשידוכים, ברפואה ובכל דבר אחר - איננו משלבים השתדלות טבעית יחד עם אמונה שהכל משמים, יחד עם פעולות רוחניות?

 

[מרחבית]

אבל בודאי שלא אמור להיות שברגע ששומעים על אסון זו המחשבה הראשונה.

לא יודעת מחשבה ראשונה או לא. אותם שבדיוק היו 'במקרה' על האוטובוס הזה, זו לא השגחה פרטית? אותם שבדיוק לא עלו - זו לא השגחה פרטית? אותם שבדיוק ישבו במקום זה או אחר - זו לא השגחה פרטית? וכן הלאה. המון פרטים, שאם אחד מהם היה שונה - היה אחרת לגמרי.

 

[מרחבית]

הרמב"ם המוזכר לעיל הוא רק הפתיחה. ואחריו מגיע פירוט מתי כן ומתי לא. וההלכות ברורות קבועות ומדויקות.

הלכות ברורות למה?
כפי הבנתי, אלו הלכות מתי קובעים תענית ציבור ומתי לא. הוא לא מגדיר גדר של 'צרה' אלא גדר של 'צרת ציבור' שחייבת בזעקה ותרועה מדאורייתא ובתענית מדברי סופרים. לא כל צרה נקראת צרת ציבור, שחייבת בהנ''ל.

בכל מקרה לא ראיתי איפה הוא כותב שצריך להתייחס לצרות קודם כל כדרכי הטבע.

ומעניין אם ראית את הסעיף שכתב בפרק א' סעיף ט': כשם שהציבור מתענים על צרתן כך היחיד מתענה על צרתו. כיצד הרי שהיה לו חולה או תועה במדבר או אסור בבית האסורין. יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפלתו.

כלומר, יש הלכות על צרת יחיד. ויש הלכות על צרת הציבור. והרמב''ם מגדיר בין שאר ההלכות - מתי זה נכנס בגדר צרת הציבור ומתי לא. אלו לפי הבנתי הסעיפים שציטטת.

עריכה:
למען הסר ספק, אני לא בעד מיסטיקות היסטריות, ולא בעד קבלת קבלות בכמות ובצורה לא הגיונית.
לא מבינה את החלוקה של קודם כל לראות בדרכי הטבע, ורק כשנרגעים וחוזרים לשגרה - לקחת חיזוק רוחני. אשמח בכנות להסבר נקודה זו.

 

[כנפיים]

קשה קשה קשה עד בלתי אפשרי להעביר את כל תפיסת העולם הזו על גבי המקלדת. זה משהו ענק, מקיף, ועמוק מאד, שמתחיל מהבסיס ומי"ג עיקרי אמונה, עובר דרך כל תחומי החיים, כולל כל סוגיות האמונה, הבטחון, השגחה פרטית וכללית, ועוד אלף פרטים. זו צורת חיים. זו דרך. היא לא חייבת להיות נחלת כולם, אבל רציתי להעלות אותה לדיבורים. ולמרות שניסיתי, גם בשביל האתגר הספרותי שבזה, ההרגשה שלי היא שזה גדול עלי. עברתי על כל האשכול ולאן הוא הסתעף. כל שניה נפתחים סעיפים ותתי סעיפים של נושאים ענקיים! וזה לא הולך ב- אתה אומר שככה? אז איך כתוב שם וכאן שאחרת? ואתה אומר שככה? אז מה עם הסעיף ההוא הידוע?
אי אפשר לתפוס את הדברים האלו בקצותיהם, בלי הבסיס הרחב שהכל יושב עליו.
רק בקצרצרה מאד-(שכנראה ייצא ארוך ממש)בנוגע לרמב"ם. אי אפשר לצטט אותו בתחילת פרק א', ולהביא מזה הוכחה שמצווה בזמן שמתרחשת טרגדיה לקבל קבלות וחיזוקים ולנסות למצוא הקשרים למה זה ועל מה זה, בלי להסתכל על כל ההמשך. ואין קשר ולא סתירה בין זה לבין השגחה פרטית על כל צעד ושעל. ודאי שההלכות האלו לא באות להוציא איזושהיא צרה מכלל צרה. מה שרציתי להראות שם היה, שהרמב"ם לא קורא צרת הרבים לדבר שבדרך הטבע יקרה, אם ננהג בצורה מסוימת. כמו שכתב, שאם זה המקום הטבעי של החיה, זה לא נקרא שהיא משולחת. אז בטח שאי אפשר להגיד "קרבנות ציבור" ודברים דומים, כשדרך הטבע היא שיקרה מה שקרה. הגיוני יותר לומר-נכשלנו ב"ונשמרתם" וצריך לראות איך לתקן את זה. ההיתפסות לתיקונים רוחניים, ועל מה היה לנו ככה, וכו' לא מתאימה ולא נכונה, כשהכתובת על הקיר.
יפה שעד עכשיו לא הרמתי ידיים כי הנושא בוער בי, אבל הנה זה קורה.
נכון קצר?
נכון ששוב לא הובנתי?
איזה כשרון הסבר מעולה!

 

[מרחבית]

מבינה את מה שאת אומרת. כשיש תפיסת עולם מקיפה ועמוקה ונוגעת בהמון דברים, זה לא עובר מספיק טוב כשמתמקדים במשהו אחד, בלי כל המסביב. ומי שקורא מתייחס לזה נקודתית, מקשר למושגים מוכרים מעולמו, ולא תמיד מבין מה באמת הכוונה.

בואי נעזוב כרגע ציטוטים ופירושי ציטוטים.
לא אשאל אותך, לפחות בשלב זה, מי הוא בעל תפיסת העולם הזו, ועל מה הוא מתבסס.

מה שאני כן מציעה, לנסות להתמקד במשהו מסוים אחד בכל פעם. אבל לא בצורה של פיזור כללי של רמזים וביטויים,שנובע מהרצון החזק להסביר הכל, כולל המסביב, ואז בסוף לא מבינים כלום...אלא הסבר טוב נקודתי.

ניקח נניח את הנושא המדובר. קרה אסון. עוד לא יודעים אם מישהו אשם מצד הטבע או לא. נניח שכן. עכשיו יש את ה'אשם' עצמו. בואי נעזוב אותו. נדבר על כל השאר.
יש מלא נפגעים, ד' ירחם, אלו שהיו שם וקרוביהם. הם לכל הדעות לא יכלו לעשות משהו באופן טבעי, ולא היתה להם כל אשמה או טעות באיזה עניין טבעי שקשור לתאונה הזו. הם או קרוביהם פשוט עלו על האוטובוס. וקרה להם מה שקרה.
מה מציעה להם תפיסת העולם אותה את רוצה להביא: איך עליהם לגשת לעניין. מה כדאי ונכון להם לעשות ולחשוב.