משהו קשור לענין, מעניין ומחזק מאוד.
(אלו שאין זמנם בידם, מוזמנים לעקוף את ההודעה הזו. היא קצת ארוכה ועיונית.)
מצורף כאן חלקו הראשון של הפרק [-'צעד'] הראשון מספר
"תבונות כפיו" על תהילים.
בפרק זה מבואר מהו "אושר" ואיך משיגים אותו.
מומלץ מאוד לקרוא! (גם אם לא קוראים את כל הספר בן השבע מאות עמודים, שפרק זה הוא התחלתו)
קראו ותחי נפשכם:
צעד ראשון
לעצור, ולחשוב על ...האושר!
חיפושי עונג וצריכת אושר ◆ מה בין עונג לאושר? ◆
מאה וחמשים צעדים לקידוש הגשמיות ודבקות ברוחניות ◆
מעלות וחסרונות 'ספר הצעדים' הנוכחי ◆
'תורה' מביאה לידי זהירות ◆
ביטול הפחד להיות שונה מההמון
השקר והבלבול המתפשט בעולם
האדם נפגש עם העולם הגדול ושלל הצעותיו ופיתוייו.
רואה אנשים המשתוקקים לממון נכסים ועינוגים עד שהינם מסוגלים לגנוב ולגזול.
ורואה אנשים העובדים קשה בכדי להרוויח ולהגשים את משאלות לבם.
רואה גם אנשים שאינם לחוצים להרוויח, אבל אוהבים את הבילוי, יושבים שעות על גבי שעות ומשוחחים על דא ועל הא, וכמהים להשיג איזה דבר חידוש שיהא אפשר לשוחח עליו וללבן אותו, מרבים להתווכח ולהתנצח ולהתלוצץ, וזהו התענוג שלהם, או שיושבים בינם לבין עצמם ומרתקים את חייהם אל סיפורי הרפתקאות דמיוניים.
והנה נראה לו לאדם שתכליתו של עולם היא ליהנות מאחד מסוגי ההנאות הנזכרות.
ועל כן מוצא את עצמו נוהג כפלוני וכאלמוני, פעם משתוקק להתענג כמו 'בעל תאוה' פלוני, ופעם חולם לנהל מפעל ענקי כמו 'מליונר' אלמוני, וביני לביני יושב ומבזבז את זמנו בשיחות על מאבקיהם של בעלי הגאוה והתאוה הצלחותיהם וכשלונותיהם, ועוד הרבה ענינים בטלים כיוצא בהם. ובמקרה הטוב יצליח גם כן להתקדם בחיים ולהפוך לאחד מהמדוברים.
זהו התכלית שהעולם החיצוני מציע לאדם!
ואפשר להיות גם יהודי 'שומר תורה ומצוות', אולם הראש והלב יביטו על התכלית של העולם בהסתכלות החיצונית הזו. יצמא או ירדוף אחר ה'תאוה והכבוד' [המותרים], ויבַלֶה בספורי חדשות ופרשנויות והתנצחויות שהרבה מן ה'קנאה' מעורבת בהם. כאשר ישיג איזה תאוה או כבוד או נצחון, לבו יהא מדושן עונג, וכאשר לא ילך לו כמו שרצה, יהא כמו שאר מיליוני הבטלנים הבלתי מוצלחים - המהוים את רוב רובה של האנושות.
ו'לא עלינו ולא עליכם' אפשר לחיות שבעים ושמונים שנה, ולהתנהג לאור ה'תכלית' שהצטיירה בעיניו בנערותו, כל הציר של חייו יסתובב סביב המשכורת והארוחות והעתון היומי שאינו מסתפק בחידושי הבליו ובתצלומי הרשעים והגאוותנים הגדולים ביותר עלי אדמות המופיעים על גליונותיו, אלא מלא בעמודים צבעוניים ורעשניים על מאכל חדש ש'אין לשער את התענוג שלו', או על תכנית טלפון שבו 'אפשר לדבר ולדבר ולדבר ללא הפסקה', או על 'חופשה חלומית' באיזה שהוא מקום שהכשרות והצניעות שבו טעונים בדיקה.
והנה בלב פנימה כולם יודעים שלא זו התכלית, והאדם לא נברא אלא להתענג על ה' לאהבה אותו ואת תורתו ומצוותיו ולהרגיש קרוב ומשויך אליו. אך הידיעה הזו לא משפיעה לשנות את מהותו של אדם, ביכולתו להתעורר לפעמים לקבוע יותר עתים לתורה, או לכוון יותר בתפילתו ולדקדק יותר במצוות. אבל נדיר שזה ישנה את כל מהותו להפוך לאדם מזוכך שכל המשיכות החומריות הנזכרות וכיוצא בהן יהיו מאוסים בעיניו, ואם יזדקק להם, יהא זה מתוך מהלך המכיר שהנאתו היא הנאת בוראו, ומצד שני ימשך בעבותות אהבה אחר כל דבר שבקדושה, וכל מעייניו יהיו כיצד להתחסד יותר עם בוראו ולהגדיל את רגשות אהבתו ויראתו.
הסיבה לבלבול, ודרך התיקון
והסיבה העיקרית לכך היא שכמו שגוף האדם זקוק לאכילה ושתיה, וכאשר הם חסרים לו מרגיש רעבון וצמאון עד כדי שכל אשר לו יתן בעד נפשו. כך גם יש לאדם חלקים נפשיים הזקוקים למזון משלהם, וכאשר סיפוקם חסר להם מר להם מאד.
ויש לאדם כמה חלקי נפש, וכל אחד מהם זקוק לסוג מזון אחר, אחד זקוק לחוש רגשות, ואחד זקוק לעסוק במחשבות וכו' וכמו שיתבאר בצעד שמונה-עשר, אולם האדם מבולבל ואינו מזהה איזה חלק נפש דורש את שלו, אלא מרגיש ש'חסר' לו משהו, ומחפש למלאותו. ולפעמים בוחר בענין האמור להשביע חלק נפש אחר, וחושב שבזה ימלא את החוסר המורגש בו, אבל למעשה הרי זה מועיל להסיח את הדעת מהחוסר האמִתּי, אבל לאחר זמן החוסר האמִתּי יתעורר וידרוש את שלו ביתר תוקף, ואז יתכן שישוב לספקו במה שסיפק אותו קודם, או במשהו אחר שגם כן אינו מיועד לו, ושוב לא יועיל רק להסיח את הדעת.
וטֶבע האדם שהוא עצלן, וכאשר המילוי האמתי המיועד לחוסר שלו כרוך במאמץ, מעדיף לבחור בסיפוק המגיע לו בקלות, ועל כן נמשך למלאות את החוסר במזון שאינו מתאים לו.
ולאחר שהרבה בני אדם נוהגים כן, נוצר מצב שהנה מנהג העולם להימשך אחר כל מיני תאוות והנאות שאינם ממלאים את החוסר האמתי שלהם, והאדם התמים שנולד לתוך העולם ומנהגו, אינו מתוודע כלל שאפשר למלאות את צורכי הנפש בענינים אחרים המיועדים לה באמת.
ועל כן הרוצה לתקן את עצמו ולהשלים את חייו כראוי, מוטל עליו בראש וראשונה לעצור ולעיין ב ...נפשו, ללמוד את צרכי כל חלקיה, ולגלות מה דרוש לכל חלק וכיצד משלימים לו את החוסר שלו.
להכיר שיש הנאה של 'אושר'
כאשר אחד מחלקי הנפש מקבל את המזון הדרוש לו הוא מרגיש 'עונג', וכמה שהמזון הזה יותר חזק ועמוק, כך גדול יותר ה'עונג' שלו. ובני אדם נפגשים פה ושם עם טעמי עונג שונים, והם מוצאים חן בעיניהם, הופכים להיות המצרך שאליו שאיפת נפשם.
והיות שיותר קל ומהיר להשיג עונג בחושים הגשמיים של הגוף, לכן האדם נפגש בהם לפני שנפגש עם 'עונג רוחני' של 'להתענג על השם', וממילא מתחיל לרדוף אחר העונג הגשמי, ונראה לו שהתורה והמצוות רק מפריעים לו להשיג את העונג המיוחל.
אבל מי שמתבונן בתנודות הנפש ורצונותיה יגלה שלכל חלק נפש יש גם סוג עונג אחר והוא מכונה 'אושר', ומשביע הוא את האדם הרבה יותר מה'עונג', והרעב אליו מצוי ונמשך יותר מהרעב אל העונג.
אדם מרגיש 'מאושר' כאשר מכיר שעשה או עושה את הדבר הישר הראוי לו לעשותו. בכך מקבל הרגשה שהוא 'בסדר', הוא ממצה את עצמו על ידי שמשתמש בכוחותיו וכשרונותיו לעשות את המוטל עליו ואת הנדרש ממנו.
ולמשל, אדם הֶרְגִיש שחסר לו משהו מתוק, והלך והכין לעצמו כוס תה עם הרבה סוכר, הנה, ברגעי השתיה, הרגיש את המתיקות העמוקה, וחש את ה'עונג', אבל ברגע שגמר את השתיה העונג הסתלק ממנו, ואז אם נִרְגַע מהצריכה של המתיקות - מרגיש 'מרוצה'. אך אם יתבונן למה הוא מרוצה, והרי כעת אינו מרגיש את המתיקות העמוקה, יגלה שהוא מרוצה מזה שהֶרְגִיעַ את הצורך שהטריד אותו, וההרגעה הזו היא דבר ראוי, שהרי נותנת היא לו ישוב הדעת וכו', ועל כן נהנה מעשותו את הדבר הישר, וזוהי הנאה של 'אושר', ובכל רגע שנזכר במה שעשה להרגיע את עצמו - חש שוב את הנאת האושר במעמקי לבו.
גם כאשר אדם מקבל לפתע סכום כסף במתנה הריהו מרגיש 'עונג' של עשירות, ואם יתבונן יבחין שגם בשעה שמקבל את המשכורת על עבודתו מרגיש את העונג שרכושו גדל, אבל אז עיקר הנאתו היא מזה שעמל וטרח והשיג במה לכלכל את עצמו, וזוהי הנאה של אושר, כי יודע שדָבָר ישר הוא שהאדם יקיים 'בזעת אפך תאכל לחם' ויכלכל את עצמו וביתו, ונהנה מזה שהתנהג ביושר. וההנאה הזו יכולה להיות חזקה יותר מהנאת העונג שרכושו גדל, אבל ברור שההנאה הזו קיימת וממלאת את רגשי לבו.
אבל אם אדם לא מתבונן, אז, כאשר מרגיש שלִבּוֹ מרוצה ונהנה, נראה לו שכל ההנאה היא מחמת ה'עונג', שמַה שהינו מרוצה אחר השתיה המתוקה הרי זה בגלל המתיקות, ומה שנהנה בקבלת משכורת זהו בגלל העשירות, וממילא נעשה רודף אחר טעמי המתיקות ורוב הממון.
כמה עומקים ב'עונג' וכנגדם כמה עומקים ב'אושר'
אך כאמור, לוּ התבונן, היה מגלה את התענוג הנפלא של ה'אושר', ואז היה מגלה שכמו שבטעם מתיקות שייך שיהא יותר עמוק ומענג, כך גם ב'אושר' שייך שיהא יותר עמוק ומהנה, שכמה שהדבר שעשה יהא יותר ישר, כך תגדל יותר הנאתו.
והנה החוזק של עומק העונג תלוי עד כמה הוא חודר למודעות של האדם, ולמשל, כאשר אדם אוכל מאכל רגיל, ההנאה שלו מורגשת בהרגל, כי האוכל מוטעם בטעמו הראוי ולא חסר בו דבר. וכאשר אירע שהמאכל יצא מוצלח במיוחד וטעמו יותר מיוחד מהרגיל, אז ההצלחה הזו מרגשת אותו, והטעם הזה גורם לא רק להתפעלות הלשון והחיך, אלא גם להתפעלות הלב, וזה עונג חזק יותר, אבל לאחר קצת זמן ישכח מכל ההתפעלות הזו. אולם אם הוזמן לחתונה עשירה שיש בה מאכלים מיוחדים ויקרים, אז הנושא מקיף את כלי המחשבה והדמיון שלו, ואז גם ההנאה נכנסת לעומק זכרונו, והעונג נוגע הן בלשון והן בלב והן במחשבה, וזהו עונג עמוק יותר.
וכמו כן ב'אושר', כאשר אדם התנהג כהרגלו בדרך היושר, ולמשל הוא קם בבוקר והלך לבית הכנסת ולבש טלית ותפילין והתפלל בציבור, הוא מרגיש 'מאושר' כי התנהג ביושר, לא קם מאוחר, ולא התפלל ביחידות ובמרוצה וכו'. אבל אם גם התאמץ בכונת התפלה, והתרגש בפסוקי דזמרה ונפשו השתפכה בתפלת שמונה עשרה כעומד לפני המלך, אז ה'אושר' שלו עמוק יותר, מרגיש שלא רק מעשהו היה ישר, אלא גם הרגשות שלו היו ישרים ומיצו את יכולתם. ואם היה במצב שמיהר לאיזה דבר מצוה, והיה לו ספק האם להאריך בהתאמצות בכונת התפלה, או שמא עדיף להתפלל מתוך הרגל בכדי להספיק את אותו דבר מצוה, אבל לא הניח ליצרו להובילו אחר החפזון, אלא עצר לשקול את הנושא בשכלו, והכריע שמצות התפלה עיקרה בלב, ואם בקשת צרכיו אינה יוצאה מלבו חסר בעיקר צורת המצוה, וממילא כאשר עוסק במצות תפלה פטור הוא מהמצוה השניה [כי אין לו יכולת לקיים שתיהם, שהרי זה על חשבון הכונה], והחליט להאריך בתפלה, וכן עשה - אז ירגיש את ה'אושר' גם בחלק המחשבה שבו, ירגיש כאדם בעל ערכים שאינו נמשך אחר הרוח, וזהו 'אושר' עמוק יותר.
לזכור תמיד שאנו זקוקים ל'אושר' יותר מ'עונג'
ועל כן, הנה, מי שחי בלא מחשבה הריהו נמשך ומובל אחר ה'עונג', מתי שפוגש דבר הנותן הנאה רגעית, נמשך אחר זה, תמיד רואה לנגד עיניו רק את ההנאה של צד אחד, דהיינו, שאם יספק את ההנאה הרגעית יתמלא הסיפוק הדרוש לו, ויהנה, ואם לאו יסבול צער של חוסר סיפוק ולא יהנה.
ואף אם כאשר יעלה הרהור בלבו שעל פי דרך התורה ה'מעשה' הזה אינו מן המובחר, יתכן שימנע מהמעשה המהנה, בכל זאת לבו יהא מלא בכאב על הפסד ההנאה, ואז מסתבר שבפעם הבאה שיגיע מצב כזה לפניו יבחר בהנאה הרגעית, כי 'כמה מסוגל אדם להפסיד!' ולפעמים ימצא הוראת היתר למה ה'מעשה' הזה כן ראוי לו, ולמשל, שהרי כבר למד כל היום וּוִיתֵּר על הרבה דברים בטלים וכו', וממילא מגיע לו קצת ליהנות מהעולם, והרי בסך הכל הוא בן-אדם.
וכל זה נובע מזה שהאדם לא חושב, וממילא רואה רק צד אחד והוא צד ההפסד וכפי שמצטייר בעיני ההסתכלות ההמונית המבקשת רק 'עונג'.
אבל אם ילמד לעסוק במחשבה, יֵדַע שתמיד יש עוד צד, וגם הצד השני שׂכרו בצידו, וגם הוא נותן הנאה, ויתכן שההנאה ההיא גדולה וחזקה ועמוקה יותר מההנאה הרגעית שלפניו, וכמובן השמיעה לקול הצד השני תתן לו הנאה של 'אושר', הוא אמנם יסבול לרגע, אבל ברגע שאחר כך ירגיש אדם ישר, הנוהג כראוי, והוא גבור הכובש את יצרו, וההנאה הזו מתוקה יותר מה'עונג' הרגעי.
וגדולה מכך, אם יבחר ב'עונג', סופו שמצפונו יעיק לו על שלא היה אדם 'ישר ומאושר', והיות שאינו חושב, ממילא המועקה הזו תצטייר בעיניו כהרגשת חוסר סיפוק, וכהרגלו ישוב לחפש איזה תענוג אחר כדי למלאות את החוסר הזה, ולא יֵדַע שבִּמקום להרגיע את נפשו מסיח את דעתה לזמן מועט, אבל למעשה הוא שוב פוגע בה.
ועל כן זהו הצעד הראשון בדרך ההתקרבות אל השם:
לעצור ולחשוב לפני כל תענוג המזדמן לפניו, האם זה יתן לי 'אושר' או רק 'עונג', ואם התשובה היא שזה יתן רק 'עונג', עליו לעורר את עצמו שלא כדאי להיות טפש, וכדאי להצטער רגע אחד מאשר להצטער אחר כך צער רב אשר עלול להפוך אותו לנזקק תמידי שצריכת העונג שלו אינה נרגעת לעולם. אבל המתרגל ליהנות מה'אושר' סופו למאס בהנאות העונג מקלקלי האושר.
זה לא רק הצעד הראשון, אלא זה גם ההלכה הראשונה ב'שולחן ערוך' (או"ח א): "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו!" כי למה יש אנשים שלא מסוגלים לצאת מתחת השמיכה החמה, וממשיכים לשכב עד הרגע שאחרי הרגע האחרון, ולמה יש אנשים שהמטה זורקת אותם החוצה ברגע שהם מתעוררים? התשובה היא, הראשונים מבקשים 'עונג', והאחרונים מבקשים 'אושר', צריכים אמנם לרגע להתגבר כארי, אבל זה משתלם.
מהו היושר המנחיל את האושר, והיכן משיגים 'עונג' אמיתי?
אבל הנה 'האלקים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים' (קהלת ז כט), האדם מבולבל בכל מיני רצונות והם מייצרים לו חשבונות שה'יושר' הוא לבקש עונג, או שכל מיני מעשים מפוקפקים הם הישרים, וזה נובע מכל מיני נגיעות וחולשות הנפש, ומכל מיני בלבולים של הנהגות סביבתו וחינוכו ורצונו הפרטי, ועל כן באו מאה וחמשים הצעדים לפקוח את עיני האדם ולעבור על הרבה פרטים נחוצים שבם יתגלה לפניו האור הישר והנכון, ואז ממילא הרצון המקורי שלו המבקש להיות 'ישר' ימשך אחר אותם ההדרכות וההנהגות. אבל היסוד העיקרי הוא להיות מבקש 'אושר'.
ובהמשך יתברר לנו שדוקא אלה שכל מגמתם להשיג 'אושר' דוקא הם זוכים לטעום גם טעם עונג אמיתי ומושלם בעולם הזה, אבל כל מבקשי ה'עונג' אינם שׂבעים לעולם, וכבר אמרו חז"ל (קהלת רבה פרשה א) "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו".
ובקיצור: העולם הזה הוא מקום המיועד להשגת 'אושר', והעולם הבא הוא מקום המיועד להשגת 'עונג'. אלו שמבקשים 'עונג' הם מבקשים את העולם הבא בעולם הזה, ומאבדים בכך את שני העולמות, כי כאן לא יזכו לאושר, ושם לא יזכו ל'עונג' המושלם. אולם מבקשי ה'אושר' נהנים בעולם הזה, וגם יתעדנו בעולם הבא ['עדן' הוא שלמות ה'עונג'], וגם בעולם הזה הם יזכו ל'מעין עולם הבא'.
{כאן עובר המחבר אל מהות וצורת הספר שחיבר. ההמשך בספר}
(המעונינים לקבל את הספר בקובץ PDF מוזמנים לכתוב אלי, ובעז"ה נשלח להם)
הנושאים החמים
הנושאים החמים
