הבהרה: שמות הגיבורים התעדכנו, ומהיום גיבור הסיפור הוא קלמי.
פרק ז'.
ציפי:
הוריי התגרשו בסופו של דבר. אני חושבת שהם עשו את הדבר הכי טוב בשבילם, ואני שמחה בשביל שניהם. אני חושבת שהם לא היו צריכים להתחתן מלכתחילה. בהרצאות שאני מעבירה לסטודנטים, אני מקפידה תמיד להעביר את המסר. אם אתם רוצים לבנות משהו ביחד, ולא משנה אם זו עמותה, קבוצה, חברה, סטארטאפ - תשקיעו כמה זמן שאתם צריכים כדי לבדוק שיש לכם את אותו החלום והמטרות, או לפחות שהן דומות.
אני חושבת הרבה על ההורים שלי. בעיקר בימי שישי שאז אני משתדלת להיות עם עצמי, בלי אף אחת, יושבת בבית הקפה ענבי הגפן שבהר מגדל, שותה לאט, וכל פעם מתפלאת מחדש למה הם חשבו שיש להם משהו במשותף.
אבא שלי אף פעם לא אהב אנשים דתיים, וגם הוא עצמו לא היה ממש דתי, לא שאני הסרגל למדידה. לעומתו, אמא שלי הייתה ונשארה חזקה מאוד בדת ובאמונה, מדברת תמיד רק על אלוקים ועל הדרך להיות יהודי. פעם היא סיפרה לי שהחלום הכי חזק שלה, מה שהחזיק אותה כל השנים עם עודד, כל השנים הקשות שלהם במחנה ברקוביץ עם הסביבה הלא שייכת - הייתה התקווה לעבור בהמשך החיים למאה שערים ולהיות כמו התושבות שם. שביס, שאל, אידיש, ילדים ונכדים עם פיאות מסולסלות מקדימה.
אמא שלי, המתוקה והיקרה, עדיין מאמינה חזק באלוקים. אני גאה בה. אני מקנאת בחיבור החזק שלה, בעוגן המדהים הזה שהדת מייצרת לה. היא נשואה היום לאהרן ליברמן שמבוגר ממנה בחמש עשרה שנה, והיא מרוצה. קלמי היה השדכן, ויש לו קשר עמוק עם אהרן. הם היו סוג של חברים שנים קודם לכן. היה להם סדר לימוד ביחד, מה שנקרא חברותא. אהרן היה האוזן הקשבת לכל האדים הרעילים שקלמי היה מלא בהם, וקלמי מצידו למד להכיר ולהעריך מאוד את אהרן, למרות הלבוש הירושלמי המסורתי והזהוב שלו.
קלמי האמין שלמרות שכולם נואשו מזמן שהאפשרות שאהרן עוד יקים יום אחד בית - יש עוד מה לנסות. הוא לא חשב שהוא לא במקום הנכון להציע, ועוד מהמקום שהוא בא. יש לאח שלי את היכולת הזו, לעשות משהו בלי יותר מידי לחשוב על התמונה הכוללת.
לפני שהוא הכיר לו את אמא שלנו, הוא ניסה להציע לו כל מיני חוזרות בתשובה ישראליות, אלמנות מארצות הברית, גיורות מאמסטרדם, כל מה שהוא הצליח לדוג מרבקה שיינבאך.
רבקה היא אישה לתלפיות. אילולא השיוך החברתי והדתי שלה, הייתי יותר משמחה להציע לה תפקיד אצלנו בעמותה. עם שמחת החיים שלה, האהבה לכל אחת, יכולת הענקה שלה, קבלת השונה. היא הייתה יכולה להביא את 'הבונות היוצרות' לפסגות חדשות. פעם ניסיתי להציע לה, בחיוך, תפקיד זוטר אצלנו, משהו שכרוך בעדכון כתובות של חברות העמותה בסוריה, והיא הניעה בפסקנות את ראשה ימינה ושמאלה, שביסה מהודק, ואמרה שאין על מה לדבר.
'אני לא מחפשת חברות גויות, ובוודאי לא כאלו שרוצות להרוג אותי ואת הילדים שלי!' היא לא הסכימה לקבל שום דבר ממה שאמרתי לה. רציתי להראות לה את המחקרים של העמותה שלנו, את הסטטיסטיקה הגדולה של נשים בסוריה, עיראק והלבנט שחפצות בקשר עם מדינת ישראל והציונות, ליברליות ופתוחות לקבל האחר והשונה. היא אטמה את האוזניים.
היא הזכירה לי קצת - בצורה מצחיקה, אני יודעת - את אבא שלי, עודד. אמא שלי והוא היו מנסים לשכנע אחד את השני בצדקת דרכו. היא הייתה מקשיבה לו, ולא מקבלת אף מילה, והוא מצידו גם לא היה מקשיב לה וגם לא מקבל אף מילה. הייתי מדמיינת את המילים של אמא שלי מגיעות אליו, רואות שהאוזן סגורה מבפנים ואין אף אחד בבית - ונופלות לרצפה בלי להשלים את המשימה שלהן. אמא שלי לא הייתה האמא הכי מתפקדת בעולם, שקועה בתהילים ובעולם הרוחני שלה. היום היא כמובן אשה אחרת. ועוד דווקא בזכות אהרן. אנחנו מדברות הרבה.
דווקא עם אבא שלי אני פחות בקשר. למרות שבעיקרון זה צריך להיות הפוך. הרי מה יש לי - פעילה חברתית, מודרנית ושוויונית - לחפש אצל אמא שלי, האדוקה, הדבקה בערכים שבעיניי מזעזעים, מיושנים, כאלו שעבר עליהם הכלח? דווקא איתו הייתי צריכה לבלות יותר. ואי אפשר להגיד שהוא לא מנסה; הוא מנסה להתקשר מידי פעם, וגם לא נעלב כשאני לא עונה. הוא גם שולח לי כל ערב חג מארז חגיגי של בירה עתניאל, מקושט בסרטים עם תווית מקורית על הארגז.
אני יודעת שאני צריכה להעריך אותו יותר. ולו רק בגלל המחווה הנעימה הזו, שגם שווה לא מעט כסף. ינון סיפר לי שמארז כזה, מקורי וחתום אישית על ידי עודד, שווה המון. "גם אם לא צריכה את הבירה ולא שותה ממנה, לפחות תעריכי את אבא שלך ותתקשרי להגיד תודה. איך את מסוגלת להתעלם...".
ינון לא מצליח להבין אותי בנקודה הזו. הוא מת על אבא שלי,
משווק חזק את הבירה שלו במועדונים בשבדיה וארמניה, יש להם קשר יומיומי צפוף. מכל המוצרים שהוא
משווק, את הבירה הוא דוחף הכי חזק. אבא שלי לא נותן לו להרוויח יותר מידי, איך שאני מתארת לעצמי, ועדיין הוא נותן לאבא שלי את כל כולו. הוא פשוט מעריץ את אבא שלי. רק הבוקר שמעתי אותו במקרה מדבר עם לקוח חדש, נראה לי אחד שהתחיל לייצר עטים יוקרתיים מעץ מולבן ורודיום, ומספר לו בהתלהבות הרגילה והמדבקת שלו על אבא שלי: "...תן לי לספר לך על אחד הלקוחות שלי, אדם נדיר ומוכשר בשם עודד. כן, זה מהבירה. הבנאדם התחיל מאפס, בלי שום ידע, בלי נסיון, בלי יכולות כספיות, בלי כלום, ובנה את האימפריה של בירה ענתיאל. מכלום. היה לו רק חלום. אתה לא מספיק מאמין במוצר שלך, אני שומע את זה בקול שלך. תנסה להתחבר אליו יותר..."
כשיש לי קצת זמן עם עצמי, וחלום וחדשנית נותנות לי קצת שקט, אני חושבת על הקשר שלי עם אבא שלי. למדתי ואני יודעת שקורה לפעמים שיש 'כימיה הפוכה' בין הורים לילדים. עצוב, אבל קיים. שני אנשים קרובים בקשר דם, שלא מסוגלים לראות אחת את השני. או שזה חד צדדי כמו אצלי.
אני ועודד נזהרים לא לדבר יותר מהמינימום של פעם בשנה; הקשר עושה לשנינו רע. ולא שהוא אדם כזה, זו רק הכימיה.
אמא שלי ואני זה סיפור אחר. כמה שהיא לא מקבלת את הדרך שבחרתי לעצמי בחיים, וכמה שאני לא מצליחה להבין איך היא מפנקת את אהרן, ודואגת לו כמו משרתת בבוואריה של המאה השבע עשרה, עדיין כייף לנו ביחד. כיף כיף. ינון לא אוהב את הקשר שלנו, אני שמחה שהוא לא אומר כלום. הוא תמיד חושש שאחזור לו בתשובה יום אחד, ואקח איתי את חלום וחדשנית. אהפוך אותן לחרדיות עם שאלים...
אם היינו מדברים על הנושא הזה, שהוא מבחינתי טאבו, הייתי אולי נפתחת ומספרת לו על הימים הרחוקים במחנה ברקוביץ, על מה שהדת מייצגת בעיניי. על אסתי ירוסלבסקי שהסתובבה סביבנו כל שעות הלימודים, מחפשת בעיני נץ כל חריגה מתקנון הלבוש, משדרת ניכור וסלידה מכולנו, הבנות הפשוטות תחת חסותה. על השליטה האבסלוטית שלה בכל הצוות החינוכי של 'אוהל רעכיל', על מסדר הצניעות הנוראי שלה שהיא הייתה מעבירה אותנו פעמיים בשבוע, על עוד הרבה דברים.
אני שמחה במידת מה שיש איזון בינינו גם בקטעים האלו. אני לא רוצה לדבר איתו על הקשר עם אמא שלי, והוא לעולם לא ירצה שנדבר עם אבא שלו, זה שיושב בכלא מאובטח בשמורת סוסיה, ונמצא אשם במותם של שישה שוטרים ואזרח.