הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
בס"ד
פרק א'.
הייתי אז בגיל ארבעה עשרה וחצי. בחור צעיר, מנומש, ו... משקשק.
יום שישי. הדגים של קלפהולץ.
כל הדרך מהישיבה, בואכה באר שבע, מירושלים, מטולטל בקו 579, הגיתי בדגים המחכים לי במקפיא. מתנתו של קלפהולץ.
לאחר נסיעה ארוכה הגעתי למקום שכיניתי בחיוך חמוץ "ביתי", סחבתי במדרגות הצרות את המזוודה המרובעת והמביכה עם פינות הפליז המוקשחות, נדחקתי לקיר כדי לאפשר לאיצקו מחברת החשמל, שכננו שונא החרדים, לעבור במדרגות, והמשכתי בטיפוס. עליתי עד לקומה אחרונה, נתתי לעצמי דקה להירגע מהסחיבה, ו... דפקתי בדלת.
דודה נחמה פתחה את הדלת, ואמרה: באת בדיוק בזמן, קלמי, הדגים של קלפהולץ על השיש.
אוי, לא.
גררתי את המזוודה עד לחדר הקטן שהוקצה לי בבית הדודה, סוג של חלל קטן דחוק בין מכונת הכביסה ומרפסת השירות, השלכתי את בגדיי המלוכלכים למכונת כביסה, שמתי את אבקת הכביסה הפשוטה והפעלתי את המכונה, וטופפתי למטבח. הדודה כבר הייתה מוכנה, וסידרה לי סט סכינים על השיש. הארוכה (שאותה כיניתי בליבי מלאך המוות), הבינונית עם השיניים החדות (שאותה כיניתי בליבי צורי), והסכין הקצרה, החלקה, העשויה מחומר מרוכב כלשהו, חזק פי מאה ומשהו מיהלום, לא זכרתי בדיוק את הקשקוש של הדוד.
על השיש, בצד ימין, הייתה מונחת אימתי הגדולה: שקית מכולת גדולה, צהובה, בתוכה שבעה דגי קרפיון כבירים. קפואים. דבוקים זה לזה.
לצידם, משטח עץ קטן, זירת הקרב הצפויה, ועל הכיסא הסמוך - קערת נירוסטה רחבה ועמוקה, להשליך לתוכה את התוצרים המוכנים.
כמו כל שבוע, ייחלתי בליבי לנס. אולי לקרוב משפחה שיבוא פתאום לבקר את הדודה ויטפל בדגים במקומי; אולי שדוד יואל ייצא כבר מכורסת הקריאה שלו ויבוא להושיט יד; אולי שיתברר שקלפהולץ כבר חתך את הדגים, משהו.
לא קרה שום נס.
הדודה הרימה קלות את הגבה הימנית שלה, ושאלה: נו, קלמי. איך היה השבוע בישיבה?
ועוד טרם הספקתי להתלבט אם לענות לה בכלל - כן כן, כמובן שלא חשבתי אפילו לרגע לשתף דוווקא אותה בהתמודדויות ובחברי החדר המרגיזים שלי - והיא כבר המשיכה לדבר על ואל עצמה, משתמשת כמו תמיד בנימת הרחמים הקבועה שלה: אתה יודע, קלמי, לא קל לי ולבעלי לארח בבית מישהו. שנינו כבר לא צעירים, ובעלי אומר שהיום הפנימיות בישיבה ממש טובות, ואני מאמינה שאפילו מגזימים קצת עם הפינוק שמפנקים שם את הבחורים (כן, היא באמת חשבה ככה), ואף על פי זאת, אתה בטח כבר יודע, אני יש לי לב טוב. לא יכולתי לראות את המצב. אז לכן הסכמתי שתגור אצלנו קצת עד שהם יבינו שלא צריך לריב כל היום, ולא כל כך מהר ללכת לרבנות.
היא עצרה כדי להרהר לרגע בהמשך, ואני ייחלתי שלמרות הרוטינה הקבועה, היא בכל זאת לא תתחיל לדבר על נעלי הבית שלה.
התבדיתי.
היא אמרה: ...ואתה בטח לא יודע, קלמי, שאני מאוד בררנית בנעלי בית, וצריכה שהם יהיו ממש נוחות ודווקא מחברת בלופוט. ואתה כבר מכיר אותנו, ויודע שלא נעים לי להסתובב בבית שלי עם נעלי בית כשיש אצלנו עוד מישהו...
וכמו מחזה מוזל של סטודנטים למשחק, היא מצמצה פעמיים והרימה את נעלי הבית הסדוקות שלה, ושבה על הטקסט הנדוש והכה שבלוני שלה: בלופוט ממש טובים, יש להם נעליים נוחות, עם חיזוקים מתחת העקב. אנשים לא צעירים צריכים נעליים טובות וחזקות. אני חוסכת כל חודש ושמה בצד כסף כדי לקנות זוג חדש. אבל שבוע שעבר הפסדת את האוטובוס והייתי צריכה לשלם שלושים ושניים שקל וארבעים אגורות כדי שתגיע בזמן לתחנה המרכזית.
פרק א'.
הייתי אז בגיל ארבעה עשרה וחצי. בחור צעיר, מנומש, ו... משקשק.
יום שישי. הדגים של קלפהולץ.
כל הדרך מהישיבה, בואכה באר שבע, מירושלים, מטולטל בקו 579, הגיתי בדגים המחכים לי במקפיא. מתנתו של קלפהולץ.
לאחר נסיעה ארוכה הגעתי למקום שכיניתי בחיוך חמוץ "ביתי", סחבתי במדרגות הצרות את המזוודה המרובעת והמביכה עם פינות הפליז המוקשחות, נדחקתי לקיר כדי לאפשר לאיצקו מחברת החשמל, שכננו שונא החרדים, לעבור במדרגות, והמשכתי בטיפוס. עליתי עד לקומה אחרונה, נתתי לעצמי דקה להירגע מהסחיבה, ו... דפקתי בדלת.
דודה נחמה פתחה את הדלת, ואמרה: באת בדיוק בזמן, קלמי, הדגים של קלפהולץ על השיש.
אוי, לא.
גררתי את המזוודה עד לחדר הקטן שהוקצה לי בבית הדודה, סוג של חלל קטן דחוק בין מכונת הכביסה ומרפסת השירות, השלכתי את בגדיי המלוכלכים למכונת כביסה, שמתי את אבקת הכביסה הפשוטה והפעלתי את המכונה, וטופפתי למטבח. הדודה כבר הייתה מוכנה, וסידרה לי סט סכינים על השיש. הארוכה (שאותה כיניתי בליבי מלאך המוות), הבינונית עם השיניים החדות (שאותה כיניתי בליבי צורי), והסכין הקצרה, החלקה, העשויה מחומר מרוכב כלשהו, חזק פי מאה ומשהו מיהלום, לא זכרתי בדיוק את הקשקוש של הדוד.
על השיש, בצד ימין, הייתה מונחת אימתי הגדולה: שקית מכולת גדולה, צהובה, בתוכה שבעה דגי קרפיון כבירים. קפואים. דבוקים זה לזה.
לצידם, משטח עץ קטן, זירת הקרב הצפויה, ועל הכיסא הסמוך - קערת נירוסטה רחבה ועמוקה, להשליך לתוכה את התוצרים המוכנים.
כמו כל שבוע, ייחלתי בליבי לנס. אולי לקרוב משפחה שיבוא פתאום לבקר את הדודה ויטפל בדגים במקומי; אולי שדוד יואל ייצא כבר מכורסת הקריאה שלו ויבוא להושיט יד; אולי שיתברר שקלפהולץ כבר חתך את הדגים, משהו.
לא קרה שום נס.
הדודה הרימה קלות את הגבה הימנית שלה, ושאלה: נו, קלמי. איך היה השבוע בישיבה?
ועוד טרם הספקתי להתלבט אם לענות לה בכלל - כן כן, כמובן שלא חשבתי אפילו לרגע לשתף דוווקא אותה בהתמודדויות ובחברי החדר המרגיזים שלי - והיא כבר המשיכה לדבר על ואל עצמה, משתמשת כמו תמיד בנימת הרחמים הקבועה שלה: אתה יודע, קלמי, לא קל לי ולבעלי לארח בבית מישהו. שנינו כבר לא צעירים, ובעלי אומר שהיום הפנימיות בישיבה ממש טובות, ואני מאמינה שאפילו מגזימים קצת עם הפינוק שמפנקים שם את הבחורים (כן, היא באמת חשבה ככה), ואף על פי זאת, אתה בטח כבר יודע, אני יש לי לב טוב. לא יכולתי לראות את המצב. אז לכן הסכמתי שתגור אצלנו קצת עד שהם יבינו שלא צריך לריב כל היום, ולא כל כך מהר ללכת לרבנות.
היא עצרה כדי להרהר לרגע בהמשך, ואני ייחלתי שלמרות הרוטינה הקבועה, היא בכל זאת לא תתחיל לדבר על נעלי הבית שלה.
התבדיתי.
היא אמרה: ...ואתה בטח לא יודע, קלמי, שאני מאוד בררנית בנעלי בית, וצריכה שהם יהיו ממש נוחות ודווקא מחברת בלופוט. ואתה כבר מכיר אותנו, ויודע שלא נעים לי להסתובב בבית שלי עם נעלי בית כשיש אצלנו עוד מישהו...
וכמו מחזה מוזל של סטודנטים למשחק, היא מצמצה פעמיים והרימה את נעלי הבית הסדוקות שלה, ושבה על הטקסט הנדוש והכה שבלוני שלה: בלופוט ממש טובים, יש להם נעליים נוחות, עם חיזוקים מתחת העקב. אנשים לא צעירים צריכים נעליים טובות וחזקות. אני חוסכת כל חודש ושמה בצד כסף כדי לקנות זוג חדש. אבל שבוע שעבר הפסדת את האוטובוס והייתי צריכה לשלם שלושים ושניים שקל וארבעים אגורות כדי שתגיע בזמן לתחנה המרכזית.
