הנושאים החמים
הנושאים החמים
היא לא תשכח את הלילה המר והנמהר ההוא.
השידור החי והתוסס התחלף בשידורי מוות, אימה וחרדה. יבבות סירנות, מסוקים, שקיות שחורות וזעקות שבר. והמספרים, אוי, המספרים הנוראיים. הם רצו כמו ספרות צג אדום במעלית מסתחררת כלפי מעלה, מפילה את הלב כלפי מטה.
רחלי התקשרה אליה באמצע הלילה, צורחת את נשמתה. מתייפחת מלב אל לב חברת אמת. שופכת דמעות רותחות כמפלים. "אביגיל, זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות!"
והיא, לא דמעה.
>>>
לא באותו לילה, לא למחרת בשידורי ההלוויות המרטיטות, לא במוצאי שבת ולא באף יום מאז. לא בהדלקת נרות ולא בחיתוך בצל. לא בכותל המערבי ולא בקבר רחל.
ואפילו לא ברשב"י, חודשיים אחר כך, כשהגיעו עם יוסי הקטן לתספורת גיל שלוש עם סבא וסבתא משני הצדדים וכל הדודים והאחיינים.
בתספורת הקודמת, רק לפני שנתיים וקצת, כילתה סטוק שלם של טישיו משובח מרוב דמעות התרגשות כנה. "הבכיינית של הכיתה", קראו לה פעם בילדותה. "רגשנית יתר", דייקו את הכינוי בנערותה. והפעם, יבשה כנגב.
"אמא", משך בשרוולה בן החמש. "למה את לא שמחה?"
"אני לא שמחה?" איזו פרשנות מוזרה ונכונה למחסור בדמעות. "אני שמחה מאוד, מותק!"
"אצלי היית שמחה יותר". פסק בן החמש בנחרצות והמשיך לעבר ארגז המאפים, שוכח.
היא, לא שכחה.
ולכן, לא דמעה.
>>>
כשזה הפך מטריד, שיתפה את בנצי, אלוף נעוריה.
"יכול להיות שזה משהו רפואי?" הציע בהיגיון גברי טיפוסי. "כנראה הרצון לבכות באותו לילה, הלחץ הגדול על כיס הדמעות, יצר שם איזו שהיא סתימה. אפשר לבדוק בקופת החולים איך משחררים את זה בצורה הכי בטוחה".
לא שיתפה אותו מאז. כשהוא לא מבין, זה לא עוזר.
מצאה את עצמה מתפללת על הדמעה. ולו אחת בלבד. אם לא צלולה, עכורה. אם לא שקופה, אטומה. אם לא סמיכה, דלילה.
ואין. לא דמעה.
>>>
שבוע שחל בו. בשידורי הרדיו כבר החלו לראיין את בני המשפחות, לספר על הקבלות הטובות, להעלות את הסיפורים הכואבים, החותכים, באמת מרגשים. בין לבין, קול הפעמונים של שרגי גשטטנר "כרחם אב על בנים" המיס כל לב. לא את עיניה הצחיחות. והשמיים לא רוצים לבכות.
"אמא, מתי יהיה לי אח קטן?"
"או אחות!" סייע לו בן השש מהחדר הסמוך.
נכון, יש להם שני בנים בריאים ושלמים ב"ה. לאחרים גם את זה אין, אסור להתלונן. אבל לא תכננו למצוא את עצמם מהר כל כך עם הילד הקטן ביותר בן כמעט ארבע ללא בשורה. קיוו, ציפו וגם ניסו ליותר.
"אולי נעלה עכשיו למירון?" הבריק פתאום בנצי. לא התכוונו לעלות השנה בל"ג בעומר. אבל יומיים לפני כן, מה רע?
"אולי נבטיח שם שאם יוולד לנו בן נקרא לו שמעון!" הוסיף להבריק, מרוצה מעצמו.
הצטמררה. לא, מה פתאום. לא תקרא לו שמעון. בקול רק אמרה "לא יודעת".
בפקק בכפר שמאי, הבינו שהם לא הגאונים היחידים בארץ. עוד מאות רכבים חיכו בתור לחניון העמוס, בדרך לעלייה להר. "שאטל" מיוחד הציע את שירותיו מהחניון להר, אך הם בחרו ללכת ברגל, באותה דרך המעלה מירונה את מאות האלפים רגלית, בעוד יומיים.
בדרכם חזור, מחסומי הלחץ כבר עמדו ערוכים בכביש הגישה, חוסמים כל רכב מלבוא, אך לא את הרכב הרחב שגלש כעת פנימה.
"זה הרב אברהם!" התרגש בנצי לראות את היושב לצד הנהג. הביטה גם היא. הרב אברהם נופף בידיו במחאה אל הנהג.
הנהג פתח את החלון ואמר לשוטר: "הרב מבקש לרדת כאן ולעלות ברגל, כמו כולם".
"בכבוד!" השוטר הזיז את המחסום ברוב עסק, ועד שהספיקו לחשוב כבר עמד הרב אברהם מולם במלוא כבודו.
"הזדמנות משמיים, בואי!" פסע בנצי צעד גדול קדימה והיא אחריו, בספק.
"כבוד הרב, ברכה. אנחנו רצינו לבקש ברכה לילדים... זרעא חייא וקיימא".
הרב הרים את עיניו הטובות, מנוסות.
"והרבנית?" שאל רכות.
"אה... אני". הסתחררה פתאום. "כבוד הרב, אני לא מצליחה לבכות. כבר שנה שלמה". קולה נסדק. אף דמעה לא הופיעה.
"מה?!" בנצי הביט בה בהלם. זה מה שהיא מבקשת מהרב? בכזו עת רצון, כאן במירון, כשחסכו את כל התור?
הרב לא חשב כמוהו. הוא הנהן בראשו בהבנה.
"דמעות, הן סליחה". טפטף צרי בקול מדוד. "כשאנו בוכים, מזילים דמעה, אנו מכינים את הקרקע להתפייסות. שוטפים, גורפים את השלילי החוצה, ומתפייסים, מוחלים. אפילו דמעות של רחמים עצמיים הן כאלו. אנו סולחים לעצמנו על הנחיתות שלנו, בדרך להשלמה, לפיוס ולסליחה".
"ולפעמים", הרב הנמיך את קולו, "לפעמים אנחנו לא יכולים לסלוח".
"לא יכולים?!" בנצי.
"לא מסוגלים", אמר הרב בקול יציב. "וגם לא מוכרחים. לא חייבים".
"לסלוח למי?" נחרד בנצי.
"לא חייב להיות "מי" דווקא". אמר הרב. "המציאות הזו, המהות הזו, יש לה ישות משל עצמה. היא מספיק כבדה. ואם היא נופלת עלינו, היא מכאיבה".
"ברכה והצלחה בכל משאלות לבבכם".
<<<
התיישבה ברכב, מניחה את ראשה על הדשבורד כמו היה כותל או ציון. לא התפרקה, לא בכתה.
היא עדיין לא יכולה לסלוח על "זה". אבל אולי, אולי היא כבר כן יכולה לסלוח לעצמה על חוסר הדמעות.
דמעה אחת, ראשונית, בראשיתית, התגלגלה על תא הכפפות.
בבקשה קח את שלי.
השידור החי והתוסס התחלף בשידורי מוות, אימה וחרדה. יבבות סירנות, מסוקים, שקיות שחורות וזעקות שבר. והמספרים, אוי, המספרים הנוראיים. הם רצו כמו ספרות צג אדום במעלית מסתחררת כלפי מעלה, מפילה את הלב כלפי מטה.
רחלי התקשרה אליה באמצע הלילה, צורחת את נשמתה. מתייפחת מלב אל לב חברת אמת. שופכת דמעות רותחות כמפלים. "אביגיל, זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות!"
והיא, לא דמעה.
>>>
לא באותו לילה, לא למחרת בשידורי ההלוויות המרטיטות, לא במוצאי שבת ולא באף יום מאז. לא בהדלקת נרות ולא בחיתוך בצל. לא בכותל המערבי ולא בקבר רחל.
ואפילו לא ברשב"י, חודשיים אחר כך, כשהגיעו עם יוסי הקטן לתספורת גיל שלוש עם סבא וסבתא משני הצדדים וכל הדודים והאחיינים.
בתספורת הקודמת, רק לפני שנתיים וקצת, כילתה סטוק שלם של טישיו משובח מרוב דמעות התרגשות כנה. "הבכיינית של הכיתה", קראו לה פעם בילדותה. "רגשנית יתר", דייקו את הכינוי בנערותה. והפעם, יבשה כנגב.
"אמא", משך בשרוולה בן החמש. "למה את לא שמחה?"
"אני לא שמחה?" איזו פרשנות מוזרה ונכונה למחסור בדמעות. "אני שמחה מאוד, מותק!"
"אצלי היית שמחה יותר". פסק בן החמש בנחרצות והמשיך לעבר ארגז המאפים, שוכח.
היא, לא שכחה.
ולכן, לא דמעה.
>>>
כשזה הפך מטריד, שיתפה את בנצי, אלוף נעוריה.
"יכול להיות שזה משהו רפואי?" הציע בהיגיון גברי טיפוסי. "כנראה הרצון לבכות באותו לילה, הלחץ הגדול על כיס הדמעות, יצר שם איזו שהיא סתימה. אפשר לבדוק בקופת החולים איך משחררים את זה בצורה הכי בטוחה".
לא שיתפה אותו מאז. כשהוא לא מבין, זה לא עוזר.
מצאה את עצמה מתפללת על הדמעה. ולו אחת בלבד. אם לא צלולה, עכורה. אם לא שקופה, אטומה. אם לא סמיכה, דלילה.
ואין. לא דמעה.
>>>
שבוע שחל בו. בשידורי הרדיו כבר החלו לראיין את בני המשפחות, לספר על הקבלות הטובות, להעלות את הסיפורים הכואבים, החותכים, באמת מרגשים. בין לבין, קול הפעמונים של שרגי גשטטנר "כרחם אב על בנים" המיס כל לב. לא את עיניה הצחיחות. והשמיים לא רוצים לבכות.
"אמא, מתי יהיה לי אח קטן?"
"או אחות!" סייע לו בן השש מהחדר הסמוך.
נכון, יש להם שני בנים בריאים ושלמים ב"ה. לאחרים גם את זה אין, אסור להתלונן. אבל לא תכננו למצוא את עצמם מהר כל כך עם הילד הקטן ביותר בן כמעט ארבע ללא בשורה. קיוו, ציפו וגם ניסו ליותר.
"אולי נעלה עכשיו למירון?" הבריק פתאום בנצי. לא התכוונו לעלות השנה בל"ג בעומר. אבל יומיים לפני כן, מה רע?
"אולי נבטיח שם שאם יוולד לנו בן נקרא לו שמעון!" הוסיף להבריק, מרוצה מעצמו.
הצטמררה. לא, מה פתאום. לא תקרא לו שמעון. בקול רק אמרה "לא יודעת".
בפקק בכפר שמאי, הבינו שהם לא הגאונים היחידים בארץ. עוד מאות רכבים חיכו בתור לחניון העמוס, בדרך לעלייה להר. "שאטל" מיוחד הציע את שירותיו מהחניון להר, אך הם בחרו ללכת ברגל, באותה דרך המעלה מירונה את מאות האלפים רגלית, בעוד יומיים.
בדרכם חזור, מחסומי הלחץ כבר עמדו ערוכים בכביש הגישה, חוסמים כל רכב מלבוא, אך לא את הרכב הרחב שגלש כעת פנימה.
"זה הרב אברהם!" התרגש בנצי לראות את היושב לצד הנהג. הביטה גם היא. הרב אברהם נופף בידיו במחאה אל הנהג.
הנהג פתח את החלון ואמר לשוטר: "הרב מבקש לרדת כאן ולעלות ברגל, כמו כולם".
"בכבוד!" השוטר הזיז את המחסום ברוב עסק, ועד שהספיקו לחשוב כבר עמד הרב אברהם מולם במלוא כבודו.
"הזדמנות משמיים, בואי!" פסע בנצי צעד גדול קדימה והיא אחריו, בספק.
"כבוד הרב, ברכה. אנחנו רצינו לבקש ברכה לילדים... זרעא חייא וקיימא".
הרב הרים את עיניו הטובות, מנוסות.
"והרבנית?" שאל רכות.
"אה... אני". הסתחררה פתאום. "כבוד הרב, אני לא מצליחה לבכות. כבר שנה שלמה". קולה נסדק. אף דמעה לא הופיעה.
"מה?!" בנצי הביט בה בהלם. זה מה שהיא מבקשת מהרב? בכזו עת רצון, כאן במירון, כשחסכו את כל התור?
הרב לא חשב כמוהו. הוא הנהן בראשו בהבנה.
"דמעות, הן סליחה". טפטף צרי בקול מדוד. "כשאנו בוכים, מזילים דמעה, אנו מכינים את הקרקע להתפייסות. שוטפים, גורפים את השלילי החוצה, ומתפייסים, מוחלים. אפילו דמעות של רחמים עצמיים הן כאלו. אנו סולחים לעצמנו על הנחיתות שלנו, בדרך להשלמה, לפיוס ולסליחה".
"ולפעמים", הרב הנמיך את קולו, "לפעמים אנחנו לא יכולים לסלוח".
"לא יכולים?!" בנצי.
"לא מסוגלים", אמר הרב בקול יציב. "וגם לא מוכרחים. לא חייבים".
"לסלוח למי?" נחרד בנצי.
"לא חייב להיות "מי" דווקא". אמר הרב. "המציאות הזו, המהות הזו, יש לה ישות משל עצמה. היא מספיק כבדה. ואם היא נופלת עלינו, היא מכאיבה".
"ברכה והצלחה בכל משאלות לבבכם".
<<<
התיישבה ברכב, מניחה את ראשה על הדשבורד כמו היה כותל או ציון. לא התפרקה, לא בכתה.
היא עדיין לא יכולה לסלוח על "זה". אבל אולי, אולי היא כבר כן יכולה לסלוח לעצמה על חוסר הדמעות.
דמעה אחת, ראשונית, בראשיתית, התגלגלה על תא הכפפות.
בבקשה קח את שלי.
