הנושאים החמים
הנושאים החמים
לא. זה לא הגיוני.
לא האמנתי שזה יקרה. לא האמנתי.
סלידה עמוקה מלאה אותי פתאום.
כן, אמרו לי, אבל.. בכל זאת לא האמנתי. לא האמנתי שהיא - הטובה, המרצה, הצדקנית, המתנשאת, לא האמנתי שגם היא תבוא. מתקפדת אל תוך עצמה, פוסעת בצעדים חתוליים ובעיניה פחד ממבט אחד כזה, כמו שלי.
מבט כזה, שמגיע לה.
בכנות מגיע לה, מגיע לה על כל אותן נעיצות עיניים שלה, נעיצות שדקרו בבשר החי, והכאיבו כל כך.
והיא אפילו לא ידעה. כי בעיניים שלה, שהפחד שותת בהן עכשיו, בעיניים האלו יש עכשיו הערצה, לי.
על הפחד שאין לי, על הריק שיש בי.
ושעה שהן היו נעוצות בי, בפעמים האחרות האלו, הן לא ידעו עד כמה הן שורפות, מלבות את אבק השריפה.
ושעה שהן היו נעוצות בי בתוכחה, תוכחתן הייתה אחת: מדוע אינך מוכחת.
ולא ידעה היא עד כמה נוכחת התוכחה. וכמה מוכיחה לי את מה שלא רציתי לחשוב על עצמי.
אפס מאופס.
בגלל המבטים ההם מגיע לה המבט הזה, שהיא רועדת ממנו.
אבל בגלל המבט הנוכחי, המעריץ, אני מסבה את פני,
אל החלון.
וטיפה אחת, תמצית דם ליבי, גלשה עליו פתאום.
לא ידעתי שהדם שלי שקוף.
גם הוא.
*****
חבל שהיא באה. באמת חבל, ועוד יותר חבל שלא אני הגבאית פה.
דווקא לידי.
אוף. לא חשבתי שפה היא תתפלל.
היא מחייכת אלי חיוך רועד, ובחילה עולה בי. עוד רגע תתנדנד פה בצדקנות כמו תמיד, וקו אווירי יחבר בינה לכיסא הכבוד.
טוב די, לא אכפת לי, לא שהיא תפריע לי להתכוון או משהו, אני פה נטו כי אני לא יכולה לא להגיע. לא יכולה לעשות את זה לאמא. עדיין לא. אבל יודעת טוב מאד מי אני, ומה אני, ואיפה, ומה מגיע. לא כמוה.
ובכל זאת.. שלש שעות להתבונן בצביעות הזאת?
ר' שלוימע מתחיל.
"הנני העני ממעש...."
וואו זה היה מהיר.
בבת אחת הכתפיים שלה רועדות והיא מתייפחת אל תוך הסידור, בקול, לידי.
די די די!!!!! את חושבת שאני לא זוכרת מה שהיה?? שאני לא זוכרת שהיית שם לפני שבוע???
שאני לא זוכרת שעמדת שם?? שהיית עם כולנו?? שנהנית??? צבועה, שקרנית, רמאית, חסרת כל...
אממ.
חסרת כל?
"הנני העני ממעש..."
רטט. זרם, דק.
מציצה רגע שוב בעיניה, קוראת שם את הגעש, את הבלבול, את המצוקה, את הכאב, את התהומות.
"הנני העני ממעש..."
גם ר' שלוימע, וגם היא.
וגם אני.
טומנת את ראשי בסידור.
כי תהילתך היא דווקא כשמאריך אתה את אפך לנו.
דלים וריקים.
שלך.
לא האמנתי שזה יקרה. לא האמנתי.
סלידה עמוקה מלאה אותי פתאום.
כן, אמרו לי, אבל.. בכל זאת לא האמנתי. לא האמנתי שהיא - הטובה, המרצה, הצדקנית, המתנשאת, לא האמנתי שגם היא תבוא. מתקפדת אל תוך עצמה, פוסעת בצעדים חתוליים ובעיניה פחד ממבט אחד כזה, כמו שלי.
מבט כזה, שמגיע לה.
בכנות מגיע לה, מגיע לה על כל אותן נעיצות עיניים שלה, נעיצות שדקרו בבשר החי, והכאיבו כל כך.
והיא אפילו לא ידעה. כי בעיניים שלה, שהפחד שותת בהן עכשיו, בעיניים האלו יש עכשיו הערצה, לי.
על הפחד שאין לי, על הריק שיש בי.
ושעה שהן היו נעוצות בי, בפעמים האחרות האלו, הן לא ידעו עד כמה הן שורפות, מלבות את אבק השריפה.
ושעה שהן היו נעוצות בי בתוכחה, תוכחתן הייתה אחת: מדוע אינך מוכחת.
ולא ידעה היא עד כמה נוכחת התוכחה. וכמה מוכיחה לי את מה שלא רציתי לחשוב על עצמי.
אפס מאופס.
בגלל המבטים ההם מגיע לה המבט הזה, שהיא רועדת ממנו.
אבל בגלל המבט הנוכחי, המעריץ, אני מסבה את פני,
אל החלון.
וטיפה אחת, תמצית דם ליבי, גלשה עליו פתאום.
לא ידעתי שהדם שלי שקוף.
גם הוא.
*****
חבל שהיא באה. באמת חבל, ועוד יותר חבל שלא אני הגבאית פה.
דווקא לידי.
אוף. לא חשבתי שפה היא תתפלל.
היא מחייכת אלי חיוך רועד, ובחילה עולה בי. עוד רגע תתנדנד פה בצדקנות כמו תמיד, וקו אווירי יחבר בינה לכיסא הכבוד.
טוב די, לא אכפת לי, לא שהיא תפריע לי להתכוון או משהו, אני פה נטו כי אני לא יכולה לא להגיע. לא יכולה לעשות את זה לאמא. עדיין לא. אבל יודעת טוב מאד מי אני, ומה אני, ואיפה, ומה מגיע. לא כמוה.
ובכל זאת.. שלש שעות להתבונן בצביעות הזאת?
ר' שלוימע מתחיל.
"הנני העני ממעש...."
וואו זה היה מהיר.
בבת אחת הכתפיים שלה רועדות והיא מתייפחת אל תוך הסידור, בקול, לידי.
די די די!!!!! את חושבת שאני לא זוכרת מה שהיה?? שאני לא זוכרת שהיית שם לפני שבוע???
שאני לא זוכרת שעמדת שם?? שהיית עם כולנו?? שנהנית??? צבועה, שקרנית, רמאית, חסרת כל...
אממ.
חסרת כל?
"הנני העני ממעש..."
רטט. זרם, דק.
מציצה רגע שוב בעיניה, קוראת שם את הגעש, את הבלבול, את המצוקה, את הכאב, את התהומות.
"הנני העני ממעש..."
גם ר' שלוימע, וגם היא.
וגם אני.
טומנת את ראשי בסידור.
כי תהילתך היא דווקא כשמאריך אתה את אפך לנו.
דלים וריקים.
שלך.
זה גם תלוי לאיזה גיל כותבים ולאיזו מטרה... אני בד"כ כותבת לסגנון אחר של ציבור ועם מטרה מוצהרת להעביר מסר שאסור לו לפספס גם את אלו החלשים יותר בהבנה... אבל פה באמת יכולתי להמשיך לזרום עם הכתיבה הראשונית שהיא מדברת ממקום שלא אומר- קרה אחת שתיים שלש. תודה רבה!
