הנושאים החמים
הנושאים החמים
ציטוט מיהודה גזבר, אני אוהב לקרוא אותו ואת הטיפים שלו מידי פעם, אחד מהם היה זה, וכאן חטפתי על כך לא מעט, אשמח לדעתכם בעניין.
מדי פעם אנשים שואלים אותי בתגובות, יהודה, תגיד, מה הקטע עם לכתוב ציטוטים בלי לשים מרכאות?
אני נוטה להתחמק מלענות לשאלה הזאת כי התשובה קצת טכנית ולא תביא לי לייקים וכי אני נוטה לשמור סודות לעצמי, אבל לפעמים מגיע יום בחייו של אדם שבו הוא לא יכול להתקדם בעבודה כי הוא מחכה למייל שאמור להגיע אליו ואין לו מה לעשות עד אז חוץ מלענות לשאלות בפייסבוק. אז זה אחד הרגעים האלה, והנה התשובה.
קודם כל, הקדמה על כל העניין הזה של ציטוטים:
בעיקרון אנחנו מכירים כל מיני דרכים להביא לידיעת הקורא מה הדמות שלנו אומרת או חושבת, ולדרכים האלה קוראים 'מבעים', כמו 'הבעה'. אנחנו מכירים מבע ישיר (עם מרכאות, למשל: ביאליק אמר "וואי, זה ...") ומבע עקיף (נניח: ביאליק אמר שהוא לא אהב את ....), ומבע משולב (שבו אנחנו משלבים את הדיבור הישיר והעקיף ומשחקים בין השפה של הדמות ובין השפה של הסופר), וזהו בערך, אלה שלש הדרכים המובילות.
עכשיו, לכל אחת מהדרכים האלה יש יתרונות וחסרונות.
היתרון הברור של מבע ישיר הוא שהקורא מרגיש שהוא בתוך הסיפור, כי הוא שומע ממש את מה שהדמויות האחרות שומעות, ושברור לקוראים מה הסופר אומר ומה הדמות אומרת והכל מסודר והגיוני וקריא,
והחסרונות הברורים הם שזה קוטע את הטקסט הרציף בציטוטים עד שכל הטקסט נראה כמו עוגה אנגלית עם שיבוצים של פלסטיק אדום, וגם שכל אדם מדבר אחרת ונורא קשה ליצור לכל דמות סגנון דיבור ייחודי, ובסוף כל הדמויות שלך מדברות באותו סגנון אז מה עשינו בזה.
היתרון הברור של מבע עקיף הוא שזה יוצר טקסט אחיד, בלי הבלחות של כל מיני סגנונות והסיפור נראה 'חלק', בסגנון אחיד, בלי להתחיל לייצר סגנון שונה לכל דמות. עוד יתרון זה שזה מאפשר עמימות וריבוי משמעויות, כי הקוראים לא ממש עדים להתרחשות אלא רק שומעים את זה מכלי שני, כלומר מאיתנו, הכותבים.
החסרונות הם בדיוק אלה, כלומר, שהקוראים מרגישים את הריחוק ואת זה שהם לא שם, כלומר, בסיפור. זה גם יוצר אוטומטית טון קצת מרוחק לסיפור, ויש קוראים שיחשבו שהטון הזה ציני או אירוני.
מבע משולב זו טכניקה למתקדמים שמשלבת בין הסגנון של הדמות ובין הסגנון של הסופר, כלומר שזה טקסט שנראה כמו הסגנון של הסופר ופתאום מתגנבת אליו מחשבה בסגנון של הדמות, או להפך. היתרונות הן שזה מגניב, ושזה מאפשר כמה משמעויות ומאפשר מספר לא מהימן (כלומר שאנחנו לא מאמינים למספר שהוא אומר את האמת או מספר את הסיפור כפי שהתרחש) וכל מיני כאלה. החסרונות הן שזה מערער את היציבות של הסגנון, ושרוב הקוראים לא שמים לב לזה, או שהם בכלל לא מבינים מה אנחנו רוצים מהם ולמה זה מגניב, ובעיקר שזה מעמיס מודעות על הסופר. זו באמת טכניקה קשה, כי לרגע אתה לא מרוכז וכבר אתה נשבה בסגנון של הדמות או בסגנון שלך והכל הולך לאיבוד ולא הרווחת כלום. עגנון השתמש בזה הרבה וגם ג'יימס ג'ויס ידוע במבע המשולב שלו, שתדעו.
עד כאן ההקדמה.
מה שאני עושה בכתיבה שלי זה לשחק על שלושתם. זה לא בדיוק מבע ישיר, כי אני לא נותן ציטוטים (לכן אין מרכאות!) אלא אומר, כאילו בסגנון שלי, מה הדמות אמרה. זה לא בדיוק מבע עקיף כי אני לא מתאר את הדברים שאמרה הדמות, אלא מגיש אותם, וזה לא בדיוק מבע משולב כי אני כן מצטט, בצורה כזו או אחרת, את הדברים של הדמות (אם כי מכל ההגדרות זו, כנראה, הכי קרובה), כלומר, הטקסט 'כאילו' מתיימר לתעד את הדיאלוג ולא רק לדבר אודותיו.
יש לצורת הכתיבה הזו מחירים (הנה כמה: זה קצת מבלבל לקרוא טקסט כזה, מאוד לא מסודר. המון קוראים הולכים לאיבוד, נוצר טקסט אירוני, זה מעמיס על הכותב, כל הדמויות מדברות אותו דבר), ויש יתרונות, ובסופו של דבר, כמו כל מה שקשור בסגנון, יש לנו ככותבים ארגז כלים ואנחנו בוחרים ממנו את מה שמתאים לסיפור, לדמויות ולמה שאנחנו רוצים להעביר לקוראים, אבל זה כבר נכנס לתחומים שאותם סופר אמור להשאיר לקוראים שלו.
זהו. שאלות?
מדי פעם אנשים שואלים אותי בתגובות, יהודה, תגיד, מה הקטע עם לכתוב ציטוטים בלי לשים מרכאות?
אני נוטה להתחמק מלענות לשאלה הזאת כי התשובה קצת טכנית ולא תביא לי לייקים וכי אני נוטה לשמור סודות לעצמי, אבל לפעמים מגיע יום בחייו של אדם שבו הוא לא יכול להתקדם בעבודה כי הוא מחכה למייל שאמור להגיע אליו ואין לו מה לעשות עד אז חוץ מלענות לשאלות בפייסבוק. אז זה אחד הרגעים האלה, והנה התשובה.
קודם כל, הקדמה על כל העניין הזה של ציטוטים:
בעיקרון אנחנו מכירים כל מיני דרכים להביא לידיעת הקורא מה הדמות שלנו אומרת או חושבת, ולדרכים האלה קוראים 'מבעים', כמו 'הבעה'. אנחנו מכירים מבע ישיר (עם מרכאות, למשל: ביאליק אמר "וואי, זה ...") ומבע עקיף (נניח: ביאליק אמר שהוא לא אהב את ....), ומבע משולב (שבו אנחנו משלבים את הדיבור הישיר והעקיף ומשחקים בין השפה של הדמות ובין השפה של הסופר), וזהו בערך, אלה שלש הדרכים המובילות.
עכשיו, לכל אחת מהדרכים האלה יש יתרונות וחסרונות.
היתרון הברור של מבע ישיר הוא שהקורא מרגיש שהוא בתוך הסיפור, כי הוא שומע ממש את מה שהדמויות האחרות שומעות, ושברור לקוראים מה הסופר אומר ומה הדמות אומרת והכל מסודר והגיוני וקריא,
והחסרונות הברורים הם שזה קוטע את הטקסט הרציף בציטוטים עד שכל הטקסט נראה כמו עוגה אנגלית עם שיבוצים של פלסטיק אדום, וגם שכל אדם מדבר אחרת ונורא קשה ליצור לכל דמות סגנון דיבור ייחודי, ובסוף כל הדמויות שלך מדברות באותו סגנון אז מה עשינו בזה.
היתרון הברור של מבע עקיף הוא שזה יוצר טקסט אחיד, בלי הבלחות של כל מיני סגנונות והסיפור נראה 'חלק', בסגנון אחיד, בלי להתחיל לייצר סגנון שונה לכל דמות. עוד יתרון זה שזה מאפשר עמימות וריבוי משמעויות, כי הקוראים לא ממש עדים להתרחשות אלא רק שומעים את זה מכלי שני, כלומר מאיתנו, הכותבים.
החסרונות הם בדיוק אלה, כלומר, שהקוראים מרגישים את הריחוק ואת זה שהם לא שם, כלומר, בסיפור. זה גם יוצר אוטומטית טון קצת מרוחק לסיפור, ויש קוראים שיחשבו שהטון הזה ציני או אירוני.
מבע משולב זו טכניקה למתקדמים שמשלבת בין הסגנון של הדמות ובין הסגנון של הסופר, כלומר שזה טקסט שנראה כמו הסגנון של הסופר ופתאום מתגנבת אליו מחשבה בסגנון של הדמות, או להפך. היתרונות הן שזה מגניב, ושזה מאפשר כמה משמעויות ומאפשר מספר לא מהימן (כלומר שאנחנו לא מאמינים למספר שהוא אומר את האמת או מספר את הסיפור כפי שהתרחש) וכל מיני כאלה. החסרונות הן שזה מערער את היציבות של הסגנון, ושרוב הקוראים לא שמים לב לזה, או שהם בכלל לא מבינים מה אנחנו רוצים מהם ולמה זה מגניב, ובעיקר שזה מעמיס מודעות על הסופר. זו באמת טכניקה קשה, כי לרגע אתה לא מרוכז וכבר אתה נשבה בסגנון של הדמות או בסגנון שלך והכל הולך לאיבוד ולא הרווחת כלום. עגנון השתמש בזה הרבה וגם ג'יימס ג'ויס ידוע במבע המשולב שלו, שתדעו.
עד כאן ההקדמה.
מה שאני עושה בכתיבה שלי זה לשחק על שלושתם. זה לא בדיוק מבע ישיר, כי אני לא נותן ציטוטים (לכן אין מרכאות!) אלא אומר, כאילו בסגנון שלי, מה הדמות אמרה. זה לא בדיוק מבע עקיף כי אני לא מתאר את הדברים שאמרה הדמות, אלא מגיש אותם, וזה לא בדיוק מבע משולב כי אני כן מצטט, בצורה כזו או אחרת, את הדברים של הדמות (אם כי מכל ההגדרות זו, כנראה, הכי קרובה), כלומר, הטקסט 'כאילו' מתיימר לתעד את הדיאלוג ולא רק לדבר אודותיו.
יש לצורת הכתיבה הזו מחירים (הנה כמה: זה קצת מבלבל לקרוא טקסט כזה, מאוד לא מסודר. המון קוראים הולכים לאיבוד, נוצר טקסט אירוני, זה מעמיס על הכותב, כל הדמויות מדברות אותו דבר), ויש יתרונות, ובסופו של דבר, כמו כל מה שקשור בסגנון, יש לנו ככותבים ארגז כלים ואנחנו בוחרים ממנו את מה שמתאים לסיפור, לדמויות ולמה שאנחנו רוצים להעביר לקוראים, אבל זה כבר נכנס לתחומים שאותם סופר אמור להשאיר לקוראים שלו.
זהו. שאלות?
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
