[גם] לפרשיות ניצבים וילך [גם] לראש השנה [גם] לפרשת האזינו ושבת תשובה

[בעיקר להודות]

קריאה מהנה
הכל בהודעה אחת שלא יהיה צורך לעבור הודעות, אלא רק עם החץ או העכבר למעלה ולמטה

לפרשיות ניצבים וילך וסליחות

שבת זו היא האחרונה בשנה, וצריך לזכור מיכך ביום שישי בהכנות, וראוי להכניס שבת זו יותר מוקדם, וידוע מצדיקים שמי שמקבל שבת בעוה"ז מוקדם זוכה לקבל שבת מוקדם גם בעוה"ב, ושבת זו כוללת כל שבתות השנה, והיא בימי רצון, וכולה רצון כי נכללים בה הרבה שעות רצון. שנזכה להרגיש בה ולנצלה כראוי.



בזֶמֶר "מה ידידות", כתוב "בכן נרוץ לקראתך", "בכן=72", כלומר שב3 הימים שהם רביעי חמישי שישי שהם ההכנה לשבת, ב-72 שעות שלהם נרוץ לקראתך - לקראת שבת. [על-פי הזמירות בליל שבת בעדוֹת אשכנז]. Dאוספים זכויות והכנה לשבת לקבלה מוקדם זו זכות גדולה.



"ושַׁבְתָּ עד ה' אלוקיך", וְשַׁבְתָּ בשינוי ניקוד וְשַׁבָּת, להתחזק עד ה' בשבת האחרונה של השנה הכוללת כל השבתות.



אמר הישמח ישראל מאלכנסדר זי"ע: כמו להרים מַטֶה(מקל) מספיק לאחוז בקצהו - כן בשבת האחרונה בשנה אפשר לתקן בה את שאר השבתות.



*[כתוב בקיצור שולחן ערוך בסימן רע"ה בדיני הדלקת נרות שבת לומר אחרי ההדלקה מפטיר של יום ראשון של ראש השנה. וזה בדוּק]



בזוהר הק' שהתפילה מתקבלת בשבת כמו בעשרת ימי תשובה, אמר רבי שלמה מזוועהיל זי"ע למשמשו ש"כל פרק תהילים בשבת הוא כמו 500 פרקי תהילים בימי השבוע", וכן "כל דף גמרא בשבת הוא כמו 500 דפים בימי השבוע", וכך כתוב גם בספר ה"בן איש חי" זי"ע.



אמר דרשן באלול תשפא בהכנה לחגים: "היום כג אלול שבוע לפני החג..., אבל זיכרו טוב שאנחנו חודש לפני כ"ג תשרי, חודש לפני שנגמרים התאריכים המיוחדים.... (שמחת תורה חל ב-כב תשרי)

מה ה' אלוקיך שואל מעימך, מ-ט"ו אב עד א תשרי הם 45 ימים כמספר המילה מה, וידוע שהמילה בראשית נאמרה ביום כה אלול, ומ-ט"ו אב עד כ"ה אלול הם 40 ימים של יצירת הוולד, המילה אלול בגימטריא 67 המילה חיים בגימטריא 68 וגם המילה לולב בגימטריא 68, כלומר להתכונן טוב באלול ואז מבקשים חיים בתשרי ובהמשך תשרי לקראת 10 ימים אחרונים של תשרי ממשיכים לבקש עם הלולב. [מיכאל לסרי]



[במוצ"ש יאמרו בעדות אשכנז בסליחות בפיזמון במוצאי מנוחה: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה",] ולכל השנה בעניין השמיעה יש להוסיף גם לשמוע אל הדקויות היוצאות ממנה, לשמוע אל נקודות האור שיש בה, לשמוע את מהותה ואת המעלות, ויש לנהוג כך בבין אדם לחבירו בכל דבר להקשיב לו ולהיות עימו בזמן השיחה. ה"לב שמחה" מגור זי"ע היה אמר "למה אומרים סליחות במוצ"ש הרי השבת מחלה בין אדם למקום אלא עיקר הסליחות הם בין אדם לחבירו.



יום שנ כ"ז אלול שהיה בבריאת העולם יום שלישי - נאמר בו פעמיים "כי טוב".



יש פסוק המתחיל "את" ה' אלוקיך תירא וגו', [דברים פרק י פסוק כ]. את אלול תשרי, שבחודשיים אלו עובדים חזק את השי"ת ונדבקים בו היטב.



מֶשָׁלִים לחודש אלול, מצלמות ברחוב, בחודש אלול אפשר להיזהר. במזגנים יש מכשיר מטבעות ובסיום השירות הוא מצפצף רמז לשופר בחודש אלול לפני סיום השנה.



כי בשמחה תצאו השמחה בכל הטוב אשר נתן ה' היא עצמה הכנה לראש השנה, שבסוף השנה צריך להודות להשי"ת על כל הטובות שעשה עמו בכל השנה שעברה, וכתי' כי בשמחה תצאו הרמז שצריכים לצאת מהשנה מתוך שמחה, להיות שמח ומרוצה ולהודות על כל מה שהי' בשנה היוצאת, וזהו שנרמז חודש אלול במזמור לתודה וגו', שהוא זמן הודאה על העבר, ושם כתי' עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה וגו' בואו שעריו בתודה וגו', שעוד לפניו, קודם ר"ה, צריכים להקדים לעבוד את ה' בשמחה. וזה עיקר ההכנה לקבלת עול מלכות שמים בשלימות בראש השנה, ואחר כך בראש השנה כאשר ע"י השופר כבפנים דמי (ר"ה כו.) מתקיים בואו שעריו בתודה וגו', ומזה נמשך כח והשפעה לכל השנה כולה, והלא עושים סימנים בראש השנה כדאי' (הוריות יב.) השתא דאמרת סימנא מילתא היא לעולם יהא רגיל למיחזי בריש שתא וכו', ובודאי כאשר איש ישראל נכנס לראש השנה מתוך שמחה הרי זה סימן והכנה לכל השנה. (כי תבא תשע"ה)



למה בסליחות בפעם הראשונה אומרים א'ל ארך אפים, ורק אח"כ מתחילים א'ל מלך יושב על כסא רחמים, כי בפעם הראשונה עוד לא גרמנו לרחמים כי לא אמרנו עוד 13 מידות של רחמים. [מאמר זה מתאים לסליחות של "במוצאי מנוחה", ולא לשאר הימים שלפני ר"ה, כי בשאר הימים שלפני ר"ה בחלק מהקהילות מדלגים על אא"א הראשון וישר אומרים "סלח נא לעוון העם הזה" ועוברים לסליחה הראשונה]



מגיד המישרים הרב חיים זאיד שליט"א סיפר: "זכיתי להתפלל שחרית בראש חודש אלול, בביתו של מרן הרב חיים קנייבסקי שליט"א. ומה אומר לכם?!... לא בכל יום רואים שמחה וצהלה שכזו על פניו של מרן גדול הדור, ממש מצב רוח מרומם. לא העזתי לשאול לפשר הדבר, עד שלאחר כמה רגעים ניגש אל מרן, יהודי יקר בשם 'הרב יהודה פוזן' ששהה במקום והרגיש גם הוא בשמחה הגדולה שהיתה אצל של גדול הדור, ושאלו: "כבוד הרב, מה קרה? על מה השמחה הגדולה היום?!"... חייך הרב קנייבסקי ואמר לו: "מה אתה לא יודע!?... חודש אלול 'אִיזְקוּמֶעְן' (באידיש) – חודש אלול הגיע". רבותיי, ימי אלול הם הימים המאושרים ביותר בשנה, הם הימים בהם אפשר להגיע לקרבה עצומה לה' יותר מכל השנה, ואפשר לקבל השפעות ומתנות גדולות לכל השנה כולה. כל שעלינו לעשות הוא רק לנצל את הימים הללו ולהתרומם!". מספרים כי כאשר הגיע ראש חודש אלול, היה פותח ר' יצחק בְּלַאְזֶר זצ"ל את ארון הקודש ואומר בשמחה: "רבונו של עולם, תודה רבה לך בורא עולם על המתנה הנפלאה הזו של חודש אלול – אין בעולם מתנה כזו, חודש שלם שאתה קרוב אלינו ורוצה בקרבתנו, על מנת להשפיע עלינו שפע טובות ושמחות לכל השנה". "לכן ידע לו האדם", היה רגיל לומר מגיד המישרים ר' שלום שבדרון זצ"ל, "כי אין אושר ושמחה כימים נפלאים אלו, אלא שמצד שני כמה גדולה התביעה על אדם המבזבז ימים אלו, ולא מנסה להתקרב לה' ולשפר את מעשיו", ואז המשיך הרב שבדרון ואמר: "בואו ואספר לכם מעשה שהיה: היה זה לפני שנים רבות באמריקה. משפחה טובה וחשובה זכתה בשעה טובה לחתן את בנה הגדול. ההתרגשות היתה גדולה, ובפרט כשהודיע הבן כי עובר הוא להתגורר עם אשתו החדשה בארץ הקודש. במשך מספר שנים לא התראה הבן עם הוריו, משום שבאותם ימים הנסיעה היתה כרוכה בהוצאה כספית גדולה, ומצבם הכלכלי של ההורים לא איפשר להם זאת. בינתיים, עברו להם השנים והבן זכה שנולדו לו בנים ובנות והקים משפחה לתפארת. האב, שהגיע כבר לגיל זקנה, החליט כי חייב הוא לבוא ולראות את משפחתו ונכדיו, אותם לא ראה מעולם. הוא נטל את הקולמוס וכתב לבנו ברגש: "בני יקירי, אנחנו כבר לא צעירים, ונפשנו יוצאת מגעגועים אליך. שנים רבות שאנו רוצים לראותך ואת משפחתך, הלא הם נכדינו. על כן, בני מחמדי, הגיעה העת שנתראה, ואם לא עכשיו – מי יודע אם עוד נזכה לכך. ומכיוון שאתה טרוד לפרנסתך, אני מוכן להגיע אליך, לארץ ישראל". המכתב הגיע אל הבן, אשר השיב בשמחה כי הוא מצפה למפגש ולבואו של אביו היקר, ומועד הנסיעה נקבע לעוד חודש. לבינתיים, הרבה האב לפקוד את החנויות השונות בעירו, ורכש כל מיני חפצים נאים, ממתקים ומשחקים, אותם יביא לבנו ונכדיו כשיגיע אל ארץ הקודש. בכל לילה, לפני שעלה על יצועו, היה משוחח עם אשתו על המפגש המיוחל, מפרט באוזניה את המתנות שרכש היום, וציין למי מיועדת כל מתנה... יום לפני הנסיעה ארז האיש שתי מזוודות: באחת הניח את חפציו, ובשנייה ארז את המתנות הרבות שרכש. באותו לילה הוא לא הצליח לעצום עין מרוב התרגשות. מיד עם שחר, אחר התפילה, שם פעמיו אל הנמל, משם יפליג אל בית בנו שמעבר לים. הנסיעה ארכה כמה שבועות, כשבדרך הוא חולק עם הנוסעים את התרגשותו לקראת המפגש המיוחד עם בנו, כלתו ונכדיו. הוא סיפר להם על נכדיו, פירט את שמותיהם, גילם והמתנות הרבות שקנה להם. בלילה, כשהיה עולה על יצועו באוניה, היה מדמיין את ההתרגשות שתהיה לבנו ונכדיו מהמפגש ואת קבלת הפנים שיעשו לו ברציף הנמל. לבו פעם בחזקה מרוב התרגשות והוא ציפה בקוצר רוח למעמד. והנה סוף סוף הגיעה האוניה לארץ ישראל ועגנה בנמל. ירד האב מן האוניה נרגש, בקושי רב נשא את שתי מזוודותיו הכבדות, צפה לפגוש בנמל את בנו יקירו ונכדיו, אלא שלאכזבתו אף אחד מהם לא נכח במקום. לא היה לו הסבר לכך, אך אחר מחשבה שיער כי שמא מרוב התרגשותם הם עסוקים בהכנות בבית לקראת בואו. הוא גרר את המזוודות בכבדות ונאלץ לעשות לבדו את דרכו לבית בנו. מקום מגוריו וכתובתו היו רשומים בפנקסו, והוא שכר מונית שתיקח אותו עד לבית בנו. כל הדרך גאו רגשותיו. הוא הרהר בלבו כיצד תיראה קבלת הפנים בבית בנו. "הם ודאי תלו על דלת הכניסה שלטי 'ברוך הבא' ססגוניים לכבוד בואי... עוגה גדולה מונחת בשולחן ושרשראות צבעוניות רבות תלויות בקירות... כמה אני רוצה לראות את נכדיי בפעם הראשונה... אני אנשק ואחבק אותם ללא סוף, ואשמע בפעם הראשונה את המילים "סבא, סבא". המונית הגיעה אל היעד, כשהסב משלם לנהג ופונה אל דלת בית בנו. היתה זו שעת בוקר מוקדמת מאד. האב נעמד מול דלת הבית, אך לתדהמתו הוא לא ראה שום שלט או סימן לקבלת פניו. "מה קורה כאן?", נפלו פניו, והוא החל לחשוש שמא קרה דבר לאחד מבני הבית ולכן לא היו הם פנויים לקבל את פניו. הוא התגבר על אותה הרגשה ודפק בדלת בהתרגשות רבה... האב דפק על הדלת בהתרגשות רבה. לבו פועם בחזקה - עוד רגע יפגוש בבני משפחתו היקרים, ואז יבין מדוע לא קיבלו את פניו. הוא דפק על הדלת בעדינות, אך אין קול ואין עונה. הוא ניסה לדפוק בעוצמה כניסיון אחרון, והנה לפתע, מישהו ניגש אל הדלת לפתוח לו. הדלת נפתחה - ומי בפתח?... הבן היקר, בכבודו ובעצמו, אלא שלמרבה התדהמה היה הבן לבוש בגדי שינה, עיניו עצומות למחצה, ונראה כי הוא התעורר מהשינה. הוא הביט אביו בעיניים עצומות ואמר: "אה, זה אתה?… מדוע בשעה כזו מוקדמת? אני מצטער, אך כל בני הבית ישנים, אני לא רוצה להפריע להם… ברחוב הסמוך יש מלון קטן, תוכל לשהות שם בינתיים". האב לא ידע את נפשו מרוב צער והלם. בחלומות הגרועים ביותר הוא לא העלה בדעתו שזו תהיה קבלת הפנים של בנו. הוא מנסה ניסיון אחרון: "בבקשה, תן לי להיכנס לרגע, אני רוצה לחבק אותך... אני רוצה להניח את המזוודות, הן כבדות". אך הבן בשלו: "זה לא הזמן... לך למלון וניפגש בצהריים". האב, שבור ומרוסק סחב את רגליו אל המלון, התיישב בחדרו ופרץ בבכי מר. נפשו סוערת. הוא הזמין מיד נסיעה חזרה באוניה הראשונה שיוצאת לאמריקה, על מנת לשוב אל ביתו. לבינתיים הגיעה שעת צהריים. הבן שסיים את עיסוקיו החליט ללכת למלון ולברר מה שלום אביו. הוא ניגש אל פקיד הקבלה ושאל אותו על האורח מאמריקה. הפקיד השיב לו: "אכן היה כאן יהודי מבוגר מאמריקה, הוא שהה במלון שעה-שעתיים ועזב. בקושי גרר את שתי המזוודות שלו ואמר כי הוא חוזר לאמריקה". עצר ר' שלום שבדרון את דרשתו וזעק מליבו הרותח: "רבותיי, קול דודי דופק!, הקב"ה דופק על מפתחי הלב, 'פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי". אלול הגיע והקב"ה מבקש מכל יהודי: "תפתח לי". בורא עולם מגיע עם מזוודה מלאה מתנות. ועוד אילו מתנות: אריכות ימים, בריאות, פרנסה, נחת מהילדים, שידוכים טובים. הכל! הוא מלא אהבה אלינו – "אני לדודי ודודי לי". הוא פונה אלינו בכינויי חיבה – "אחותי רעיתי יונתי תמתי". איזו אהבה, איזו התרפקות! הוא מבקש מאתנו: 'אנא, בבקשה פתחו את השער, תנו לי להיכנס'... ומה אנחנו משיבים?... "פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם"... אוי, ממש כמו אותו בן!, אנחנו עסוקים, עייפים, אין לנו כח להשתנות, אין לנו כח להגיע בזמן לתפילה, אין לי חשק עכשיו להשתפר אל בן הזוג שלי, להקפיד במצוות, לשמור על העיניים, הדיבור ושמיעת האוזניים. לא כעת, אחר כך, אני עייף... נכון, תפילת שחרית היא בשעה שבע, אבל קשה לי לדייק. מה יקרה אם אאחר קצת? לא יקרה שום דבר... איי רבותיי, ובינתיים אלול עובר, מגיע ראש השנה, יום כיפור. ואחרי זה ח"ו מגיעים בעיות, קשיים, ייסורים וצרות רח"ל, ואז פתאום נזכרים בבורא עולם. אלא שאז זה כבר מאוחר מידי – "דודי חמק עבר", הוא כבר הלך עם כל המזוודות וחזר למקומו. ואז שהאדם סובל ומבין שכעת הוא לבד, הוא מתחיל לצעוק ולהתחנן: "אני רוצה את הקב"ה, אני צריך אותו, צריך ישועות ורפואות, צריך רחמים", אלא שאז אומר הפסוק - "ביקשתיו ולא מצאתיו… קראתיו ולא ענני". הוא היה – ואיננו. החמצנו את ההזדמנות. חודש שלם הקב"ה היה כאן עם מזוודה של מתנות. חודש שלם שהוא התגעגע אלינו ורצה בקרבה שלנו. הוא בא אלינו כדי לתת. הוא כ"כ רצה להעניק לנו, לתת עוד ועוד. לתת לנו זיווגים, פרי בטן, פרנסה בשפע ובריווח, בריאות איתנה, נחת מהמשפחה והילדים, ומה הוא בסך הכל ביקש?... אנא מכם, רק תפתחו לי את הדלת. בעצם לא צריך לפתוח את כל הדלת, מספיק לי פתח קטן, חרך. אני כבר אמצא דרך להיכנס, ובלבד שתעשה משהו: תתחזק בלימוד 2 הלכות לשון הרע, תשתדל שעה ביום לקבוע עיתים לתורה, תתחזק באמירת ''אשר יצר', אבל תפתח לי פתח בימים הקדושים והנעלים הללו, אל תזרוק אותי מהבית שלך ותאמר לי ללכת לשהות במלון שליד, כי אז זה יהיה כבר מאוחר ואני אעזוב ואלך עם כל המתנות הגדולות שרציתי לתת לך", חתם הרב שבדרון את הדרשה. רבותיי, הזמן אוזל והקב"ה נמצא פה וממתין – אל תפספסו את ההזדמנות, אלא "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב", ובכך ב"ה נזכה לשנה טובה ומאושרת, שנה של ישועות והשפעות!. 'רבונו של עולם, תודה רבה לך בורא עולם על המתנה הנפלאה הזו של חודש אלול – אין בעולם מתנה כזו, חודש שלם שאתה קרוב אלינו ורוצה בקרבתנו, על מנת להשפיע עלינו שפע טובות ושמחות לכל השנה'... על כן בר"ח אלול היה מרן הרב קנייבסקי שמח ואומר: "חודש אלול הגיע – איזו שמחה".



ראה אנוכי נותן לפניכם היום, מסביר הרב בידרמן בשם צדיקים, לפניכם היום, לפני כם, לפני מ הימים שמ-ל' אב עד י' תשרי, ו-כ' הימים שמ-א' תשרי עד כ' תשרי, ובאמצע יש את ראש השנה שנדרש עליו "היום", ראה אנוכי נותן לפני את חודש אלול לעבודה טובה.



10 מעלות בחודש אלול: [ר' מיכאל לסרי]

1 מי שנפטר, אחרי 12 חודשים מתחילים מעט לשכוח ממנו, אבל אם אחרי הפטירה נעשתה החייאה והצליחה, זוכרים אותו היטב, הס"מ רצה בחודש תשרי להגיד "שכחו מימך והיו רדומים עד עכשיו, ולכן מגיע השופר וחודש אלול עם סליחות לעורר אותנו ואז הס"מ זוכר היטב את ההתעוררות ונעלם ב-א' תשרי.

2 כמו בחברת החשמל ששולחים התראה לפני ניתוק, כך לנו שולחים התראה חודש אלול לפני ההחלטות בתשרי. (בהלצה: ילד אמר לאביו הקמצן אני פוחד מהחושך, הגיב לו האב כשגיע החשבון חשמל אתה תפחד מהאור...)

3 לפני שמקבלים מחדש צריכים להכין כלי לקבל את החדש, ולכן חודש אלול הוא הכנה וניקוי לקראת השנה החדשה. [וידוע מה"פני מנחם" מגור זי"ע מהמקובלים ש"אם אין כלי לקבל השפעה - זה השחתה]

4 חודש אלול הוא חודש 6 מניסן, ו6 הוא מידת היסוד, ומי שטרך בערב שבת שהוא יום שישי, יאכל בשבת שהיא יום שביעי, כך מי שטרח בחודש 6 אלול, יאכל בתשרי שהוא חודש שביעי.

5 כוח המעשה, יש 5 כוחות, הראיה השמיעה, האכילה, המישוש, הריח, צריך לעשות בהם הרבה מעשים טובים וממילא הכל מצטבר והכל הולך אחר החיתום שהוא החודש האחרון בשנה והוא משלים את כל השנה לטובה ומשפיע לשנה הבאה לטובה.

6 השופר בתורה נכתב שֹׁפר ללא ו, לשון שַׁפֵּר, לשפר את המעשים, והאותיות לפני שפר הם עקר, שהשופר ע"י התקיעה עוקר את הלא טוב ומעורר את הטוב , והאדם ע"י עקירת הלא טוב והעוררות הטוב ועשייתו מביא על עצמו שנה טובה.

7 בחודש אלול עדיין המלך בשדה, [מ-יז תמוז עד י תשרי,] ולכן המלך לידך ואפשר לבקש. [וכן כתוב בתחילת הדברים של ראש השנה]

8 אלול בגימטריא 67, חכם בגימטריא 68 והרמז, באלול שהוא 67 מבין החכם שהוא יותר מבין, ו-בינה בגימטריא 67.

9 אני לדודי ודודי לי, 4 י הם מ=40, ולכן כבר בתחילת אלול מרמזים לך על י' תשרי, להכין את השנה היטב ב40 ימים.

10 ויש תקוה לאחריתך, הן גאלתי אתכם אחרית כראשית, והאחרית והראשית הם מחוברים כי כט אלול ו-א תשרי מתחברים מיד וההתעוררות ממשיכה מהשנה שמסיימת לשנה שמתחילה. ואם באחרית [בסוף] הצלחת, ו"אחרית"=619, וחסר 1 ל"כתר"=620, ואז אחרי האחרית שהיתה מנוצלת היטב לעבודת ה' אפשרי להכתיר את המלך.



*כמו שה"מֹחַ" אחראי על כל הגוף, כן ה-מ"ח שעות של 2 ימי ר"ה הם אחראים על כל ימות השנה, לפי דברי הכלי יקר על הפסוק "חם ליבי בקריבי", חם=48.



רמז ברור לעזרה בעשיית תשובה: אתם נציבים היום, וברש"י הרבה הכעסתם ולא עשה בכם כלייה, הקב"ה מחכה לתשובה, ובתפילות ימים הנוראים: "ואם ישוב מיד תקבלו".



אתם ניצבים, קשר בין 3 החודשים אלול תשרי מר-חשון ר"ת אתם.

כ"ה אלול - תאריך בריאת העולם. א' תשרי - תאריך בריאת האדם.

החיוב של הגדולים להתמסר אל הקטנים: כתוב בספר בית ישראל [גור], מחוטב עציך עד שואב מימיך, זה יסוד גדול בעבודת ה' שהגדולים יותר עוסקים עם הקטנים יותר, ואמרו בשם הבעש"ט ה' צלך, כי כמו שהאדם מתנהג בעולם הזה כן מתנהגים מן השמים עמו, כאשר האדם מנמיך עצמו לחבירו, הוא מוסר מעצמו לזולתו, כאשר הגדול יותר פועל עם הקטן ממנו, הן בגשמיות הן ברוחניות, כך נותנים לו מן השמים, כאשר הגדול יותר עוסק עם הקטן ממנו הן בגשמיות הן ברוחניות הרי זה לימוד זכות לראש השנה. וכתוב בספר אמרי אמת [גור] כי השי"ת נתן טבע בישראל, שאם יש לו לאדם בן חלש הרי הוא מתמסר אליו יותר מאשר עם שאר הבנים, היום עקבתא דמשיחא דורות חלשים, ומבקשים מהשי"ת שיתמסר יותר עמנו, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, עד כדי כך, השי"ת מדבק עצמו עם בני ישראל, וממילא חיים כולכם היום, היום זהו ראש השנה כמ"ש בזוה"ק, ומבקשין בראש השנה על החיים. (פורסם בתשנ"ט).



ידוע במדרש משה רבינו אמר אעברה נא, ענה לו השי"ת "אם אעברה בטל סלח נא", ענה משה מוטב לא אעבור וימחלו לעם ישראל, מי שאומר בתחילת אלול אעברה נא, שיעברו כבר ה-נ"א הימים מא' אלול עד שמחת תורה, אז בטל סלח נא, ואבל תבקש סליחה בימים אלול, ואם תבקש סלח נא, נא ימים, אז אל תאמר אעברה נא.



(רמז: ניצבים 30 פסוקים - ל' אב-כ"ט אלול. וילך 40 פסוקים - ל' אב-י' תשרי. האזינו 52 פסוקים - ל' אב-כ"ב תשרי. 3 זמנים לחזרה בתשובה בימים הטובים.)

רמז: ניצבים היום כולכם ר"ת הנך, הנך יפה רעייתי ומום אין בך, לפני החגים.



ניצבים היום כולכם ר"ת הִנֳך, הנך יפה רעיתי ומום אין בך, מתאים גם ליו"כ שבו נעשים נקיים.



אתם ניצבים היום, למה לא כלל עצמו עימם, אנחנו ניצבים היום, אלא דייק להם אתם ולא אני, וכאן רמז להם אתם בעלי תשובה אחרי המעשה הנורא בפרשת כי תשא, ואני לא הייתי שם ואתם יותר קרובים ממני, ולכן אתם ניצבים ולא כלל עצמו עימם.



"ביום ראש השנה עוברים כולם לפניו כבני מרון", כרועה המסמן על הכבשים דברים שונים, ואם רק היו יודעים מה סימן עליהם הרועה, מיד היו רצים לנהר ושוטפים את פרוותם מהצבע האדום, כך אם היה יודע היהודי מה מעלתו של ראש השנה, היה רץ אל ה' ונדבק בו, ובכך מבטל מעצמו כל דבר רע וזוכה בשנה טובה!



רב הורה ל2 תלמידיו לצאת ליַער ולחפש עלה יבש שאין בו צורך ולהביא לו, הלכו התלמידים אבל למזלם הלא טוב לא מצאו, כי כל עלה יבש שמצאו היה בו צורך באותו רגע, או שהמתין מישהו לַיִבּוּשׁ, חזרו לרבם והסביר להם "גם כשתרגישו יבשים דעו לכם, אתם עדיין בשימוש ואתם מעניינים מישהו, ולא להתייאש, כי גם היָבֵש מבוקש". [פנגר]

בספר "פניני קדם" החיד"א זי"ע בשם קדמון אחר זי"ע: הנסתרות ל-ה' אלוקינו, המצוות שלא נתפרש שכרם בתורה, והניגלות לנו [שילוח הקן], ולבנינו [כיבוד הורים], וכולם יחד לעשות את כל דברי התורה הזאת.

רמז: מחוטב עציך עד שואב מימיך, מט"ו באב זמן עצי המערכה, עד הושענא רבה זמן שאיבת מים, עשיית תשובה.

רמז: אף ה' וקנאתו באיש ר"ת איוב.



תשוב"ה תמים תהיה עם ה' אלוקיך, שויתי ה' לנגדי תמיד, ואהבת לרעך כמוך, בכל דרכיך דעהו, הצנע לכת עם ה' אלוקיך.



סיפור שאירע (לאחרונה), בחור שניפטר בגיל צעיר הגיע לאימו בחלום וסיפר לה: למעלה בעל החפץ חיים מבקש על מי שלומד בסיפרו כל יום, וכל הסיבה לעיכוב הגאולה הוא בעיקר הלשון הרע והלשון הטובה מקרבת, והעוסקים במניעת לשון הרע גם הם עוזרים.



*בין אמרי הדעת הערוכים בחן בספר ליקוטי אב, מובא, כי הג"ר איסר זלמן מלצר זי"ע היה מספר בחודש אלול, סיפור מֶאַלֶף שלקחו בצידו. 'בעל מוסר' נקלע בימי אלול לאחת העיירות ולן באכסניה. ויהי בחצי הלילה שומע מהבית הסמוך אדם נאנח ומתאונן ממושכות "כבר עבר הקיץ, אנחנו באמצע אלול, ומה יהיה הסוף? אוי! כבר אמצע אלול, מה יהיה הסוף...". שמע 'בעל המוסר' והתעורר לעבודת השם. בבוקר השכים לביהמ"ד, חקר ושאל מי הוא זה ואיזה הוא הצדיק שמתגורר כאן ואנחותיו נשמעו בעוד ליל? או אז התברר לו כי מדובר באדם פשוט, עם הארץ וגס מחשבה, שבאותו לילה התעורר מעקיצות היתושים אשר ציערו אותו כל ימות הקיץ, כבר אין בכוחו לסבול יותר. נזעק ונאנח "כבר עבר הקיץ, אנחנו באמצע אלול, ומה יהיה הסוף? כבר אמצע אלול, מה יהיה הסוף...". אנו, מתייחסים בלעג לאותו עם הארץ, מתוך שמכירים בערכו של אלול, וקולו הקורא אלינו. האם ילדינו מבינים זאת? האם אנו מצליחים ללמדם על מהות הימים הנוראים וסגולתם? האם אנו מתבוננים כיצד להורות זאת? צועדים אנו בחרדת קודש לעבר הימים הנוראים, ובמוצאי יום הקדוש מתקדמים 'מיראה לאהבה', לזמן שמחתנו. חודש זה מוקף במנהגים ו'עניינים', המעוררים ומחדירים לנפש את קדושת הזמן. ילדינו צמודים אלינו בחודש זה, כפי שקבע משה רבינו בִּנְעָרֵינוּ וּבִּזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְבָנֵינוּ וּבִּבְנוֹתֵנוּ כִּי חַג ה' לָנוּ. ערך עליון יש בשיתוף הבנים, ואף - הצעירים, בכל מערך המועדים. ככל שהילד יבין כך יתחבר, וכשיחוש חיבור הוא ישמור, וקומתו הרוחנית נבנית. - בזוהר הק' נאמר אַתֶּם נִּצָבִּים הַיּוֹם זה ראש השנה, כֻּלְכֶם, לִּפְנֵי ה' אלוקיכם רָאשֵיכֶם שִבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹטְרֵיכֶם כֹּל אִּיש – יִשְרָאֵל, טַפְּכֶם נְשֵיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶר בְקֶרֶב מַחֲנֶיךָ... כי ביום זה מכובד כולם נאספים, כולל הטף, הפעוטות. ביום הרת עולם משתפים את הילדים, קובעים בנפשם את יסודות האמונה והבטחון, גדלות ה' ורוממותו. נכון, יותר 'נֹח' לנו להשאיר את הילדים בבית, בהצדקה שבכך נכוון יותר את ליבנו בתפילה. אך בזמנים נשגבים המשימה העליונה היא חינוך הבנים! גם במצוַת הקהל, הנלמדת השבוע, אנו למדים הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִים וְהַנָשִים וְהַטַף. חז"ל דורשים חגיגה ג "האנשים באים ללמוד, והנשים באות לשמוע. טף למה באו? לתת שכר למביאיהם" (והסביר דרשן לתת שכר למביאיהם אחרי כמה דקות חזרה לביתם). דרש הגה"ק רבי נתן אדלר, השאלה היא למה להביא את הילדים, הרי הם קצת מפריעים לנו ופוגעים בהעלותנו? ומשיבים כי השכר לו נזכה מהבאתם מכריע את ההפסד המועט! בנינו נעשים עמנו חטיבה אחת! שוזרים את המשך שרשרת הדורות! בכדי שנשיג 'חיבור', חשוב שהילדים יבינו, כפי רמתם והתפתחותם, את ענייני ומושגי החג. לבאר את הרגשת 'וגילו ברעדה'. להסביר את איסור הדיבור בין התקיעות? מָהֵם בעצם תשליך ו'כפרות'? למה 'הופכים' את האתרוג? מָהֵם אושפיזין ושמחת בית השואבה? מהו יום שמחת תורה? כשמבינים - מתחברים, מיישמים בחשק, ומפנימים לעד. - אודה ולא אבוש, בילדותי נדמה 'מוסף של ר"ה' לארוך ומייגע. הרגליים כאבו וציפיתי לסיומו. רק ב'ישיבה קטנה' זכיתי ללמוד את סוגיית "מלכיות זכרונות ושופרות" בגמרא. הבנתי את 'מבנה' הפסוקים. גליתי טעם לכל פסוק מתורה כתובים ונביאים. בר"ה שלאחר מכן עקבתי והתענגתי ב'מוסף'. פתאום התפילה מעניינת, ואפילו די קצרה! יש לתת 'מקום' לילדים, לשתפם בהכנות ובעשייה. בבניית הסוכה וברכישת ד' מינים לא נשאל "טף למה באו?" כי השכר למביאיהם, ה'נחת' השורשית, התועלת הרוחנית והחוויה הנצחית, גדולות מן ההפרעה המועטה. חודש תשרי הוא הזדמנות פז להעמיק את הקשר הנצחי, בבחינת הַנִגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשוֹת אֶת כָל דִבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹאת. לא בכדי התירו לילידים להשתעשע ולתקוע בשופר ביום ר"ה, אחרי שכבר יצאו יד"ח, למרות שזה איסור דרבנן. חכמינו רצו שהילדים ירגישו חפצא של מצוה! ריגושי קודש ישמשו תריס נגד פורענותם של ריגושים זרים בס"ד. וידוע שבדרשה מהאדמו"ר מטאלנא שליט"א בפני מחנכים לקראת פסח עמד על הנקודות במצוות "והגדת לבינך" ואמר: "יש ללמוד ממצוות "והגדת לבינך" - שעל אמירת ההגדה להיות בחמימות בבחינת "טופח על מנת להטפיח", כדי שהדברים יושרשו בליבות הבנים, ויוכלו אף הם להעבירם בבוא העת לבניהם אחריהם". ובוודאי כשמדברים בחודש אלול על החגים. והוסיף: "יכול מראש חודש", כדאי לאסוף סיפורים ואמירות מאלפים על חג הפסח, כדי שהילדים שכל כך מחכים ללילה קדוש זה, יוכלו מלנצל ממנו את המירב, דבר שיתרום להם רגשות קודש לכל שנות חייהם". וכמו שיכול מראש חודש כן יכול מחודש אלול כשמדברים עימם בחודש אלול ובמהלך ימי תשרי על החגים.



*הרב יצחק סורוצקין ראש ישיבה בליקווד מספר על אירוע שקרה לאחרונה. זוג הורים קיבל לאחרונה את הבשורה על המחלה שמתפשטת אצל ילדתם. אפשר אמנם לנתח אך הסיכויים קלושים. בלכתו בערב שקוע ביגונו פגש האב ר' מרדכי את חברו לישיבה ר' חיים. לשמע הבשורה המרה סיפר ר' חיים לר' מרדכי סיפור שארע לו עצמו. לפני למעלה משנה, שבועיים לפני חתונת בתי, באמצע תפילת שבת קיבלתי דום לב. אנשי הצלה עשו לי החייאה, אבל ללא הצלחה. תוך כדי המאמצים שלהם זעק אחד מהם שהכיר אותי: "רבותי, המצב קריטי! הבה נקבל על עצמו כולנו קבלה אחת שאיננו מדברים בתפילה ובקריאת התורה, וזאת לזכותו של חיים בן אסתר ביילא לרפו"ש שינצל ממוות לחיים. מיד לאחר מכן הפעולה הצליחה והדופק חזר. כשהביאו אותי לבית החולים אמרו הרופאים שמכיוון שחלף זמן רב ללא דופק, אשאר צמח. חבריי מההצלה שוב פתח בתפילה וביקש שבזכות קבלת המתפללים יעשה לי נס גלוי ואתעורר לחיים. חסדי ד', תוך שבועיים רקדתי בחתונת בתי. עוד ר' מרדכי מתפעם מהסיפור, ממשיך ר' חיים ואומר לו, חכה מעט, אתה שמעת רק את חלקו הראשון של הסיפור. נעבור עכשיו למה שקרה איתי כשהייתי "מת", ראיתי עצמי בבית דין מעלה, ואני שומע אומרים לי: מעולם לא התפללת אפילו תפילה אחת בחייך. בתשובה עניתי: שלוש פעמים ביום אני מתפלל בציבור. ואז אני שומע קול שאומר: לא רק שאתה לא התפללת אלא כל אנשי בית המדרש לא התפללו, כי אתה וחבריך דיברתם בתפילה ומנעתם ממנה לעלות למעלה. פרצתי בכי וביקשתי הזדמנות לעשות תשובה. לא אדבר יותר בתפילה וגם אפרסם את הדבר ואשפיע על אחרים לא לדבר. ר' מרדכי שומע ורואה בחוש כיצד זימנה לו ההשגחה העליונה בדיוק היום את ר' חיים וסיפורו. יודע ר' מרדכי שהוא מראשי המדברים בתפילה. הוא מחליט לקבל על עצמו שלא לדבר יותר כלל לא בתפילה ולא בקריאה ולא בין גברא לגברא, ואף להשפיע על חבורת המדברים שמסביב, משימה קשה וכמעט בלתי אפשרית. בהרגשת הקלה חוזר ר' מרדכי לבית החולים. הרופא הראשי אומר לו חיפשנו אותך, היכן היית: "אין מה לעשות". ר' מרדכי חשב שהוא משתבץ, אבל אז הסביר הרופא בחיוך, בצילום שערכנו ממש עכשיו רואים שהאזור נקי לגמרי, הכבד נקי ובריא, זה ממש נס רפואי. לרופא לא היה הסבר, אבל ר' מרדכי ידע גם ידע מהי הסיבה.



*כעת כבר שהכל כמעט מוכן. לפני שנסב ליד השולחן. אחרי שסיימנו את כל ההכנות. וניקינו את כל הפינות. לפני שנאכל את כל המנות שהם התפילות שנענו. לפני האורחים ולפני המתנות. בטרם ננוח מכל עמלנו. בטרם החג יכנס בדלתנו בסוכות. איך עם שלם על אותו תדר. כל העם היהודי ביחד כולם. יושבים החודש הזה בכל העולם.. כי החודש הזה מסודר לפי זמן. מאלול ועד שמחת תורה. ואם אינכם מבינים על מה המסיבה. חכו לאליהו תיכף הוא בא. חג ושמח



השם משמואל זי"ע כתב: "ובטח זכור תזכור מה שכבר שמעת ממני הרבה פעמים, שעיקר היהדות להות האדם בטל לדעת התורה וחכמיה". ואם מתגנב ללב חלילה יחס של זילזול כלפי תלמידי חכמים בכלל, זה כבר עושה פגם וגורם לירידה, והמחיר, אוי, כבד מאוד, והשומע לת"ח מתקרב ועולה.

וברחמים גדולים אקבצך=606, ועוד 7 של בני נוח = 613.



וענתה השירה הזאת, יהודי שבנו חלה ונודע לו שקבוצת הקיסר מסתובבת באזור בטיולים שונים, ושמע שיש לשיירת הקיסר רופא בכיר, ורץ לשיירה וביקש מהרופא לבוא לטפל בבנו, והרופא מבהיר אני חייב להיות צמוד לשיירה, ביקש האב מהקיסר להתנועע יותר לאט כדי שהרופא יוכל לגשת לטפל בבנו והסכים הקיסר, הגיע הרופא ועשה כל מיני טיפולים מכאיבים בבן, והנה תוך-כדי הטיפול הגיע הודעה להגיע אל הקיסר בדחיפות, הגיב הרופא לאב "קיויתי לא להתחיל בטיפול ואתה הפצרת וכעת אני נקרא אל הקיסר, ואני חייב ללכת והבן יסבול ואינני יודע אם הוא ישרוד", הגיב האב לרופא: אמור לי מה לעשות, הגיב הרופא: "ביום פלוני אתה תיראה כך על הבן ותעשה כך, ביום פלוני אתה תיראה כך ותעשה כך, וכן הלאה, וכך בינך יבריא", ודברי הרופא הם כעין השירה שנאמרה מראש, וכן אנו עם ישראל הובטחנו בגאולה אבל אחרי יסורים, ואנו מתחננים להפסיק עם היסורים, אבל איננו זוכרים את התנאים לגאולה שכנראה יופרו בכל מיני עניינים חיצונים, ולכן בשביל לנקותינו הכין הבורא מראש תוכנית והיא השירה והיא מוזכרת כלפי בני ישראל זיכרו את השירה שבה נכתב מה שתעברו, את היסורים השונים עד לגאולה השלמה שנזכה בב"א.



לפני מי אתם מטהרים, ומי מטהר אתכם, ידוע בחז"ל שאם עם ישראל היו נשארים במצרים עוד רגע אחד לא היה אפשרי לגאלם, וההסבר הוא שעם ישראל היו מתקשים מעצמם לצאת, ולכן הם יצאו בשער ה49, וזהו ההסבר לפני מי=50 אתם מטהרים - שטיהרו אתכם ממצרים בשער ה49, אבל אם מי=50 אז מי מטהר אתכם, כי חלילה כלפי מעלה לא היה קל ליוצאים לצאת. ועוד: לפני מי אתם מטהרים, הם ה"מי" ימים מ-א' אלול ועד ל-כ"א תשרי, ו-"מי" שהוא יום נ' הושענא רבא הוא מטהר אתכם עם פיתקא טובה.



יש 10 חלקים בתשובה, וכותב האלשי"ך זי"ע ש-9 חלקים הקב"ה עושה ואנו רק חלק 1, והראיה לדבריו, "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם" - הם 9 תיבות, ו"לפני ה'" - לפני ש-ה' עושה את חלקו - "תטהרו" - עם ישראל צריך לעשות את חלקו ולשוב תשובה ולהיות טהור.



וצדקה תציל ממות, צייר גוי שצייר ציורים לפי פסוקים, כדוגמת המזמור ברכי נפשי, היה רושם עליהם מספרים סידוריים כגון A1 B1 וכדו', לאחר שנים רבות הגיעה אליו ניצולת שואה וקנתה ציור, הסתכלה עליו מכל צדדיו והחלה לחוש לא טוב, שאלה הצייר מה קרה, והגיבה, הרימה את השרוול והראתה את המספר שעל ידה כאותו מספר שכתוב על הציור A199, וזה הזכיר לה את המלחמה כשראתה את המספר על הציור, שאלה הצייר מה עשית לפני המלחמה והשיבה שעסקה הרבה בצדקה, הגיב לה הצייר, צדקה זה 199 והקב"ה רשם להם שלא ברצונם 199 לאמר להם צדקה[=199] תציל ממות.



ניצבים - לשון עומדים ולשון מוכנים, וכפשוטו לפני ר"ה לעצור לעמוד להתבונן ולהיות מוכן. לעברך - מרמז שזהו עולם מַעַבַר ולא קיים לעד.



אתם ניצבים, אתם אותיות אמת, תזכורת לפני שאומרים "ודברך אמת". ועוד: אם הולכים עם האמת - ניצבים בכל מקום עם זהירות מהשקר, וממילא ניצבים לפני ה', כי זוכרים שאליו שייכים רק עם אמת.



אתם ניצבים היום, ואתם הדבקים ב-ה' אלוקיכם היום, ראה אנוכי נותן לפניכם היום, "היום" הכוונה לר"ה, ו"היום" הכוונה לכל יום, ולכן כתוב בלשון הווה "נותן" "ניצבים" "הדבקים".



רמז: וישלִכֵם אל ארץ אחרת, ויש-ל-כם, ויש ל' ימים מ-ל' אב עד ל' תשרי כמנין כם, דהיינו 60 ימים תמיד בשביל לא להיות מושלך למקום אחר. ועוד: האות ל' היא תחילת המילים ללמוד לימוד לומד למד לומדים למדו לימודים.



על כי אין אלוקי בקירבי מצאונו הרעות וגו', רעות - כי אין אלוקי בקירבי, ואם נוסיף למילה רעות עוד 1 יהיה עזרת, ולמה רעות=676, עזרת=677 ומיהו האחד, הוא יחידו של עולם העוזר לכולם בהוב"ש עד תומם, כמו והיֵה תמים, שלם. שעשאם תמימים ושלמים. 'וילך משה': וילך: נוטריקון ו=6 ימי חול בין ר"ה לכיפור, י=10 ימי תשובה. ל=30 של אלול, ך=20 יום מר"ה עד הושענה רבה.



בפרשת ניצבים כתובה פרשת התשובה, וזה גם הקשר בין הפרשה ללפני ראש השנה - התשובה, ורק עליה כתוב בתפילה "הרוצה" בתשובה. היה יהודי שחזר עם הרבה סחורה לעירו ובדרך פגש בשודדים והחל מריץ את הסוסים וניצל מהשודדים, וכשהגיע לנהר החל לזרוק מכספו לנהר כדי לְיַבְּשוֹ... אולם זה לא עזר, והנה עברה במקום ספינה וביקש להעבירו את הנהר והסכים תמורת המטבע שנשארה ביד והעביר את הסחורה לצד השני, ואמר לעצמו הסוחר "כל המטבעות שזרקתי לא עזרו כמו אותו מטבע", וכן בחודש זה כל העצות לעקוף את התשובה לא עוזרות אלא התשובה עצמה, שהיא גם עוזרת שהמזיד יהפוך לזכות.



*את אשר ישנו פה ס"ת תורה, ואת אשר איננו פה ס"ת תורה, כי כולם היו במעמד הר סיני. מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה, זהירות בכל מילה.



"לבבו פונה היום מעם ה' אלוקינו", לבבו - רק רציתי בלב, פונה - רק פניה קטנה ולא רצינית, היום - זה רק היום ולמחר אעשה תשובה, עליו לזכור את ההמשך שזה חלילה מרחיק עצמו מעם ה' אלקינו וקלה הדרך לעבודות זרות..., ובסיום זה כתוב לא יאבה ה' סלוח לו, ולכן מאוד טוב להיזהר גם בפרטים הקטנים.

ויתשם - נדנוד, ויטשם - עזיבה, כי לא יטוש[-תרגום] ה' עמו ונחלתו לא יעזוב[-מקרא].

הנסתרות זה רק ל-ה' אלוקינו, אבל הניגלות - התפילה וההשתדלות - זה שייך לנו ולבנינו.

בפיך ובלבבך לעשותו, ר"ת בגימטריא 38=לח, שהעשייה תהיה דבר לח וקל.

והתברך בלבבו ... כי בשרירות ליבי, ואיפה עוד ב' ויהיה כתוב כי בשרירות לבָבִי, אלא בלבבו אלו 2 יצרים הטוב והרע, אבל אם חזר שוב ושוב על הלא טוב הרי שאין יצר טוב ולכן בשרירות ליבי, יחיד, יצר אחד.



'וילך משה': וילך: נוטריקון ו=6 ימי חול בין ר"ה לכיפור, י=10 ימי תשובה. ל=30 של אלול, ך=20 יום מר"ה עד הושענה רבה. [הושענא רבה זה כבר יום כא]



כי קָּרוֹב אֵלֶּיךָּ הַדבר מְּאֹד (ע"ה)=הזוֹכה בַתוֹרָּה=ודִבַרְּתָּ בָּם, (עם התיבות).



ובָּחַרתָּ בַחַיִים=686 =החיים בתורה. לְּמַעַן תחיֶּה=613=תר"יג.



בֶּן מֵאָה וְעֶשׂרִים שָנָה אָנֹכִי הַיוֹם=היה בז' אדר היום בו נולד משה גם מת. הַיוֹ"ם היוֹם מלְּאוּ ימַי ושְּנוֹתַיי. רמז לכך שמֹשֶּה עומד למות, שהרי מִילֵא את ימָּיו ושנותיו...



כי לֹא תִשָּכַח מִפִי זַרעו=תורה נביאים כתובים.



על כי אין אלוקי בקירבי מצאונו הרעות וגו', רעות - כי אין אלוקי בקירבי, ואם נוסיף למילה רעות עוד 1 יהיה עזרת, ולמה רעות=676, עזרת=677 ומיהו האחד, הוא יחידו של עולם העוזר לכולם בהוב"ש עד תומם, כמו והיֵה תמים, שלם. שעשׂאם תמימים ושלמים. 'וילך משה': וילך: נוטריקון ו=6 ימי חול בין ר"ה לכיפור, י=10 ימי תשובה. ל=30 של אלול, ך=20 יום מר"ה עד הושענה רבה.



*המתבונן בסדר העמידה ורשימת הניצבים, יבחין, שהבנים עומדים בסמיכות לאבותיהם, "כל איש ישראל, טפכם נשיכם", ולהורות שבר"ה וימי הרחמים והסליחות ובהמשך חודש תשרי מקום הבנים לצד אבותיהם, חיבור האב לבניו בעיתות קודש יוצק אבן, פינה להתפתחות הבן וזקיפת קומתו הרוחנית, הכרת מנהגי המשפחה נוסחאות וניגונים ייחודיים, בכך בונים את המשך שושלת הדורות, שושלת זו היא גם באמצעות רגש ואין רגש כמו בימים טובים שנתן לנו ה' באהבתו.



בימים אלו אומרים סליחות ומהי המילה "אומרים" הרי יותר נכון לומר "מבקשים" והאמירה צריכה להיות מהקב"ה שנאמר "ויאמר ה' סלחתי", אלא נותנים לנו תחושה שהיות ואנו עושים את המוטל עלינו לכן נותנים לנו תחושה של אמירה רכה, ולכן קוראים לזה אמירת סליחות ולא בקשת סליחות ומשאירים לנו את הבקשה לבין אדם לחבירו. ועוד: "כדלים ורשים דפקנו דלתיך, דלתיך דפקנו רחום וחנון", למה דוקא דלים ורשים, ולמה נשארים בדלתיך, אלא אנו כל הזמן מגיעים עם המעלה שאנו נשארים יהודים ומסבירים למה יהודים נהרגים על קידוש ה', וכאן למעשה מרמזים על הפסוק המפורסם "שמע ישראל... אחד", ובמילה אחד, יש אות ד', ואם היה ר' היה טוב, אבל החלק הקטן המשנה מאות ר' לאות ד' עליו כל כעסם של אומות העולם נגדינו, ולכן מבקשים דלתיך דפקנו, שעל האות ד' אנחנו מבקשים רחום וחנון תיפתח לנו את הדלתות.



*בין הקבלות לקראת השנה החדשה זו זהירות לא לדבר בתפילה: השׂח שיחת חולין בשעת התפילה מקיפים כל גופו בקוצים. (וידוע שצדיקים אמרו שהתקופה הנוראה בין ת"ש לתש"ה היתה בחלק מהמקומות שלא כיבדו מספיק את בתי הכנסת) ואומר הילקוט הגרשוני כתוב "אם הגיע הקב"ה לבית הכנסת ואינו מוצא איש מיד כועס ושואל מדוע באתי ואין איש", ומסביר הילקוט שעשרה קבין של שיחה ירדו לעולם ותשעה נטלו נשים, ולכן שואל הקב"ה מדוע באתי ואין איש כי כולם נהיו כאן בבית הכנסת כמו נשים כי כולם משוחחים בשעת התפילה. ועוד: השׂח שיחת חולין בבית הכנסת בשבת 2 מלאכים שׂמים ידיהם על ראשו ואומרים לו אוי לו למי שחילל את השבת ואין לו חלק באלוקי ישראל. [זוה"ק פ' ויקהל, - יש זוהר דומה בפרשת יתרו]



*מבט נכון, רב שהיה תשוש מאוד אבל היה שמח מאוד בסדר יומו, באחד מהטיפולים שעבר נשאל ע"י הרופא "איך הוא ככה שמח ורגוע כשגופו מיוסר", ענה הרב: "אם הרכב לא טוב גם הנהג אמוּר להיות לא טוב, אכן הרכב צריך טיפול אבל הנהג חייב להיות זהיר ולהמשיך לנהוג לפי הכללים", ואחרי הטיפול הוסיף "ולכן גם אם הגוף מיוסר אבל הנשמה היא טובה והיא המחייה את הגוף, וצריך לעזור לה בהתנהגות ע"פ התורה וההלכה, ולזכור שהרכב שהוא הגוף לא אמור להשפיע על הנהג שהיא הנשמה".



חצי הכוס המלאה: נישאל רבי יעקב גלינסקי זי"ע למה תמיד הוא רואה רק את החצי כוס המלאה, והשיב "אני כ"כ נמוך שאני רואה תמיד רק החלק המלא".

*...ואתה תשוב, ואז יהיה תשו"ב תחל שנה וברכותיה.



*בדרשה לקראת סוף אלול סיפר סוֹפר סת"מ: שלחתי יריעות לאחר בדיקה ותיקון אל הסוחר כשממני הם יריעות מושלמות, ולאחר תקופה שלח אלי הסוחר חלק מהיריעות לתיקונים נוספים שבהם לא הבחנתי כלל, והנה אנו כל יום שולחים את אותו היום כלפי שמיא לבדיקה ובתקווה לקבלת שכר, אך מגיעים פתאום זמנים שבהם לא כ"כ טוב, כי הסוחר שהוא הקב"ה גילה כל מיני תיקונים שונים שבהם לא הבחנו ולא ידענו עליהם, ועלינו לתקנם, ולכן צריך שימת לב לדברים הקטנים שגם בהם ניבחן האדם על הנהגתו.



*לקראת ר"ה והחגים, פיקוח נפש...: 2 אחים עבדו במקום שלא היה פתוח בשבת (לפני מלחמת העולם השנייה), והנה כשהתפתחה המלחמה ליותר רצינית התבקש המפעל בו עבדו להכין כלי מלחמה, ולכן החליט המנהל להפעיל את המפעל 7 ימים בשבוע, אח אחד מיד עזב, ואח שני נשאר והסביר בבית שזה פיקוח נפש משום העבודה והפרנסה, ולמחרת בבוקר כשרצה ללכת לא מצא את בגדיו, ולאחר שבירר איפה הם נענה "במצב של פיקוח נפש נוסעים לעבודה גם בפיז'מה"..., והבין את הרמז ונשאר בבית. ועוד: גבאי שראה שמורידים קַרַוַואְן אמר למוריד במנוף "ימינה שמאלה קדימה אחורה" וכדו', ואחרי שהורידו ראה שהארון-קודש נמצא בצד מערב, אמר לו אחד הנוכחים הצעירים אולי כדאי ליצעוק כמו שצעקת ימינה וכדו', הגיב הגבאי "עכשיו זה כבר מונח ולא יעזור ליצעוק, כלומר עד שהתוכנית מוכנה על מקומה אפשר לשנות. אבל ידוע שבכוח התפילה אפשר לשנות.



להתחזק בעין טובה: עני אחד לא יכול היה לסבול את העניות והלך לבית הקברות עם העניות ופתח קבר ואמר לעניות, "נמאס לי מימך בואי ניכנס יחד לכאן וזהו, אבל קודם תכנסי את ואח"כ אני", ומיד כשנכנסה סגר עליה את הקבר והלך חזרה לביתו והתעשר, ועם הזמן קנה דברים יקרים וגם בבית הכנסת, כשראה זאת אחד העשירים בירר מאיפה העשירות ושמע את התהליך, אבל היה צר-עין, והלך למקום הקבר ופתח אותו ואמר לעניות "תחזרי חזרה אל העני", ענתה לו העניות: "אליו אני לא חוזרת אחרי מה שהוא עשה לי, אבל אתה אדם טוב אז אני יבוא אליך"..., ושוב להתחזק בעין טובה. ואמר אחד מגדולי ישראל שכמה שיש עין טובה ומידות טובות כך יכולה להיות שנה טובה.



*עם ישראל מרבים בצדקה בימים אלו וגם מבקשים "עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו, נצבי"ם נותן צדקה בשמחה ינצל ממוות.



*הרבה פיוטים בסליחות ובתפילות נכתבו לפי סדר א-ב ללמדינו שתמיד אפשר להתחיל מתחילה ובפרט לקראת סיום השנה ותחילתה כהרף עין. וישועת ה' כהרף עין. מי יעלה לנו השמימה ס"ת הוי"ה, שה' נותן כוח למילה שהיא בר"ת.



*שבע יפול צדיק וקם, איפה דרגת הצדיק, בנפילה או בקימה, נראה שבקימה, אך הנכון הוא בנפילה, כי כל אחד שנופל מבין שעליו לקום, ולכן אם נפלת סימן שאתה במצב מתקדם, כי אם מתקדמים עלולים ליפול, וקידום זה גם עליה, ולכן שבע יפול צדיק וקם, המילה צדיק מגיע אחרי יפול, ולא שבע יפול וקם צדיק, אלא שבע יפול מי שבמצב מתקדם והוא נהיה יותר צדיק, וקם, כי הקימה היא עוזרת להתקדמות. "שבע יפול צדיק וקם" והמילה "וקם" זה גם בין הניסיונות, וכל התגברות נותנת כוח לניסיון הבא אבל אינה מונעת אותו, ולכן צריך בתמידות להתחזק בכוח התפילה על כל פרט.



בימים אלו הרבה נותנים והרבה תורמים, ויש כמה לקיחות נתינות ותרומות נסתרות בחיים, בעש"ק הולכים לטבול במקוה, ולא לכבודינו אלא לכבוד יום מיוחד וקדוש המגיע, מגיעים לסעודת שבת, ואז האב שׁר "שלום עליכם" ואח"כ אומר לאמא "תודה רבה" דרך הניגון "אשת חיל", ואח"כ האבא לוקח את כוס הקידוש [הנקרא "גביע"] ומרימו אליו, הרמת החומר אליו, אחרי הקידוש והשתיה - החלוקה היא לפי גילאים, וכאן יש תרומה של סבלנות לכל אחד עד לצעיר ביותר, וכן בזמן חלוקת הפרוסות מהחלה, וכן בכל פעם בחלוקת המנות, וכן בזמן סיפורי פרשת השבוע, וכן בזמן ההקשבה, כל אלו הם תרומות של סבלנות, וכמובן שעל המבוגרים לדעת שסבלנותם הן בתגובות והן בהקשבה משפיעה מאוד לטובה על הצעירים.



*היה נגר מבוגר שהחליט לפרוש מעבודתו, הוא פנה למעסיק שלו, ותיאר תוכניותיו לפרוש מעסקי בניית הבתים במטרה ליהנות ולבלות במחיצת משפחתו המורחבת, למרות הצער הכרוך בהפסד הכנסה, הוא הסביר כי זה הצעד הנכון עבורו, המעסיק שהצטער מאד למשמע בקשת העובד המצטיין שלו, ביקש ממנו כטובה אישית לבנות רק עוד בית אחד נוסף, הנגר הסכים, אך לא היה קשה להבחין, שליבו יוצא אל החופש והוא לא מרוכז בעבודה, הוא השתמש בחומרים פשוטים והעבודה בכללותה הייתה באיכות נמוכה, זו בפירוש לא הייתה הדרך לחתום קריירה של מצויינות... כאשר סיים הנגר את מלאכתו, הגיע המעסיק אל הבית, העניק לנגר מפתח לדלת הכניסה ואמר: זה הבית שלך, זו המתנה שאני נותן לך... הנגר המזועזע אמר בקול שקט: לו רק הייתי יודע שהבית הזה מיועד לי, הייתי עושה הכל בצורה אחרת, מוסר השכל: אנו בונים את חיינו יום אחר יום, לעיתים אנו לא משקיעים את הטוב ביותר שאנו יכולים לתת, ברגע של זעזוע אנו מבינים שאנו צריכים לחיות בבית שבנינו, ואם היינו יכולים לחזור לאחור היינו עושים את זה בצורה שונה וטובה יותר, זכרו, החיים הם "פרוייקט עשה זאת בעצמך", הגישות שלכם וההחלטות שאתם עושים היום, בונים את הבית בו תחיו מחר, בנו אותו בתבונה!



*כף זכות: שמעת משפט ולא הבנת, רצוי לברר מה הכוונה, סיפור שהיה ומלמדינו על זהירות בטעות אנוש, ולאחר בירור נודע שהכל על מקומו בא בשלום: היו 2 קהילות וביניהם היה מתח רב, והצליחו אחרי תקופה ארוכה להביא שלום בין המנהיגים, ואחד המנהיגים חיתן, והזמין גם את קהילת המנהיג השני, והנה תוך-כדי השמחה אומר בן אחד המנהיגים מקהילת המנהיג שחיתן לאחד מהקהילה המוזמנת "אף אחד לא קרא לך", כמובן שמשמעות משפט זה בפשוטו הוא "מה אתה עושה כאן", והנה החלה מהומה שקטה, עד שאחד האורחים ניגש אל האב המנהיג שיוכיח את בנו לפני שיהיה כאן נוסח 'קמצא ובר קמצא', מיד קרא המנהיג לבנו ושאלו על מעשהו, וענה "לא הבינו אותי טוב, האורח הביא לי את הפלאפון לפני תפילת ערבית ואמר לי אם מצלצלים תגיד שאני בתפילה ואני יחזור, ולאחר התפילה החזרתי לו את הפלאפון ואמרתי לו לגבי השיחות שלא הגיעו אף אחד לא קרא לך - כשכוונתי אף אחד לא צילצל"..., ומכאן כמה ראוי לברר לפי החלטות. כף זכות ומחשבות טובות.



*ואין שכחה - עין רואה, בחור שהגיע לבית הכנסת שבו הרבה בתי תפילה (שטיבלעך), והתלונן אצל הגבאי שלפני 3 חודשים נגנב לו תפילין, והוא בא לברר האם יש אפשרות למוצאם, הגבאי לא הבין למה הבחור הגיע רק עכשיו, אבל אמר לו "אסתכל במצלמות ואבדוק", והנה עקבו במצלמות וראו מי לקחם, ניגשו אליו והוא כמובן הודה במעשה, וזהו רק ללמדינו שאם כאן יש מצלמה, בוודאי כשלמדנו בין פסח לר"ה במסכת אבות שיש עין רואה - היא רואה, ושכאומרים בר"ה אין שכחה - אכן אין שכחה, ונזכה רק לזכרונות טובים מזמנים טובים.



*לנו ולבנינו עד עולם: בין אמרי הדעת הערוכים בחן בספר ליקוטי אב, מובא, כי הג"ר איסר זלמן מלצר היה מספר בחודש אלול, סיפור מאלף שלקחו בצדו. 'בעל מוסר' נקלע בימי אלול לאחת העיירות ולן באכסניה. ויהי בחצי הלילה שומע מהבית הסמוך אדם נאנח ומתאונן ממושכות "כבר עבר הקיץ, אנחנו באמצע אלול, ומה יהיה הסוף? אוי! כבר אמצע אלול, מה יהיה הסוף...". שמע 'בעל המוסר' והתעורר לעבודת השם. בבוקר השכים לביהמ"ד, חקר ושאל מי הוא זה ואיזה הוא הצדיק שמתגורר כאן ואנחותיו נשמעו בעוד ליל? או אז התברר לו כי מדובר באדם פשוט, עם הארץ וגס מחשבה, שבאותו לילה התעורר מעקיצות היתושים אשר ציערו אותו כל ימות הקיץ, כבר אין בכוחו לסבול יותר. נזעק ונאנח "כבר עבר הקיץ, אנחנו באמצע אלול, ומה יהיה הסוף? כבר אמצע אלול, מה יהיה הסוף...". אנו, מתייחסים בלעג לאותו עם הארץ, מתוך שמכירים בערכו של אלול, וקולו הקורא אלינו. האם ילדינו מבינים זאת? האם אנו מצליחים ללמדם על מהות הימים הנוראים וסגולתם? האם אנו מתבוננים כיצד להורות זאת? צועדים אנו בחרדת קודש לעבר הימים הנוראים, ובמוצאי יום הקדוש מתקדמים 'מיראה לאהבה', לזמן שמחתנו. חודש זה מוקף במנהגים ו'עניינים', המעוררים ומחדירים לנפש את קדושת הזמן. ילדינו צמודים אלינו בחודש זה, כפי שקבע משה רבינו בִּנְעָרֵינוּ וּבִּזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְבָנֵינוּ וּבִּבְנוֹתֵנוּ כִּי חַג ה' לָנוּ. ערך עליון יש בשיתוף הבנים, ואף הצעירים, בכל מערך המועדים. ככל שהילד יבין כך יתחבר, וכשיחוש חיבור הוא ישמור, וקומתו הרוחנית נבנית. - בזוהר הק' נאמר אַתֶּם נִּצָבִים הַיּוֹם זה ראש השנה, כלְּכֶם, לִּפְנֵי ה"א רָאשֵיכֶּם שִּבְטֵיכֶּם זִּקְנֵיכֶּם וְשֹטְרֵיכֶם כֹל אִיש יִּשְרָאֵל, טַפְּכֶם נְשֵיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶּר בְקֶּרֶב מַחֲנֶּיךָ... כי ביום זה מכובד כולם נאספים, כולל הטף, הפעוטות. ביום הרת עולם משתפים את הילדים, קובעים בנפשם את יסודות האמונה והבטחון, גדלות ה' ורוממותו. נכון, יותר 'נח' לנו להשאיר את הילדים בבית, בהצדקה שבכך נכוון יותר את לבנו בתפילה. אך בזמנים נשגבים המשימה העליונה היא חינוך הבנים! גם במצות הקהל, הנלמדת השבוע, אנו למדים הַקְהֵל אֶּת הָעָם הָאֲנָשִּים וְהַנָשִּים וְהַטַף. חז"ל דורשים (חגיגה ג) "האנשים באים ללמוד, והנשים באות לשמוע. טף למה באו? לתת שכר למביאיהם". דרש הגה"ק רבי נתן אדלר, השאלה היא למה להביא את הילדים, הרי הם קצת מפריעים לנו ופוגעים בהעלותנו? ומשיבים כי השכר לו נזכה מהבאתם מכריע את ההפסד המועט! בנינו נעשים עמנו חטיבה אחת! שוזרים את המשך שרשרת הדורות! בכדי שנשיג 'חיבור', חשוב שהילדים יבינו, כפי רמתם והתפתחותם, את ענייני ומושגי החג. לבאר את הרגשת 'וגילו ברעדה'. להסביר את איסור הדיבור בין התקיעות? מהם בעצם תשליך ו'כפרות'? למה 'הופכים' את האתרוג? מהם אושפיזין ושמחת בית השואבה? מהו יום שמחת תורה? כשמבינים מתחברים, מיישמים בחשק, ומפנימים לעד. - אודה ולא אבוש, בילדותי נדמה 'מוסף של ר"ה' לארוך ומייגע. הרגליים כאבו וציפיתי לסיומו. רק ב'ישיבה קטנה' זכיתי ללמוד את סוגיית "מלכיות זכרונות ושופרות" בגמרא. הבנתי את 'מבנה' הפסוקים. גליתי טעם לכל פסוק מתורה כתובים ונביאים. בר"ה שלאחר מכן עקבתי והתענגתי ב'מוסף'. פתאום התפילה מעניינת, ואפילו די קצרה! - - יש לתת 'מקום' לילדים, לשתפם בהכנות ובעשייה. בבניית הסוכה וברכישת ד' מינים לא נשאל "טף למה באו?" כי השכר למביאיהם, ה'נחת' השורשית, התועלת הרוחנית והחוויה הנצחית, גדולות מן ההפרעה המועטה. חודש תשרי הוא הזדמנות פז להעמיק את הקשר הנצחי, בבחינת הַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְּבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשוֹת אֶּת כָל דִּבְרֵי הַתוֹרָה הַזֹאת. לא בכדי התירו לילידים להשתעשע ולתקוע בשופר ביום ר"ה, אחרי שכבר יצאו יד"ח, למרות שזה איסור דרבנן. חכמינו רצו שהילדים ירגישו חפצא של מצוה! ריגושי קודש ישמשו תריס נגד פורענותם של ריגושים זרים בס"ד.



ביום ראש השנה, בעת אשר ישב הקב"ה על כסא דין ומשפט, עתיד הוא לשפוט את האדם ורעייתו אף על שלום הבית שלהם בשנה האחרונה, ועל התייחסותם זה לזו בשנה שחלפה. התנא האלוקי, רשב"י הקדוש חושף בזוהר סוד גדול במשפט ואומר (תזריע מו): "כמה דעונשא דהאי בר נש בגין מילה בישא (כמו שמקבל האדם עונש בגלל מילה רעה שאמר), כך עונשיה בגין מלה טבא דקאתי לידיה, ויכיל למלליה ולא מליל" (כך עונשו של אדם על מילה טובה שהגיעה לפתחו ויכל לומר, אך לבסוף הוא לא אמר). אומר רשב"י הקדוש דבר מבהיל! – כידוע בגמרא כי המנבל את פיו, אפילו נגזר עליו שנים של טובה ואושר, הופכים לו הכל לרעה ח"ו בגלל שניבל את פיו במילים רעות, כך עתיד האדם ליתן את הדין כאשר יכל לומר לחברו או לאשתו מילה טובה, אך עצר את עצמו ולא אמר זאת. זוג יקר, יודעים אתם כמה חמור לשון הרע השקול כנגד שלוש עברות החמורות שבתורה, אך דעו לכם, כי אם היתה לכם מילה טובה על הלשון שיכלתם לזרוק לשני ולא אמרתם – הדבר חמור לא פחות!. ראית את אשתך מקושטת ומאופרת נאה ורצית להחמיא לה על יופיה, אך משום מה ויתרת על כך, התעצלת מלהחמיא, לפרגן או לעודד... בעלך אמר דבר חכם, הביא עצה טובה שפתרה את המצב, ועמד לך על השפתיים לומר: "הוא גאון, איזה שכל יש לו", אך ברגע האחרון לא אמרת לו זאת – מגלים חז"ל כי בשמיים זה יותר חמור מדיבור של שקר ולשון הרע!. מדוע הדברים כל כך חמורים לפני בורא עולם?... התשובה היא שכל אחד אוהב לקבל מחמאות, הדבר נותן לו הרגשה טובה שמעריכים אותו ומתייחסים אליו בכבוד. אין מחמאה בעולם שאינה מניבה פירות בתוך ליבו של האדם!. ובפרט, הדבר כה נצרך בבית, בין בני הזוג – המילים הטובות הן המנוע של הקשר בבית, ואם הן חסרות, הדבר עלול להיות הרסני וקריטי בחיי הזוג. על כן התביעה על כך כה גדולה, שהרי במילה קטנה יכלת לגרום לשלום ואחווה בבית, אשר היו גורמות לשכינה להיות בביתך אך לא עשית זאת בלא סיבה מוצדקת. על כן, עלינו להיות ערניים בבית ולא להשאיר את המילים הטובות בלב. באת לבית ומצאת את הבית נקי? תאמר: "אשתי, אין כמוך בעולם!". הגעת והיה אוכל מוכן? תאמר: "אין על האוכל שלך ולא יהיה". בעלך יעץ לך עצה טובה? תאמרי לו: "כמה אתה חכם בעלי, תודה רבה". כל מילה טובה שעולה לכם, תאמרו!. תנסו להתנהג ככה ותראו איזה בית יהיה לכם. והעיקר לא לשכוח לומר תמיד בבית את משפט הקסם: "אני אוהב אותך" – השומר על הקן המשפחתי ונותן לו כח לתפקד. על כך אמר ר' מנחם מנדל מקוצק: "היה בכוחי להחיות מתים, אך העדפתי תמיד להחיות את החיים", וזהו על ידי מילים טובות. אתה רואה משהו טוב בחברך או בבן זוגך, למה אתה שומר זאת? תגיד לו! הרי הוא גם מחכה למילה שלך בסתרי ליבו!.



*התעוררת בשבת זו -האחרונה בשנה- כהמשך לקראת ראש השנה וכהכנה ליום הכיפורים: לקראת השנה החדשה המתחדשת ב-א' תשרי, הרבה מהציבור מקבלים על עצמם קבלות שונות, ויש קבלה מאוד מקובלת בציבור והיא עניית "אמן", ועליה נוספת קבלה שלא לברך ברכה אלא רק אם יש למברך מי שיענה על ברכתו "אמן", וכאן סיפור עם הרבה חיזוק על כוחה של קבלה זו: היה יהודי יר"ש שקיבל על עצמו קבלה זו והשתדל לעמוד בה, והיתה לו הצלחה, אבל כאשר מצליחים מקבלים נסיונות, והנה הוא התעורר בשעת לילה מאוחרת שבה גם אין עוברים ושבים ברחוב, ולא ידע מה לעשות, והיות ש"הבא ליטהר מסייעין בידו" לכן נתנו לו משמים רעיון, הוא התקשר ל-1-4-4... והסביר למוקדנית למה צילצל, והיא שלא היתה עם רקע דתי מאוד התרשמה מהמסירות של המצלצל, והדבר השפיעה עליה מאוד חזק והיא חזרה בתשובה, ללמדינו כוחה של קבלה והשפעתה במסירות. והוסיף על סיפור זה אחד מגדולי ישראל שצריך לשים לב לומר את האות ן' שחלילה לא תישמע ן' מובלעת, ונזכה תמיד שה"אמן" תשפיע עלינו את קיום הברכות. ועוד: על קבלה נוספת חשובה מאוד: זהירות בכללות בדיבור בזמן התפילה וקריאת התורה, לאחרונה היו כמה צעירים ומבוגרים שהתגלתה אצלם המחלה הנוראה, ה"י, וכולם נשאלו ע"י הצדיקים שאליהם הגיעו "האם בבתי הכנסת שבו הם מתפללים מדברים בזמן התפילה וקריאת התורה", והנשאלים השיבו לצערם הרב ש"כן", והורו להם הצדיקים לעבור לבית כנסת אחר, או שיקבלו עליהם כל המתפללים להפסיק לדבר, והדברים פעלו במהירות לטובתם, בפרט אצל אלו שעברו לבתי כנסת אחרים ששם לא מדברים גם לא בין גברא לגברא, והרפואה השלימה הגיע במהירות לפליאתם של הרופאים, אכן כבוד התפילה וקריאת התורה נדרש בזמנים שונים, ונזכה בכללות לשמור על הפה ולקיים בכך גם "ואהבת לרעך כמוך".



"והבוטח ב-ה' חסד יסובבנו" [תהילים פרק ל"ב פסוק י'], יהודי זוכר את זה בכל צעד, ואיפה שהולכים לוקחים את זה איתנו, תמיד שיהיה ביטחון ב-ה' והכל יהיה טוב, - ועוד הסבר: יהודי זוכר גם כשקשה, מי שיכול לעזור עם כל התשוקה, כשבוטחים באבינו שבשמים יש לו הכל, וזהו [הבטחון ב-ה'] הנשק שלנו.



[והיו חייך תלוים לך מנגד, האומר הגבעת שאול, מנגד, מ=40, אלו 40 ימים מראש אלול [ל' אב] ועד י' תשרי, נ=50 אלו 50 ימים הנ"ל ועוד 10 ימים שמ-י"א תשרי עד כ' תשרי, ג'ד'=7, הם היום השביעי שהוא הושענא רבה, ויחד יוצא שבימים אלו חייך תלוים לך מנגד, כנ"ל.]



*תשובה וקיבוץ גלויות, תשוב"ה שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ.

תשוב"ה תזרוק שרץ ואחר[כך] במים הִיטָהֵר.



בליל רביעי כ"ט אלול הסליחות לערב ר"ה מוגדרים בציבור "סליחות זכור ברית", ולמה לא מוגדרים כך הסליחות בצום גדליה, אלא בצום גדליה זו רק תזכורת "אתה כבר בשנה החדשה וצריך להמשיך ולעורר זכות ברית אבות".



*חיזוק לשנה הבעל"ט: בספר יערות דבש מרבי יונתן אייבשיץ זי"ע על הפסוק סַכּוֹתָ בְעַנַן לֶךָ מֵעַבוֹר תפילה, מהדיבורים בתפילה שמדברים בבית הכנסת מההבל פה מהמילים נוצר ענן שמעכב את התפילות מלעלות. [כפשוטו דיבור בתפילה זה חב לאחריני].

*בכללות, וגם לקראת החגים: אמא היא לב הבית, אבא הוא סמל הרוחני, ואם הוא רק מעביר את המסרים לקראת החגים, הם ישארו בראש, לא בלב, ולא יופנמו, ועל כן דרושה דוגמא אישית גם בעשייה. (ולאחר אמירה ללא עשיה, לפעמים רגשות האשמה הם דרך לנקות את המצפון בימקום עשיה חיובית, ולכן אחרי אמירה צריכים דוגמא אישית של עשיה, אמרתי וזה מחייב גם אותי, [האומר נהיה מעין חלון ראוה לדעת את ההמשך]).

*כל דבר תורה, כל פרק תהילים, מחמאה, מילה טובה ועידוד יזדקפו על צדו האחד של המאזניים לשכר גדול עצום ורב, בעוד שכנגד, כל דיבור לשון הרע, ראיה שאינה טובה, חוסר ברכה על המזון יעמדו על צדו השני של המאזניים במאזן החובה. בסיכומו של עניין, ישקול הבורא ע"פ חוכמתו האין סופית את המאזן, ועל פי זה יקבע כל רגע וכל דקה בשנה הקרובה שנת התשע"ט, עד לפרטי פרטים. נביט רגע לשנה האחרונה שעברנו ונבין מה נגזר עלינו בדין של ראש השנה התשע"ח: בתאריך ג' חשון לא נרדמנו כי כאב לתינוק הבטן בלילה, ב-ה' חשון בצהריים קיבלנו תוצאה טובה של מבחן של הבת אילה בנושא 'מושגים ביהדות'. ב-יד' כסלו איחרנו את האוטובוס והגענו באיחור לעבודה. ב-טו' באב קיבלנו המון מחמאות בעבודה על עבודתנו ואף קיבלנו העלאה בדרגה ובשכר. ב-ט' בניסן הבן התקבל לישיבה טובה ושמחנו מאד. ב-כג' סיון קיבלנו זיכוי מפתיע של 586₪ מהביטוח הלאומי. ב-ד' תמוז הרכב עשה בעיות, ובצהריי היום הוא עבר טיפול . שגרם לנו להוציא 1200₪ ב-כ' תמוז נשברה צלחת בבית, כשבאותו בוקר 'ברוך' החליק על בננה בחצר ונזקק לגבס – איזה יום קשה זה היה. ב-א' אלול הצלחנו מאד בלימוד בכולל והרגשנו הנאה. ב-ל' אדר היה אוירה קשה בבית כשעתיים עקב מריבה עם האשה, שגרם גם לקושי רב לילדים.... כל הפרטים הקטנים, אם נעצום עיניים ונעבור על כל יום וכל רגע של השנה האחרונה, בין את רגעי האושר והשמחה ובין את רגעי הצער והאכזבה, רגעי השלוה ורגעי הכעס ונזכור שהכל נגזר ביומיים של ראש השנה שעבר. וכך בדיוק ישפטו מה יהיה בכל רגע בשנה הבאה, שנת התשע"ט, והכל תלוי - במעשים של כל אחד מאיתנו. המשגיח הגדול, ר' אליהו לופיאן זצ"ל נעמד בישיבת 'כפר חסידים', ימים ספורים לפני ראש השנה ואמר: "לפעמים אדם עומד לפני ראש השנה ועורך חשבון כללי על מעשיו, כשהוא מגיע בסוף למסקנה שהשנה הוא התנהג לפחות כמו בשנה שעברה, אם לא מעט יותר טוב ממנה, ואז הוא מהרהר לעצמו ואומר: "אם כך, הרי שבשנה שעברה דנו אותי לשנה טובה, שהרי סך הכל החיים בשנה האחרונה היו בסדר בבריאות ובפרנסה, ואם כן, ברור לי לחלוטין שאני יכול להיות רגוע בראש השנה הקרוב מפני שידונו אותי לשנה דומה, אם לא יותר טובה". ואז עצר המשגיח לרגע, וזעזע את היכל בית המדרש בקולו: "לאדם כזה יש בעיה חמורה עד מאד!. מפני שהחשבון של בורא עולם הוא אחרת ממה שאתה חושב!. כי יתכן שבראש השנה הקודם יצאת חייב בדין, אך ה' ברחמיו החליט לדחות ולהאריך אף, שמא תחזור בתשובה, אך כיוון שגם השנה התנהגת כך ולא עשית תשובה – אולי ח"ו השנה כבר לא יהיה אריכות אפיים. לכן, אל תתבלבלו, כל עוד חודש אלול ברקיע, קרעו את השמים ברחמים ועשו תשובה, ולעולם אל תהיו בטוחים שהשנה אתם לוקחים את המשפט בקלות". מספר הרב שמואל גנוט ואומר: "יצא לי לפגוש אנשים שמשתדלים כל יום להתפלל בנץ, לקבוע עיתים לתורה, ולעשות חסד כמה שאפשר ומשתדלים במצוות, והם הסבירו לי שהם רגועים מפני שעשו השנה כמה שאפשר. יתכן והם צודקים, איני מתווכח, אלא שיודע אני דבר אחד, והוא ששאלו את ר' ישראל סלנט זצ"ל על מה עומדים ביותר בשמיים בדין של ראש השנה?... ענה להם ר' ישראל: "בשמיים מקפידים ועומדים ביותר על המעשים 'הקטנים' והזניחים הנראים קלים בעינינו", כך שגם אם "בגדול" נראה לאדם שהוא השתדל בסך הכל במשך השנה, אך עיקר הקביעה על חייו לשנה הבאה הוא בדברים 'הקטנים'. על כן, המליץ ר' ישראל לשומעי לקחו לקבל לפני ראש השנה קבלה קטנה, ואף שהיא נראית קטנה בשמיים אותם קטנים גדולים עד למאד".

*מתוך שיחת חיזוק לקראת ראש השנה: ..."אני מבקש ממך שתקבל על עצמך בכל בוקר, לא לצאת מהבית לפני שאתה עוזר לגב' בסידור הבית ובשאר צרכיה". והמשיך הרב: "כאשר אדם כבר יודע את כל הש"ס ומתקדם בדרך לידיעת חלקים נוספים בתורה הוא עלול לשכוח את בני-ביתו ולהתעלם מצרכיהם, והוא ילמד וילמד ולא יעזור להם מאומה. ולכן הינך צריך לקבל על עצמך קבלה שלמרות התמסרותך ללימוד תורה לא תזניח את העזרה בבית!!!",



רבי אליעזר פאפו זי"ע בספרו "פלא יועץ": "קבלה מאנשי שם הקדושים, שמי שיש לו איזה דוחק השעה או צער או שהוא מהלך בדרך או עובר בים או בנהרות, יקרא כל התהלים בכל יום בלי הפסק בכוונה והכנעה ויראה נפלאות, וזה בדוק ומנוסה".

רבי פנחס מקוריץ זי"ע בספרו "מדרש פנחס" (אות כח): "על כמה דברים שצריכים לאדם, כמו פרנסה וכדומה, או על כמה הרפתקאות, ציוה הרה"ק מקאריץ זי"ע לומר כל התהלים מרישא לסיפא בלי שום הפסק, אפילו שלא לומר ה"יהי רצון" בין ספר לספר, רק לאחר גמר התהלים".



ורבי זושא מאניפולי זי"ע (כמובא בספר "תשואת חן" פרשת ויגש) וכן רבי מיכל מזלוטשוב זי"ע (כמובא בספר "רשפי אש" אות קס"א ובספר "מים רבים") ששניהם אמרו: "שעל ידי אמירת תהלים ללא הפסק אפשר להכרית את כל המקטרגים, ופירשו בזה את הפסוק בתהלים (קו, ב): "מי ימלל גבורות ד' ישמיע כל תהלתו". מי ימלל - מלשון מוללין מלילות, (ביצה יב), מי יכול למלל ולפרר הגבורות, ישמיע כל תהלתו, שיאמר כל ספר תהלים בבת אחת". (וכן הביא ג"כ סגולה זו הגה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זצ"ל בספרו אגרא דפרקא אות שמ"ח בשם "קיבלתי").



והמקובל הגה"ק בעל "עמק המלך" זי"ע, כתב: "שאמירת התהילים בכוונה מהוה הצלה ופדיון מכל הצרות והפורענות, יתכן אם כן דמטעם זה חיבר דוד המלך ע"ה ק"ן מזמורים כמספר "פדיון" לרמז דעל ידי לימוד מזמורים הללו בכוונה יפדה את עצמו מכל מיני פורעניות".



קבלה: האותיות ת'כ'ה' הן שם קדוש, ובהם ניסו תלמידיו של רבי עקיבא לבקשו שיניס את הרומיים בזמן סריקת בשרו, וימשיך את הפסוק ואהבת ויכוין במילים "את הוי"ה אלוקיך" על הסופי אותיות בשם הקדוש הנ"ל, ולכן ענה להם "כל ימי שיבוא הזדמנות של קידוש ה' לעשותה, ולכן נעצר במילה "אחד" ולא המשיך, והוא שם שאחרי השם הקדוש ש-ד-י.



למה לחכות חלילה למצב של חוסר או צמצום?... עכשיו בימי הרחמים האחרונים שהמלך פה, תבקש ממנו, תתחנן על נפשך ונפשות משפחתך שתזכו לפרנסה טובה, בריווח ולא בצמצום, בנחת ולא בצער, כי הוא רוצה לתת לך הכל, אבל מה שהוא מבקש זה רק את התפילות שלך כי הוא מוריש ומעשיר ברגע!



לֹא הביט אוֶן ביעֲקֹב כנגד ראש השנה, שאין מזכירין בו כלל עניני חטאים. ולֹא ראָה עמָּל בישראל זה יום הכפורים, אשר בו ישראל נדמין למלאכים. הוָּי"ה אֱלֹקיו עִמו: זה חג הסכות, שהוא בבחינת הביאני המלך חדריו וענין הבאה לביתו, בבחינת חופה ונשואין. ותרועת מֶלֶך בו זה שמיני עצרת, שאז הוא בחינת הייחוד, תכלית כל הימים טובים האלו.



*ערב ראש השנה: סיפר אחד מראשי הכוללים בירושלים, את שסיפר לו אביו. כאשר האב היה עדיין אברך צעיר פגש פעם ברחוב את מרן הגאון הגדול רבי חיים שמואלביץ זצ"ל. שאל אותו הגאון: 'כלום מתכוננים לראש השנה?' השיב האברך מה שהשיב. ושוב שאל רבי חיים: 'כלום אתה מתכונן לראש השנה? ליום הדין? התלמיד האברך הבין שרבו רוצה לאלפו בינה בקטע כלשהו. שתק, אפוא וחיכה למוצא פיו של רב. אמר רבי חיים: הגב' צריכה לבשל כמות גדולה של אוכל. האין זה מן הראוי שתיקח את הילדים הקטנים המפריעים לה בבית במלאכת הבישול הקשה ותצא איתם לטייל?' ולמד אותו תלמיד מה נקרא הכנה ליום הדין, כפי שהבין זאת גאון התורה וגדול המוסר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל.



"ברך עלינו את השנה הזאת" הרה"ק רבי שלום מבעלזא זי"ע ביאר את בקשתנו בתפילת המנחה לעת ערב בער"ה 'ברך עלינו את השנה הזאת' כי ישועת ה' כהרף עין, וברגע כמימרא יתגלה למפרע כי כל השנה שעברה הייתה לטובה . (באר הפרשה)

תכלה שנה... תחל שנה... מנהג טוב בכל ערב ראש השנה, סיגל לעצמו יהודי ממכריי לפני היציאה לבית הכנסת. נוהג הוא לרקוד עם בני ביתו 'כי הרבית טובות אלי' ו'עד הנה עזרונו רחמך', לתת שבח והודיה על השנה שחלפה. בני הבית מפרטים כמה טוב היה, כמה חסדים ורחמים, וכך בהרגשה זו יוצאים לחלות ולחנן על השנה החדשה הבעל"ט. (הרב פנחס ברייאר - במה)

אל האדמו"ר מצ'רנוביל זצ"ל נכנס חסיד ואמר "תכלה שנה וקללותיה", הגיב האדמו"ר "תיכלה שנה בברכותיה, שהשנה תיגמר בברכות".

*"מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי", שואל המהרש"א ביומא, למה הם נקראים מקראי קודש? ומתרץ, שמותיו של הקב"ה "א-ה-י-ה אשר א-ה-י-ה" וי-ה-ו-ה יש בהם אותיות אהו"י. באותיות אלו נכללים כל המועדים המוזכרים בתורה. א בתשרי זה ראש השנה, י זה יום הכיפורים, ה חמשה ימים אח"כ חג הסוכות, ו ששה ימים אח"כ הושענא רבא. סיכום כל האותיות הנ"ל עשרים ושתים, כלומר כ"ב תשרי, שהוא שמיני עצרת. א ניסן זה ראש חודש, י ניסן זה שבת הגדול, ה חמשה ימים אח"כ פסח, ו ששה ימים אח"כ זה שביעי של פסח, ו בסיון זה שבועות. "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש", ולמה הם נקראים קודש? כי הם רמוזים בשמותיו של הקב"ה.



*"אין הכינור קובע את המנגינה קובע אותה הפורט על המתרים. אין שנה דומה לקודמתה קובע אותה היושב במרומים. יהי רצון שנדע לפרוט על המתרים הנכונים."



ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראינו, ה' זה הוי"ה מלא רחמים, המלך זה דין, ואנו מבקשים ה' תושיע בכל מצב שגם כשזה יהיה המלך [בפרט בימי עשי"ת שמראה מלכותו] – יענֵנו ביום קֳרְאֵינו



הרב בידרמן בשם הברכת אברהם זי"ע שאמר לנכדתו על תלונותיה שצעקה הרבה "אוי", והיה אומר לה להוסיף ל"אוי" "דוּ" שזה באידיש אתה, ויֵצֵא בשמיעה "הוֹדוּ" שמהתלונה תהיה הודאה.



"אתֶם ניצבים היוֹם". הפני מנחם מגור זי"ע היה אומר ה'יום רומז ל5 חגים: 2 ימי ראש השנה, 1 כיפור, 1 הושענא רבה, 1 שמחת תורה.



וכתוב ב"חתם סופר" זי"ע אתם ניצבים היום ..... ואת אשר איננו פה עימנו היום, ואת אשר איננו, מי שכבר לא פה בעולם, אבל ב5 החגים הנ"ל הוא פה עימנו היום, כי גם הנפטרים באים להתפלל ב5 ימים אלו.



ניצבים וילך האזינו וזאת-הברכה, ידוע ההסבר המעשי שנעשה משמות הפרשיות האלו לגבי האווירה בבית, אם ניצבים שכל אחד עומד על שלו - אז וילך לא מצליחים להחזיק, אבל אם האזינו שמקשיבים זה לזו וזו לזה - אז זו הברכה שבבית לאורך ימים ושנים.



אדם שהצליח בשלום ביתו נישאל על הצלחתו וענה: "אני מכווין בתפילה בברכת השנים, וברך נשותינו כנשים הטובות לברכה".

עפ"י הרב לסרי: טוב לומר בערב החג 11 פסוקים הראשונים של פרשת כי תבוא.

_______________________________________________

בערב ראש השנה אמר הרב אליהו לופיאן ז"ל לרבי מגור ה"אמרי אמת" זי"ע "עוד 3 שעות נכנס החג מה עוד אפשר לעשות",

ענה הרבי "עדיין אלול", הגיב רבי אליהו "אלול כבר עובר, עוד 3 שעות חג, מה לעשות",
ענה הרבי "עדיין אלול והמלך עוד בשדה ואפשר לנצל".​

מכאן לראש השנה - חלק ב. (חלק א היה בשבוע שעבר)

באר הפרשה [הכנה לר"ה תשפא]: סגולה מכ"ק אדמו"ר ה"פני מנחם" מגור זי"ע, בראש השנה ויום כיפור כשאומרים כמה יעברון, לכוון טוב "כמה יעברון" בניקוד יַעַבְּרוּן. וזה בדוק.
*[ומי שלא זכר ולא כיוון, כתוב בקיצור שולחן ערוך בסימן רע"ה בדיני הדלקת נרות שבת לומר אחרי ההדלקה מפטיר של יום ראשון של ראש השנה. וגם זה בדוּק]

"מעבירין את רוע הגזירה", בתפילות הימים הנוראים אומרים, "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". הרה"צ ר' אשר פריינד היה אומר, שתיקה, ושתיקה, ושתיקה, מעבירין את רוע הגזרה. אנו רואים את זה בתהלים (לח, יד-טו) דוד המלך אומר, 'ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו ואהי כאיש אשר לא שמע ואין בפיו תוכחות', ומסיים 'חושה לעזרתי אדנ-י תשועתי'. (ניצוצי אורה - ספינקא)

מעבירין את הגזירה, ולמה מעבירים ולא מבטלים, אלא מעבירים מהיהודים לגוים, שבתפילה ותשובה וצדקה מעבירים את הנגזר למי שלא משתדל.

"ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון", מה אנו יודעים שהמלאכים לא יודעים? האם המלאכים המרחפים ושטים בשמי השמים יודעים היכן נמצא כבודו של הבורא? או שמא יתכן, שאנו בשר ודם שכחלום נעוף ולעפר נשוב יודעים טוב יותר איה מקום כבודו ? בקדושת תפילת מוסף אנו אומרים ׳כבודו מלא עולם!׳ ואילו ׳משרתיו שואלים זה לזה - איה מקום כבודו?׳ הייתכן? אנחנו יודעים היכן הוא ה׳ ואילו המלאכים לא יודעים? אומר הרה"צ ר׳ אשר פריינד, כבודו של ה׳ הוא שמגלים אותו דווקא מתוך עולם שפל, שמכירים אותו דווקא ממקומות נמוכים ומתוך מצבים של קושי וצער!!! זה הכבוד של ה׳! ולכן, המלאכים, אלה שאין להם קשיים או נסיונות, אין להם שאור בעיסה שמעכבם, ואין להם מלחמות עם יצרים שפלים, אלה שמגיעים לבורא בלי קושי - הם אינם יודעים מהו כבוד ה׳! רק מי שמוכן לעבוד את הבורא מתוך צער ויגון, מתוך מלחמה עיקשת - הוא יודע ׳כבוד ה׳׳ מהו!!! (נקודות של אור – ספינקא)

"ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון", מהי אימתם של המלאכים מיום הדין והרי הם עושים מלאכתם בשלימות? אולם ידוע כי עיקר בריאת העולם כולו והמלאכים בכלל - בעבור ישראל. וממעשי ישראל מושפעים אף העולמות העליונים: אם מטיבים ישראל את מעשיהם - הריהם נותנים כח ותעצומות בכל העולמות ואף במלאכים, ואם לא ייטיבו חלילה מעשיהם - הם מגרעים בכל העולמות ובמלאכים בכלל. לפיכך גם המלאכים ״חיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על כל צבא מרום״ שהרי ״כל באי עולם יעברון לפניך״ והם יצפו לראות איך יהיו מעשי בני אדם, אשר הם המלאכים, מושפעים על ידם. (דעת משה)

"אם ישוב מיד תקבלו", טובה התשובה בעיתה ובעונתה, ודומה הדבר לסחורה כאשר סוחר מביא את מרכולתו למכירה ביום השוק, אם זוהי סחורה שלא בעונתה, או אז כל החפץ לקנות ממנה בוחן אותה בשבע עיניים, ואם נמצא בה פגם קל שבקלים מיד היא נפסלת, ואין איש קופץ עליה. מה שאין כן בסחורה בעונתה שאז אין בוחנים אותה בדקדוק ובקפידה מרובים, וגם אם יש בה חסרון כלשהו היא נרכשת. כך עשרת ימי תשובה הם ה״עונה״ לעשיית תשובה, ועל כן אין כה מדקדקים בשמיים בתשובה הנעשית בימים אלו, ואף אם יש בה, בתשובה, חסרון כלשהוא היא מתקבלת, שהרי זוהי ״סחורה״ ב״עונתה״! זה שנאמר בפיוט ״אם תשוב מיד תקבלו״ ה״סחורה״, הלא היא התשובה, ממש נחטפת מן הידיים בימים אלו. (הרה״ק רבי יצחק מוורקא זי״ע)

"ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור", מה ענין ההדגשה היום ברחמים תזכור? אלא, הזכרת ייחוס וזכות אבות יש בה מעלה וגם חסרון. מחד גיסא, משמש הדבר טיעון לסניגור, לזכור זכות ישנים ובגלל אבות תושיע בנים, אך מאידך, זה יכול גם לשמש חלילה טענה לקטיגור, שהרי אם כן היה להם ללמוד ממעשי אבות ולהתאים עצמם אליהם. ולכן התפילה וההדגשה היא ״ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור״ שיהא זכרון זה רק לטובה ולרחמים, רק לכף זכות. (של״ה הק')

"ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור", מפני מה מייחסים את העקידה ליצחק ולא חותמים כלשון שאומרים בגוף הברכה ״ותראה לפניך עקידה שעקד אברהם״. יש לומר כי ממעשה העקידה ניכר גודל אמונת אברהם בתורה שבכתב, היינו ששמע מהקב״ה בעצמו. לעומת זאת, ממעשה יצחק ניכר גודל אמונתו בתורה שבעל פה, והיינו שמסר נפשו על מצות חכמים במה שהוא חוץ לשכל האדם, שלא הרהר אחר דברי אברהם אביו ומסר עצמו לעקידה. זהו ״ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור״ - היינו שזכות העקידה תעמוד ״לזרעו״, לאלה המאמינים ושומעים לתורה שבעל פה, שאינם מהרהרים אחר דברי חכמים, תקנותיהם וגזרותיהם. אבל מי שאינו בכלל אלה, אינו בכלל תפילה זו ואינו יכול לבקש לעצמו זכות העקידה. (חתם סופר)

"כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה'", כשיהודי אומר ״זכור״ נזכרתי ו״אזכרנו עוד״ ועוד זכור אזכור יותר את הקב"ה, משיב הקב״ה לעומתו במדה כנגד מדה: ״רחם״ זה מכבר היו לי רחמים עליו, אולם מעתה ״ארחמנו עוד״ ביתר שאת. (הרה״ק רבי מרדכי מלכוביץ)

אימרו לפני מלכיות שתמליכינו עליכם, סיפר המשמש של האדמו"ר ממחנובקא זי"ע שהיה נוהג לספר בבכי לפני כל נדרי, שהאחד המנהיגים זי"ע נישאל במלחמת העולם איפה הקב"ה, ונענה, עכשיו הוא עשה עצמו אדון, והסביר שההבדל בין מלך לאדון, שמלך מתייעץ ואדון עושה מה בא לו, ולכן מבקש הקב"ה אימרו לפני מלכיות ואני יהיה מלך כדי שאדבר ואתייעץ עימכם.

"אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך", מרן החתם סופר זצ"ל הסביר שתשובה מיראה אינה תשובה שלמה, ורק תשובה מאהבה היא תשובה שלמה. משל לקבוצת כפריים שבאו לבקר בעיר המלוכה. עמדו אל מול ארמון המלך והשליכו אבנים וצרורות עפר אל חצר הארמון. מיד באו אנשי המשמר וכלאו אותם בבור תחתיות. זעקו הכלואים: "מדוע נתנונו אל הבור? הביאונו לפני המלך ונדבר את דברינו!" הביאום לפני המלך, והם השתחוו לפניו אפים ארצה ואמרו: "אמנם חטאנו בהשליכנו את האבנים - אך ורק למראית עין. כי האבנים הללו הן יהלומים גלמיים, ויש בכוחנו ללטשן, עד שיבהיקו כזוהר הרקיע ויזהירו כעצם השמים לטוהר!" ויאמר המלך: "בזאת תבחנו, הכדבריכם כן הוא". הלכו הכפריים וליטשו את האבנים, עד שהיו למאורות נוצצים ובורקים, והמלך קבעם בכתרו, וקרבם בכבוד גדול. ועל זה נאמר "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב) שמהאבנים והעפר, שבהם סקלו את חצר המלך, הפיקו חן ורצון רב. זה כוחה של תשובה מאהבה, ההופכת זדונות לזכויות! (חת"ס עה"ת)

*חיים כולכם היום: רבינו האלשיך הק' מעיר בפתח פרשתנו, כשהיה משה מלמד תורה לבנ"י היה מתחיל בנשיאים, ללמדם תחילה, ורק אח"כ לכלל ישראל. ואילו כאן וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָל יִשְׂרָאֵל וַיֹאמֶר אֲליהֶם (שלהי פר' כי תבא) ומכריז אַתֶם נִּצָבִים הַיוֹם כלְכֶם, כולכם יחד ללא מעמדות והיררכיות, משום שאתם לִּפְני ה' אֱלֹקיכֶם, ולפניו יתב"ש עומדים בשווה. לנו אין מושג מי 'חשוב' יותר בעיני ה', יתכן שאדם שנדמה בעינינו 'פשוט', יקר הוא מאוד בעיני ה', כמו שסיפר רב יוסף בריה דר' יהושע בן לוי, כשהתרפא וחזר לחיותו, 'עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה' (פסחים נ) שיש חשובים כאן שבשמים הם 'למטה'. וכך דורש את ההמשך רָאשיכֶם שִּבְטֵיכֶם זִקְניכֶם וְשֹטְריכֶם המעמדות - אינם אלא לכם, רָאשיכֶם וגו', בָרְאִיָה שלכם. אך כשניצבים לִפְני ה' אֱלֹקיכֶם כֹל אִיש יִשְרָאל. כולם בשווה זה לזה. - בזוה"ק נאמר כי אַתֶם נִצָבים הַיוֹם רומז על ר"ה. ביום הרת עולם, ואנו עומדים במשפט ועוברים כבני מרון, עלינו - להפנים בחינת 'כלְכֶם לִּפְני ה' אֱלֹקיכֶם'. ועל כן, נאמר בזוה"ק כי אלישע הנביא התארח בבית האשה השונמית בראש השנה, כמו שנא' וַיְהִי הַיּוֹם שזה ר"ה, והציע מֶה לַעֲשוֹת לָךְ, הֲיֵש לְדַבֶר לָךְ אֶל הַמלֶךְ או אֶל שַׂר הַצָבָא, להיות לה לסניגור בבי"ד של מעלה, ולהמליץ עליה באופן פרטני לפני מלך המשפט, השיבה בְתוֹךְ עַמִי אָנֹכִי יֹשָבֶת. העוסקים במלאכת שמים מזהים גם בהאי עלמא 'עולם הפוך', בני עניים שמהם יוצאת תורה, ויש לדאבון לב פרנסי ציבור, רבנים וחשובים, שלא תמיד זוכים לבנים מהוגנים. מחנכים אמונים בכל ימות השנה לנהוג בבחי' כֻלְכֶם לִפְני ה' אֱלֹקיכֶם'. להשקיע בכולם, להעניק לכולם, לרומם את כולם, כי אין ביכולתנו לדעת "איזה כרטיס יזכה"... ביום השני של ר"ה נקרא בתורה עקידת יצחק. מעמד החרות לנצח וברית אבות לא תמה. ביו"ט עולים לתורה חמשה קרואים (ועוד א' מפטיר). והנה, ארבעה אנשים קוראים פרשת העקידה, והחמישי קורא סיומת פרשת וירא, אַחרי הַדְבָרִּים הָאֵלֶה וַיגַד לְאַבְרָהָם... הִנה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָנִים לְנָחוֹר אָחִיך... המתבונן יתמה: למה קוראים פסוקים אלה? מה זה קשור להיום? אפשר הרי לחלק 'העקידה' לבדה לחמשה קרואים, ולסיים בסוף מעשה העקידה! וכי נחוץ לנו להכיר, ועוד בר"ה, את עוּץ בְכֹרו וְאֶת בוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאל אֲבִי אֲרָם ויתר תשעת אחיהם? הג"ר משה פיינשטיין מסב תשומת לבנו לדברי רש"י הק' עה"פ וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה 'כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה'. באמת אין לנו כל תועלת בהכרת רְאוּמָה פילגש נחור ואת בניה. לא פִּלְדָש ולא יִדְלָף חשובים לנו. אך צריך לסנן הרבה חול ואבני החצץ כדי להגיע למרגלית, לגלות את רבקה אמנו. גם בעבודת החינוך מאמינים ונותנים הזדמנות לכל כיתה, לכל משפחה, ולכל יחיד, אפילו כשהם ירודים, בתקוה ובאמונה שמתוך כל אלה יצא צדיק בודד או צדיקה אחת! כדאי לקבל משפחה שלימה, למרות חזותם החלשה, בשביל מרגלית אחת שתימצא! ביום 'הכסה' קוראים אלו הפסוקים, ללמד זכות בעד עצמנו. ריבונו של עולם! הרי בעיניך אין אנו מיוחדים, ובצדק, אנא, הטה כף דיננו לטובה למען בנינו ולמען דורותינו. גם כשאני בבחינת 'בוּז אָחִיו', אולי תצא ממני רבקה צדיקה! נתייצב כולנו לפני ה'. לא נחליט על פי מבט חיצוני מי מיוחד ומי פָחוּת, מי ירום ומי יושפל. בכדי שנהיה זכאים בדין נסתכל על זולתנו במבט חיובי, מי יודע מה יצא ממנו, מבניו, או מזרעו אחריו. אולי אחד מתוך שנים עשר.. הג"ר מיכל יהודה ליפקוביץ שאל את תלמידו בישיבה קטנה "מי מבני כיתתך, יגדל לדעתך גדול בישראל?". כשהתלמיד התחיל להרהר ולבחור, הגיב רבו באהבה "אל תתאמץ, הרי אין לדעת, ראיתי בחוש שיש הפתעות...". מטבילים תפוח וחלה בדבש. לא בדבש תמרים שהיא דבש 'דאורייתא' המוזכר במקרא, כי אם בדבש דבורים. מאכל כה מתוק ובריא בא משרץ טמא! כמה עקיצות נעקץ הַדְבוֹרַאי (תואר שהחליף כַוְרָן) עד שהפיק את המגד המיוחד. רמז יש בדבר. אל תביט בשרץ או בעוקץ שבו, הַאֲמן בתוצאה ותזכה לשנה טובה ומתוקה!



*ימי ראש השנה מוגדרים "ימי תפילה", תְּפִלָה - תרופת פלא לכל העיינים. *תהילי"ם, תמיד הם יכולים להוציא יהודי מצרה.



*אחת שאלתי, אותה אבקש, שאת המילים שאומרים בתפילה שאנו שואלים ומבקשים אותם - נבקש באמת, ונבין מה אנו אומרים ומה אנו רוצים.



*הזמנים שכל עם ישראל מאוחדים ללא שום שינוי הם ר"ה ויו"כ, כי לעולם נוהגים 2 ימים בר"ה ויום אחד ביו"כ, ואכן בתפילות בר"ה ויו"כ אומרים "ויעשו כולם אגודה אחת -וזה יעזור להגיע ולקיים- לעשות רצונך בלבב שלם".



ידוע שראש השנה הוא 2 ימים, ביום הראשון מבקשים על רוחניות, וביום השני מבקשים על גשמיות, [ולדעת כמה מגדולי ישראל בזמנינו היום אפשר בשני הימים על פרנסה כי היא היום מעט מעכבת את ההתקדמות ברוחניות ולכן בשני הימים אפשר לבקש על גשמיות,] וידוע שאחד מגדולי ישראל אמר שפרנסה ברוחניות זה ידיעת התורה.



*סיפר הרב בידרמן שליט"א: "את המעשה שמעתי מבעל המעשה עצמו שהיה עד לפלא הגדול והנורא: 'היה זה בחודש אב, בזמן אשר רבים מעמך בית ישראל יוצאים לנפוש ולצבור כוחות בטיולים ובבתי אירוח ברחבי הארץ. מיודענו, אברך בן תורה השוקד על תלמודו, יצא אף הוא עם משפחתו לטיולים ושחרור נפשי, על מנת לצבור כוחות לקראת חודש אלול הקרב ובא. אלא, שכאשר מדובר במשפחה ברוכת ילדים בעלת שבעה נפשות ויותר, כל יציאה פשוטה שכזו עלולה להסתכם במאות ואלפי שקלים. הוצאות הקייטנות לילדיו הקטנים, הוצאות הבית, אוכל וביגוד, ובפרט בימי החופשה הגיעו לסכומים גדולים. מיודענו אשר ניסה לחסוך כמה שאפשר, חש כיצד הוא נשאב אל תוך סחרחורת של הוצאות אשר איננה בשליטתו. והנה, בעת סיום החופשה, ימים ספורים טרם חודש אלול, מגיעים אליו בניו ובנותיו ומבקשים ממנו ספרי לימוד וביגוד לבית הספר. האב שחשש מאד לראות את המצב בבנק, מגיע למשוך כסף ולתדהמתו הוא מגלה כי הוצאות המשפחה השוטפות בימי החופשה הגיעו עד מרום, עד אשר אין לו כעת ולו אף אגורה אחת בכיסו או בחשבונו. ואם זה לא מספיק, לאחר כמה דקות מקבל הוא שיחת טלפון. היה זה אחד מבני משפחתו אשר אירס לאחרונה את בנו, אשר הזכיר לו כי לפני זמן רב נתן הוא לו הלוואה בסך של 5000 ₪, וכי הוא זקוק לה כעת בדחיפות לצורך חתונת בנו המתקרבת ובאה. מיודענו הרגיש בלבול ומצוקה קשה – מה הוא עושה? מניין יביא כסף להוצאות הבית ובית הספר לילדיו? ואף מניין ישיב את ההלוואה לחברו, כשבכיסו כלתה הפרוטה?... שבור ורצוץ הלך הוא להתפלל תפילת ראש חודש אלול בבכיות ותחנונים, כשהוא זועק מקירות ליבו: "רבונו של עולם, אבא בשמיים, הילדים שנתת לי צריכים אוכל, בגדים וספרי לימוד, ואין לי להביא להם... מלך מלכי המלכים, בן משפחתי חייב מיד את ההלוואה שנתן לי בעבר ואין לי מאומה ביידי – אנא קלי, אל תעזבני, אני מתחנן הושע נא לעבדך הזקוק לישועתך...", בכה ללא הפוגה כשהוא חש כי רק ה' לבדו יכול להושיעו מקריסה. לא היה אחד בבית הכנסת שנשאר אדיש מתפילתו שבקעה את הרקיעים והגיעה עד לכסא הכבוד. לאחר שסיים את תפילתו, הרגיש כי הוא מותש לחלוטין ועלה לנוח על מיטתו. והנה, לא עוברות 5 דקות, ובתו הגדולה החלה דופקת על דלת חדרו בכח: "אבא, אבא קום מהר". האב המותש פקח חצי עין וגער בבתו על כך שמפריעה לו לנוח ולהירגע, אך היא לא ויתרה: "אבא, אתה חייב לרוץ לראות מה קורה בסלון, אתה לא תאמין". "וכי את לא יודעת שאסור להעיר את אבא משינה?!", גער בה שוב. "לא אבא, אתה לא תאמין מה קורה בסלון, בוא מיד". אט אט התרומם ממיטתו לעבר הסלון, ואז אל מול עיניו התגלה מחזה נדיר ופלאי... עשרות שטרות של 200 ₪ התעופפו להם, ללא שום הסבר, מתוך חרכי המזגן התלוי במרומי הסלון... היה זה מחזה נדיר – גשם של שטרות מעופפים לכל עבר יוצא מתוך המזגן. מאושרים ומבולבלים החלו הכל מסתערים על כל שטר מעופף. 10.000 ש"ח זה היה הסכום שהתעופף מהמזגן. האב ההמום והנרגש, החל לברר מה מקורו של הכסף, עד שלאחר כמה בירורים גילה כי כנראה אחד השוכרים שגר בבית לפני שנים רבות הטמין זאת במזגן כאשר היה גר פה לפני שנים רבות. הוא ניסה לאתרו, אך לשוא. מיד פנה הוא אל מורה צדק בעירו וסיפר לו את המעשה. המו"ץ הורה לו כי מותר לו להשתמש בכסף, עד ליום בו יבקש אותו בעל הכסף. האברך חזר לביתו נרגש ודומע כשבידו 10.000 ₪ אשר היו בשבילו כריווח והצלה להחזיר את חובו ואף לקנות לביתו וילדיו את הוצאותיהם הקרבות. סיים הרב בידרמן ואמר: "אותו אברך התפעל כל כך מדוע דוקא כעת, אחר שנים כה רבות שהמזגן מעולם לא פלט את הכסף, דוקא כעת בעת שהוא במצב כלכלי חמור, וממש באותו בוקר שפך את ליבו בבכי שיושיעו ה' בפרנסה, כבר אחר כמה שעות 'החליט' (ה)מזגן אחר שנים רבות לפלוט את הכסף. "אני מתרגש כל כך לראות כמה ה' שומע תפילה כשהאדם פונה אליו מעומק נשמתו", חתם האברך הנרגש.



הנה בכל 'יום טוב' עורכים בני 'ארץ ישראל' רק יום אחד ובני חו"ל עורכים שני יו"ט של גלויות, זולתי ביו"ט של ראש השנה שהכל עורכים ב' ימים של יו"ט... וביאר הרה "ק ה'אמרי אמת' זי"ע, כי רצו שכל בנ"י יהיו שווים 'ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם' - ולא יהיו 'אגודות אגודות'. וביאר בנו הרה "ק ה 'בית ישראל ' זי"ע שמבואר מהרה"ק רבי יונתן אייבשיץ זי"ע ש'עשרת ימי תשובה ' הם כנגד 'עשרת הדברות', נמצא שב' ימים דראש השנה הם כנגד 'אנוכי ה' אלוקיך... לא יהיה לך', ושני דברות אלו מעקרי האמונה הם, בענין זה אי אפשר שיהיה איזה 'ספיקא דיומא' אלא יומא אריכתא כי הכל אחד ושלא יהיה כל הפרש וחילוק בין אחינו בני ישראל .



"והא'ל הקדוש נקדש בצדקה", ומהי הצדקה, שהוא מתנהג עימנו בצדקה בסליחה ומחילה, והיות שהוא מלך ומלך פורץ גדר לעשות לו דרך ולא מוחים על כך, ולכן רק הקב"ה שהוא מלך גדול בימים אלו וחלק מהמלכתינו אותו למלך עוזרת לנו שהוא מלכינו והוא בתור מלך יכול לסלוח כרצונו, ועל הצדקה הזו עימנו הוא נקדש אצלינו ביותר, ולכן רק בצדקה כזו אפשר להעיד נקדש בצדקה.



*עושים סימנים לשנה טובה ואנחנו צריכים שגם הסימנים האלו יותירו עלינו סימנים שאכן אנו ראויים לשנה טובה, בנוסף לסימני השגחה עליונה שעוטפת אותנו כל השנה.

שנהיה לראש, לרא"ש לעשות רצון אבינו שבשמים.



אומרים ב"אבינו מלכינו" מחוק ברחמיך הרבים שטרי חובותינו ר"ת בשמחה. - כי בשמחה תצאו.



"כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם", גם בדברים טובים, אותם מצוות שהאדם לא זוכר שעשאם, אלו חביבות כי כנראה עשאם ללא כוונות, והם חביבות כי הם ללא גאווה פנימית, והם נקיות.



למה יום כיפור לא לפני ראש השנה ואז זה יעזור לכולם להיות נחתמים לשנה טובה, כי יום כיפור לא מספיק לבדו לעורר את האדם בתשובה בגלל חשיבותו של היום, ולכן חייבים את ראש השנה שבו יש שופר לעורר את האדם לתשובה, והוא עוזר לתשובה גם ליום כיפור.



*תוקעים בשופר בצד הצר והקול יוצא מהרחב, כדי לקיים "פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של היכל ואולם".



*אחת מהבדיקות בר"ה היא מה עשית בשנה זו ועפי"ז אתה מקבל לשנה הבאה עם תנאים שאמורים לעזור לך בעשייה אל מול העשייה הקודמת. בעקדה הקריבו איל וכתוב שֶׁה, אלוקים יראה לו השה ר"ת האיל.



אתם ניצבים היום, ואתם הדבקים ב-ה' אלוקיכם היום, ראה אנוכי נותן לפניכם היום, "היום" הכוונה לר"ה, ו"היום" הכוונה לכל יום, ולכן כתוב בלשון הווה "נותן" "ניצבים" "הדבקים".



*במצוַת ביכורים מבקש המביא בעדו ובעד כל עם ישראל ובעד האדמה, ומה הזכות כאן - משום "כוח ההודיה" שבגלל שיהודי בא להודות ומודה - מקבל רשות לבקש, וידוע מה שאומרים "בהודאה על העבר ובבקשה על העתיד", כך גם בר"ה עשי"ת ויו"כ יהודי בתחילת התפילה רק מזכיר בקשה קטנה שרוצה חיים ומודה שהקב"ה זוכר את הברואים, אבל כשמגיע לתפילת ההודאה "מודים" שם הוא כבר מבקש על כל עם ישראל, ואחרי ההודיה ניתנת לו הזכות לבקש על כל הנכתב "בספר חיים עד לחיים טובים ולשלום". וזוהי גם עת רצון שכל הקהל בזמן חזרת הש"ץ מבקשים יחד זה על זה בלשון רבים. ועוד: ובספר אוהל תורה מהאדמו"ר מקאצק זי"ע כתוב: "נראה הביאור שכיון שראה -מרע"ה- כי הביכורים עתידים ליפסק התבונן מיזה שאינו עיקרי שאילו היה עיקרי לא היה ניפסק, ע"כ עמד והתקין תפילה שהוא מצוי בכל עת בלתי הפסק. וידוע מגדולי ישראל שלהודות ל-ה' - משפיעה על המודה.



אומרים בקידוש "זכר ליציאת מצרים", ומה שייך ראש השנה ליציאת מצרים, אלא שבר"ה קוראים על ישמעאל "באשר הוא שם", וידוע שהמלאכים זעקו שלא להצילו כי זרעוֹ ימית בצמא את עם ישראל, אבל הקב"ה הסתכל במצבו הנוכחי, ולכן גם כאן במצרים כתוב רָאֹה ראיתי את עֳנִי עַמי וָאֵרֵד להצילו, ולכן גם כאן בר"ה שייך זכר ליציאת מצרים ששם נאמר הוצאה על שם העתיד.



כתוב שבזמן תקיעת שופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב בכסא רחמים, ולא מובן הרי כל כולו חסד ומשפט אז מה הם שני הכסאות האלו, אלא ידוע שהקב"ה רואה את הס"מ עם החובות וזה גורם לו חלילה לשבת בדין, אבל כביכול היות שלנו יש יצה"ר ואנחנו צריכים לעבוד ולהתגבר עליו ויש נחת רוח כשאנו מתגברים, ולכן כאשר חלילה מגיע הס"מ ומראה ומשנה את המקום ומגיע מיד הסנגור ואומר להקב"ה איך אתה יושב כאן הרי אתה בוודאי יכול להתגבר ולא לעמוד בפיתויים של הס"מ ולכן עליך לרחם על בניך ולשבת איתם בחסד ורחמים.



"עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", ובשינוי הקריאה הוא כך: עתה? ידעתי כי ירא אלוקים אתה - כבר בהוצאת ישמעאל מהבית, כבר מאז אתה ירא ושומע ועושה. וכל קיום ועשייה מוסיפים יראת שמים.



*פרד"ס: בקריאה אומרים: "ואת תחש ואת מעכה", וא"ת ורבותינו אומרים תשובה, תחש תקעו חודש שופר, מעכ"ה מלוך על כל העולם - מלך על כל הארץ - מגעת עד כסא הכבוד, וידוע שגדולה תשובה שמגיע עד כסא הכבוד, ובהפטרה: "מנעי קולך מבכי" מנע"י מקבץ נדחי עמו ישראל. כתוב: "עדיף לילך אחורי ארי ולא אחורי אשה" וכתוב "אז תשמח בתולה במחול", ומזל אלול בתולה, שהמזל בתולה ישמח במחול במחילת העוונות בזמן שהציבור מתפללים בבית הכנסת. "תקעו בחֹדש שֹפר בכסא", האותיות לפני חדש הם גזר, האותיות לפני שפר הם קרע והאותיות לפני כסא הם דין, יחד "קרע גזר דין".



*בין הישועה לנסיון יש כמה נושאים, וביניהם המילים "ותִּקח לוֹ אִמוֹ אִשָׁה מארץ מצרים", בפרקי דרבי אליעזר מובא שמילים אלו בפסוק הם זיווג שני של ישמעאל, אברהם אבינו ביקש משרה אחרי ששלח את ישמעאל מהבית - ללכת לבקרו, ושרה לא הסכימה, הבטיח לה אברהם שלא ירד מהגמל ואז היא הסכימה, ואברהם הגיע לאוהל של ישמעאל וקרא ישמעאל ויצאה אליו אשה, שאל אותה אברהם איפה ישמעאל, ענתה לו שהוא הלך לצוד, אמר לה אברהם אני צמא תני לי מעט מים, וענתה לו: פה לא נותנים מים ואוכל, אמר לה אברהם: כשישמעאל יחזור תגידי לו שזקן שנראה כך וכך אמר יתד של הבית אינה טובה וצריך להחליפה, וכשחזר ישמעאל ושמע את הפירוט הכיר שזהו אביו אברהם וגירש את האשה ולקח אישה אחרת, אחרי תקופה ביקש אברהם שוב משרה שהולך לבקר את ישמעאל והבטיח לה לא לרדת מהגמל, והגיע לאוהל וקרא ישמעאל, יצאה אליו אשה ושאל אותה איפה ישמעאל וענה שהלך לצוד, ביקש ממנה מים ונתנה לו, אמר לה: כשיבוא ישמעאל תגידי לו שזקן שנראה כך וכך היה כאן ואמר יתד של הבית טובה מאוד, וכשחזר ישמעאל ושמע על הפירוט הכיר שזהו אביו אברהם והוסיף עד כאן רחמי האב על הבן, ועל זה כתוב "ותִּקח לוֹ אִמוֹ אִשָׁה מארץ מצרים". אכן בכל מצב החברים וההורים צריכים לקרב, כי לפעמים המעשה נעשה בשביל התגובה החיובית הנדרשת כהשלמה מיצד המבוגרים.



*"ויאמר בי נשבעתי נאום ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך", יש המקשים, מה הייתה הגדלות המיוחדת של אברהם אבינו במעשה העקידה? נכונותו לשחוט את בנו? וכי מה יכול היה לעשות, הרי הקב"ה ציוה עליו "קח נא את בנך... והעלהו לעולה", האם יכול היה שלא לשוחטו? סוד העניין טמון כאן בפסוק, וכך דרשו חז"ל במדרש (ויק"ר כט, ט) "'בי נשבעתי נאום ה'', מה צורך היה לשבועה? ר' ביבי בר אבא בשם ר' יוחנן אמר: עמד אברהם בתפילה ותחנונים לפני הקב"ה ואמר לפניו: 'רבש"ע, גלוי וידוע לפניך, בשעה שאמרת לי 'קח נא את בנך את יחידך' היה בלבי מה להשיבך, והיה בלבי מה לאמר: אתמול אמרת לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ועכשיו אתה אומר לי 'והעלהו שם לעולה'? אלא כשם שהיה לי מה להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השבתיך כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו - כך כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים, תהא מזכיר להם עקידת יצחק אביהם, ועמוד מכיסא דין לכיסא רחמים". אנחנו מוכנים לעשות הרבה דברים, אבל לפחות להגיב איזו תגובה. אני מוכן שחברי יעשה לי הכל, אבל לפחות שידע שהוא לא נהג עמי בצדק. מה, גם זה אסור לי?! כשציווהו הקב"ה על העקידה, יכול היה אברהם לומר: "רבש"ע אני מוכן, אבל רק תסביר לי דבר-מה, רק שאלה אחת קטנה: הרי הבטחתני שממני ייבנה עם ישראל?! אבל אברהם לא הגיב, לא שאל שאלות, וביקש שבשכר זה גם הקב"ה לא יגיב כשעם ישראל יעשו עבירות. לבקש מהקב"ה שימחל - זה הוא לא היה יכול. כיצד ניתן למחול על עבירות?! רק זאת הוא ביקש: אני סגרתי את פי - גם אתה, רבש"ע, אל תעשה כלום, כביכול.



*"כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם", ואין כל נפקא מינה מי המתפלל, כי הקב''ה שומע תפילת כל פה, ובזה ביארו מדוע מתעטפים בטלית בעת הברכה כעטיפת הישמעאלים (מ"א או"ח, ח). כי פעמים הרבה יבוא היצר לאדם בגשתו לתפילתו ויאמר לו הרי חוטא ופושע אתה כזאת וכזאת עשית - כיצד תעז להראות פניך לפני ה' ולהתפלל לפניו, לזה מזכירים לו לאדם את עטיפת הישמעאלים, כי גבי ישמעאל כתיב בפרשה שלנו 'כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם', ולא יביטו בשמים על מעשיך שבעבר - עמוד נא, התייצב נא והאלוקים ישמע לקול שוועתך וימלא כל משאלות לבך לטובה ולברכה. (באר הפרשה)



*"ויכלו המים מן החמת, ותשלך את הילד תחת אחד השיחים", בעל ה'דברי יחזקאל' זי"ע הביא בספרו בשם חמיו, את קושיית הרה"ק מלובלין זי"ע על פסוק זה: איך ייתכן שהגר תפקיר כך את בנה יחידה, בן אשר נולד לה מאברהם והיה חביב עליה ביותר? ופירש הרבי מלובלין, שכאשר אדם מתפלל, חובה עליו להרבות בתפילה ובתחנונים, אך לאחר התפילה עליו להשליך את יהבו על ה' ולבטוח בו שיעשה כטוב בעיניו. אף הגר התפללה וביקשה מים, ומשנוכחה כי אין באפשרותה להשיגם במדבר, היא השליכה את הילד תחת אחד השיחים, כאומרת: עד עתה אני דאגתי לו, אך משאין בכוחי לעשות דבר, הריני בוטחת בך שתעשה את הטוב ביותר עבורו. והוסיף הרבי מלובלין ואמר, שהנוהג כן הרי זו עצה שתיחשב תפילתו כמיוחדת שבתפילות, ותתקבל ברצון!



*טבַ"ח: טוענים בעלי חובות, מחד המקטרג אומר גַח"ם: גזירות חיים מות. ומאידך הסניגור אומר גַח"ם: גמילות חסדים. תח"ש: תקעו בחודש שופר. מעכ"ה: מלוך על כֹל הארץ. וא"ת מעכ"ה: וידוי אחר תפילה מגיע עד כסא הכבוד.



סיפר אחד מחסידי צאנז קלויזנבורג שזכה לשבת ליד רבו זצוק"ל ושמע אותו אומר בקול גדול פסוקי דזימרה "הללוהו בתוף ומחול" ופירש בקול רבש"ע "בסוף אתה תמחול" ולכן תימחל כבר עכשיו.



סנגורם של ישראל רבי לוי יצחק מברדיצ'וב זי"ע דרש לפני התקיעות: רבש"ע אנחנו תוקעים לפניך היום בגלל הסָפֵק 100 תקיעות, ולא רק היום אלא גם מחר ניתקע 100 תקיעות, ולא רק אנחנו אלא מכל העולם, ואתה שומע אלפי תקיעות, ואנו מבקשים מימך רק תקיעה אחת והיא "תקע בשופר גדול לחרותינו". הסימן תקפ"ו מדבר על שופר, "תקפו=שופר".



*(בתפילה אומרים "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוקים", מחוץ למזוזה כתוב כוז"ו שהם האותיות שאחרי אותיות הוי"ה, ולפני הם טדה"ד, כוז"ו=39, טדה"ד=22, 22 עם 39 יחד 61, אני=61, אני ראשון הוי"ה עם אח"ד זה שוה ביחד כתוצאת כוז"ו=39, ו"אני" אחרון כוז"ו עם טדה"ד ביחד אנ"י, ומבלעדי אין אלוקים. [ע"פ קבלה מהרח"ו]).



מאמר זה שייך גם ליום כיפור: "נאפד נקמה סתרו יושר", היו צדיקים שאמרו שכשיבואו לשמים לא יכנסו לגן עדן עד שיפעלו לגאולה, אבל בלמעשה הם הגיעו לעולם שכולו טוב ואנחנו עדיין כאן..., ואחד מהם הגיע אל בנו בחלום ואמר לו שעכשיו מבין הוא את הפסוק "דמינו אלוקים חסדיך בקרב היכלך", אנחנו חשבנו שיש כאן חלילה רק אלוקים דהיינו מידת הדין, אבל כשבאים לכאן רואים שפירושו בעולם האמת הוא כך: "דימנו אלוקים, -אבל בלמעשה- חסדיך בקרב היכלך, והכל חסדים". וכן: "עצתו אמונה פעולתו אמת", העצה הטובה היא אמונה ואז מאמינים ויודעים שהפעולות עלינו ואלינו הם אמת.



לא'ל עורך דין, שופט כל הארץ ואותה במשפט יעמיד, וזה ההבדל בין עורך דין לשופט, העורך דין מנסה כל הזמן לסנגר ולומר טוב ולהמליץ טוב, השופט יכול ליפסוק, אבל הקב"ה הא שופט שמעמיד מלשון הפסקה והתבוננות עד שיפסוק, ולכן מבקשים מהעורך דין בהוב"ש תדבר טוב.



"קדוש אתה ונורא שמך ואין אלוה מבלעדיך" לכאורה יפלא אם כן שכ"כ קדוש ונורא אתה, איך שייך בכלל לבקש ממך על דברים גשמיים כמו פרנסה וכדומה, הלא דברים כאלה אין להם שייכות למלך גדול וקדוש כמוך. אך מה ביכולתינו לעשות, ואין אלוקַ מבלעדיך, שאין לפנינו אחר חוץ ממך שנוכל לבקש מלפניו על הצטרכיותינו בעניני גשמיות, ממילא אין לנו ברירה אחרת וכשנצרך לנו לחם לאכול מוכרחים אנחנו לבקש ממך. (הרה"ק רבי דוד מטאלנא זי"ע)



"ללובש צדקות - למוחל עוונות", ואיך יתכן הרי המלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, וכאן 2 ימי המלכת המלך, אלא שאנו גם מבקשים אם כבנים, ולכן גם כאן הקב"ה הוא אבינו והאב שמחל על כבודו - כבודו מחול.



*בין הקבלות לקראת השנה החדשה זו זהירות לא לדבר בתפילה: השח שיחת חולין בשעת התפילה מקיפים כל גופו בקוצים. (וידוע שצדיקים אמרו שהתקופה הנוראה בין ת"ש לתש"ה היתה בחלק מהמקומות שלא כיבדו מספיק את בתי הכנסת), ואומר הילקוט הגרשוני כתוב "אם הגיע הקב"ה לבית הכנסת ואינו מוצא איש מיד כועס ושואל מדוע באתי ואין איש", ומסביר הילקוט "שעשרה קבין של שיחה ירדו לעולם ותשעה נטלו נשים, ולכן שואל הקב"ה מדוע באתי ואין איש, כי כולם נהיו כאן בבית הכנסת כמו נשים, כי כולם משוחחים בשעת התפילה". ועוד: השח שיחת חולין בבית הכנסת בשבת 2 מלאכים שׂמים ידיהם על ראשו ואומרים לו אוי לו למי שחילל את השבת ואין לו חלק באלוקי ישראל. [זוה"ק פ' ויקהל, - יש זוהר דומה בפרשת יתרו]. וכן כתב הרב מרעננה זי"ע על חומרת הדיבור בתפילה בספרו "בן לאשרי - ברכה משולשת" בפ' ויצא.



*אם בחקותי תלכו ונתתי שלום בארץ, אם בחקותי תלכו ס"ת יום, שלום בארץ ר"ת שב ור"ת של שבע ברכות, אם האדם מתנהג לפי הכללים, הנתינה שהוא מרגיש כמו יום שהכל מאיר, וממילא התחושה היא כמו בימי השבע ברכות שהם ימים מאירים. ואפשר לבקש על כך בימי ר"ה.



בר"ה אנו מבקשים על כל השנה: "מלוך על כל העולם כולו - בכבודך", שזה יהיה בכבוד. "והנשא על כל הארץ - בִּיקָרֶךָ" - שזה יהיה בדרך המייקרת את הנישא, "והופע - בהדר גאון עוזיך על כל יושבי תבל ארציך", וממילא בדרכים טובות אלו יורגש "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יציר כי אתה יצרתו" ומרוב הטובות האלו רק יודה "ויאמר כל אחד ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", אבל כמובן רק בדרכים טובות ברחמים וחסדים. והדברים נאמרים כל יום ב"אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא", אבל איך נידע שהוא באמת המלך ואינו צריך להסכמת אחרים, לכן בין המילה נברא למילה ואחרי כתוב "לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא", ומלך עושה ללא הסכמות מאחרים אלא על דעתו האישית בחסד ורחמים.



אם אחרת יקח לו, אדם רוצה להיות אדם אחר, שארה - שארית השנה הקודמת, כסותה - בכסה ליום חגינו, ועונתה - ביום שמתענים יו"כ - לא יגרע, ואם שלוש אלה לא יעשה לה - שבשלושת זמנים אלו אינו שב בתשובה, אז ויצאה חינם אין כסף - לאחר 120 אף אחד לא כּוֹסֶף לה למעלה. ולכן החכם עיניו בראשו.



"ויאמר ה' סלחתי כדבריך", חבר שאל חבר, אמרת סליחות, השיב חבירו "סליחות הקב"ה אומר - סלחתי, אבל אנחנו צריכים "לבקש סליחות".



*Dשייך לראש השנה ולכל השנה: איך מגיעים למצב חינוכי שילד יסכים ללכת לעקדה, אלא זה מתחיל מ"שלח את האמה ואת בנה", כשיש חברים טובים מהַיַלְדוּת זה עוזר טוב לחינוך ולהשקעה לעתיד.



כל יחיד יכול להשתנות ב10 ימים אלו, כי 10 זה מספר של ציבור, וימים אלו יש להם כוח של ציבור, והציבור בימים אלו נמצא במצבי שינוי מהותיים, ולכן יכול כל יחיד להרגיש בציבור בימים אלו ויותר קל להשתנות. [מיכאל לסרי]



*(בזוהר פרשת בלק דף רי"ב עמוד ב' מובאים דברים לגבי אחרית הימים לגבי התאריך כ'-כ"ה אלול. [כשמסתכלים בהוצאות הדפוס האחרונות צריכים לבדוק איזה עמוד זה לפי הדפוס הישן])



ביום הראשון של ר"ה אומרים "תשליך" אחרי מנחה, כחלק מהניקיון הרוחני הנאמר בפֶּה. ואומר בעל התניא זי"ע למה הולכים למים, כי המים לא נחים וכל הזמן זזים, לרמז לנו שהמים כבר יותר מ5000 שנים מבקשים "אַנֳן בְּעִינֳן לֶמֶהֶוֵי קְרִיבָא לְגַבֵּי מַלְכָּא" [אנו רוצים להיות קרובים לפני המלך] וגם אנו היהודים מבקשים על כך בימים אלו.



*והיה ביום השישי, והיה לשון שמחה, והשנה -תשפה- היום השני של ר"ה הוא יום שישי וביום הזה שהוא גם הכנה לשבת תשובה צריך להיות בשמחה, וכתוב על ר"ה כי חדות ה' היא מעוזכם, וכן אומרים בתפילות ר"ה וביום שמחתכם, וכשנגיע לשבת עם שמחה אכן נקבל עזרה לעשות תשובה עם שמחה, והרי אחד מזמני התשובה הם שבת.



בימים אלו אפשר בתפלות ומעשים טובים לשנות הטבע של האדם וגם הנגזר עליו יכול להשתנות לטובה מעל לטבע. [מיכאל לסרי]



ר"ה הוא גם ר"ח, והיה מידי חודש בחודשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני וגו', על עבירה הכי קטנה צריכים להביא כפרה, שהנה אמר ה' הביאו כפרה שמיעטתי את הלבנה, ושמירת שבת מכפרת על העבירה ההכי חמורה, כי השומר שבת כדת מֵחַלֶלוֹ, מָחוּל לוֹ, ולכן אומר ה' בכל מצב כולם יכולים להגיע אלי להשתחוות לפני.



*אחד הדברים המיוחדים בר"ה ויו"כ, בין אדם לחבירו לא תמיד מתרצים ב4 עיניים, לפעמים רוצים שכמו שפגעת ברבים כן תפייס ברבים, אבל בין אדם לחבירו זה רק בתפילת לחש ובינינו לבוראינו בסוד ובמחשבה.



האהבת ישראל מויז'ניץ זי"ע היה אומר היו"ם מקדש ישראל ויום הזיכרון, שתיזכור כל השנה שהיה ר"ה יום הזיכרון.


_____________________________________________________________
מכאן לפרשת האזינו ושבת תשובה

אמר רבי ישראל מרוז'ין, אם תשיב משבת, אם תשוב בתשובה משבת זו שבת תשובה, ואיך תשוב, משבת רגליך, תשנה מאיזשהו הרגל לא טוב, ואז עשות חפציך ביום קדשי, תמשיך את מעשיך הטובים ביום "שבת תשובה" ואני אשפיע עליך ביום קדשי הוא "יום הכיפורים", וממילא אז תתענג על ה' ושאר הדברים הטובים הכתובים בפסוק.

מי כ-ה' אלוקינו המגביהי לשבת, אומר האדמו"ר מוויז'ניץ', המגביהי לשבת, המגביהי לַשַׁבֳּת, שתלוי בכל אחד גדולת ה' כמו שהוא מגביה את השבת.

כל המתענגים בה יזכו לרוב שמחה המתענגים כשמענגים את השבת אז העֹנג מרחיק את המיתה ואם חלילה לא מענגים אז ה"מתים" קרובים, מתענגים, וידוע שאין למעלה מ"עֹנג"

​

בזוהר הק' שהתפילה מתקבלת בשבת כמו בעשרת ימי תשובה, אמר רבי שלמה מזוועהיל זי"ע למשמשו ש"כל פרק תהילים בשבת הוא כמו 500 פרקי תהילים בימי השבוע", וכן "כל דף גמרא בשבת הוא כמו 500 דפים בימי השבוע", וכך כתוב גם בספר ה"בן איש חי" זי"ע.

האזינו, להמשיך ל"האזין" טוב לכל ברכה וקדיש ולומר "אמן", וכן להמשיך במידה טובה ו"להאזין" לשני.

כי לא דבר רֵק הוא מיכם=גִימַטְרִיָאוֹת.

"ולמדה את ישראל שִׂימה בפיהם", "שׂימֳה=שנה", לרמז שבכל שנה מסיימים את התורה.

הצור תמים פעלו, תמים גם מלשון תאומים, מידת הדין ומידת הרחמים, ששיתפם יחד בבריאת העולם.

שאל דרשן לפני כמה שנים כשיצא יום ר"ה ביום חמישי, "אחרי שביקשנו עם השופר ועשינו בוודאי הרבה תשובה ביומיים אלו, למה אומרים בכל זאת בהפטרה כי כשלת בעוונך, הרי כנראה עוד לא הספקנו לעשות עוונות, כי עם הקדושה של החג נכנסנו לשבת", והשיב ברמז: "אנו מכירים את עצמינו ומחשבותינו בתפילה ובאוכל ובין התפילות וכנראה היו דברים לא הגונים שנהגנו בשוגג, ולכן אנחנו צריכים הנקיים עם הפחות נקיים להגיד ולהרגיש את המילים כי כשלת, שהיות ועם ישראל אמורים להיות אחד וצריך להרגיש גם את הקושי של האחר ואת השוני שבאחר ולא תמיד זה קל במחשבה, ולכן גם על זה עושים תשובה בשבת תשובה על מחשבה דיבור ומעשה, שובה ישראל".

"את בני ישראל שׂימה בפיהם" ס"ת תהלים, רמז לדברי חז"ל שדוד המלך ביקש שאמירת תהילים תיחשב כלימוד תורה.

באזני כל קהל ישראל", "באזני=סוד", לרמז שבשירת "האזינו" רמוז סוד קץ הגאולה, ביאת המשיח, תחית המתים ומה שעתיד להיות באחרית הימים. "עד תִּמָם", תמ"ם תורה מצוֹת מעשים-טובים.

[שבת קודש אחרי יום טוב, היא עדיין יו"ט, [כמאמר החסידים,] וממילא בשבת זו "שבת תשובה" אפשר לתקן הן את היום האחרון של השנה שעברה שחשוב כשנה, והן את כל מה שאולי לא ניצלנו היטב ביומיים של ר"ה. והשבת תמיד עוזרת.]

*"במעשי ידיכם", ומה הם מעשיו של אדם - הם בניו ובנותיו, ולכן מכאן רמז שלפעמים יכולים הורים להשקיע הרבה בתפילה ובדיבור על החשיבות בקיום המצוות, אבל עליהם לזכור שהטוב ביותר הוא הדוגמא האישית בגישה ובפְּנִיָה ובמעשים טובים שבהם הם התוצאות הטבעיות במבחן הנעשה בעינם של הילדים, - לתשומת לב.

בהפטרה: שובה ישראל עד ה' אלוקיך, שובה ישראל בתשובה עד שתידע שהכל זה מ-ה' אלוקיך.

גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, מביא הרב לסרי בשם חז"ל, שאחד ההסברים, הוא כשמשה רבינו ע"ה היה בשמים, המלאכים שאלו שאלה והוא חשש להשיב, אמר לו ה' יתברך "אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה", ולמדים מיכך "כסא כבודי" עד כסא הכבוד, והחזר להם "תשובה" שהתשובה מגיעה עד כסא הכבוד.

*יש 7 ימים בין ר"ה ליום כיפור כולל שבת, להראות שגם מי שלא תיקן את ה7 ימים האחרונים של השנה יכול לתקנם בשבעה ימים אלו.

כתוב בקין שפגש בו אביו -אדם הראשון- ושאלו, מה נעשה בדינך, ענה "עשיתי תשובה ונתפשרתי עם קוני", ומיד הגיב אדה"ר, "כך היא כוחה של תשובה ואני לא ידעתי מיד אמר מזמור שיר ליום השבת", ולא מובן מה זה "נתפשרתי" עם קוני, האם פשרה זו תשובה או שתשובה היא תשובה אמיתית, ואחד ההסברים לזה, שאנו לומדים מקין שכשמגיע רגע לעשות תשובה לא לחשוב יותר מידי מה זה יעזור אלא לעשות תשובה ואח"כ ניראה הלאה, לא להישאר עם מחשבות לא טובות, אלא להתעסק עם הטוב והשי"ת יעזור הלאה.
בעשרת הימים האלו הקב"ה מראה מלכותו בכל העולם, ולמה רק בני אדם יכולים להמליכו ולא מלאכים, כי רק מי שיכול לימרוד הוא יכול להמליך, כוח הבחירה, ולמלאכים אין כוח מרידה וכוח בחירה.

המבדיל, בין ישראל לעמים, הרב מיכאל לסרי ניפגש עם פועלים שאינם יהודים בזמני הצומות שלהם, וראה שאינם מקיימים את החוקים כראוי, והתבהר לו המילים המבדיל בין ישראל לעמים, שאצל יהודי הלכה היא הלכה כחוק ולא יעבור.

האומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה, אמר רבי שלמה מזוויעהל זי"ע בשם רבי פינחס מקוריץ זי"ע, האומר אחטא - מי שאומר אני יודע שבעתיד אני יחטא, אבל ואשוב - עכשיו אני רוצה לעשות תשובה, אין מספיקים - אין ספק שבידו לעשות תשובה.

*[בימים אלו מרבים לומר 13 מידות של רחמים, וגם בפסוק לפני הזכרתם כתוב 13 תיבות, "ויֵרֶד ה' בענן וַיִתְיַצֵב עמו שם ויקרא בשם ה' ויעבור ה' על פניו", ויקרא: ה' - זה כבר משה רבינו.]

בימים אלו אומרים "כי עימך הסליחה", ומה הדיוק כי "עימך", אלא הקב"ה לא מראה בגלוי שהוא מוחל אלא זו ברכה הסמויה מהעין וזהו הדיוק שהנה אם אנו ממשיכים לחיות סימן שכל רגע של חיים זה חלק מהסליחה של ימים אלו.

*בימים אלו אומרים בסליחות "אל תשלִחֵינו לעת זיקנה ככלות כוחנו אל תעזבינו", ולמה רק לעת זיקנה, ועל כך סיפור [ואולי משל] זוג מבוגרים הגיעו לרב ע"מ להיפרד בגט, שאלם הרב "בגיל הזה"?, ענה הבעל כן היא כבר לא מכבסת ולא מבשלת וכדו' וכבר א"א כך לכן רצוני להיפרד, שאל הרב את האשה מה את אומרת, ענתה: "נכון שהיום אני לא יכולה לעשות בגלל גיל הזיקנה, אבל הבעל שכח את כל מה שעשיתי עבורו עד לגיל זה", הרים הרב את עיניו לשמים ואמר "רבש"ע גם אנחנו כך כשמזקינים יש השוכחים את הטובות שאתה עושה עבורם מצעירותם ולכן לפחות בגיל הזיקנה תזכור אותנו ואל תשליחנו לעת הזיקנה כי עקב הגיל יש שיכחה ואל תעזבינו". אבל ידוע שזקני התורה ככל שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם ע"י לימוד התורה.

נפגשו שני חברים במקום מסוים בעשי"ת, אמר אחד לחבירו "נו מה אתה עושה על העבירות", הגיב חבירו, "עבירות? לא חושב עליהם ועושה תשובה", "אני חושב על המצוות שלא קיימתי כראוי ומתפלל שאזכה לעתיד לקיימם כראוי".

׳׳מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו״ שואל הגאון הגדול מאוסטרובצה: מה התפלל אברהם אבינו בשעת העקידה שעל זה אנו מבקשים שמי שענה לו אז יענה לנו גם עכשיו? אומר האוסטרובצער: אמנם יתכן כי ידוע שאברהם אבינו היה מזהיר את בני דורו שימנעו מלעבוד עבודה זרה או להעביר באש את בניהם ובנותיהם למולך, כי בימיו היה פרוץ מאד העניין הזה. ועכשיו ציווהו ה' יתברך לשחוט את בנו. חשש אברהם שמא ילעגו לו האנשים באמרם הלא גם אתה שוחט את בנך לאלוקיך, וזה היה ניסיון העקידה. ועל זה התפלל אברהם אל ה' שלא יהיה לשחוק בפי הבריות. ואכן, שייכת פה הלשון מי משענה לאברהם אבינו בהר המוריה.

*שייך לכל השנה: איך מגיעים למצב חינוכי שילד יסכים ללכת לעקדה, אלא זה מתחיל מ"שלח את האמה ואת בנה", כשיש חברים טובים מהַיַלְדוּת זה עוזר טוב לחינוך ולהשקעה לעתיד.

בעבודת ה' הרבה דברים מתחילים בקושי רב ומסתיימים בטוב, וזה מרומז בסוף הפסוק "ועצת ה' היא תקו"ם", תחילתה קוצים וסופה מישור.

*מבט נכון, רב שהיה תשוש מאוד אבל היה שמח מאוד בסדר יומו, באחד מהטיפולים שעבר נשאל ע"י הרופא "איך הוא ככה שמח ורגוע כשגופו מיוסר", ענה הרב: "אם הרכב לא טוב גם הנהג אמוּר להיות לא טוב, אכן הרכב צריך טיפול אבל הנהג חייב להיות זהיר ולהמשיך לנהוג לפי הכללים", ואחרי הטיפול הוסיף "ולכן גם אם הגוף מיוסר אבל הנשמה היא טובה והיא המחייה את הגוף, וצריך לעזור לה בהתנהגות ע"פ התורה וההלכה, ולזכור שהרכב שהוא הגוף לא אמור להשפיע על הנהג שהיא הנשמה".

אחד מגדולי ישראל בבחרותו נשאל ע"י רבו מי השותף שלך וענה: היצה"ר, לשאלת רבו מה טוב בשותף זה, השיב: חיפשתי שותף מַתְמִיד ולא מתעייף ומגיע לפני הזמן והולך אחרי הזמן ופעיל כל הזמן...

*בעל ה"חפץ חיים" זי"ע ערך פעם חשבון נפש בנוסח זה, אתה אומר לי עדיין כדאי לישון ואתה אומר לי שאני כבר זקן ואין לי כוח ואתה אומר לי למה לי לעבוד הרי זה כבר גיל הפנסיה, ואני עונה לך שאם אתה זקן יותר ממני ואתה עובד כמו צעיר אז למה שאני ישמע לך אם אני יותר צעיר מימך...

בימים אלו אומרים בסליחות: "בבית אלוקים נהלך ברגש": ברג"ש ברד רוח גשם שלג/שמש, שבכל מצב ללכת לבית ה' לעבדו בשמחה.

הרבה פיוטים בסליחות ובתפילות נכתבו לפי סדר א-ב ללמדינו שתמיד אפשר להתחיל מתחילה ובפרט לקראת סיום השנה ותחילתה כהרף עין. וישועת ה' כהרף עין.

*אין הדבר תלוי אלא בי: סיפורי חז"ל לא נועדו לתאר מעשים שהיו 'פעם', כמו שמהווים כלי נצחי לחולל מחשבה, ולהביא 'שינוי מעשה'. הבה נלמד, בעיון מחודש, על תשובתו המפורסמת של אלעזר בן דורדיא (עבודה זרה יז). אלעזר, עבריין תאוותן מובהק, - שקוע בחטא, התחלחל בשומעו כי "אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה". הזיק היהודי התעורר בקרבו. זהו? כבר אין סיכוי? הגמרא ממשיכה ומלמדת "הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר, הרים וגבעות! בקשו עלי רחמים! אמרו לו, עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנא' (ישעיהו נד) כִּי הֶהָרִּים יָמוּשׁוּ וְהַגְבָעוֹת תְּמוּטֶנָה. אמר, שמים וארץ! בקשו עלי רחמים! אמרו, עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנא' (ישעיהו נא) כִּי שָׁמַיִם כֶעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַבֶגֶד תִּבְלֶה. אמר, חמה ולבנה! בקשו עלי רחמים! אמרו לו, עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנא' (ישעיהו כד) וְחָפְרָה הַלְבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמה. אמר, כוכבים ומזלות! בקשו עלי רחמים! אמרו לו, עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנא' (ישעיהו לד) וְנָמַקוּ כָל צְבָא הַשָמַיִם. אמר, אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה, רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא...". חז"ל מספרים ואנחנו מקשיבים. 'אין הדלת ננעלת בפני בעל תשובה'. בסיפור נחשף גם 'כיצד'. הנה, אלעזר נעשה רבי אלעזר, כי הוא מלמד אותנו! בעלי הדרוש מבארים, כי אלעזר, כמו רבים מעמנו, תלה באחרים את חולשותיו ואת מצבו. כאשר הרהורי התשובה רוגשים בליבו, פונה הוא תחילה אל ההרים והגבעות, הרומזים על ההורים. הוא תולה בהם את האשמה, כך חינכתם אותי... אילו... ואילו.... דורש שהם יעמדו להגנתו. כשהם דוחים אותו, הוא ממשיך להאשים את רבותיו, המשולים לשמים. אילו טיפלתם בי בצורה אחרת... אילו... מכאן ממשיך לתלות את סירחונו במקום מגוריו ובחברה שסביבו, הדומים לארץ, וטוען שבגללם נעשה לְמַה שהוא. הם אשמים... אילו הייתי במקום אחר... הוא שוב נדחה, ופונה לחמה ולבנה הזוהרים. הללו רומזים על פיתויי העבירות הנוצצים, אילו לא היה החטא מושך... לולא הנטיות... כשממשיך להידחות, מטיח את חולשותיו בכוכבים ומזלות! "זה הטבע שלי...כך נולדתי... אינני מסוגל לשנות את מזלי...". הוא שבוי בְעִיוֻות מחשבתי שהוא קרבן וזה לא באשמתו. הוא שומע שוב ושוב "עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו". בסוף הוא מבין! לכל אחד יש את התפקיד שלו. כל אחד אחראי על עצמו, אשם בעצמו, וחייב הוא לפעול! הפנים והכריז אין הדבר תלוי אלא בי! זה פתח לתשובה. אלעזר למד את סוד התשובה! אברהם אבינו לא מאשים את תרח אביו שגידלו לע"ז, אלא לוקח את עצמו והולך! יצחק אבינו גדל בְצִּלו של "האח הגדול" ישמעאל, ולא מנצל זאת לתרץ פריקות עול. יעקב נולד במזל זהה, כִּתְאוֹם[-כמו תאומים], עם עשיו הרשע. הוא לא נתן ל"כוכבו" להשפיע עליו לרעה. אל תאשים אחרים! עליך להיות אתה! הדבר תלוי בך! נכון שיש סביבה מורכבת, הורים לא קלים, טבע שונה, או יצר הרע מוגדל הקב"ה נותן במידה שיכולים להצליח. ילדים נוטים להאשים אחרים. "כולם הפריעו בשיעור, לא רק אני", או "זה בגלל שהושיבו אותי בקצה הכיתה", וכן "מה אתם רוצים? ככה אני!". החינוך החשוב ביותר שאנו יכולים להעניק לילדינו הוא ללמדם לקחת אחריות. בכל גיל, ובכל שלב משלבי התפתחותו של הצעיר, יש לחשוב יחד אתו אילו דברים תלויים בי! בצחות אמרו, כי ממכלול הַוִּּיטָמִּינִּים, הנחוץ ביותר להתפתחות הנער הוא 'ויטמין B '. שיפנים ויכריז "הַצְלָחָתִּי תלויה בי!". רבי יהודה הנשיא מנחיל לדורות את הלקח שנלמד מרבי אלעזר בן דורדיא, ובוכה בהתרגשות "יש קונה עולמו בשעה אחת". את העולם שלך עליך לקנות! בשעות החתימה ביוה"כ נאזין להצהרת יונה הנביא כִּי יוֹדֵע אָנִי כִּי בְשֶׁלִי הַסַעַר הַגָדוֹל הַזֶה! זה באחריותי, לבבי מבין, אשוב, ורפא לי! גמר חתימה טובה!
*מבין בפסים בכף היד ובצד היד [לשידוך וכדו'] הודיע שאינו מקבל בימים שבין ר"ה ליו"כ, והסביר שבימים אלו התפילות משנות הכל והפסים יכולים להשתנות בכל יום ובכל שעה לפי המעשים והתפילות.

*[(אולי בהלצה) ידוע שהיום הראשון של ר"ה היה ביום שישי בערב שבת, ועליו נאמר זה היום תחילת מעשיך על בריאת האדם, ואז היה לאדם לחץ על שהוציאוהו מגן עדן ולכן עד היום בכללות בערבי שבת אנשים לחוצים וממהרים בכללות, ובוודאי לקראת שבת, כנאמר בזמר "וממהרים לבוא".]

(איך יתכן שפרשת "וילך" תיקרא פעמיים בשנה או בכלל לא, אם קוראים אותה בתחילת השנה בשבת תשובה, ובסוף השנה בשבת סליחות יחד עם פרשת ניצבים, הרי שקראו אותה פעמיים - כמו בשנת תשפג, בשבת תשובה בתחילת השנה ובשבת סליחות בסוף השנה. ויש מצב שקראו אותה בסוף השנה עם פרשת ניצבים והפעם הבאה בשבת תשובה שנה אחר כך, והרי שבאותה השנה שבין הקריאות לא קראו כלל את פרשת וילך.)

​

___________________________
קיבלתי חוברת לחגים וכאן זה מקום טוב לשתף מורים ומלמדים ועוד בחומר לחגים
ההודעה הבאה לקראת יום כיפור

בהוקרה רבה
כתיבה וחתימה טובה