הנושאים החמים
הנושאים החמים
“וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים: לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:”
על “וישאהו במוט בשניים” מפרש רש”י כי אין מדובר בשניים אלא בשמונה אנשים שנשאו את האשכול (ע”ש. בהמשך, מוסיף רש”י הסבר מדוע היו צריכים לשאת שמונה אנשים אשכול אחד, ואלו דבריו: “לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכוונו, כשם שפריה משונה כך עמה משונה. ואם חפץ אתה לידע כמה משאוי (משא) אחד מהם צא ולמד מאבנים שהקימו בגלגל, הרימו לכם איש אבן אחת על שכמו, והקימוה בגלגל. ושקלום רבותינו משקל כל אחת ארבעים סאה. וגמירי, טונא דמדלי אינש על כתפיה, אינו אלא שליש משאוי ממשאוי שמסייעין אותו להרים”. אם נעשה את החשבון על פי רש”י (וכן מובא במדרש), בדור המדבר כל אדם היה יכול להרים לבדו מ' (40) סאה, ואם היו מסייעין בידיו – היה יכול להרים פי שלוש ממשקל זה, הוי אומר שכל אחד יכול היה לשאת ק”כ (120) סאה. אם כן, לפי חישוב זה, שמונה אנשים יכולים לשאת יחד תתק”ס (960) סאה, ולכן היה צורך בשמונה אנשים שישאו את האשכול השוקל תתק”ס.
ניתן להניח שאם רש”י נתן את הדעת על המידות של הפירות שנשאו המרגלים, יש לכך משמעות. כאשר המרגלים נוטלים איתם את האשכול הם רוצים לבטא משהו מהותי באמירתם “וזה פריה”, לכשיחזרו לבני ישראל למסור את דיווחם. ננסה אולי להבין מה המשמעות של שתי המידות שצוינו בדבריו של רש”י הקדוש, מ' הסאה כמשאו של אדם ותתק”ס הסאין כמשא האשכול.
ארבעים הינו מספר מהותי החוזר שוב ושוב בקודש. הפעם הראשונה בה אנו נתקלים במספר זה היא באותם הארבעים יום וארבעים לילה של ימי המבול, לאחר מכן מופיע כמספר ימי חניטת יעקב אבינו עליו השלום, בהמשך זהו מספר הימים בהם משה נמצא על הר סיני, לאחריהן ארבעים הימים בפרשתנו בהם המרגלים תרים את הארץ וניתן למצוא דוגמאות נוספות במקרא. כמו כן, גם מדרשי חז”ל, הבבלי והירושלמי מביאים פעמים רבות את ענייני “ארבעים יום”, כגון זמן ההפסקה בין גשם לגשם המעיד על מכת בצורת, הזמן בו ענבים הופכים להיות יין שיהא מותר לנסכו על גבי המזבח, זמן יצירת הולד ועוד. בודאי, אם כן, שיש כאן מהות שצריך לברר.
גם המספר תתק”ס מופיע פעמים רבות בחז”ל, כגון תתק”ס לוגין שיש במקווה (מ' סאה, ובכל סאה יש כ”ד לוגין), תתק”ס בתי כנסיות ובתי מדרשות שהיו בירושלים, ועוד. נוסף על כך, ניתן לראות קשר ישיר בין המספר מ' לתתק”ס כיוון שבארבעים יום ישנם תתק”ס שעות!
מעניין לציין הלכה מעניינת בדיני תערובות, שאולי תשפוך אור על האמור לעיל. כאשר יש עירוב בין שתי מידות, ומידה אחת גוברת באופן משמעותי, אזי המועט בטל. הנפוץ מכולם הוא ביטול של 1/60. לרוב הדברים יש ביטול, אך ישנם דברים שמפני חשיבותם לעולם לא יבוטלו, כגון חמץ בפסח, דבר חשוב, דבר שבמניין ועוד. הבבלי שנקבע להלכה סובר שגם “בריה” נחשבת כדבר שאינו בטל, כיוון שגוף שלם “אפילו באלף לא בטיל”. לעומתו, הירושלמי סובר ש”בריה בטלה בתתק”ס”! במחלוקת זו, היו שניסו להסביר את הירושלמי בכך שכל בריה מורכבת מ-ד' היסודות, וכל יסוד מורכב בעצמו מד' היסודות - כך שלמעשה ישנם בכל בריה 16 יסודות, ולכן ככל דבר אחר שבטל, גם היסוד בטל בשישים. אם כן, כדי לבטל בריה שיש בה 16 יסודות, צריך 60 כנגד כל יסוד ויסוד, סך הכל תתק”ס.
מכאן ניתן להסיק כי תתק”ס מורה על ביטול, כלומר, כאשר המרגלים לקחו את אשכול הענבים (אשר מהותו תתק”ס) הם למעשה רצו להראות את הצורך בביטול אשר לכאורה יתחייבו אליו בארץ ישראל.
רבים ניסו להסביר מה הניא את המרגלים לדבר דיבה. התפיסה המצויה היא שדיבתם היתה על הארץ, ולכן יהושע היה צריך לטעון טענה נגדית, “טובה הארץ מאד מאד”. אך אם נתבונן בפסוקים, דיבתם לא היתה על היות הארץ לא טובה, הרי הם מעידים כי “וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא”, אלא הם באים בתרעומת על גידוליה של הארץ “.. וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ...”. המרגלים מגיעים לארץ שונה ומשונה, הם רואים מציאות של “גדלות”, של ענקיוּת, והם מפחדים שהם לא בדרגה המספיק ראויה לגדלות הזו! מסיבה זו כלב משתיק את העם ומכריז בעוצמה “עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ”, אנחנו מסוגלים! אין אנו קטנים וחסרי יכולת! אך האנשים אשר איתו, שכבר תפסו עצמם כחסרי ערך וכפחותים, טוענים – “לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ ... אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת”. לארץ יש מהות כל כך גדולה, שהאנשים הגרים בתוכה נחשבים כבטלים לעומתה, ואם אותם אנשים ענקיים הארץ בולעת ומבטלת, מה אנו נגיד, הרי כחגבים אנחנו?
הזהר בפרשה שלנו מספר שכאשר הגיעו המרגלים וניסו להרים את האשכול, מרוב גדלו לא האמינו שיכולו להרימו. רק יהושע וכלב, שהתבטלו לפני משה שאמר להם “וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ”, הרימו בקלות את הענבים כי הם הבינו את המהות של ארץ ישראל. שאר המרגלים לא הבינו שכמו שענבים קטנים מעצימים את מהותם והופכים ליין רק אחרי שהם מתבטלים, כך גם האנשים הגרים בארץ נעשים ענקים דווקא בגלל שהם כבטלים ביחס למהות של הארץ. ומדוע הביטול גורם לגדוּלה? ארץ ישראל נקראת אף ארץ כנען, משום שמי שגר בה צריך שתהיה בו מידת הכניעה, צריך הוא להתבטל מול ההארה הרוחנית העצומה ומול דרגתה הקדושה של ארץ ישראל שכל כולה הוית ה' . רק מי שמתבטל לחלוטין לפני ה' ועושה את תפקידו בלא נגיעות ובלא חציצות – מסוגל באמת לגדול ולהתרומם בארץ הטובה הזו!
כתוב כי “טבל ולא הוחזק, כאילו לא טבל”. אדם שנכנס למקווה של תתק”ס לוגין של מים שלא על מנת לטבול, לא עלתה לו טבילתו משום שכל עוד הוא מחשיב את עצמו למשהו – אין הוא יכול להתבטל וכל כוחות הטומאה עדיין תופסים בו. רק מי שמסוגל להתבטל לחלוטין, הרי הוא נעשה כבריאה וכבריה חדשה כבר ביציאתו מהמקוה, בכוחות נפש מחוזקים יותר ממה שהיו בו לפני טבילתו.
המרגלים מבינים שמי שרוצה להפיק את המהות של ארץ ישראל צריך להתבטל, אך הם חוששים שמא אין הם בדרגה מספיק גדולה כדי להתבטל כראוי. כשהם יורדים מהארץ, הם נוטלים איתם את האשכול (תתק”ס) כהוכחה למהות העוצמתית של הארץ המחייבת ביטול מוחלט, ממש כמי המקוה (תתק”ס)!
אך, כאשר המרגלים רואים את הענבים, הם מסתכלים ורואים רק את המציאות של אפסיות האדם מול הארץ, את ביטולו כלפיה, אך הם אינם מבינים שדווקא כתוצאה של הביטול הזה עשוי להיווצר יין! לו היו מבינים שכדי שיהפכו ליין, הענבים צריכים לבטל את עצמם וצורתם במשך ארבעים יום - רק אז תהיה להם מהות גבוהה יותר, וכך גם האדם יכול לעלות ולהתעלות מעלה רק אם יהיה מוכן להשתנות ולהתבטל במשך ארבעים יום.
ארבעים זהו זמן של מהות היוצרת שינוי ומסוגלת ליצור דרגה חדשה, נעלה יותר. כך למשל הענבים מקבלים מהות של יין רק לאחר ארבעים יום, טיפת זרע סרוחה נהיית לולד לאחר ארבעים יום, וכן משה רבינו מקבל לאחר ארבעים יום את כל התורה כולה. אולם, המהות הזו מתקבלת רק בתום אותם ארבעים יום, ובמהלכם לא מתקיים שום שינוי, אלא רק בסופם, כפי שניתן לראות זאת בחז”ל כי כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר הוא למד תורה ומשכחה ובסוף נתן לו אותה ה' במתנה, וכן המפלת בתוך הארבעים בנה שיולד לאחר מכן יחשב כבכור לאימו, וכן ענבים בתוך הארבעים יום הראשונים אינם נקראים יין! כלומר, רק כתוצאה מהביטול אפשר להתעלות, אולם השינוי הזה מחייב סבלנות ומוכנוּת להשתנות, ורק אז יהיה אפשר לגלות באמת שיכול לצאת ממנו יין משובח מאוד, על אף שנראה בעיני עצמו כ”ביכורי ענבים”.
יתכן ומסיבה זו, אומר הקב”ה “הם בכו בכיה של חינם ואני אקבע להם בכיה של דורות”, עם ישראל היה ראוי ומסוגל להכנס לארץ בגדלות! היו לו את הכוחות, אך הוא חשש שמא אין הוא מספיק גדול כדי להתבטל דיו לפני רבונו של עולם ולפני הארץ הקדושה, לפיכך צריך ה' לבטל את המהות הקיימת של עם ישראל על ידי שיסתובבו ארבעים שנה במדבר (שנה כנגד יום), ורק לאחר אותם ארבעים שנים הללו תשתנה מהותם, ויגיע דור חדש, דור שיודע שהוא מסוגל להתבטל, דור שאפשר להגיד לו להקיף חומות עיר שבעה פעמים ולא להוציא הגה, דור שיכול להתנהל על פי מה שמורים לו ומה שמדריכים אותו.
מידי שנה בשבוע שלאחר פרשת שלח לך, ולכל היותר בשבוע לאחריו, חל כ”ט בסיון, היום בו יצאו המרגלים לדרכם, בח' באב הם חוזרים ובט' באב נקבע יום הבכיה. יש לנו אפשרות ללמוד מחטאם של המרגלים. רבים שואלים את השאלה שכולנו רוצים גאולה, רוצים משיח, בית מקדש – אך האם אנחנו מסוגלים לכך באמת? הרי מציאות כזו דורשת התבטלות מוחלטת מול ה' , האם אנחנו מסוגלים לכך? הרי מציאות כזו מחייבת כל כך! אך עלינו לצעוק קבל עם ואומה – כן, אנחנו מסוגלים! יכול נוכל לה! עם ישראל קדוש הוא, גדול הוא, ענק יותר מבני הענק! וארץ ישראל מפיקה פירות משובחים, ואנו מסוגלים ויכולים להיות פירות שכאלה!
הדרך להגיע למציאות כזו של התבטלות מוחלטת שמביאה לגדלות, תלויה באותה הבנה שהביא הירושלמי, הנמצא בארץ ישראל, ופוסק שבריה בטלה בתתק”ס, לעומת הבבלי, אשר נמצא בגולה, וסובר שבריה אינה בטלה. רק הירושלמי, מתוך הכרת ההתבטלות שחלה בארץ, יכול לפסוק שבריה בטלה. הירושלמי מסתכל על היסודות המרכיבים את הבריה, כאומר – לאדם יש יסודות, יכולות שה' טבע בו, ואותם עליו לשעבד ולהשתמש בהם על מנת לגדול ולהגדיל, ואוי לו למי שטוען שיסוד כזה או אחר אינם נמצאים בו! יסודות חשובים והכרחיים הם, יסודות אלו מרכיבים את ברייתו, ורק בזכותם הוא בריה חשובה! ויחד עם ההבנה שהוא בריה חשובה, מתבטל מול קדושת הארץ, כאדם הטובל במקווה ורוצה להיטהר. על האדם להבין שהוא בנוי מהרבה יסודות ותכונות שה' נתן לו, להשתמש בתכונות אלה ללא כל נגיעה אישית, מתוך התבטלות מוחלטת לפני ה' יתברך, ורק אז יוכל לקבל תוספת הארה וגדולה.
עלו נעלה, כי יכול נוכל לה!
על “וישאהו במוט בשניים” מפרש רש”י כי אין מדובר בשניים אלא בשמונה אנשים שנשאו את האשכול (ע”ש. בהמשך, מוסיף רש”י הסבר מדוע היו צריכים לשאת שמונה אנשים אשכול אחד, ואלו דבריו: “לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכוונו, כשם שפריה משונה כך עמה משונה. ואם חפץ אתה לידע כמה משאוי (משא) אחד מהם צא ולמד מאבנים שהקימו בגלגל, הרימו לכם איש אבן אחת על שכמו, והקימוה בגלגל. ושקלום רבותינו משקל כל אחת ארבעים סאה. וגמירי, טונא דמדלי אינש על כתפיה, אינו אלא שליש משאוי ממשאוי שמסייעין אותו להרים”. אם נעשה את החשבון על פי רש”י (וכן מובא במדרש), בדור המדבר כל אדם היה יכול להרים לבדו מ' (40) סאה, ואם היו מסייעין בידיו – היה יכול להרים פי שלוש ממשקל זה, הוי אומר שכל אחד יכול היה לשאת ק”כ (120) סאה. אם כן, לפי חישוב זה, שמונה אנשים יכולים לשאת יחד תתק”ס (960) סאה, ולכן היה צורך בשמונה אנשים שישאו את האשכול השוקל תתק”ס.
ניתן להניח שאם רש”י נתן את הדעת על המידות של הפירות שנשאו המרגלים, יש לכך משמעות. כאשר המרגלים נוטלים איתם את האשכול הם רוצים לבטא משהו מהותי באמירתם “וזה פריה”, לכשיחזרו לבני ישראל למסור את דיווחם. ננסה אולי להבין מה המשמעות של שתי המידות שצוינו בדבריו של רש”י הקדוש, מ' הסאה כמשאו של אדם ותתק”ס הסאין כמשא האשכול.
ארבעים הינו מספר מהותי החוזר שוב ושוב בקודש. הפעם הראשונה בה אנו נתקלים במספר זה היא באותם הארבעים יום וארבעים לילה של ימי המבול, לאחר מכן מופיע כמספר ימי חניטת יעקב אבינו עליו השלום, בהמשך זהו מספר הימים בהם משה נמצא על הר סיני, לאחריהן ארבעים הימים בפרשתנו בהם המרגלים תרים את הארץ וניתן למצוא דוגמאות נוספות במקרא. כמו כן, גם מדרשי חז”ל, הבבלי והירושלמי מביאים פעמים רבות את ענייני “ארבעים יום”, כגון זמן ההפסקה בין גשם לגשם המעיד על מכת בצורת, הזמן בו ענבים הופכים להיות יין שיהא מותר לנסכו על גבי המזבח, זמן יצירת הולד ועוד. בודאי, אם כן, שיש כאן מהות שצריך לברר.
גם המספר תתק”ס מופיע פעמים רבות בחז”ל, כגון תתק”ס לוגין שיש במקווה (מ' סאה, ובכל סאה יש כ”ד לוגין), תתק”ס בתי כנסיות ובתי מדרשות שהיו בירושלים, ועוד. נוסף על כך, ניתן לראות קשר ישיר בין המספר מ' לתתק”ס כיוון שבארבעים יום ישנם תתק”ס שעות!
מעניין לציין הלכה מעניינת בדיני תערובות, שאולי תשפוך אור על האמור לעיל. כאשר יש עירוב בין שתי מידות, ומידה אחת גוברת באופן משמעותי, אזי המועט בטל. הנפוץ מכולם הוא ביטול של 1/60. לרוב הדברים יש ביטול, אך ישנם דברים שמפני חשיבותם לעולם לא יבוטלו, כגון חמץ בפסח, דבר חשוב, דבר שבמניין ועוד. הבבלי שנקבע להלכה סובר שגם “בריה” נחשבת כדבר שאינו בטל, כיוון שגוף שלם “אפילו באלף לא בטיל”. לעומתו, הירושלמי סובר ש”בריה בטלה בתתק”ס”! במחלוקת זו, היו שניסו להסביר את הירושלמי בכך שכל בריה מורכבת מ-ד' היסודות, וכל יסוד מורכב בעצמו מד' היסודות - כך שלמעשה ישנם בכל בריה 16 יסודות, ולכן ככל דבר אחר שבטל, גם היסוד בטל בשישים. אם כן, כדי לבטל בריה שיש בה 16 יסודות, צריך 60 כנגד כל יסוד ויסוד, סך הכל תתק”ס.
מכאן ניתן להסיק כי תתק”ס מורה על ביטול, כלומר, כאשר המרגלים לקחו את אשכול הענבים (אשר מהותו תתק”ס) הם למעשה רצו להראות את הצורך בביטול אשר לכאורה יתחייבו אליו בארץ ישראל.
רבים ניסו להסביר מה הניא את המרגלים לדבר דיבה. התפיסה המצויה היא שדיבתם היתה על הארץ, ולכן יהושע היה צריך לטעון טענה נגדית, “טובה הארץ מאד מאד”. אך אם נתבונן בפסוקים, דיבתם לא היתה על היות הארץ לא טובה, הרי הם מעידים כי “וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא”, אלא הם באים בתרעומת על גידוליה של הארץ “.. וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ...”. המרגלים מגיעים לארץ שונה ומשונה, הם רואים מציאות של “גדלות”, של ענקיוּת, והם מפחדים שהם לא בדרגה המספיק ראויה לגדלות הזו! מסיבה זו כלב משתיק את העם ומכריז בעוצמה “עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ”, אנחנו מסוגלים! אין אנו קטנים וחסרי יכולת! אך האנשים אשר איתו, שכבר תפסו עצמם כחסרי ערך וכפחותים, טוענים – “לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ ... אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת”. לארץ יש מהות כל כך גדולה, שהאנשים הגרים בתוכה נחשבים כבטלים לעומתה, ואם אותם אנשים ענקיים הארץ בולעת ומבטלת, מה אנו נגיד, הרי כחגבים אנחנו?
הזהר בפרשה שלנו מספר שכאשר הגיעו המרגלים וניסו להרים את האשכול, מרוב גדלו לא האמינו שיכולו להרימו. רק יהושע וכלב, שהתבטלו לפני משה שאמר להם “וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ”, הרימו בקלות את הענבים כי הם הבינו את המהות של ארץ ישראל. שאר המרגלים לא הבינו שכמו שענבים קטנים מעצימים את מהותם והופכים ליין רק אחרי שהם מתבטלים, כך גם האנשים הגרים בארץ נעשים ענקים דווקא בגלל שהם כבטלים ביחס למהות של הארץ. ומדוע הביטול גורם לגדוּלה? ארץ ישראל נקראת אף ארץ כנען, משום שמי שגר בה צריך שתהיה בו מידת הכניעה, צריך הוא להתבטל מול ההארה הרוחנית העצומה ומול דרגתה הקדושה של ארץ ישראל שכל כולה הוית ה' . רק מי שמתבטל לחלוטין לפני ה' ועושה את תפקידו בלא נגיעות ובלא חציצות – מסוגל באמת לגדול ולהתרומם בארץ הטובה הזו!
כתוב כי “טבל ולא הוחזק, כאילו לא טבל”. אדם שנכנס למקווה של תתק”ס לוגין של מים שלא על מנת לטבול, לא עלתה לו טבילתו משום שכל עוד הוא מחשיב את עצמו למשהו – אין הוא יכול להתבטל וכל כוחות הטומאה עדיין תופסים בו. רק מי שמסוגל להתבטל לחלוטין, הרי הוא נעשה כבריאה וכבריה חדשה כבר ביציאתו מהמקוה, בכוחות נפש מחוזקים יותר ממה שהיו בו לפני טבילתו.
המרגלים מבינים שמי שרוצה להפיק את המהות של ארץ ישראל צריך להתבטל, אך הם חוששים שמא אין הם בדרגה מספיק גדולה כדי להתבטל כראוי. כשהם יורדים מהארץ, הם נוטלים איתם את האשכול (תתק”ס) כהוכחה למהות העוצמתית של הארץ המחייבת ביטול מוחלט, ממש כמי המקוה (תתק”ס)!
אך, כאשר המרגלים רואים את הענבים, הם מסתכלים ורואים רק את המציאות של אפסיות האדם מול הארץ, את ביטולו כלפיה, אך הם אינם מבינים שדווקא כתוצאה של הביטול הזה עשוי להיווצר יין! לו היו מבינים שכדי שיהפכו ליין, הענבים צריכים לבטל את עצמם וצורתם במשך ארבעים יום - רק אז תהיה להם מהות גבוהה יותר, וכך גם האדם יכול לעלות ולהתעלות מעלה רק אם יהיה מוכן להשתנות ולהתבטל במשך ארבעים יום.
ארבעים זהו זמן של מהות היוצרת שינוי ומסוגלת ליצור דרגה חדשה, נעלה יותר. כך למשל הענבים מקבלים מהות של יין רק לאחר ארבעים יום, טיפת זרע סרוחה נהיית לולד לאחר ארבעים יום, וכן משה רבינו מקבל לאחר ארבעים יום את כל התורה כולה. אולם, המהות הזו מתקבלת רק בתום אותם ארבעים יום, ובמהלכם לא מתקיים שום שינוי, אלא רק בסופם, כפי שניתן לראות זאת בחז”ל כי כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר הוא למד תורה ומשכחה ובסוף נתן לו אותה ה' במתנה, וכן המפלת בתוך הארבעים בנה שיולד לאחר מכן יחשב כבכור לאימו, וכן ענבים בתוך הארבעים יום הראשונים אינם נקראים יין! כלומר, רק כתוצאה מהביטול אפשר להתעלות, אולם השינוי הזה מחייב סבלנות ומוכנוּת להשתנות, ורק אז יהיה אפשר לגלות באמת שיכול לצאת ממנו יין משובח מאוד, על אף שנראה בעיני עצמו כ”ביכורי ענבים”.
יתכן ומסיבה זו, אומר הקב”ה “הם בכו בכיה של חינם ואני אקבע להם בכיה של דורות”, עם ישראל היה ראוי ומסוגל להכנס לארץ בגדלות! היו לו את הכוחות, אך הוא חשש שמא אין הוא מספיק גדול כדי להתבטל דיו לפני רבונו של עולם ולפני הארץ הקדושה, לפיכך צריך ה' לבטל את המהות הקיימת של עם ישראל על ידי שיסתובבו ארבעים שנה במדבר (שנה כנגד יום), ורק לאחר אותם ארבעים שנים הללו תשתנה מהותם, ויגיע דור חדש, דור שיודע שהוא מסוגל להתבטל, דור שאפשר להגיד לו להקיף חומות עיר שבעה פעמים ולא להוציא הגה, דור שיכול להתנהל על פי מה שמורים לו ומה שמדריכים אותו.
מידי שנה בשבוע שלאחר פרשת שלח לך, ולכל היותר בשבוע לאחריו, חל כ”ט בסיון, היום בו יצאו המרגלים לדרכם, בח' באב הם חוזרים ובט' באב נקבע יום הבכיה. יש לנו אפשרות ללמוד מחטאם של המרגלים. רבים שואלים את השאלה שכולנו רוצים גאולה, רוצים משיח, בית מקדש – אך האם אנחנו מסוגלים לכך באמת? הרי מציאות כזו דורשת התבטלות מוחלטת מול ה' , האם אנחנו מסוגלים לכך? הרי מציאות כזו מחייבת כל כך! אך עלינו לצעוק קבל עם ואומה – כן, אנחנו מסוגלים! יכול נוכל לה! עם ישראל קדוש הוא, גדול הוא, ענק יותר מבני הענק! וארץ ישראל מפיקה פירות משובחים, ואנו מסוגלים ויכולים להיות פירות שכאלה!
הדרך להגיע למציאות כזו של התבטלות מוחלטת שמביאה לגדלות, תלויה באותה הבנה שהביא הירושלמי, הנמצא בארץ ישראל, ופוסק שבריה בטלה בתתק”ס, לעומת הבבלי, אשר נמצא בגולה, וסובר שבריה אינה בטלה. רק הירושלמי, מתוך הכרת ההתבטלות שחלה בארץ, יכול לפסוק שבריה בטלה. הירושלמי מסתכל על היסודות המרכיבים את הבריה, כאומר – לאדם יש יסודות, יכולות שה' טבע בו, ואותם עליו לשעבד ולהשתמש בהם על מנת לגדול ולהגדיל, ואוי לו למי שטוען שיסוד כזה או אחר אינם נמצאים בו! יסודות חשובים והכרחיים הם, יסודות אלו מרכיבים את ברייתו, ורק בזכותם הוא בריה חשובה! ויחד עם ההבנה שהוא בריה חשובה, מתבטל מול קדושת הארץ, כאדם הטובל במקווה ורוצה להיטהר. על האדם להבין שהוא בנוי מהרבה יסודות ותכונות שה' נתן לו, להשתמש בתכונות אלה ללא כל נגיעה אישית, מתוך התבטלות מוחלטת לפני ה' יתברך, ורק אז יוכל לקבל תוספת הארה וגדולה.
עלו נעלה, כי יכול נוכל לה!
