הנושאים החמים
הנושאים החמים
ב"ה.
את השבת האחרונה בילינו בשבת שבע ברכות לבנדודי, בבית מלון מפואר ומטה.
המרתק היה, שצד הכלה הם ליטאיים משהו וצד החתן (אנחנו) חסידיים לגמרי - דבר שגרר אינסוף תקריות. אז את הספר השלם שנוציא על השבת, תוכלו להשיג בחנויות המוברחות. אבל בינתיים, קטע לדוגמא מאמצע סעודת ליל שבת דווקא:
בהתאם למסורת רבת השנים, פצחו צד הכלה משולחנם המאוחד בזמירות שבת. הכיוון שלהם היה דווקא מה שנקרא "שירים חסידיים" והם הפליאו במחרוזת של שירים מוכרים בהרמוניה מופלאה.
משסיימו, נתלו העיניים בשולחן שלנו בציפייה. ציפייה זו על שום מה? על שום שהסבא, יאריך ימים ובלבד שלא יבזבז הירושה, ידוע בחסידות כ"בעל מנגן" ו"בעל תפילה", ובקי בניגוני החסידות העתיקים שעוברים מדור לדור, ואף נודע שמו כאחד ממעתיקי השמועה בנידון. בניו, הדודים שיחיו ויתחלקו בירושה, ידועים גם הם כבעלי דעה בעניין, והם משוררים במקהלות שונות. ניתן איפוא לצפות ששולחן זה ינפיק כעת ניגונים עתיקים בניחוח מיוחד עד שיאמרו כולם "היה שווה להגיע עד באר שבע רק בשביל הזמירות של משפחת שוורץ".
המנחה אף אומר זאת בפירוש, והוא מגבב פסוקים ומדרשים בנושא - כשלבסוף הוא מזמין את הסבא להתחיל ניגון חסידי עתיק, כמיטב יכולתו הידועה.
ובכן, כחכוחי גרון נרגשים, נכדים אחרונים מצחצחים גרונותיהם בכוסות פפסי, והנה זה מתחיל. הסבא בקולו העמוק פותח בזמר "קה ריבון" המיוחס, בגירסא שרק הוא מכיר ורק הוא יודע ושמע זקן מפי זקן מפי זקן מפי המלחין בעצמו, זכותו יגן עלינו. הדוד אהרון מצטרף, בקול בוטח, אחריו שאר הדודים, ולכאורה, ההרמוניה מובטחת.
לכאורה, אמרנו כבר? כי עוד לפני סיום הבית מתגלעות מחלוקות קשות בין המזמרים. הסבא מתקדם קדימה, דוד אהרון מנופף בעצבנות תנועת "וי", לאמור: יש לחזור על הקטע פעמיים! ולא רק נאה מסמן, אלא גם נאה מקיים כשאר הוא מגביה את קולו ומנסה לנווט את כולם לפי דעתו. הבן הצעיר (מהדודים, בן 55 בלי עין הרע) עסוק בקול שני שלדעת כולם נלקח בכלל מ"מעוז צור", והתאומים שבאמצע כבר עברו לבית השלישי, שייבנה במהרה בימינו, והם מתעקשים על כך שרק כך צריכים לשיר את הניגון הלזה! ובינתיים, במקום הרמוניה נמצאנו בצרמוניה. מצד הכלה מתחילים להשמיע כחכוחי מבוכה וגיחוכי השתתפות, ולא חסר הרבה כדי שהם יתחילו לשיר יחד "וראה בנים לבניך" כמקובל לרגעים בהם נתקע חתן בר מצווה בדרשתו.
מתברר, שבניגוד לתורה שעברה במסורת מדויקת ממשה ליהושע ומיהושע לזקנים, הרי שהניגונים העתיקים השתבשו קשות בקטע המעבר ל"זקנים". הזיכרון הקלוש פלוס יכולת הנגינה הכמעט-לא-קיימת, גורמים לזקנים במהלך הדורות שהשיר שנכנס לאוזן ייצא מן הפה שונה לגמרי, מעוקם מעוות ומסורס, וכל קשר לשיר המקורי נדמה כמקרי בהחלט.
אלא מה? לא היה נעים לומר לחסידים מכובדים וזקנים: "אתם מזייפים!" אז מה עושים? פשוט. בכל פעם שאחד הזקנים נשא קולו בשיר, צהלו פרחי החסידים: "עוד גירסא לניגון!" וכך צמחו לכל קטע כמה וכמה גירסאות שונות ומשונות, שהצד השווה שבהן שהן גורמות לכך שלא ניתן לשיר שום ניגון ביחד.
"נו, ברוך. תעזור להם", דוחקת בי שולי. אבל לך תתמודד עם קולותיהם האימתניים של הסבא והדודים. רברבין אף תקיפין.
איכשהו זה נגמר בסוף. הסבא לוחש בשפל קול: "יש כמה גירסאות לניגון הזה"... הכלה מסמיקה בשביל החתן, והדודים יצאו להתייעצות דחופה בכיור נטילת הידיים. זה בדיוק השלב שבו מנחה האירוע הנבוך מביט ימין ושמאל כדי להזמין מישהו לומר משהו, ועיניו נוחתות עליי - היחיד שנשאר לשבת בשולחן הצד, לאחר אירוע הגירסאות. למרות ש"מלאכת צד" היא אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת, הוא צד אותי כשחקן יחיד בשולחן הצד, ובמה הצד הוא למד שעליו להזמין אותי לשאת דברים.
"בן דוד החתן, ר' ברוך שוורץ, יאמר כמה מילים לכבוד האירוע והמוזמנים".
איני איש דברים ונאומים. להיפך, אני מעדיף תמיד להקשיב לאחרים ולצחוק עליהם. המנחה לא ידע זאת, אחר כך כבר אסביר לו בדרכים המקובלות. אבל כעת, כבוד המשפחה מוטל על הפרק. וחוץ מזה, הוא קרא לי ר'. חולשה ידועה.
לאחר מילות ברכה מקובלות לזוג הרענן, תודה להורים ולמורים שהביאוני עד הלום, ניגשתי לעיצומה של דרשה.
"יצא לי פעם אחת לאכול סעודת ליל שבת בית חב"ד ברומניה, ביחד עם עשרות צעירים מהאוניברסיטה המקומית. למדתי מהרב המקומי כלל יפה: כל אחד מהנוכחים שם יכול לבחור בין דבר תורה, סיפור, או לשיר שיר. אבל כל אחד חייב להשתתף בדרך כלשהי.
("איזה חסיד הוא?" מתלחשים בצד הכלה. – "לפי השטריימל, נראה לי ברסלב", משיב אחד מהם בבקיאות נדירה).
"אז כך: דבר תורה – מי אני שאדבר כאשר נמצאים כאן מופלגים בתורה...
(אני מחווה בידי לעבר צד הכלה, והצד מצידו מחייך מאוזן לאוזן. הם לא מכירים אותי).
"ניגון – מי אני שאנגן כאשר נמצאים כאן מופלגים בנגינה וכפי שראינו זה עתה...
(אני מחווה בידי לעבר צד החתן, והצד מצידו מעקם את האף מאוזן לאוזן. הם כן מכירים אותי).
"אך סיפור – אספר. מעשה ביהודי שמצא את עצמו בכותל המערבי, מאחורי קבוצת תיירים. הוא היטה אוזן לשמוע את הסברי המדריך, והנה הוא שומע אותו מסביר בהתלהבות: "אתם רואים את האבן הארוכה שבמרכז הכותל? בה טמון משה רבינו עליו השלום, נביא האומה"... - פנה היהודי למדריך ואמר לו: "והלא נאמר בתורה "ולא ידע איש את קבורתו?" - האיר לו המדריך פנים: "אכן, זו גירסא אחת. אך לפי הגירסא השנייה הוא טמון כאן..."
צד הכלה מוחא כפיים בהתלהבות. צד החתן כבר מרימים מבחר סלטים להנחתה.
"אז יהי רצון, שגם הזוג שלנו יזכו בעזרת ה'. ובא לציון גואל".
...רק במוצאי שבת קיבלתי את הפתק הרשמי על כך שנושלתי מכל בדל ירושה.
את השבת האחרונה בילינו בשבת שבע ברכות לבנדודי, בבית מלון מפואר ומטה.
המרתק היה, שצד הכלה הם ליטאיים משהו וצד החתן (אנחנו) חסידיים לגמרי - דבר שגרר אינסוף תקריות. אז את הספר השלם שנוציא על השבת, תוכלו להשיג בחנויות המוברחות. אבל בינתיים, קטע לדוגמא מאמצע סעודת ליל שבת דווקא:
בהתאם למסורת רבת השנים, פצחו צד הכלה משולחנם המאוחד בזמירות שבת. הכיוון שלהם היה דווקא מה שנקרא "שירים חסידיים" והם הפליאו במחרוזת של שירים מוכרים בהרמוניה מופלאה.
משסיימו, נתלו העיניים בשולחן שלנו בציפייה. ציפייה זו על שום מה? על שום שהסבא, יאריך ימים ובלבד שלא יבזבז הירושה, ידוע בחסידות כ"בעל מנגן" ו"בעל תפילה", ובקי בניגוני החסידות העתיקים שעוברים מדור לדור, ואף נודע שמו כאחד ממעתיקי השמועה בנידון. בניו, הדודים שיחיו ויתחלקו בירושה, ידועים גם הם כבעלי דעה בעניין, והם משוררים במקהלות שונות. ניתן איפוא לצפות ששולחן זה ינפיק כעת ניגונים עתיקים בניחוח מיוחד עד שיאמרו כולם "היה שווה להגיע עד באר שבע רק בשביל הזמירות של משפחת שוורץ".
המנחה אף אומר זאת בפירוש, והוא מגבב פסוקים ומדרשים בנושא - כשלבסוף הוא מזמין את הסבא להתחיל ניגון חסידי עתיק, כמיטב יכולתו הידועה.
ובכן, כחכוחי גרון נרגשים, נכדים אחרונים מצחצחים גרונותיהם בכוסות פפסי, והנה זה מתחיל. הסבא בקולו העמוק פותח בזמר "קה ריבון" המיוחס, בגירסא שרק הוא מכיר ורק הוא יודע ושמע זקן מפי זקן מפי זקן מפי המלחין בעצמו, זכותו יגן עלינו. הדוד אהרון מצטרף, בקול בוטח, אחריו שאר הדודים, ולכאורה, ההרמוניה מובטחת.
לכאורה, אמרנו כבר? כי עוד לפני סיום הבית מתגלעות מחלוקות קשות בין המזמרים. הסבא מתקדם קדימה, דוד אהרון מנופף בעצבנות תנועת "וי", לאמור: יש לחזור על הקטע פעמיים! ולא רק נאה מסמן, אלא גם נאה מקיים כשאר הוא מגביה את קולו ומנסה לנווט את כולם לפי דעתו. הבן הצעיר (מהדודים, בן 55 בלי עין הרע) עסוק בקול שני שלדעת כולם נלקח בכלל מ"מעוז צור", והתאומים שבאמצע כבר עברו לבית השלישי, שייבנה במהרה בימינו, והם מתעקשים על כך שרק כך צריכים לשיר את הניגון הלזה! ובינתיים, במקום הרמוניה נמצאנו בצרמוניה. מצד הכלה מתחילים להשמיע כחכוחי מבוכה וגיחוכי השתתפות, ולא חסר הרבה כדי שהם יתחילו לשיר יחד "וראה בנים לבניך" כמקובל לרגעים בהם נתקע חתן בר מצווה בדרשתו.
מתברר, שבניגוד לתורה שעברה במסורת מדויקת ממשה ליהושע ומיהושע לזקנים, הרי שהניגונים העתיקים השתבשו קשות בקטע המעבר ל"זקנים". הזיכרון הקלוש פלוס יכולת הנגינה הכמעט-לא-קיימת, גורמים לזקנים במהלך הדורות שהשיר שנכנס לאוזן ייצא מן הפה שונה לגמרי, מעוקם מעוות ומסורס, וכל קשר לשיר המקורי נדמה כמקרי בהחלט.
אלא מה? לא היה נעים לומר לחסידים מכובדים וזקנים: "אתם מזייפים!" אז מה עושים? פשוט. בכל פעם שאחד הזקנים נשא קולו בשיר, צהלו פרחי החסידים: "עוד גירסא לניגון!" וכך צמחו לכל קטע כמה וכמה גירסאות שונות ומשונות, שהצד השווה שבהן שהן גורמות לכך שלא ניתן לשיר שום ניגון ביחד.
"נו, ברוך. תעזור להם", דוחקת בי שולי. אבל לך תתמודד עם קולותיהם האימתניים של הסבא והדודים. רברבין אף תקיפין.
איכשהו זה נגמר בסוף. הסבא לוחש בשפל קול: "יש כמה גירסאות לניגון הזה"... הכלה מסמיקה בשביל החתן, והדודים יצאו להתייעצות דחופה בכיור נטילת הידיים. זה בדיוק השלב שבו מנחה האירוע הנבוך מביט ימין ושמאל כדי להזמין מישהו לומר משהו, ועיניו נוחתות עליי - היחיד שנשאר לשבת בשולחן הצד, לאחר אירוע הגירסאות. למרות ש"מלאכת צד" היא אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת, הוא צד אותי כשחקן יחיד בשולחן הצד, ובמה הצד הוא למד שעליו להזמין אותי לשאת דברים.
"בן דוד החתן, ר' ברוך שוורץ, יאמר כמה מילים לכבוד האירוע והמוזמנים".
איני איש דברים ונאומים. להיפך, אני מעדיף תמיד להקשיב לאחרים ולצחוק עליהם. המנחה לא ידע זאת, אחר כך כבר אסביר לו בדרכים המקובלות. אבל כעת, כבוד המשפחה מוטל על הפרק. וחוץ מזה, הוא קרא לי ר'. חולשה ידועה.
לאחר מילות ברכה מקובלות לזוג הרענן, תודה להורים ולמורים שהביאוני עד הלום, ניגשתי לעיצומה של דרשה.
"יצא לי פעם אחת לאכול סעודת ליל שבת בית חב"ד ברומניה, ביחד עם עשרות צעירים מהאוניברסיטה המקומית. למדתי מהרב המקומי כלל יפה: כל אחד מהנוכחים שם יכול לבחור בין דבר תורה, סיפור, או לשיר שיר. אבל כל אחד חייב להשתתף בדרך כלשהי.
("איזה חסיד הוא?" מתלחשים בצד הכלה. – "לפי השטריימל, נראה לי ברסלב", משיב אחד מהם בבקיאות נדירה).
"אז כך: דבר תורה – מי אני שאדבר כאשר נמצאים כאן מופלגים בתורה...
(אני מחווה בידי לעבר צד הכלה, והצד מצידו מחייך מאוזן לאוזן. הם לא מכירים אותי).
"ניגון – מי אני שאנגן כאשר נמצאים כאן מופלגים בנגינה וכפי שראינו זה עתה...
(אני מחווה בידי לעבר צד החתן, והצד מצידו מעקם את האף מאוזן לאוזן. הם כן מכירים אותי).
"אך סיפור – אספר. מעשה ביהודי שמצא את עצמו בכותל המערבי, מאחורי קבוצת תיירים. הוא היטה אוזן לשמוע את הסברי המדריך, והנה הוא שומע אותו מסביר בהתלהבות: "אתם רואים את האבן הארוכה שבמרכז הכותל? בה טמון משה רבינו עליו השלום, נביא האומה"... - פנה היהודי למדריך ואמר לו: "והלא נאמר בתורה "ולא ידע איש את קבורתו?" - האיר לו המדריך פנים: "אכן, זו גירסא אחת. אך לפי הגירסא השנייה הוא טמון כאן..."
צד הכלה מוחא כפיים בהתלהבות. צד החתן כבר מרימים מבחר סלטים להנחתה.
"אז יהי רצון, שגם הזוג שלנו יזכו בעזרת ה'. ובא לציון גואל".
...רק במוצאי שבת קיבלתי את הפתק הרשמי על כך שנושלתי מכל בדל ירושה.
נערך לאחרונה ב:
