האשכול הקודם ננעל עד שאני חזרתי מלטגן 70 בלינצ'עס...
הבנתי מכמה ניקיות שהן רוצות יותר חומר או מידע.
טוב, אולי תרצו לאכול אותי, ואולי לא...
אני בתחילת חיפושי באמת ישנתי עם הספר של חיה הרצברג מתחת לכרית ואז למדתי לדבר עם ה' ולבקש עזרה.
העזרה הגיעה בצורת דיסקים שבעלי הביא הביתה "במקרה" של הרב ארז משה דורון.
עד שהסכמתי לשמוע משהו, הכל היה כ"כ רחוק מנוכר וזר ודיבורי רוחניות היו הקונטרה שלי,
רק אל תגרדו לי, תוכיחו ותאשימו. גם כך הייסורים גדולים....
חיצונית לא ראו כלום, צנועה לפי כל הכללים, מקיימת הלכות ומצוות ועושה כל מה שצריך מבחוץ. אבל הלב, אוי הלב...
אולי רק אם מישהו חכם שהיה מביט לי בעיניים היה רואה את התהום שבי, את החלל והנתק...
אבל הוא היה צריך להיות מאד חכם כי הייתי ליצנית גדולה באותם ימים. תמיד צחקו לידי. וזה מה שהתאמצתי כל הזמן לעשות-
לשלוף את הצחוקים ולא משנה ממה, בהומור, בציניות ובסרקזם...
אבל בבית, אחרי הכל הרגשתי איכסה.
ואפילו דמעות לא היו לי באותם ימים, (אולי רק מעצבים...) למרות שאני סופר יודעת לבכות. הלב היה בפריזר!!
ואז הקשבתי להרצאות האלו של הרב ארז משה דורון ומשהו התחיל לבצבץ , אור קטן ועוד אחד.
בהמשך זכיתי להגיע לסדנה של הגב' חוה שמילוביץ תחי' מבית שמש, סדנה שנקראת "לבחור באור" (יש לה אתר)
ו"מפתח הלב" וזה היה ממש מים קרים לנפש עייפה, אור אמיתי וגדול וריפוי ריפוי ריפוי כשהתשובה הוא ביטחון בה' כגמול עלי אמו (בתהליכים עמוקים מאד כשהמוטיב הוא לא רק לדעת בשכל אלא להרגיש בלב)
בשיעורים הראשונים הייתי יושבת ובוכה ובוכה . כאילו הלב התקלף לי משכבת האטימות הריחוק והזרות (והכעס) שהיו לי לצערי כלפי ה' יתברך.
יותר מאוחר זכיתי להתקרב לרבי נחמן מברסלב, אבל זה כבר בכלל משהו מיוחד ואני לא בעניין "לעשות נפשות"...
אני רק ממליצה............
וליסוע לאומן............................
והיום כשיש נפילה, ויש, יש לי מאיפה, ישלי מסיכת חמצן להתחבר אליה ולהטעין את עצמי מחדש.
וזו המילה. מחדש! להתחדש!
כל יום בלי לוותר!!!!!!
הבנתי מכמה ניקיות שהן רוצות יותר חומר או מידע.
טוב, אולי תרצו לאכול אותי, ואולי לא...
אני בתחילת חיפושי באמת ישנתי עם הספר של חיה הרצברג מתחת לכרית ואז למדתי לדבר עם ה' ולבקש עזרה.
העזרה הגיעה בצורת דיסקים שבעלי הביא הביתה "במקרה" של הרב ארז משה דורון.
עד שהסכמתי לשמוע משהו, הכל היה כ"כ רחוק מנוכר וזר ודיבורי רוחניות היו הקונטרה שלי,
רק אל תגרדו לי, תוכיחו ותאשימו. גם כך הייסורים גדולים....
חיצונית לא ראו כלום, צנועה לפי כל הכללים, מקיימת הלכות ומצוות ועושה כל מה שצריך מבחוץ. אבל הלב, אוי הלב...
אולי רק אם מישהו חכם שהיה מביט לי בעיניים היה רואה את התהום שבי, את החלל והנתק...
אבל הוא היה צריך להיות מאד חכם כי הייתי ליצנית גדולה באותם ימים. תמיד צחקו לידי. וזה מה שהתאמצתי כל הזמן לעשות-
לשלוף את הצחוקים ולא משנה ממה, בהומור, בציניות ובסרקזם...
אבל בבית, אחרי הכל הרגשתי איכסה.
ואפילו דמעות לא היו לי באותם ימים, (אולי רק מעצבים...) למרות שאני סופר יודעת לבכות. הלב היה בפריזר!!
ואז הקשבתי להרצאות האלו של הרב ארז משה דורון ומשהו התחיל לבצבץ , אור קטן ועוד אחד.
בהמשך זכיתי להגיע לסדנה של הגב' חוה שמילוביץ תחי' מבית שמש, סדנה שנקראת "לבחור באור" (יש לה אתר)
ו"מפתח הלב" וזה היה ממש מים קרים לנפש עייפה, אור אמיתי וגדול וריפוי ריפוי ריפוי כשהתשובה הוא ביטחון בה' כגמול עלי אמו (בתהליכים עמוקים מאד כשהמוטיב הוא לא רק לדעת בשכל אלא להרגיש בלב)
בשיעורים הראשונים הייתי יושבת ובוכה ובוכה . כאילו הלב התקלף לי משכבת האטימות הריחוק והזרות (והכעס) שהיו לי לצערי כלפי ה' יתברך.
יותר מאוחר זכיתי להתקרב לרבי נחמן מברסלב, אבל זה כבר בכלל משהו מיוחד ואני לא בעניין "לעשות נפשות"...
אני רק ממליצה............
וליסוע לאומן............................
והיום כשיש נפילה, ויש, יש לי מאיפה, ישלי מסיכת חמצן להתחבר אליה ולהטעין את עצמי מחדש.
וזו המילה. מחדש! להתחדש!
כל יום בלי לוותר!!!!!!