הנושאים החמים
הנושאים החמים
השלט בכניסה לסופר היה זה שהוביל את רגליי התשושות לעבר החנות. "כל המוצרים רק ב1.80", צעקו האותיות.
עמדתי מול ים המוצרים, אחוזת צהלה. הכל, הכל, הכל עלה רק 1.80.
רצתי בין המדפים, גורפת מכל הבא ליד: טיטולים, בצלים, חטיפים.
המחלקה הראשונה הייתה מחלקת פירות וירקות: העמסתי על עגלתי שלל של צבעים וצורות. למי אכפת שאצלנו בבית גויאבה ודלעת זה הס מלנסות.
בדרך למחלקת סבונים, החלקתי על קליפת בננה שזופה. לא נשברתי מהנפילה, קמתי והמשכתי לעבר המטרה. העמסתי כמות נכבדה של שמפואים שתספק אותי במשך שמונים וחמש השנים הבאות. לקחתי מכל הבא ליד: שמפו לשיער, פגום, סתום, עקום. אחר כך התנפלתי על הקפואים. מי היה מאמין שחזה עוף יעלה רק 1.80.
בקושי רב גררתי את עגלתי לעבר היעד הבא. מחלקת הביצים הייתה עמוסה יותר משאר המחלקות. לא התרגשתי מהעומס האנושי. דחפתי את כולם והעמסתי על עגלתי עשרות תבניות. האישה שלפי כעסה נורא על חוצפתי והשליכה עלי שני ביצים טריות. לא התרגשתי "מהמחווה". ספגתי חלבון, והמשכתי הלאה, למחלקה הבאה.
בחד פעמי המצב היה נורא. אנשים כמעט עלו אחד על השני, ידיים ורגליים התעופפו לכל עבר. גם את המשימה הזו צלחתי בכבוד. אמרתי שיש מישהו בכניסה שמחלק סופגניות בחינם וכך הברחתי את כולם.
העמסתי על עגלתי צלחות, כפיות וכוסות והמשכתי הלאה אל מחלקת השתייה.
בעודי מכניסה שישיית בקבוקי קולה, הרהרתי במר ליברמן שלבטח מתהפך במיטתו לשמע הבשורה הקשה: כל בקבוקי השתייה רק ב1.80.
החוויה במחלקת יינות הייתה קצת פחות נעימה. לקחתי בזהירות זוג בקבוקים והעמסתי על עגלתי. כשלפתע, הבחנתי באדם המתהלך כשיכור מתקרב לעברי. הוא הוציא את הבקבוקים מהעגלה והטיח אותם בבזיון על הרצפה. לאחר מכן הוא שלף מהמדף עוד שלושה בקבוקים וניפץ אותם. איים על ילד תמים שיהרוג אותו, וצעק על ילדה חסרת ישע שחיכתה לאביה, מבוהלת. נסתי על נפשי כל עוד עגלתי בידי ורצתי לעבר המאבטח שעמד בכניסה חסר מעש, צופה בעיניים פעורות בתגרה בין שני חתולים שחורים.
"סליחה, אדוני", התנשפתי, שפתיי חיוורות. "יש.. יש... יש.. שיכור במחלקת היינות. הוא צועק ומקלל ומשליך בקבוקים על הרצפה. תקחו אותו משם, הוא מבריח לכם לקוחות".
"אין לנו מה לעשות עם זה", הוא פרש את ידו בייאוש. "אבל אין לך מה להאשים אותנו! כתבנו במפורש בכניסה לסופר: בעל הבית השתגע".
עמדתי מול ים המוצרים, אחוזת צהלה. הכל, הכל, הכל עלה רק 1.80.
רצתי בין המדפים, גורפת מכל הבא ליד: טיטולים, בצלים, חטיפים.
המחלקה הראשונה הייתה מחלקת פירות וירקות: העמסתי על עגלתי שלל של צבעים וצורות. למי אכפת שאצלנו בבית גויאבה ודלעת זה הס מלנסות.
בדרך למחלקת סבונים, החלקתי על קליפת בננה שזופה. לא נשברתי מהנפילה, קמתי והמשכתי לעבר המטרה. העמסתי כמות נכבדה של שמפואים שתספק אותי במשך שמונים וחמש השנים הבאות. לקחתי מכל הבא ליד: שמפו לשיער, פגום, סתום, עקום. אחר כך התנפלתי על הקפואים. מי היה מאמין שחזה עוף יעלה רק 1.80.
בקושי רב גררתי את עגלתי לעבר היעד הבא. מחלקת הביצים הייתה עמוסה יותר משאר המחלקות. לא התרגשתי מהעומס האנושי. דחפתי את כולם והעמסתי על עגלתי עשרות תבניות. האישה שלפי כעסה נורא על חוצפתי והשליכה עלי שני ביצים טריות. לא התרגשתי "מהמחווה". ספגתי חלבון, והמשכתי הלאה, למחלקה הבאה.
בחד פעמי המצב היה נורא. אנשים כמעט עלו אחד על השני, ידיים ורגליים התעופפו לכל עבר. גם את המשימה הזו צלחתי בכבוד. אמרתי שיש מישהו בכניסה שמחלק סופגניות בחינם וכך הברחתי את כולם.
העמסתי על עגלתי צלחות, כפיות וכוסות והמשכתי הלאה אל מחלקת השתייה.
בעודי מכניסה שישיית בקבוקי קולה, הרהרתי במר ליברמן שלבטח מתהפך במיטתו לשמע הבשורה הקשה: כל בקבוקי השתייה רק ב1.80.
החוויה במחלקת יינות הייתה קצת פחות נעימה. לקחתי בזהירות זוג בקבוקים והעמסתי על עגלתי. כשלפתע, הבחנתי באדם המתהלך כשיכור מתקרב לעברי. הוא הוציא את הבקבוקים מהעגלה והטיח אותם בבזיון על הרצפה. לאחר מכן הוא שלף מהמדף עוד שלושה בקבוקים וניפץ אותם. איים על ילד תמים שיהרוג אותו, וצעק על ילדה חסרת ישע שחיכתה לאביה, מבוהלת. נסתי על נפשי כל עוד עגלתי בידי ורצתי לעבר המאבטח שעמד בכניסה חסר מעש, צופה בעיניים פעורות בתגרה בין שני חתולים שחורים.
"סליחה, אדוני", התנשפתי, שפתיי חיוורות. "יש.. יש... יש.. שיכור במחלקת היינות. הוא צועק ומקלל ומשליך בקבוקים על הרצפה. תקחו אותו משם, הוא מבריח לכם לקוחות".
"אין לנו מה לעשות עם זה", הוא פרש את ידו בייאוש. "אבל אין לך מה להאשים אותנו! כתבנו במפורש בכניסה לסופר: בעל הבית השתגע".
