"בעל דבר"

[אושר]

אושר, מחותן זה ש"ע? אתמהה! מה כוונתך?

בינוני משמש גם כפועל וגם כש"ע, ובמקרה שלפנינו "מחותן" משמש כש"ע ("המחותן של...") ולא כפועל. "הלוחמים -ש"ע -לחמו/לוחמים (או נלחמו/נלחמים) - פועל - בשדה הקרב"

 

[געוואלדיג]

מה ששאלתי הוא מדוע את קוראת לו שם עצם ולא שם התואר.
ודאי שבינוני משמש גם לשם וגם לפועל, הלוא הפועל בינוני אינו עומד בפני עצמו אלא מושאל מהשם, (ולכן כל בינוני נוהג כשם, לדוגמא ניתן להדביק לו ה"א הידיעה כמו אצל שם).
את צודקת שניתן להפליג את "מחותן" מחלק הפעלים אל חלק השמות, ואז נחסוך לספק כל הסבר לנטייתו, כמו שהראב"ע כותב שאל לנו לדרוש טעם בשמות, אולם תיתי לי שבחרתי לישר ההדורים בלעדי זה.

 

[אושר]

בינוני יכול לשמש כתואר: "פלוני המחותן רקד בשמחה" - הרי 'המחותן' תואר ל'פלוני'; ובה במידה יכול לשמש כשם עצם: "המחותן רקד בשמחה" - הרי 'המחותן' שם עצם.

 

[עדיאל]

הווארט אינו ווארט חב"די, מקורו מהאדמו"ר רב"צ הראשון מבאבוב, דיוק: הוא אמר, מהיום והלאה תקבל את הכינוי "היינטיגע צייטן" - ימינו אנו.
כך, על כל תהיה על עוולה או אוון, יצטדק האדם ויאמר: כך הוא מנהג ימינו אנו...

 

[געוואלדיג]

אני לא כך למדתי. מה שידוע לי הוא ששם עצם הוא כל דבר הנקרא כך מאז ומעולם, ולא המקרה שקרה לו הוליד בו השם ההוא. מה שאין כן שם התואר נקרא למי שאירע לו מקרה או שהוא בעל תכונה מסוימת, לדוגמא: "חכם" כי שוכנת בו החכמה. "חכם" הוא שם תואר אף כאשר הוא מופיע לבד, כלומר גם בהעדר קריאת שם העצם לצידו ("פלוני חכם"). וכן "המחותן רקד בשמחה" הכוונה שפלוני המחותן רקד.

 

[אושר]

מה המקור לדבריך?

 

[געוואלדיג]

אשתמש עם ציטוט מהמאסף לכל המחנות האהוב עלי הלוא הוא ספר מסלול בראש מסילת השמות:

"שם עצם. והוא: שם דבר הנקרא כן מעת היותו, לא שנתחדש השם ההוא אחרי היות הדבר כבר נמצא וכו'.
[שם המקרה, ויש קוראים אותו שם הפעולה, והוא מורה על דבר שאינו מורגש בחושי האדם ואין בו מציאות בפני עצמו רק בהיותו מחומר באחד מן הדברים הנמצאים אשר יקרה מקרהו בו, כמו חכמה, גבורה, עושר, זקנה, ידיעה, שמירה, כל אלה וכיוצא בהן אין בהם מציאות כי אם בהיותם מחוברים באיזה עצם וכו'].
שם תואר (פירוש: שם הצורה ותכונת הדבר) הוא השם הנקרא על איזה עצם כאשר התחבר בו איזה מקרה מן המקרים. כי כאשר התחבר מקרה החכמה באדם נקרא חכם. והוא שם תאר לאיש אשר קנה מקרה החכמה. וכן בהיות מקרה הגבורה מחובר באדם נקרא גבור. ובעבור מקרה הזקנה שהתחבר בו נקרא בשם זקן. וכמו כן נקרא שומר מפני מקרה השמירה. ועשיר בעשרו. צדיק בצדקתו. וככה בכל דבר מן הדברים אשר יתואר באיזה תואר נקרא בשם ההוא אחרי שהתחבר בו מקרהו. כי נקרא האילן: "גדול" אחר שהתחבר בו מקרה והוא הגודל. וכן קטן, לבן, שחור, אדום, וכדומה להם. ובחנת ותדע מזה כי יש הפרש בין שם עצם לשם תאר, כי שם עצם נקרא על הדבר מעת היותו, אבל שם תאר מתחדש בעצם אחר היותו. וכתב האבן עזרא בספר מאזנים (ד"ה הבינונים) וזו לשונו: ופירוש התאר, דע כי חכמה שם והוא מקרה, וידוע כי המקרה לא יעמוד כי אם על עצם. תאמר אֵבֶל כבד זה למצרים, הסמיך אֵבֶל שהוא מקרה למצרים. וברצותך לקצר תאמר אבלים (הוא שם תאר) והענין מצרים שיש להם אבל עכ"ל (מאזנים)" עכ"ל.

הראית לדעת מלשון הראב"ע המובאת, שאף כאשר מקצרים ואין נוקבים בשם העצם, עדיין שם התואר אינו הופך לשם העצם.

 

[עדיאל]

זה ווארט באבובי במקור, הרב"צ מבאבוב שאמר: נתנו לו את הכינוי "היינטיגע צייטן" ימינו אנו, שבכל פעם שיעוררו מאן-דהו על ענין מסוים, יתנער הלה מאחריות ויאמר: מה רצונך, הלא כך הוא דרך העולם בימנו אנו...