הנושאים החמים
הנושאים החמים
בכל יום יהיו בעיניך כחדשים
בהיותי איש צעיר לימים חשקה נפשי לחנך ילדי ישראל, להיות חלק מהמערך המופלא הזה של המחנכים, להיות חלק מאלו שבונים, מהנדסים ומתכננים את הדור הבא, דור העתיד של עם ישראל. זה דבר מאד מרגש, אני יושב מול כיתה, יש מולי הרבה תלמידים, לכל תלמיד יש את הנקודות המיוחדות רק לו, וכך אני מתחיל לצעוד בדרך חדשה, דרך שרבים הסוללים אשר התוו את דרכה, דרך המסורה לנו מדור דור עד אבותינו הקדושים, ואני, 'נהג חדש' הנני, מנסה, מגשש, באפילה מעט.
ואז מגיעות להן ההתמודדויות הראשונות, פתאום ילד, שאתה מאד אוהב, פתאום הוא מפריע למהלך השיעור, ולעתים אני מרגיש שהוא עושה את זה בדווקא, הוא ממש מפריע לי, לא אכפת לו שזה קשה לי, שאני לא יכול כך להמשיך ללמד, שלא אדבר על כך שיש מקרים בהם הייתי חוזר הביתה ומחליט שאני מודיע למנהל ש'אני עם זה סיימתי', אך לא, צועדים, ממשיכים.
מה אומר ומה אדבר, הזמן עושה את שלו, חולפת לה שנה, חולפות להן שנתיים, ופתאום ה'נהג החדש' הולך ונהיה ותיק, לאט לאט ההתמודדויות קטנות, ואני - איך שאומרים - שולט במצב, בקיצור, אני כבר נהג וותיק, אני יושב בכיתה רגוע, מסירת השיעורים חולפת לה בכהרף עין, והכל על מי מנוחות.
ואז, אז נוגעת בי נקודת התבוננות חדשה, הלא לעתים ה'נהג החדש' הוא מאד מסכן על הכביש, הן כל עיקול בדרך משבש לו את כל הנהיגה, הוא פוחד מכל אדם שסוטה אל נתיבו, לא קלה לו הדרך, ואילו ל'נהג הוותיק' הכל הולך בקלות, אך לעתים הוא כבר נהיה 'מסוכן לסביבה', הוא, שכבר מרגיש בטוח כל כך בעצמו, בדרכו, עד שלעתים הוא לא עוצר לבדוק, לחשוב, אולי אני נוסע מהר מידי, אולי לא תמיד אני מציית לתמרור 'עצור!', לאור אדום, או שהוא עדיין רק כתום מהבהב, אני כבר כזקן ורגיל, רץ את הדרך, אולי לא תמיד מתבונן אל הצדדים, אל צדי הדרך, בשוליים, שם נמצאות להן הסכנות, שם נטושות להן מכוניות שלא הצליחו לעמוד בעליות הקשות, או אלו שהתדרדרו להן במורדות ובעיקולי הדרכים.
העיקר ש'נהג וותיק' הנני?! העיקר שאצלי כבר הכל בסדר?! אני רגוע?! אך מה עם ההתבוננות על הדרך, מה קורה עם אלו שצועדים לצדי, איתי.
וכך אני חושב על כיתתי, תלמידי היקרים, כמה התבוננות צריך בכל יום, בכל שעה, הנה יש איזה תלמיד שכבר תקופה שהוא יושב לו בסוף, שכוח מעט, ועדיין לא הקדשתי מספיק זמן לחשוב היאך אני מעורר בו שוב את כוח הרצון, את המוטיבציה להמשיך, לעלות, לדעת שהוא יכול אם רק ירצה, ולעתים אני חושב, אולי היה כדאי שתמיד ארגיש כ'נהג חדש', תמיד ירעדו ידיי כשהן אוחזות בהגה, אולי כך גם אם לא אהיה מספיק רגוע, גם אם אצא אל התלמוד תורה בחששות ובלב כבד, אך עיני תהיה פקוחה, תהיה לי את הערנות שאולי תהיה מספקת כדי שלא תצא תקלה מתחת ידי.
חושב אני עלי ועל כל העוסקים במלאכת הקודש, מלאכת החינוך, אחריות גדולה על כתפינו, אין זה מספיק שהכיתה 'נוסעת', שהכל מתפקד כראוי, צריכים אנו להקדיש כל הזמן מחשבה על היחיד, על מכוניות בצד הדרך, לבל ידך ממנו נידך.
וה' יתברך יעזרנו, אמן.
