הנושאים החמים
הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
בשבת האחרונה נפל לידי ספר של ד' נויגרשל.
הכריכה לא דיברה אלי יותר מדי (כמו רוב הכריכות של הספרים בתקופה האחרונה) אבל בגלל שאני מכיר את התוצרים של הסופרת, התחלתי לקרוא אותו. (זאת הביקורת על הכריכה..)
גיליתי ספר מעניין מאוד, שלמרות שהוא די פונה לנשים, הצלחתי לקרוא אותו בקלות.
הספר נכתב בשפה קולחת, בעט מהיר מאוד, גם אם הוא עבר עריכה לשונית, לא מרגישים את הפיגומים של העורכת. במהלך הקריאה מתקבלת תחושה שהספר נכתב ונכרך בנשימה אחת, מתוך חדוות כתיבה ושמחה שפורצת בין המילים.
הדמויות מתוארות באופן יוצא מן הכלל, בהתחלה כדמויות פלקטיות, אבל בהמשך היא יוצקת לתוכן צבע, משמעות, ועומק. אפילו שחקני המשנה בעלילה, מקבלים איפור במה משובח במיוחד, וניתן כמעט לחוש אותם במציאות.
במיוחד אהבתי את הדסה, שמתוארת באופן מושלם, ואת המנהלת של הבניין. הייתם צריכים להכניס עוד קצת מ"הייתם צריכים".
איפשהו בין הנערות שבסיפור נאבדתי, גם השמות הזהים, וגם מבחינת הגילאים - לא ממש הצלחתי לשייך בין נערה לגילה.
העלילה קלילה ולא מחייבת יותר מדי, המתח נשמר בערך בשליש הראשון של הספר, אך בהמשך הוא די נעלם, ומשאיר את הבמה לתחושות ולמילים, (פה טיפה איבדתי את הקשב- כגבר)
התיאור על עבודת הצילום של צילי, הוא טוב מבחינה טכנית, אך הוא מרגיש מעט כמו סיפור מסגרת, והוא לא מורגש במערכת הרגשות שלה, אלא יותר בסדר היום שלה.
מוכרח לציין שהתיאור די דומה למקור.
ניכרת השפעה מהאשכול "שגיאות הבנה של ילדים" בכמה מקומות.
התיאור של המחלה, נעשה באופן מפתיע ובהסתכלות בריאה ומפוכחת, בלי ציקצוקי לשון מיותרים, בעיני זאת גולת הכותרת של הספר.
לסיכום: ספר קולח, נעים לקריאה, מסר איכותי שלא מגיע בכפית, שנינות לשונית, והסתכלות הומוריסטית על החיים, גם על החלקים הכבדים שלהם.
הכריכה לא דיברה אלי יותר מדי (כמו רוב הכריכות של הספרים בתקופה האחרונה) אבל בגלל שאני מכיר את התוצרים של הסופרת, התחלתי לקרוא אותו. (זאת הביקורת על הכריכה..)
גיליתי ספר מעניין מאוד, שלמרות שהוא די פונה לנשים, הצלחתי לקרוא אותו בקלות.
הספר נכתב בשפה קולחת, בעט מהיר מאוד, גם אם הוא עבר עריכה לשונית, לא מרגישים את הפיגומים של העורכת. במהלך הקריאה מתקבלת תחושה שהספר נכתב ונכרך בנשימה אחת, מתוך חדוות כתיבה ושמחה שפורצת בין המילים.
הדמויות מתוארות באופן יוצא מן הכלל, בהתחלה כדמויות פלקטיות, אבל בהמשך היא יוצקת לתוכן צבע, משמעות, ועומק. אפילו שחקני המשנה בעלילה, מקבלים איפור במה משובח במיוחד, וניתן כמעט לחוש אותם במציאות.
במיוחד אהבתי את הדסה, שמתוארת באופן מושלם, ואת המנהלת של הבניין. הייתם צריכים להכניס עוד קצת מ"הייתם צריכים".
איפשהו בין הנערות שבסיפור נאבדתי, גם השמות הזהים, וגם מבחינת הגילאים - לא ממש הצלחתי לשייך בין נערה לגילה.
העלילה קלילה ולא מחייבת יותר מדי, המתח נשמר בערך בשליש הראשון של הספר, אך בהמשך הוא די נעלם, ומשאיר את הבמה לתחושות ולמילים, (פה טיפה איבדתי את הקשב- כגבר)
התיאור על עבודת הצילום של צילי, הוא טוב מבחינה טכנית, אך הוא מרגיש מעט כמו סיפור מסגרת, והוא לא מורגש במערכת הרגשות שלה, אלא יותר בסדר היום שלה.
מוכרח לציין שהתיאור די דומה למקור.
ניכרת השפעה מהאשכול "שגיאות הבנה של ילדים" בכמה מקומות.
התיאור של המחלה, נעשה באופן מפתיע ובהסתכלות בריאה ומפוכחת, בלי ציקצוקי לשון מיותרים, בעיני זאת גולת הכותרת של הספר.
לסיכום: ספר קולח, נעים לקריאה, מסר איכותי שלא מגיע בכפית, שנינות לשונית, והסתכלות הומוריסטית על החיים, גם על החלקים הכבדים שלהם.
