הנושאים החמים
הנושאים החמים
מצאתי במחשב את הפרק שאחרי הסיפור, זה שמסכם ועונה על שאלות. מעלה אותו הנה:
@יושבת וכותבת. כותבת ומוחקת. נעמדת. עושה סיבוב בבית. אוספת אוויר ליד החלון. ושוב מתיישבת.
בכל פעם שאני צריכה לסכם בשש מאות מילים את בריאתן של שישים האלף שקדמו להן, אני מגלה שאין לי אפילו אות אחת שמצליחה להביע איך אני מרגישה.
הפעם, יותר מתמיד, אני אבודה. צריכה לומר את המילה האחרונה על המשך יבוא. פרדוקס ספרותי של ממש...
במשך שנתיים ומאה פרקים זכיתי לחיות חיים כפולים: החיים שלי והחיים של שבי הלפרין. ועכשיו היא איננה. הלכה לארוז עוד ארגז (סוף סוף הם מצאו דירה...). משאירה אותי פה לבד.
מודה על הזכות הזאת, לחיות גם את החיים שלה. להרגיש קצת איך זה להיות היא. לראות ולטעום מה שקורה ומרגיש בתוכה. כי בתוכה מתרחש משהו מופלא - גם אם כואב וחשוך שם לפעמים, עדיין ותמיד מהבהבת שם גם תקווה, שיהיה טוב באמת. עוד תראו. הוא יבוא.
@"ככה בדיוק היה גם אצלנו!"
"אין לך מושג על מה את מדברת. זה בכלל לא היה ככה".
המסע הזה אל מעמקיה של גיבורה מהחיים, המתמודדת עם החיים, מפגיש אותי הרבה עם שתי התגובות הנ"ל, שמגיעות בדרך כלל מפיהם של כאלה שחוו משהו דומה.
ולמזדהים כמו למתנגדים אני עונה אותה תשובה: אני אצנית בודדה. במשך מאה פרקים רצתי במסלול של שבי הלפרין, ורק שלה. קשה עד בלתי אפשרי לספר בסיפור אחד את סיפוריהם של מאות ואלפי מתמודדים אחרים. זאת האמת העצובה של ההתמודדות. היא אולי יוצרת מכנה משותף בין המתמודדים באותה זירה, אבל בסופו של דבר, שולחת כל אחד מהם להתמודד לבד מול המפלצות שלו.
יש מיליון דרכים להילחם במפלצות. ודרך אחת ויחידה להבטיח ניצחון - להאמין שהוא אפשרי. ולזכור שהטובים תמיד זוכים בסוף הטוב. ככה זה בסיפורים. ככה זה במציאות.
היה שווה להיות שבי הלפרין, רק בשביל הזכות הזאת. הזכות להיות בת-הקול של המציאות, זו שמאמינה ומזכירה ומקווה וממשיכה. ומנצחת.
@ "אז תהיי מציאותית באמת", תבעו ממני כמה נשים. "אל תנפחי לנו דמויות כמו מיכה, אל תמכרי לנו אותו כמו אשליה מושלמת שבסוף עוד תתפוצץ לנו בפרצוף".
שמעתי ושתקתי. חיכיתי לרגע שבו אתיישב מול הקובץ הסופי של הסיפור ואערוך אותו לספר. ותכננתי, באמת תכננתי, להוציא קצת אוויר מהמושלמות של מיכה, להפוך אותו לאנושי יותר.
הרגע הגיע. התיישבתי וחיפשתי את מיכה המושלם. לא מצאתי אותו. מצאתי איש רגיל לחלוטין. איש טוב, אכפתי, אנושי. מאד מאד אנושי. לא חף משגיאות. לא נוגע בשלמות.
כן מצאתי אישה אחת שסיפרה עליו במשך שנתיים. שבי הלפרין. היא זו שבחרה בהמשך, והיא זו שבחרה לספר עליו בנימה הזאת, שאולי הצטלצלה אצל חלקכן כמו בלדה לבעל המושלם.
אני כמעט כותבת פה שאם כבר, היא מושלמת יותר ממנו, אבל מוחקת מיד. כולנו יודעות שאין שלמות בעולם הזה. גם לא אצל גיבורה שאני אוהבת ומעריצה.
עצב דק מתפשט בי בעקבות ההרהורים האחרונים. באמת כל כך רע לנו בעולם הזה, שכל טיפה של טוב נראית לנו בלתי אפשרית? מושלמת מדי? אבל מי שברא את המילים שלי, מי שנתן לי אותן, ברא את כל העולם ואת יושביו, ובשבילו - הכל אפשרי. ואם אני, ביכולותיי הדלות והמוגבלות, הצלחתי ליצור 'מיכה' טוב כזה, תארו לעצמכן מה יכול הוא לברוא: מיכה מושלם באמת.
כי כבר הסכמנו בינינו שזה הסיפור של המשך יבוא'. שזה מה שהוא מספר. שיש המשך. והוא טוב. והוא יבוא.
@יושבת וכותבת. כותבת ומוחקת. נעמדת. עושה סיבוב בבית. אוספת אוויר ליד החלון. ושוב מתיישבת.
בכל פעם שאני צריכה לסכם בשש מאות מילים את בריאתן של שישים האלף שקדמו להן, אני מגלה שאין לי אפילו אות אחת שמצליחה להביע איך אני מרגישה.
הפעם, יותר מתמיד, אני אבודה. צריכה לומר את המילה האחרונה על המשך יבוא. פרדוקס ספרותי של ממש...
במשך שנתיים ומאה פרקים זכיתי לחיות חיים כפולים: החיים שלי והחיים של שבי הלפרין. ועכשיו היא איננה. הלכה לארוז עוד ארגז (סוף סוף הם מצאו דירה...). משאירה אותי פה לבד.
מודה על הזכות הזאת, לחיות גם את החיים שלה. להרגיש קצת איך זה להיות היא. לראות ולטעום מה שקורה ומרגיש בתוכה. כי בתוכה מתרחש משהו מופלא - גם אם כואב וחשוך שם לפעמים, עדיין ותמיד מהבהבת שם גם תקווה, שיהיה טוב באמת. עוד תראו. הוא יבוא.
@"ככה בדיוק היה גם אצלנו!"
"אין לך מושג על מה את מדברת. זה בכלל לא היה ככה".
המסע הזה אל מעמקיה של גיבורה מהחיים, המתמודדת עם החיים, מפגיש אותי הרבה עם שתי התגובות הנ"ל, שמגיעות בדרך כלל מפיהם של כאלה שחוו משהו דומה.
ולמזדהים כמו למתנגדים אני עונה אותה תשובה: אני אצנית בודדה. במשך מאה פרקים רצתי במסלול של שבי הלפרין, ורק שלה. קשה עד בלתי אפשרי לספר בסיפור אחד את סיפוריהם של מאות ואלפי מתמודדים אחרים. זאת האמת העצובה של ההתמודדות. היא אולי יוצרת מכנה משותף בין המתמודדים באותה זירה, אבל בסופו של דבר, שולחת כל אחד מהם להתמודד לבד מול המפלצות שלו.
יש מיליון דרכים להילחם במפלצות. ודרך אחת ויחידה להבטיח ניצחון - להאמין שהוא אפשרי. ולזכור שהטובים תמיד זוכים בסוף הטוב. ככה זה בסיפורים. ככה זה במציאות.
היה שווה להיות שבי הלפרין, רק בשביל הזכות הזאת. הזכות להיות בת-הקול של המציאות, זו שמאמינה ומזכירה ומקווה וממשיכה. ומנצחת.
@ "אז תהיי מציאותית באמת", תבעו ממני כמה נשים. "אל תנפחי לנו דמויות כמו מיכה, אל תמכרי לנו אותו כמו אשליה מושלמת שבסוף עוד תתפוצץ לנו בפרצוף".
שמעתי ושתקתי. חיכיתי לרגע שבו אתיישב מול הקובץ הסופי של הסיפור ואערוך אותו לספר. ותכננתי, באמת תכננתי, להוציא קצת אוויר מהמושלמות של מיכה, להפוך אותו לאנושי יותר.
הרגע הגיע. התיישבתי וחיפשתי את מיכה המושלם. לא מצאתי אותו. מצאתי איש רגיל לחלוטין. איש טוב, אכפתי, אנושי. מאד מאד אנושי. לא חף משגיאות. לא נוגע בשלמות.
כן מצאתי אישה אחת שסיפרה עליו במשך שנתיים. שבי הלפרין. היא זו שבחרה בהמשך, והיא זו שבחרה לספר עליו בנימה הזאת, שאולי הצטלצלה אצל חלקכן כמו בלדה לבעל המושלם.
אני כמעט כותבת פה שאם כבר, היא מושלמת יותר ממנו, אבל מוחקת מיד. כולנו יודעות שאין שלמות בעולם הזה. גם לא אצל גיבורה שאני אוהבת ומעריצה.
עצב דק מתפשט בי בעקבות ההרהורים האחרונים. באמת כל כך רע לנו בעולם הזה, שכל טיפה של טוב נראית לנו בלתי אפשרית? מושלמת מדי? אבל מי שברא את המילים שלי, מי שנתן לי אותן, ברא את כל העולם ואת יושביו, ובשבילו - הכל אפשרי. ואם אני, ביכולותיי הדלות והמוגבלות, הצלחתי ליצור 'מיכה' טוב כזה, תארו לעצמכן מה יכול הוא לברוא: מיכה מושלם באמת.
כי כבר הסכמנו בינינו שזה הסיפור של המשך יבוא'. שזה מה שהוא מספר. שיש המשך. והוא טוב. והוא יבוא.
:
