אחד הכישורים המרכזיים של הסופר, הינו כושר התבוננות מעמיק באובייקט כלשהו, וכשכל השאר רואים חפצים דוממים פזורים, רואה הסופר סיפור מסעיר שמתחנן להיכתב.
לפני כאלפיים שנה, תשע שנים לאחר שהחריבו את הבית, לגמה רומי מעט מכוס התרעלה. הר הגעש וזוב ירק אש וגופרית, וקבר באפר וולקני את פומפיי, עיר רומית מודרנית ומשגשגת.
האפר שמנע משיני הזמן לפגוע בעיר, שימר את העיר העתיקה על תכולתה בשלימות.
בימים אלו נשלחו לביתכם הזמנות מעוטרות, המציעות לכם להצטרף לסיור בפומפיי.
טיילו בין הבתים, התבוננו באחד או כמה מן הדוממים העתיקים שקפאו על שמריהם, החיו והנפישו אותם, וספרו לנו את הסיפור שמסתתר מאחוריהם.
שכנעו אותנו שהמחזה שחזיתם בעיני רוחכם, הוא הוא הדבר שהתרחש.
המראה חזור לארץ בעוד שבועיים בדיוק, יום ג' ר"ח אדר בשעה 8:30 pm בדיוק.
מכל המקומות שיש לעיר הקפואה בחום להציע, אני בוחרת דווקא באחד הבתים.
בית פשוט, לא מבתי העשירים שהיו בעיר, בית שסימני חורבן נראים בקירותיו, כנראה מרעידות האדמה שקדמו להתפרצות הר הגעש המפורסם.
נכנסת פנימה, נעמדת ביראה במרכז החלל הזר. מבחוץ סוער העולם, מלא תיירים שמצביעים על כתובות גרפיטי ועל חנויות אוכל עתיקות שהשתמרו כמעט בשלמותן, כאן הכול דומם. ריהוט מועט מעטר את הבית הקפוא.
מסתובבת קצת, נוגעת בזהירות בשידות עץ, במיטות מתכת מוזהבות, נעצרת מול מיטה אחת, קטנה מהשאר.
ראש המיטה מעוטר בציורי תפוחים ויצורים בעלי כנפיים, ועל המיטה נחה לה בובה.
בובת עץ, שערותיה פשתן, שמלתה מתפוררת.
גרה פה ילדה.
מתכופפת, לב אם פועם ברחמים בתוכי, מעיזה להרים את הבובה ממקום מנוחתה האחרונה. העץ שממנו היא עשויה משויף בגסות, הפשתן של שערותיה מדובלל. סרט בד קטן כרוך סביבן - השקיעה הילדה בבובתה. השמלה כבר כמעט אינה קיימת, נגסו בה שיני הזמן, אפשר לראות שצבעה המקורי היה תכול.
תכלת... בחוץ שמי תכלת בוהקים, כאן בפנים חשכה. הלבישה בתכלת את בובתה הילדה. כאילו טוהר היה בה, בילדה הרומית הזו. ומה עשה אביה? מבין חייליו של טיטוס היה? האם שבויים הביא עמו כשחזר אל בתו?
בחוץ חמימות של קיץ איטלקי, כאן בפנים קר. שיחקה בבובתה הילדה, בעוד ילדות בנות גילה הובלו לאובדנן, שם בארצי ישראל, שאותה השארתי מאחוריי.
קמה ממקומי, הכול מסביבי רועד. רעידת אדמה נוספת? שוב מתפרץ וזוב בחמה? רועדת אני.
הבובה נופלת מבין ידיי, קורסת על הרצפה הקרה, שעתיקות השנים לא פגעה ביופייה המזוויע.
שמלתה התכולה מתפוררת עוד קצת, מותירה רק חלקיק בגד על גוף העץ.
ועל חלקיק הבגד הזה, זוהר פתאום כאילו אין חשכה כאן בפנים, אני רואה איור לבן של כוכב מוכר מאוד.
לא לילדה הרומית נולדה הבובה הזו, כי אם לילדה יהודייה, לילדה שאולי נשבתה גם היא כאן ברומי.
ומגן הדוד הלבן נשאר כמזכרת אחרונה מאותה ילדה, בת עמי ישראל.
ואני חיה.
הידיעה על מציאת שרידים נוספים של העיר העתיקה ברומי הציתה את דמיוני. שחובב עתיקות כמוני לא יקפוץ על הידיעה ולא יסע לראות מה נשאר מאותה עיר קדומה שממנה יצאו הרומאים הרשעים, ומה נשאר מהם היום?
הגעתי למקום עם קבוצה ומדריך, אך מה שהוא סיפר- לא עיניין אותי כלל.
רותקתי למבנים העתיקים. בתי פאר לרוב מלאים בגילופי אבן יפיהפיים, ובהם מיטות ששרדו מצופות בבדי זהב ועוד מיני בדים יפהפיים . בורות שנראים בברור כבתי מרחצאות בלשון חז"ל, ארמונות ענק עם פסלי אבן בצורות שונות ומשונות של חיות בגודל טבעי. אין מה לומר- הוקסמתי למראה עיני ולא יכולי לזוז משם ולהתנתק זמן רב- הבנתי מדוע הם היו נחשבים לאיפריית ענק- העושר הכלכלי שנגלה לעיני הצדיק בהחלט את חוזקה מול העולם.
ואז הגעתי לשער הנצחון וידעתי- טיטוס הלך ואיננו, רומי- רומא כיום- אניה מתקרבל לקרסולי רומי של לפני 2000 שנה, אבל עם ישראל חי לנצח!
לוקיוס עמד בבית המלאכה וייצר עששיות. זה היה בית מלאכה יוקרתי, הצעקה האחרונה בעולם התאורה.
עששיות במגוון גדלים וחומרים, מעוטרות בסטייל. פמוטי שמן עם ידית להשחלת האגודל וכאלה שאינם עם ידית אך בעלי פיה ארוכה וזיז מעוגל לאחיזה נוחה, בתי נר עם פתיל אחד ויותר, עם פתח סטנדרטי או זרבובית מוארכת.
המשותף לכולם הוא שהם לא יוצרו באובניים אלא נעשו בעבודת יד. לקוחות אמידים היו פוקדים את בית המלאכה ורוכשים במיטב מעותיהם את העששיות של לוקיוס.
"עששיות לוקיוס" היוו סמל סטאטוס, כרטיס כניסה לחברה הגבוהה.
יום אחד חשך עולמן של העששיות, חשך עולמו של לוקיוס וחשך עולמם של תושבי פומפיי. הם כוסו כולם באפר געשי, שום מנורה לא יכלה לחושך הגדול.
אני מסתובבת ברחובות פומפיי. זוג תיירות אמריקאיות חולפות על פני.
"איטס סו הוט!" מציינת אחת מהן ומעיפה מבט בשעון החכם. "86 מעלות פרנהייט!" היא מבקשת מהבוט לעצור לה מונית ולמצוא לה מסעדה קרובה.
אני חושבת על "עששיות לוקיוס" בגרסה האמריקאית. "מה היו חושבים הדורות הבאים על חנויות לממכר שעונים חכמים לו כוסו אלה באפר וולקני והתגלו לאחר כך וכך שנים? איפה היתה המעצמה האמריקאית באותו זמן? אני מאמינה שהמשיח יבוא לפני שזה יקרה אבל זה לא משנה לי את המשוואה.
יודעי דבר ידעו לומר כי הם עובדים על משהו חדשני. משהו שישנה את העולם מקצה אל קצה.
הזקנות בכפר צקצקו בלשונן ואמרו, "הצעירים של היום". והמשיכו ללעוס בפה ללא שיניים עלי טבק ופשטידת בננות שצילה שוב שכחה לקלף.
השמש ששקעה בחוץ הייתה הדבר היחיד שהוציאה את פון וטל מהבקתה שבקצה העיר.
הם התיישבו סביב המדורה החמה, מחככים את כפות הידיים זו בזו. עיניהם האדומות העידו כמה שהם עייפים.
"אתם רוצים פשטידה?" הציעה להם סבתא צילה, אך משום מה הם סרבו בנימוס.
הם לגמו תה חם וניקרו קצת לחם תירס. זה היה ממש מוזר.
בני העיר החליפו מבטים ביניהם, משכו בכתפיים, ולא אמרו שום דבר מיוחד. זה יעבור להם, בעוד כמה ימים שניהם כבר יקצרו חיטים בשדות, ישליכו לעיזים חציר ויריבו על הסוס של טוני.
"אה בחורצ'יקים, עובדים קשה?!" אוטו טפח על כתפיהם והמשיך הלאה, לא מחכה אפילו לתשובה.
בניגוד לתחזית של אנשי העיר, פון וטל הפכו את סדר יום זה לשגרה.
הם היו קמים השכם בבוקר, עובדים מעט בחוות הסוסים, ואז מסתגרים שניהם בבקתה הקטנה שבקצה. עד ששקעה השמש. אז היו יוצאים חרישית ומתיישבים בשקט סביב המדורה.
הסקרנים, ניסו להציץ מבעד חרכי החלון, או לנסות להתגנב אל תוך הבקתה המסתורית. אך איש לא העלה בידו לגלות מה עושים שם הצמד. החלונות היו אטומים לגמרי, והדלת נעולה על סוגר ובריח.
הדבר נשאר בגדר תעלומה.
היה זה חנצ'ו שראה את פון בבוקרו של יום בהיר.
חנצ'ו עבר עם עגלת הסלק של משפחתו, בדרכו לשוק הגדול. היה זה יום אביב נעים, חנצ'ו פיזם לעצמו שיר עם עתיק, ולעס גבעול ארוך של חיטה.
ואז הוא ראה את פון. מגיח כרוח סערה מעם הבקתה ומתחיל לרוץ במעלה הגבעה, מחזיק בידו חפץ שחור וגדול.
כעת כבר כל אנשי השוק התאספו ליד דוכן הסלק של חנצ'ו.
"חפץ שחור גדול אתה אומר?!" אנטוני ליטף את שפמו הקטן בתימהון.
"מה זה יכול להיות?" עיניים רבות נתלו בחנצ'ו, שהיה נראה כנהנה מהעניין.
"לא דמיינת?" נופפה ברטה שסלק הוא לא המאכל האהוב עליה, במקל הארוך שלה. "חנצ'ו בלי שטויות".
חנצ'ו מצידו רק חייך את החיוך הכי נחמד שלו, והמשיך לספר לכל עובר ושב על פון ועל התעלומה שהחזיק בידו.
באותו היום הרבה מתושבי העיר תכננו להכין תבשיל סלק לארוחת הערב.
תכננו.
טל ציפה לשובו של פון בהתרגשות. מי היה מאמין שהם יצליחו?! הוא רצה לרקוד מאושר, לקפוץ משמחה, לרוץ ברחובות ולצעוק לכל העולם - עשינו את זה!!!
פון נכנס, סמוק ומאושר. הוא נפל על כתפיו של טל בחיבוק אמיץ.
"אתה מאמין שעשינו את זה?"
הם צחקו ובכו חליפות, חודשים של עבודה קשה מאחוריהם.
"אנחנו נעשה היסטוריה, העולם שלפני ההמצאה שלנו לא יהיה דומה לעולם של אחרי". פון טלטל את ראשו בחוסר אמון, בעוד טל מוזג יין יקר לכוסות שלהם.
"נהיה מפורסמים, נרוויח הון, אנשים ירדפו אחרינו, אני אומר לך". היין בעבע בלשון, העתיד נראה כה מבטיח.
"אז מה אתה אומר פון. ידידי, לפני שאנחנו מתחילים לארוז ויוצאים לעולם עם המצאת האלף אנחנו צריכים למצוא לה שם. שם שייחרט בכל הדורות הבאים". טל חייך חיוך נרגש. עיניו כוכבים.
פון קימט את מצחו.
"אני חושב שאנחנו צריכים לקרוא להמצאה על שמנו, שם שיקשור את שמנו תמיד עם ההמצאה הגאונית הזו".
"רעיון מקסים. חשבת על משהו?" טל מחה כף.
"אני מציע לקרוא לה בשם הקליט, טלפ - - -"
רעש חזק הרעיד את הארץ. ולאחריו שקט.
שקט עמוק, שקט נצחי.
חלפו אלפי שנים. אנשים באו, אנשים הלכו.
ההיסטוריה תמנה בחובה את סיפורה של העיר פומפיי.
מישהו אחר עלה על ההמצאה של טל ופון. מישהו אחר שינה העולם.
הבקתה עדיין עומדת שם, מסתירה את סודותיה, את החלומות שנארגו בה, תקוות שווא.
יש לי קטע קצת ארוך, למרות שניסיתי לקצר אותו.
זה משהו ששוכב לי במוח כבר שנים, ניסיתי לעדן ולהתאים אותו לאתר פרוג, מקווה שהצלחתי, בכל מקרה מחכה למשוב.
מקווה לשים חלק שני כבר מחר
אייר תש"פ
"יניב, אתה עושה טעות, חזור אלינו, נסלח לך על הכל, אבל אל תנתק את המיתר האחרון"
"אמא, אני חייב לנתק. אנריקו כבר בא לקחת אותי".
"אבל יניב" מחתה אמו "אולי הרב ישכנע אותך"
"לא רוצה!" צעק יניב בכעס, השתהה לרגע וסיים בטון עצור "ביי אמא" וניתק את הטלפון הכסוף.
אנריקו כבר היה בחדר ושמע את פרטי השיחה.
"אוף! חבל שאמא שלך כזאת עקשנית" הוא נאנח בעודו עוטה על פניו את מסכת ה'אן 95', הוא הציץ בשעונו ואז אמר "מאוחר, עלינו לצאת. אני מקווה שכאשר יירגע העולם מהקורונה הזאת, תוכלו לנסוע לישראל ולהכיר לאמא שלך את פאולה. אין סיכוי שהיא לא תאהב אותה, אפילו אם היא לא יהודייה".
יניב חבש אף הוא מסכה על פניו ואמר בקול מעט עמום: "אמי הייתה רוצה שאבטל את החתונה עד שאדבר עם רב".
"אוי לא" ענה המיועד להיות גיסו בעוד כשעתיים. "מספיק כבר פאולה מטורללת מהביטול של האולם היוקרתי, ומזה שאתם צריכים להתחתן בחיק הטבע, אל תגרום לה לרדת לגמרי מדעתה" נזף ביניב.
יניב לא דיבר עד אשר ישבו במכונית של אנריקו "אבל מה פתאום ליד חורבות העיר פומפיי?" שאל.
אנריקו לא הסיר את מבטו מהכביש כשענה "זהו מקום פסטורלי ויפהפה, על גבעה הניצבת בין הוזוב לבין חורבות פומפיי, והכי חשוב"...
"שהוא לא שייך לשום חברה, רשת, או חנות שסגורים כעת" השלים אותו יניב בעודו מלטף את סנטרו.
לפני 1941 שנים
המרכבה עצרה בכיכר העיר וצעיר ירד ממנה בצעד מהיר בעודו לוקח את תיקו.
הוא פסע ברחוב הצר, מתבונן ביופי האדריכלות שמסביבו עד שהגיע לבית גדול ויפהפה.
הוא עלה במדרגות הבית, והקיש במקוש העץ על הדלת.
נערה בלבוש פשוט פתחה את הדלת ושאלה לרצונו.
"הזהו ביתו של אקטיביוס?" שאל בחיוך.
"אדון אקטיביוס" תיקנה המשרתת בצינה והוסיפה בפנים חתומות "האדון יצא ליקב לפקח על דריכת הענבים וטעימה ממיטב היינות שבכרמו, תוכל להמתין למעלה אדון".
"גדוס" ענה הצעיר "גדוס שמי ומכפר קטן ליד איליה קפיטולינה הגעתי הנה".
"לשם מה?" חקרה הנערה.
"לשם.. לשם מציאת עבודה ושידוך".
"בהצלחה אדוני, תוכל לעלות למעלה מיד עכשיו".
גדוס עלה במדרגות השיש לקומה השנייה.
משרת הראה לו את הדרך לחדר האורחים, גדוס נכנס, שמט את התיק על שטיח הבד היקר ורק כאשר הגיף את החלון ואת בריח הדלת ניגש לפתוח את קישורי התיק.
גדוס העיף מבט בשמש השוקעת, הוציא מהתיק קופסה קטנה שבתוכה היו מקופלים פיסות נייר, הוא רוקן את הפיסות על המיטה, פתח את הדופן הפנימית והוציא משם זוג תפילין קטנות ומהודרות.
מהתרמיל הוא הוציא חגורת עור עבה, גלל אותה והוציא משם טלית מצויצת.
ואז בתוך העיר הרומית פומפיי נעמד גד מירושלים בתפילה חרישית שה' יעזור לו במטרה לשמה הגיע הנה..
תש"פ כעבור חצי שעה
"פאולה, את מתוחה מדי".
פאולה לא השיבה, היא החליקה את ידיה על רקמת הפנינים שבקצה שמלת הכלולות וחייכה.
קמילה עברה עם מסקרה על ריסיה בעודה מהרהרת בקול "לא מרגיש לך נח שבעלך לעתיד איננו נוצרי טוב?"
פאולה הסיבה את ראשה בחדות שטלטלה את שרשרת הזהב ואמרה בטון כעוס "אמא, דיברנו על זה רבות, אין לנו בעייה להינשא, בסדר?"
"מצוין בתי, הכל בסדר. ממילא אתם מתחתנים בטקס אזרחי, כך שגם מצד הדת שלנו וגם מצד הדת שלו, וא טוטו בנה (הכל בסדר)".
מכיוון שהסיפור ארוך קצת חילקתי לפרקים קצרים כדי שיהיה נוח יותר לקרוא.
15 ביולי, 1861, מתחם החפירות בפומפיי
"בטלן" מהמהם ג'וזפה. "רומאי מפונק ועצלן. אני יכול כמעט להתחייב שהייתה לו כאן כוס יין ביד לפי התנוחה הזאת".
"אממ", מסכים רודריגו ומביט בעין סקרנית על דמות הגבס שהחלה מתגלה מתוך השברים המאובקים.
שנה עברה מאז פיתח ג'וזפה את הטכניקה המצליחה שלו לגיבוש גבס בתוך חללים ריקים שמצאו בלבה, כך שניתן היה לשחזר את תנוחתם הפיזית של בני האדם ובעלי החיים ברגע בו היו שכיסה אותם האבק הגעשי. ועדיין על אף כל הממצאים שגילו ריתקו אותו הדמויות בכל פעם מחדש.
"אולי הייתה לו סיבה", הוא מציע כאילו נמצאת רוחו של הרומאי בחדר ודורשת שיגן על כבודה. "יום ארוך וקשה נגיד".
"אה", מבטל ג'וזפה בתנועת יד נרגזת את הצעתו. "לא נראה לי שהם טרחו לעזוב את החדרים האלו מלבד להשיג לעצמם אספקה חדשה של יין".
משועשע סוקר אותו רודריגו. הארכיאולוג הזקן תמיד לקח אישית כל פרט קטן בדמויותיו המשוחזרות משל יכול היה ליצור להם חדשים חיים.
"בוא", הוא אומר אחרי רגע ארוך של שתיקה. "נמצא לנו משהו נחמד לשתות בעיר הזאת".
12 בדצמבר, שנת 78 לספירה
אם היו אומרים לו פעם לקלאודיוס כי יום יבוא ויתחשק לו מידי פעם לישון ולא להתעורר לעולם – היה כנראה לבטח צוחק. מצד שני אם היו אומרים לו כי יום יבוא ויקראו לו קלאודיוס היה גם מפקפק בשפיותם של אותם הדוברים. מה שברור הוא שלא כדאי כל כך לצאת בהצהרות פומפוזיות ורבות רושם בטרם הגעת לגיל בו בכל מקרה אף אחד לא יתייחס אליהן ברצינות.
הוא ממצמץ, פעמיים כדי להיות בטוח, ואז מתהפך ומתיישב במהירות.
זאת טעות ענקית כמובן. טעות אומללה שמכווצת את עיניו בכאב וגורמת לו להרגיש כאילו פתח אי מי את ראשו ומילא שם עופרת כבדה וחמה.
הוא נאנח. מניח את שתי אצבעותיו על הרקות, מנסה להקל מעט על הלחץ הנוראי שנבנה מאחוריהם. נראה לו שלא ינסה לקום, לא עכשיו בכל אופן, אחרת תצטרף גם הבטן שלו לחגיגה המתארגנת.
רחש נשמע מאחוריו. מישהו מבין הגברים השרועים על הרצפה החל כנראה מתעורר, אבל מכיוון שהראש שלו כרגע בקושי מחובר לגוף שלו הוא מעדיף להשאיר אותו בטוח בין שני ידיו.
"טבילת אש", זה יוליוס ללא ספק. הקול שלו צרוד ועבה מהשינה. "בוקר מלא אור ורעש שיהיה לך".
קלאודיוס גונח. "מה שמת לי ביין אתמול?"
"כלום", מצהיר יוליוס, ועל פי הרעש נשמע שהחליט לקום סופית ממיטתו המאולתרת. "אתה זה שהחלטת לשתות כאילו יש לך ניסיון כלשהו יותר מתשע עשרה השנים שלך על האדמה". הוא מדלג על סנדלים ופריטי לבוש זרוקים ומגיע אל כד החרס שפינתו של החדר. "אני על כל פנים חושב שזה לא נורא כל כך".
לא נורא?
הלוואי שיכול היה לשכנע את עצמו כי הוא מרגיש גרוע רק בשל הבחילה האופפת אותו, רק כי חוסר ניסיונו גרם לו לשתות בכמות ובשילוב לא הגיוניים. אבל זה לא נכון. לא נכון בכלל. והוא די שונא את עצמו על העובדה הזאת.
"קח", יוליוס מופיע פתאום מולו, גלוסקה קלועה בידו. "תאכל. זה אמור לעזור קצת".
"בטוח?" הוא שואל כי לא נראה שהבטן שלו משתפת פעולה עם הרעיון.
"סמוך עלי", מהמהם יוליוס ושותה משהו שמריח כמו משקה מסוים מאד מהגביע שבידו השנייה.
"איך אתה יכול?", הוא שואל ולוקח נגיסה קטנה מהלחם שבידו, עיניו מטיילות אל הגביע המצויר.
"ניסיון", מגחך החבר הבוגר שלו ולוקח עוד לגימה ארוכה. "ניסיון, יקירי".
אני לא אהיה ככה רוצה קלאודיוס לומר לו, רוצה ולא מצליח, נראה לו שלא כדאי לו כבר להצהיר הצהרות גדולות ופומפוזיות.
5 באפריל, שנת 79 לספירה
בתחילת אפריל, קלואדיוס כבר טוב למדי. אולי אפשר לומר טוב אפילו יותר מידי. אם לשפוט על פי מבטי הקנאה של יוליוס בזמן שהתאמנו.
הוא מצידו השתדל לא לחשוב הרבה. השתדל לא לחשוב בכלל.
זה לא היה קשה למען האמת. פומפיי כמעט כרעה ברך לפניו, מציעה ברחובותיה רצונות גלויים ותשוקות נסתרות, מושיטה לו בכנפיה כל מה שגבר בגילו רק יכול לרצות.
לצידו הסתובב יוליוס כמורה דרך, וקלואדיוס, אחרי הכול תמיד למד מהר.
הוא הלך לישון בשעות בהן השכימו העבדים, מילא את קיבתו בבשר מדמם וערפל את מוחו בשתייה חסרת רסן עד שכמעט וגם את שמו הרומאי לא זכר.
בלילות נהנה, חגג עד שכמעט לא יכול היה לנשום. טועם מכל השפע והעונג שהציעה העיר, נותן דרור ליצרים איתם לא נפגש מעולם לפני שנכנס לאותם חדרים אפלוליים.
גם לפני שהגיעה השינה לא הספיק לחשוב. אף פעם לא הספיק להתכונן לקראתה, היא רק באה בפתאומיות מפילה אותו רופס וחסר כוח אל מיטתו, מונעת ממנו אפילו חלומות.
וכשקם? כשקם כאב ראשו כל כך והשמש זרחה בזוהר מסנוור עד שהתקשה אפילו לחשוב.
בשעות האור רק ניסה לשרוד. מעביר את הזמן, מורח אותו משל היה אבק מעורבב במים תחת סולייתו, מנסה למחות ממוחו זיכרונות חלשים וקלושים מהאדם שרצה פעם להיות.
יוליוס צדק אחרי הכול. איך באמת יזכור מישהו מה עשה אי מי אם בימים מתהלכים האנשים בעיר ועיניהם עצומות?
10 באוקטובר, שנת 79 לספירה
נאפולי הייתה רחוקה. לא מאד אמנם אבל מספיק כדי לשאת בכנפיה ריח חדש. גולמי. גם קהילה יהודית קטנה הייתה שם ובה אנשי עמל פשוטים.
אוקטביוס אדון הבית הציע זאת בעצמו, עומד על כך שילמד את תורת המסחר בעיר בה למד אותה הוא בעצמו, אינו מודע כלל למשמעות שנושאת ההצעה עבור קלאודיוס.
"לך", אמר לו העבד הזקן, המקומט - היחיד שהכיר אותו מהימים בהם קראו לו שמעיה בכלל. "לך ילד אם אתה רוצה לגדול יום אחד".
לגדול? תמה קלאודיוס ולא אמר כלום.
לגדול הייתה מילה יפה. גבוהה כזאת, מלאת תום. פעם האמין בה בכל להט ליבו הצעיר.
היא יפה התמימות הזאת של ילדותו. מנוקדת בנוסטלגיה כואבת. היא גם נאיבית עד כדי גיחוך התחושה הזאת, מפתלת את ליבו בכאב חסר שם. איך אפשר לבוז כל כך למשהו ולהתגעגע אליו עד כלות?
הוא היה צעיר נכון. תמים וקל להשפעה כשחרבה ירושלים. ותמונות ילדות אם נותרו במוחו טושטשו זה מכבר באבק הזמן וריח השריפות שליווה אותם כצל.
גם מהיום בו טבעה ספינת העבדים לחופיה של נאפולי אין לו הרבה זיכרונות. בקושי ריחות וצבעים. ועד היום לחלוטין לא ברור לו מפני מה החליט אוקטביוס לגדל אותו משל היה אחיין רחוק הבא לבקרו היישר מאנטיוכיה.
אולי היה זהו כאב ליבו על הירושה האדירה שתיפול בחלקם של דודניו השנואים שגבר על רתיעתו התמידית מחברתם של בני האדם, ואולי, ואי אפשר להתעלם מהעובדה הזאת, לא קישר בין השבויים הרבים שהסתובבו ברומא לנער המרעיד דובר היוונית שמצא על החוף בשעת טיול הבוקר שלו.
כך או כך, כשהגיע הרומאי העשיר עם הנער לפומפיי לא שאל איש שאלות מיותרות.
יום יפה היה על יד נהר הסרנו. עצל כמעט. על גדות הנחל השתובבו הילדים מתיזים זה על זה חלוקי נחל ובוץ, קצת רחוק מהם קרוב יותר למים הזורמים כרעו העבדים ושפשפו את כתמי היין מגלימותיהם של האדונים.
מולו קרוב לפורום התאמנו עם הנערים האחרים בסייף, טיפות זעה זעירות מרטיבות את פניהם. לפעמים בזמנים שקטים כמו אלו הוא מוצא עצמו תוהה מה הייתה תגובתו של ידידו הרומאי אם היה מספר לו היכן באמת נולד.
הוא שותק, מתעלם ממילותיו של העבד ומעביר את ידו על פניו.
"לך", חוזר האיש הזקן וידיו הקמוטות משפשפות את הבד העדין. "או שתתעורר בגיל ארבעים ותגלה שכל החיים רק הלכת ליד"
קלאודיוס לא עונה. רק הולך משם וקצה של חיוך מעקם את שפתיו, מלווה כל הדרך את צילו המשתקף בזוהר הנחל.
20 באוקטובר, שנת 79 לספירה
אותו הלילה היה חסר ירח. רק הכוכבים הצליחו לקרוץ מן החלונות המקושתים הגדולים של הטרקלין, זוהרים ורחוקים.
הוא מותש. עייף כאילו לא ישן שנתיים לפחות. וכל רצונו באותו הרגע מסתכם בלהגיע מהר אל חדריו שבקומה השנייה ולשקוע בשינה חסרת חלומות. ובכל זאת על אף שהייתה שקטה במיוחד, לא פספס אותה, את המנגינה.
רכה, איטית ומתמשכת. צרודה ומוכרת עד כאב. באה היישר מכוכו של העבד הזקן.
לפעמים הם היו מגיחים הזיכרונות. בפתאומיות. מילים אותן פלטו העבדים בלחש ויכלו להגיע רק מארץ יהודה, חוט ציצית אחד שראה פעם בידיה של אחת הכובסות, קלף של מזוזה.
בזמנים כאלו בדרך כלל רק היה מושך על פניו את אחד מחיוכיו המקסימים וממשיך הלאה בגו זקוף היישר אל הבילוי החדש שארגן יוליוס כמובן.
אבל הפעם הוא מרגיש כאילו הדביק מישהו את רגליו בשרף דביק אל הפסיפס הצבעוני ועל אף רצונו הכן הוא לא מצליח לגרום לעצמו לזוז.
כמה זמן הוא עומד שם, ציפורניו נעוצות בכפות ידיו ושיניו לוחצות בכוח על שפתיו?
מספיק זמן כנראה כדי שיספיקו צליליה של המגינה לגווע, ולעבד להתחיל להתארגן לשינה כפי שמעידים הרחשים העולים מחדרו.
אבל הדממה שמשתררת שוב אינה מצליחה להרגיע אותו.
הוא מתנשף בשקט ממש, מנסה להסדיר את פעימות ליבו החזקות, אבל הן רק חובטות בו חזק יותר גורמות לו לשאוף אוויר במאמץ.
ואז הוא רץ. רגליו רועדות על רצפת האבן הקרה וידיו מזיעות כאילו טבל אותן במי הנחל החמימים.
בגן שורקת הרוח, מקררת מעט את לחייו הסמוקות. מאפשרת לו להסתתר בין צלליהם הארוכים של השיחים ומניעה את העלים בשלווה בזמן שהוא עומד שם, ציפורניו שורטות את גזע העץ והוא מנסה בכל הכוח להילחם בגוש הכבד שמועך את ליבו ולשכנע את עצמו ששום דבר מיוחד לא קרה עכשיו.
הוא משעין את ראשו על העץ הקר, קולות הלילה האחרון צפים במוחו, מעלים בו תשוקה מחודשת ומכווצים את בטנו בבחילה.
אלף פעמים הבטיח לעצמו שזאת הפעם האחרונה. כמעט כל לילה סיפר לעצמו שמחר יראו הדברים קצת אחרת וכשגם ניסיונות ההתחמקות הללו הפכו פתטיים מידי כדי שיוכל לשאת אותם דחף אותם עמוק יותר לבור חסר התחתית שנקרא ליבו.
הוא לוגם כעת אוויר בקושי. מביט בגושי הצמחים הכהים שבחושך נראים מסתורים במיוחד, מקשיב לרחש המים הזורמים במזרקה המלאכותית ומנסה להרגיע את הלמות ליבו בריחו של הדשא הרטוב.
יפיפייה היא פומפיי, שיכורה כמו יין, איומה כשלשלות זהב נוצצות.
מוזר איך מעולם לא חשב שקבר יכול להיות יפה יותר מארמון.
24 באוקטובר, שנת 79 לספירה
בחוץ מאירה השמש ברכות. מבריקה את אבני הדרך החלקות, מלטפת את פניהם של הילדים המשתובבים במי התעלה, ומחייכת אל השפחה השומרת את צעדיהם.
אף פעם לא ידע כמה אושר יכולה להסב החלטה אחת פשוטה.
ליד רגליו של סוסו, קלאודיוס מצליח פתאום להבחין בכך, צומחים עלים קטנים וירוקים הבוקעים היישר מהמרווחים שבין האבנים. מרחוק מביאה אתה הרוח ריח של פריחה, עשיר ומרענן כמעט כאילו ידעה על החלטתו החדשה. גם הדרך אל החוף מעולם לא נראתה יפה יותר.
מאוקטביוס נפרד כבר. מודה לאיש המבוגר על חסדו ומבטיח בלא כל כוונה לקיים לחזור לחגיגות השנה החדשה. את החבילות העמיסו כבר העבדים על העגלה, ממתינים להוראתו כדי לצאת אל הדרך ומן הידידים הרבים שרחש לעצמו במהלך הזמן החולף הספיק כבר להיפרד.
רק עוד אחד נשאר. ונדמה לו שהוא נשען עכשיו על אחד מעמודי הבזיליקה, ממתין לו וחיוך עקום על שפתיו.
"סופי, מה?", שואל יוליוס ומנער את שערו הלח ברוח הצהריים הקלילה. "תזכור אותי כשאגיע לבקר", הוא מצווה. ואז מתנתק מהעמוד המעוטר ומטלטל את ראשו בעוגמה: "יש להם יין מדהים שם, אתה תהנה".
כן? שואל קול בתוך ראשו של קלאודיוס אבל הוא רק מחייך: "אני אשתדל".
רגע שותקים שניהם, נותנים לריח הזיכרונות לשטוף את האוויר המאובק שסביבם ואז מושך יוליוס בכתפיו: "משקה פרידה?"
למה לא באמת? ישתו קצת, יחליפו זיכרונות, בכל מקרה השמש עדיין לא הגיעה לאמצע השמיים.
אולי ירשה לעצמו רק עוד פעם אחת אחרונה, להיפרד כראוי מהפרק האחרון בחייו לפני שישליך אותו מאחור.
אחרי הכול אנשים צריכים לנוח קצת לפני שהם באמת מתחילים לחיות, לא?
קצת אחרי שער הכניסה לפומפיי, על חומת אבן חרבה למחצה, עומדים שעונים שני שלדים - מאובנים, הגדול מפנה מבט לאופק, והקטן מביט מעלה.
* * *
שעת בוקר מוקדמת, 23 לאוקטובר, 79 לספירה.
טיבריוס פקח את עיניו. היום! היום אבא חוזר! והיום גם חגיגת אל האש! איזה כיף!
הוא השליך על עצמו את הטוגה ורץ למטבח. אמא כבר עמדה שם ובישלה פסטה ריחנית לצד קותלי חזיר. אבא מת על זה.
גרדיאוס, חייל בן העיר, חזר אתמול הביתה אחרי שרות של כמה חודשים בפלשתינה. הוא סיפר שהמפקד פלביוס, זה אבא, אמור לצאת יום אחריו. אם הכל ילך כשורה הם יחגגו היום כולם עם סבא וסבתא. האמת שהיה מוותר עליהם, אבל מה לעשות, הם גרים איתם.
הם עמדו בנמל, שהיה מרוחק כחמש מיל מביתם. כל ספינה לא נראתה.
השעות נקפו. היה יום קריר ורוח עזה נשבה מהים. השמש החלה נוטה.
גאיה, הוא כבר לא יבוא היום, אמרה סבתא, האוכל מתקרר, חבל. אמא נפנתה בפנים חמוצות.
בחוץ היה המון סוער, קולות פטפוט וצחוק. הם פספסו את התהלוכה המסורתית, והחזיר נשרף קצת.
סבא היה מעצבן, כרגיל. אולי הוא טבע בים, מלמל כאילו לעצמו. אחרי הפשע שהיה שותף לו בפלשתינה, זו תהיה כפרה לא רעה. שתוק! צעקה סבתא והכתה אותו בקנה סוכר. בלי המשרה של פלביוס היית גווע ברעב. סבא הרים יד מגוננת וגיחך. טיבריוס סימן לעצמו שזה יום האש הגרוע ביותר בכל תשע שנותיו.
אט אט שקטה העיר. חיל משמר עבר וכיבה את שיירי המדורות, החזיר שיכורים לביתם, ואחרים מופרעים יותר לקח לכלא.
שעת בוקר מוקדמת, 24 לאוקטובר, 79 לספירה.
טיבריוס פקח את עיניו. זכר יום האתמול חלף בו. איזה יום מבאס. היום אמור להיות יום חופשי מלימודים. אין מה להזדרז. קול מוכר הגיע לפתע לאוזניו וחיוך גדול התפשט על פרצופו. אבא כאן! הוא רץ למטבח.
אבא ישב שם, שותה יין כדרכו. מדי הקנטוריון שלו היו לחים ומקומטים, וזקן זיפים כיסה את פניו.
בוא הנה, טיבריוס! הסתדרת יפה בלעדי, הא? טיבריוס המרוגש לא ענה.
אבא עיף מאוד, אמרה אמא. הספינה שלו הגיע לפנות בוקר. בצהריים תטיילו ביחד.
זה היה כבוד גדול לטייל עם אבא. אחרי שהתגלח והחליף מדים הוא היה נראה מרשים ביותר. אנשים עברו והצדיעו. אפילו הסנטור לוקיוס נעמד לשיחת התעניינות 'איך היה בארץ הברברים'. אבא קנה לו תמרים מיובשים בדבש, והוא היה בעננים. הם נעמדו לפוש על קיר הקיוסק.
אבא, אתה יודע, זה כל כך כיף להיות איתך. אני רוצה שהרגע הזה לא ייגמר לעולם, אמר טיבריוס.
גם אני, בן, גם אני. אמר אבא והפנה מבט מודאג אל הווזוב שהשמיע לפתע רעם עמום.
"יניב, אתה עושה טעות, חזור אלינו, נסלח לך על הכל, אבל אל תנתק את המיתר האחרון"
"אמא, אני חייב לנתק. אנריקו כבר בא לקחת אותי".
"אבל יניב" מחתה אמו "אולי הרב ישכנע אותך"
"לא רוצה!" צעק יניב בכעס, השתהה לרגע וסיים בטון עצור "ביי אמא" וניתק את הטלפון הכסוף.
אנריקו כבר היה בחדר ושמע את פרטי השיחה.
"אוף! חבל שאמא שלך כזאת עקשנית" הוא נאנח בעודו עוטה על פניו את מסכת ה'אן 95', הוא הציץ בשעונו ואז אמר "מאוחר, עלינו לצאת. אני מקווה שכאשר יירגע העולם מהקורונה הזאת, תוכלו לנסוע לישראל ולהכיר לאמא שלך את פאולה. אין סיכוי שהיא לא תאהב אותה, אפילו אם היא לא יהודייה".
יניב חבש אף הוא מסכה על פניו ואמר בקול מעט עמום: "אמי הייתה רוצה שאבטל את החתונה עד שאדבר עם רב".
"אוי לא" ענה המיועד להיות גיסו בעוד כשעתיים. "מספיק כבר פאולה מטורללת מהביטול של האולם היוקרתי, ומזה שאתם צריכים להתחתן בחיק הטבע, אל תגרום לה לרדת לגמרי מדעתה" נזף ביניב.
יניב לא דיבר עד אשר ישבו במכונית של אנריקו "אבל מה פתאום ליד חורבות העיר פומפיי?" שאל.
אנריקו לא הסיר את מבטו מהכביש כשענה "זהו מקום פסטורלי ויפהפה, על גבעה הניצבת בין הוזוב לבין חורבות פומפיי, והכי חשוב"...
"שהוא לא שייך לשום חברה, רשת, או חנות שסגורים כעת" השלים אותו יניב בעודו מלטף את סנטרו.
לפני 1941 שנים
המרכבה עצרה בכיכר העיר וצעיר ירד ממנה בצעד מהיר בעודו לוקח את תיקו.
הוא פסע ברחוב הצר, מתבונן ביופי האדריכלות שמסביבו עד שהגיע לבית גדול ויפהפה.
הוא עלה במדרגות הבית, והקיש במקוש העץ על הדלת.
נערה בלבוש פשוט פתחה את הדלת ושאלה לרצונו.
"הזהו ביתו של אקטיביוס?" שאל בחיוך.
"אדון אקטיביוס" תיקנה המשרתת בצינה והוסיפה בפנים חתומות "האדון יצא ליקב לפקח על דריכת הענבים וטעימה ממיטב היינות שבכרמו, תוכל להמתין למעלה אדון".
"גדוס" ענה הצעיר "גדוס שמי ומכפר קטן ליד איליה קפיטולינה הגעתי הנה".
"לשם מה?" חקרה הנערה.
"לשם.. לשם מציאת עבודה ושידוך".
"בהצלחה אדוני, תוכל לעלות למעלה מיד עכשיו".
גדוס עלה במדרגות השיש לקומה השנייה.
משרת הראה לו את הדרך לחדר האורחים, גדוס נכנס, שמט את התיק על שטיח הבד היקר ורק כאשר הגיף את החלון ואת בריח הדלת ניגש לפתוח את קישורי התיק.
גדוס העיף מבט בשמש השוקעת, הוציא מהתיק קופסה קטנה שבתוכה היו מקופלים פיסות נייר, הוא רוקן את הפיסות על המיטה, פתח את הדופן הפנימית והוציא משם זוג תפילין קטנות ומהודרות.
מהתרמיל הוא הוציא חגורת עור עבה, גלל אותה והוציא משם טלית מצויצת.
ואז בתוך העיר הרומית פומפיי נעמד גד מירושלים בתפילה חרישית שה' יעזור לו במטרה לשמה הגיע הנה..
תש"פ כעבור חצי שעה
"פאולה, את מתוחה מדי".
פאולה לא השיבה, היא החליקה את ידיה על רקמת הפנינים שבקצה שמלת הכלולות וחייכה.
קמילה עברה עם מסקרה על ריסיה בעודה מהרהרת בקול "לא מרגיש לך נח שבעלך לעתיד איננו נוצרי טוב?"
פאולה הסיבה את ראשה בחדות שטלטלה את שרשרת הזהב ואמרה בטון כעוס "אמא, דיברנו על זה רבות, אין לנו בעייה להינשא, בסדר?"
"מצוין בתי, הכל בסדר. ממילא אתם מתחתנים בטקס אזרחי, כך שגם מצד הדת שלנו וגם מצד הדת שלו, וא טוטו בנה (הכל בסדר)".
והנה חלק ב' לפני 1941 שנים
"אז אתה אומר גדוס שהגעת הנה למצוא עבודה ושידוך" רכן לעברו אדון אקטיביוס "בעניין שידוך עוד נראה, אבל עבודה, תרצה אולי לעבוד בכרם שלי?"
"למה לא" השיב גדוס ובאגביות שאל "חסר כח עבודה בכרם אדוני, אין לך עבדים ושפחות מיהודה?"
"דווקא יש לי עבדים ושפחות לרוב" ענה אקטיביוס ברוגע, "תוכל להתבונן בהם, הם נמצאים במכלאת העבדים בשביל המוביל אל הכרם, מדוע אתה מתעניין ביהודאים האלה?" הוא שאל לפתע.
"כי בכישורי ההעסקה שלי" השיב גד בלב הולם "לא מצוי עבודה בכרם אלא ניהול משקי בית, אולי תרצה שאהיה אחראי על המכלאות, אדוני?"
"אחראי על המכלאות" חזר אחריו האדון בפליאה "הרי זאת עבודה משעממת עד למאוד, ניחא. אם ברצונך בכך, אראה לך את המכלאות ואת חדר השמירה שלך"
מכאן הייתה הדרך לבירור קצרה, יהושע, העבד הבכיר ביותר אמר לגד שבעבר עבדה כאן שפחה בשם רבקה בת הלל הכהן מירושלים, אך היא מתה מקדחת, גופתה נזרקה לנהר יחד עם כל מי שמת אז, גד ישב על הארץ והתאבל על מותה של אשתו..
תש"פ כעבור שעתיים
"האמת היא שהתעייפתי מהצילומים" אמרה פאולה ליניב "אולי ניגש כבר לטקס?"
"רגע אחותי" אמר אנריקו "עוד תמונה אחת על משטח העפר שם, תפסעו ביחד בעוד את מחזיקה את הזר, טוב?"
פאולה ויניב פסעו על שביל העפר והרגישו מאושרים, כאשר לפתע נתקלה פאולה באריח אבן וכמעט מעדה.
אנריקו זינק אליה ואחז בה. פאולה הזדקפה והביטה בעניין על האבן.
"היי, תראו" היא אמרה "רק נדמה לי או שזאת ממש אבן עתיקה?".
אביה ניגש בצעד בוטח, התכופף ואמר בהתרגשות "פאולה, זאת לא סתם אבן עתיקה, היא נראית כמו אבן עתיקה מאוד, אולי אפילו מתקופת פומפיי העתיקה"....
לפני 1941 שנים
"מצאתי בשבילך שידוך" אמר אקטיביוס לגדוס בערב אחד.
גד שתק, הוא כבר קיבל תנחומים על אשת נעוריו שנשבתה לפומפיי ומתה, וכעת הוא כבר תכנן לחזור לירושלים, מה לו בבית הרומאי?
אקטיביוס קיבל בתודה כוס יין וכיבד את גד לשבת לידו.
גד שתה אף הוא מן היין ושמע אודות השידוך הנפלא.
"בתי אורסינה כבר בגרה" אמר אקטיביוס, "אם תסכים להיות לי לבן, נוכל לערוך את החתונה ברצות האלים, כבר בחודש הבא, מה דעתך גדוס? מה דעתך אורסינה? האין זה נפלא?"
גד דמם, הוא הביט בפניו של האדון ואז העתיק את מבטו לפניה הסמוקים של בתו, שיכרון העושר והכוח הציף אותו והוא נתן את הסכמתו.
"מצוין" שמח האב הנרגש " נערוך את החתונה ב24 לחודש אוקטובר, מה דעתכם?"
"חיובית" ענו השניים בעוד ליבו של גד צונח תחתיו.
תש"פ לאחר כשעתיים...
"אני מצטער מאוד, אדונים נכבדים" אמר מנהל האתר לזוג שטרם נישא בפנים סמוקות מהתרגשות "ברגעים אלו הארכיאולוגים שלנו חושף את מה שגיליתם - ארובה של גג של בית. דבר שמרגש אותנו מאוד, כי לא ידענו שיש כאן תחת ערמת האפר- בית! יותר נכון לומר וילה, זיהיתי זאת" הוא הוסיף "עקב גודלה של הארובה. וכעת קבלו את התנצלותי, החתונה שלכם לא תוכל להיערך כאן היום. אך נתחשב בכם ונזמין אתכם כאשר הבית ייחשף כולו ותוכלו לערוף כאן את נשף הכלולות שלכם".
יניב ניגש בסקרנות לארובה שנחשפה. אכן, זאת הייתה ארובה גדולה. הוא ניסה להציץ פנימה, אך מה שראה היה אפר ואפר...
לפתע אחזה בו צמרמורת, הוא זיהה בתוך האפר עצמות בצורת יד! והיד אחזה באיגרת!!
הוא משך בזהירות את האיגרת, וכשהוא כלל לא שומע את מחאותיו של מנהל האתר פתח אותה, וקרא באימה את המלים הכתובות בשפה המוכרת לו מאוד...
24 באוגוסט שנת 79 לספירת הנוצרים
גד הסתתר מאחורי קיר הבזיליקה והציץ אחורה. המראה הזכיר לו את סיפור הפיכת סדום ועמורה, זעקות השבר וצרחות האימה כבר כמעט ולא נשמעו, מכל עבר נראו ענני עשן ואש כיסתה את הכל, הוא רץ ברחובות אפופי העשן עד ביתו של אקטיביוס וזינק פנימה רגע לפני שחומת האש הקיפה את הבית סביב.
רגליו דילגו על מדרגות השיש, אחוז אימה הוא הביט בזגוגיות החלונות שהתנפצו מחום האש והתיישב ליד השולחן, לקח מגילת קלף וכתב עליה בלשון הקודש.
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"
"יהודי יקר, לעולם אל תעז להינשא לבת ק-ל זר, עמוד העשן והאש ייקח אותה עוד בטרם תספיק לשים על אצבעה טבעת, ואם תסרב למכתבי זה גם אתה תמות"
הוא חתם בשמו היהודי "גד בן רעואל הכהן מירושלים" וטיפס על הסולם להחביא את איגרתו בפתח הארובה.
לפתע הזדעזע כל הבית. ערימות אפר געשי נשפכו עליו מפתח הארובה וגד זעק בשארית כוחותיו 'שמע ישראל' ואז הכל נגמר...
תש"פ כעבור יומיים – מייל מאיטליה לישראל
"אמא, לא נישאתי לבת ק-ל זר, אני מנסה לחזור לישראל, ועד אז אנסה לחזור לה', אני מקווה למצוא דלת פתוחה, ביי"
הארכיאולוג המפורסם ועוזרו מצמצו על מנת להתרגל לחושך.
"מעולה," פנה האכאולוג המפורסם לעוזרו "עכשיו כשהתרגלנו לחושך, תאמר לי מה אתה רואה מולך".
העוזר העביר את ידו על שפמו, "אבן." הוא אמר בהחלטיות.
"תנסה שוב," ציקצק בלשונו הארכיאולוג המפורסם.
לקח לעוזר כדקה עד שהוא פחת את פיו שנית.
"האבן השתמרה לחלוטין, כמו כל מה שאנחנו רואים בעיר הזאת," הוא אמר, "היא מסותתת יפה וכנראה הייתה שייכת לבית. גודלה כחצי מטר על מטר והיא מאוד ישנה." הוא חייך, "הצלחתי?".
שיטפון של צלילים נזעמים במבטא בריטי בקעו מפיו של הארכיאולוג המפורסם. "לא לא לא!" הוא שאף מהמקטרת שלו על מנת להירגע. "הבט ותלמד ידידי".
שני הג'נטלמנים רכנו לעבר האבן, והארכאולוג המפורסם פתח בנאומו:
"האבן הזאת עשויה מסלע יווני. מה שאומר שסחבו אותה דרך ארוכה מאוד רק בשביל לבנות את המבנה הזה, כך שמדובר במשפחה מהמעמד הגבוה ביותר.
שים לב לעיטורי הפסיפס שבצדדים. הם כולם בצבעי צהוב וחום, מה שמלמד שבאותה שנה היה מחסור בחומרים מהם עושים את הצבעים האחרים. יכול להיות שהדבר מראה על מלחמה, או על שנות בצורת...
...תראה את השקעים שבחזית האבן. מדובר על תאי אחסון, כמו ארון המטבח המודרני. השקעים הקטנים יותר שלמעלה שמשו לכדי חרס עתיקים, והגדולים שלמטה אחסנו פירות וירקות...
...האבן הייתה שייכת לצידו העליון של הקיר, לכן החורים העגולים שמנקבים אותה. חורים אלה נתנו לשמש לחדור ולהאיר את הבית ביום. הם בנויים בצורה אלכסונית בכדי למנוע רטיבות כשיורד גשם. במקרים כאלה, היית רואה ברצפה תעלת ניקוז צרה".
עוזרו של הארכיאולוג המפורסם מחה כפיים בעוצמה שהייתה יכולה להקים את הרומאים מקברם. "מדהים, מרשים, מעורר התפעלות! איך אתה יודע את כל זה?".
הארכיאולוג המפורסם נאנח, מנקה את מקטרתו. "הראש שלך כל כך אטום שצריך לקרוא לך אדון הד-סטון. בשביל לראות לא מספיק להסתכל". הוא נאנח,"צריך להתבונן, צריך להפסיק להתרכז בעצמך ולהתחיל להתרכז באחר. זה הכל, הסטוריה בסיסית. חוץ מזה," הוא טפח על החוברת שבכיסו "הכל רשום בחוברת הדרכה לתיירים".
קיבלתי הזמנה לטיול, מעוטרת בסגנון רומי עתיק. פתחתי את המעטפה היוקרתית כדי לקרוא מה היעד- פומפיי. תהיתי, האם להצטרף או לוותר. קראתי חומר, ראיתי תמונות והחלטתי, אצטרף.
ועכשיו, אני כאן עם קבוצה ומדריך טיולים טרחן מטיילים ברחובות הרפאים של פומפיי. הקירות המעוטרים שמספרים על הגאווה, דמויות הגבס המוצגות מקפיאות את הרגע של האסון, החיים שעצרו באמצע זרימתם.
אנחנו יוצאים מבית מרחץ עתיק, אני רואה בעיני רוחי את האדים של המים החמים, מריח את ריח הזיעה וההבל. המדריך מסביר ומתאר את ההווי, את התרבות שכבר קראתי בבית. אני משתרך בסוף השיירה רוצה לחוש את המקום בעצמי בלי תיווך של מדריך, אנחנו הולכים בכביש המרוצף באבנים, בצידיו מדרכות, 'מעבר חצייה' להולכי רגל בנוי מאבני קפיצה.
"זה הרחוב, תראו איך הוא בנוי, כמו היום, כביש ומדרכות, שיפוע מהמרכז לצדדים לניקוז מי הגשמים", אני שומע את המדריך מתלהב. הקבוצה נענית לדבריו ומתפעלים מפאר המודרנה דאז. קולותיהם מתרחקים, אני מתהלך לאיטי.
פתאום צניפת סוסים ורעש מאחורי, אני מסתובב, ורואה כרכרה הדורה דוהרת אלי. אני קופץ למדרכה והכרכרה חולפת ביעף. אני מחפש את חברי למסע ולא מוצא, הרחוב מתמלא באנשים נשים וטף. אני הולך ביניהם, רואה ואינו נראה, אני תוהה, אולי השתגעתי?
החנויות פתוחות, מוכרים יושבים וממתינים לקונים, אנשים יוצאים מהבתים. הם מדברים ביניהם, אני שומע את הקולות ולא מבין מה הם מדברים. הם לא נראים שמחים. לפתע, האדמה רועדת רעידה קלה, אני נבהל. האנשים נעצרים לשנייה וממשיכים בדרכם ובמעשיהם. נראה, שהם כבר רגילים לרעידות האדמה, החיים חזקים.
אני ממשיך ללכת ברחוב, קבוצת ילדים משחקים בתופסת, אישה תולה כביסה, קשיש נעזר במקל הליכה, וגבר רחב כתפיים מצית את המקטרת שלו, שני בחורים צעירים כותבים על הקיר מודעה, ובחור נוסף מצייר גרפיטי.
אני ממשיך ללכת על המדרכה חוצה את הכביש על אבני הקפיצה, רואה בחלון הבית שמולי אישה תולה כביסה, ובכניסה לבית השכן קשישה מתיישבת על המדרגה בפתח כדי לברור גרגירים לא מזוהים בשמש. היא טועמת אחד מהם ונראית מרוצה. ילד קטן רץ אליה ומחזיק פרי בידו, היא מחבקת אותו והוא מתיישב לידה.
בהמשך הרחוב, גברים לבושים בהידור נכנסים לחנות שנראית כמו מסעדה לגברים, אני מתקרב ומחליט להיכנס. ריח עשן ואלכוהול. סביב השולחנות יושבים אנשים גברתנים ומלצר מסתובב ביניהם. כנר מנעים את סעודתם. ושוב רעידת אדמה, רגע של דממה, והכל חוזרים למעשיהם. שוב רעידת אדמה, הפעם, רצינית יותר, הכוסות נופלות, אני יוצא מיד, זוכר את ההוראות: לצאת מהמבנה בעת רעידת אדמה.
הקשיש עם המקל שוכב על הרצפה, כנראה נפל. המגש של הקשישה זרוק על הארץ והגרגירים פזורים, היא חובקת את הילד. נשים יוצאות מהבתים קוראות לילדיהם בצעקות, האדמה ממשיכה לרעוד, רעם מתגלגל נשמע מתוך האדמה, היושבים במסעדה רצים החוצה איש איש לביתו ולמשפחתו.
השמים מאפירים, כאילו שקעה השמש, אפר נושר מלמעלה כמו גשם שקט, הכל מחשיך, צרחות וצעקות, אנשים יוצאים ונכנסים, רצים ובורחים, אני יודע את מה שהם לא מבינים, הר הגעש מתפרץ, אני משלים עם מר גורלי, אומר שמע ישראל.
כרכרה חולפת על פני במהירות, נראה שהסוסים מרגישים את האסון המתקרב, יצר החיים שלהם חזק והם בורחים למרות המטען הקשור אליהם, העגלון מאבד שליטה וצועק כדי להזהיר אנשים, אבל איש אינו שומע אותו בתוך כל הכאוס. אנשים נדרסים תחת פרסות הסוסים וגלגלי העגלה. אני נשען על קיר מכסה את פני בשתי ידיים ועוצם עיניים, לא רוצה לראות את האסון המתגלגל.
יד נוגעת בכתפי, אני נרעד, ידידי למסע עומד לידי, "מה קורה? אתה מרגיש טוב?"
אני מהנהן.
"הגענו לנקודת האיסוף ולא מצאתי אותך, חזרתי כדי לקרוא לך, עוד מעט יוצאת ההסעה לשדה התעופה, בוא", הוא אומר לי בקול רך, אני נראה לו כזקוק לתמיכה.
אני אוסף את עצמי מביט על רחוב הרפאים מבט אחרון, והולך.
דוֹמִיקְיוּס ניגש לדלפק בית המרקחת בצעד בטוח, נהנה לראות את התכווצות הכתפיים וניצוץ הפחד שעלה בעיני האיש שמולו.
"כן, מה בשבילך?" הרוקח אגרף את כפות ידיו בחוסר אונים, טיפת זיעה גדולה נוטפת על עורפו.
"מאה וחמישים זהובים. להיום בלילה". הארסיות נטפה מקולו של דומיקיוס, עוטפת את קַאִיסוֹ במחנק, גורמת לעמוד השדרה שלו לקפוא.
"ואם לא - " האיש גיחך, מודע היטב לכוח שיש בידו. "לא יארך הזמן עד שתקבר באדמה, ותביט על עשבי המרפא הנהדרים שלך מלמטה. אתה יודע הרי עד כמה שונא הנציב האזורי שלנו את זייפני המטבעות. נכון?"
מתיקות מעוררת חלחלה מילאה את האוויר, צפה בגלים. דומיקיוס יצא בנינוחות מבית המרקחת, שורק לעצמו מנגינה עליזה.
קאיסו נשך שפתיים, מרגיש את הזעם המפעפע בוורידים. נמאס לו, נמאס לו כבר להיות קורבן לסחיטה מרושעת. להיות עבד נרצע תחת כל רצונותיו של ה - איש הזה, רק בגלל שגילה בטעות את הכספים המזויפים במרתף.
קאיסו עבד במהירות. מנצל את הזעם הבוער, את כל הידע המקצועי שרכש במהלך השנים, את ההשפלה הנוראה ואת מראה הבעתו השחצני של דומיקיוס כדי ליצור את הרעל המסוכן ביותר שהכין מימיו.
בועות קצף נראו על שפתיו הסגורות בחוזקה. הוא טפטף כמה טיפות מכלי חרס שעמד בסמוך, ריסק עוד קצת את התערובת שבקערה, ושפשף את ידיו בשביעות רצון. זהו. הכל מוכן.
הרעל נשפך בעדינות לתוך קופסת עץ בינונית, והונח על מדף בצד.
קאיסו נשם עמוקות, מדמיין את חייו העתידיים. החיים שאחרי. אחרי שיפטר מצילו של דומיקיוס המאיים, ויהיה חופשי.
חופשי לתמיד.
*
הוא מולל את הפתק הלח, בוהה בו בעיניים מוצפות זעם.
'נשארו לך רק שעתיים להשיג את הכסף. לא כדאי לך להתחכם.
שלושה מסמכים הונחו אצל הנאמנים באנשי, בנוסף להוראה חד משמעית, שאם יקרה לי נזק כלשהו, או אמות מסיבה משונה, מסמכים אלו יועברו ישירות לידי הנציב האזורי. וכבר דיברנו הבוקר עד כמה הוא אוהב זייפנים, נכון?'
נכון. נכון. קאיסו חרק שיניים בכעס. שְלוש השורות שהופיעו בפיסת הנייר המקומטת שנתחבה מתחת לדלת ביתו, טרפו את כל תוכניותיו.
דומיקיוס הארור!
הוא עוד יראה לו מה זה.
*
מסע ההלוויה התנהל לאיטו. נשים לבושות שחור התהלכו לפני ארון הקבורה, מתייפחות ומייללות בצער.
אנשים מחו את דמעותיהם בסתר, פס חום עבה מרוח לרוחב מצחם, מסמל את נצחיות המוות.
דומיקיוס היה יוצא הדופן בין כל האנשים מלאי העצב. כן. גם הוא מרח את הקו החום, גם הוא הראה פנים עצובות. אך בפנים, הזעם מילא אותו, מאיים להתפרץ. הוא הלך בעצבנות אחרי כולם, שפתיו יוצרות פס זועם ומתוח.
מקור הכסף הנזיל שלו נסתם. ככה סתם ביום בהיר, לא קם בבוקר - ומת.
איזו אכזבה. אוף.
למה הוא מת, למה? מאיפה ישיג כעת כסף להחזרת חובותיו?! מה היה חסר לו למות?
המחשבות גרמו לו לזרז את צעדיו, ולאגרופיו להיקפץ בזעם.
עיניו צדו מבט של אחד השכנים, שבחן אותו בתמיהה, והוא מיהר להעלות על פניו הבעה קודרת ושבורת לב, כאילו היה אחד מהקרובים ביותר לקאיסו, חלילה.
מקולל הוא ומקולל כספו.
*
החבורה כולה התקרבה אל עבר מערת הקבורה העשויה בזלת, מכניסה את הארון לתוכה.
המנהגים הרומיים העתיקים קוימו בקפדנות.
קערות נחושת שמולאו בפירות ומאכלים משובחים, הוכנסו למערה, בתוספת שרשרת הנוצות, הגלימה האדומה והנזר הכסוף ששימש רק לאירועים מיוחדים.
אשת קאיסו חרטה על פתח המערה את שמו, מתעכבת דקות ארוכות בכתיבת כל השושלת המשפחתית העתיקה.
אחר נעמדה לנאום אחרון. נאום פרידה.
"אהבנו אותך, קאיסו". קולה של וַליסה נחנק, ועיניה האדומות שידרו יותר מכל את הצער שחשה.
"היית בעל טוב - - " היא השליכה על הקרקע את האבן איתה חרטה על קיר המערה, והרימה ראש למעלה.
"נזכור אותך, תמיד".
*
הוא התעורר משנתו הכפויה, מתמתח ככל שיכול היה. ידיו נתקעו בקירות האבן הקרירים, מקבלות שפשוף אדום לכל האורך.
הוא נאנח, בעודו שוכב עדיין. סופג לתוכו את השקט הכבד והאוויר הקר.
רגע.
אם הוא כאן, לבד, עם דממה עמוקה וקירות אבן, אז זה אומר - -
התוכנית הצליחה!
מכסה הארון נפתח בזריזות, רגל השתלשלה מבעד הפתח, ואחריה עוד אחת. הוא נעמד בהתרגשות על האדמה, שואף עמוקות.
זהו. עוד כמה ימים, מעט סבלנות, ותזונה ירודה במקצת שתסתמך על קערות הנחושת המעוטרות שהונחו לידו - והקץ של שנוא נפשו יגיע.
אח. דומיקיוס הזה עוד יתחרט על כך שהתחיל איתי. יתחרט יותר מידי.
קאיסו גיחך לעצמו, והתיישב ברגליים משוכלות על אדמת המערה הקשה.
ידיו שלפו בעדינות את קופסת העץ אותה החביא בכיס בגדו. הוא ליטף אותה בהיסח הדעת, מדמיין את הרגע בו יגיש אותה באדיבות מזויפת לדומיקיוס.
הרי מי יעז לסרב לאיש שחזר מהמתים? לאיש עם כוחות האופל, שְלוּחם של רוחות המוות?
לא דומיקיוס, זה בטוח.
האיש - עם אמונתו התפלה והבלתי מעורערת במוות וברוחות המתים - רק ישמע שנציג ארץ המוות שלח אבקה מיוחדת בשבילו, ומיד יבלע אותה, בלי פקפוקים ותהיות.
ואז - אז יגיע סופו.
כמו שסבא תמיד היה אומר. כל כלב רע, מגיע יומו.
*
קולה העמום של האדמה התערבב עם צרחות נואשות, ורעש טפיפתן של רגליים רצות הצטרף לבליל הקולות הנוראי.
קאיסו התרומם בעצלות מהקרקע, יורק את גרעין הענב לכיוון ערימת הפסולת שנוצרה במשך היומיים ששהה במערה.
הוא התקרב לחריץ קטן בינות הסלעים שחסמו את פתח המערה, מנסה להציץ, לראות מה קורה בחוץ.
העולם נראה קודר דרך הפתח הצר, שחור וכהה. מוזר. מה קרה לפומפיי פתאום?
טוב. לו זה לא משנה. כל עוד הוא מוגן כאן, במערה, הוא ימשיך בחייו השלווים, ויספור את הדקות והרגעים עד לצאתו מהקבורה ומותו המתוכנן והדרמטי של דומיקיוס.
הוא התיישב בחזרה על הרצפה, נוגס בפלח תפוז עסיסי, מתענג על כל רגע.
כשגמר, ניגב בתנועה עצלה את טיפות המיץ שנטפו מעל סנטרו, בוהה בשרוולו שהתלכלך.
אחר נכנס לתוך ארון האבן, התכסה עד למעלה מראשו בגלימת הפשתן האדומה, ושכב לישון. שוכח מהעולם.
*
קאיסו שפשף ידיים במאמץ, מנער אותן מהעפר שדבק בהן.
קדימה. הדרך לחופש פתוחה.
הוא פסע החוצה, מביט במבט פרידה על המערה ששימשה לו לבית. עיניו נעצמו, והוא נשם את החמצן החופשי שבחוץ, את האוויר הצלול.
דממה צורמת התפתלה מסביב, גורמת לו לפקוח עיניים במהירות, להתנתק מאווירת החופש המשכרת, ולהנטע על מקומו בתדהמה.
אפר שחור מילא את הכל. גגות הבתים, הרחובות. כאילו לקח ילדון בן חמש מכחול בידו, וקשקש ביד גסה על העולם בצבעים כהים, לא משאיר פינה אחת ריקה.
הוא הסתכל סביב, מהדק את אחיזתו בקופסת העץ.
אז כולם.. כולם מתו?
וליסה. השכנים. דומיקיוס.
דומיקיוס!
ככה סתם הקריב שלושה ימים מחייו, פרידה מהאהובים לו ביותר, בשביל שהמרושע הזה ימצא את מותו בערמות אפר?
רוח הנקמה שפיעמה בו עד עכשיו, נופכת בו חיות וממריצה אותו לצעוד הלאה, הפסיקה לנשוב. נעלמה.
הוא השפיל מבט, מדולדל כוחות.
רגע.
הקופסא.
קאיסו הביט בה בעיניים מזוגגות. ידיו זזו לאיטן, מבלי לשאול את רשותו.
המכסה נפתח בקול נקישה קלה, האבקה החומה מצאה את דרכה לכף ידו.
מה הטעם בחיים, מה?
הוא איש בודד. בלי חברים ומשפחה, חסר בית ותקווה. וללא האפשרות לנקום בדומיקיוס, למה לו עוד לחיות?
"אתה רוצה להירשם על דפי ההיסטוריה?"
"אתה יודע שזה חלום חיי".
"אז תקשיב". דן כמעט וחיכך את בלוריתו במצחו המהורהר של ונרו. "יש לנו כמה דרכים להגשים את החלום הזה".
"לחצות את האוקיינוס בשחייה, להרוג שלושה כפרים ביום אחד, לייצר - "
דן נענע בראשו. "יש דרך אחת, והיא הרבה יותר קלה, נקייה, וגוררת אחריה כבוד".
"נו?"
"בשביל זה אתה צריך לבוא איתי".
"אחריך עד ההגשמה". ונרו זינק מכסאו. "קדימה".
הם יצאו החוצה שותקים. גם לאחר רבע שעה של העפלה בהר מאחורי הבית הם עוד התנשפו בשתיקה. כשהגיעו לראשו הסתובב דן, ועיניו הכהות ניפגשו בזהרורים שבעיניו של ונרו.
"נו?" פלט ונרו. "אני מחכה ומצפה לשמוע הכל, דן".
"אתה רואה פה את התלולית?" דן התכופף, מרים בזהירות קבוצת ענפים יבשים. "תתכופף, ונרו. תסתכל". קולו התמלא רכות לא אופיינית. ונרו התכופף בלהיטות, בוחן את כפות ידיו של דן שנתחבות בתוך רגבי העפר.
"כאן צריך לחפור". סיכם דן בשביעות רצון. ונרו לא היה צריך יותר מזה. הוא שלף מכיסו חתיכת ברזל מעוקלת והעיף במהירות רגבי עפר לכל עבר.
"בזהירות, בזהירות". דן העיף מבט לאחור, שקט ודממה שררו באזור, פרט לרעשי הרקע הרגילים של הגבעה מאחוריהם. מול העשן היוצא מבטן ההר הסמוך היתה נראית פעולת החפירה שלהם מעוררת הוד.
"מצאתי משהו!" קולו של ונרו עלה בצעקה. "תעזור לי, דן!"
במאמצים משותפים ולרקע גניחות ההר מעוררות הכבוד נשלפה תיבת עץ ענקית, עתיקה, מעוטרת בפיתוחים אומנותיים. אילו היו אישוניו של ונרו יכולים להצית אש היתה פורצת שריפה.
"יש לי מפתח!" דן פשפש בכיסו, שולף מפתח ברזל קטן, משופשף. "תספור עד עשר, ונרו, ואחר כך תוכל להירשם לתהילת עולם על דפי ההיסטוריה".
"אחדשתייםשלושארבע". ונרו בלע את המספרים. "חמששששבעשמונה-"
ההר מאחוריהם השמיע צעקה.
"תישעשר!!"
בווווווווווווווום.
והרי הזוכים: במקום השלישי - @המלמד מבני ברק עם סיפור מושקע על מגילת קלף הקושרת בין עבר ועתיד במקום השני - @לוצ'י בסיפור מרתק על המת ששב למות, ותובנה מהדהדת על טעם החיים ובמקום הראשון - @משולש ברמודה עם סיפור מפעים הנובט ועולה מתוך העבר הדומם. כתיבה וירטואוזית ועשירה ביד אמן, סיפור על בחירה של רגע בודד והשלכותיה
שאפו
ובהצלחה עם האתגר הבא
@נודד תודה רבה על הזכייה (נראה לי שמאז שהצטרפתי לקהילה חשובה זאת רק פעם אחת זכיתי כן כן גם אז זה היה במקום שלישי @לוצ'י הסיפור שלך היה המדהים ביותר והייתי בטוח שיקטוף את המקום הראשון. תנחומיי. @משולש ברמודה שאפו ענק על הסיפור שלך, מחכים לאתגר פורימי במיוחד, הא?
תודה על הזכייה ועל המחמאות תמיד רציתי לכתוב סיפור עם ניחוח רומאי מעניין, האתגר הזה בהחלט הגשים חלום קטן.
*כאן אמורים להיות משפטים נחמדים ומחמיאים לשאר הזוכים.* אבל מכיוון שאתם כבר החמאתם לי אז בטח תחשבו שזה רק מכורח הנימוס ואת זה כמובן חלילה לא ארצה שתחשבו.
לכן צרפתי כאן מאגר מחמאות. אתם אחרי הכול מכירים את עצמיכם הכי טוב, אז למה שלא תבחרו משם אחת או שתיים ואפילו שלוש ותטפחו לעצמיכם על השכם בגאווה? [מדהים, מיוחד במינו, מושלם, פורה, עשיר, שאפו ענק, ריגשת, אין דברים כאלה, דברים כאלו יש רק באגדות, אגדות עוד יסופרו עליך, עליך-- טוב הבנתם את הקונספט].
בעז"ה אעלה את האתגר הבא היום בערב.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
