שוב אני מעזה.
קשה לי לחשוף חומר לקהל הרחב, אבל זה חשוב לי לקבל משוב ולראות אם יש עניין בכתיבה שלי.
בבקשה:
אותו בוקר התחיל על צד שמאל, נפתלי קם מצונן ומלא ליחה וסדרת שיעולים ארכה גרמה לו להקיא את הארוחה שסיים כמה רגעים קודם. נחמי הביטה מיואשת בלכלוך הגדול, ופנתה למלאות אמבטיה במיים חמימים. היא הסירה בקושי רב את הגופיה של נפתלי ושוב חשבה לעצמה שצריך כבר לקנות לו גופיות במידה גדולה יותר, היא לקחה את הבייביגרו שנלבש רק לפני רבע שעה,ישירות למכונת הכביסה וסקרה ביאוש את הפינה השמאלית בארון זו שפונתה עבור מלתחת הנסיך.
המלתחה נגלתה לעיניה דלילה ועלובה, נותרו לנפתלי 2 בייביגרו שעדיין נסגרים אחד לבש אתמול ואחד התלכלך הרגע, ויש עוד שלושה. אותם לקחה מהארון של אמא שלה שיהיה לרזרבה. בייביגרו ישנים משופשים בקצוות, לרובם נפל תיקתק או שניים ולידם ערימת גופיות מאותו ארון. ערימה בגוון אפרפר המתיימר להקרא לבן . באנחה היא נטלה אחת מהן ובאנחה נוספת הרימה בייביגרו בגוון ורוד פוקסיה. מה לעשות? לאמא היו רק בנות.
נפתלי נרחץ באמבטיה, אך אמא שלו לא שרה לו שירי ברווזים כהרגלה, במקום זאת היא תמרנה בין טיפות המיים שהתיזו ידיו הקטנות ובין דמעות חצופות שבצבצו מקצות עיניה. היא סיימה את האמבטיה במהירות הבזק כדי שתוכל לקחת טישיו למחות את אפה הדולף.
בפנים מעוננות רכסה לנפלי את הוורוד פוקסיה בעל הרוכסן שראשו אבד אי שם בינות לשיירת הבנות שהתברכה בה בית הוריה.
לא כך דמיינה נחמי את הנסיך שלה ממש לא כך! בדמיונה הובילה אותו בעגלה יפהפיה, לבוש בבגדים מטופחים וחבוש בכובע סרוג תואם, בחלומותיה עטפה אותו שמיכת כותנה תכולה סרוגה בסריגה עדינה.
אך מול עיניה המסומאות מדמעות, הילד המתוק בעולם היה חנוט במחלצות עתיקות חסרות חן ועוד של בנות.
הגופיות נמתחות בקושי רב וממאנות להיסגר, השמפו לתינוקות אזל, והוא נרחץ בסבון פשוט עם ריח גס. ולקינוח היא מניחה עליו באנחה מרושלת שמיכת קוץ חומה וקיטשית, עם הדפס דובונים בשלל תנוחות.
כמה חיכתה לרגע הזה בו תהיה עצמאית. כמה צפתה כבר להיות ברשות עצמה, להשקיע בדברים שהיא אוהבת.
בבית הוריה, יופי נחשב מאז ומעולם למותרות. אמא מעולם לא השליכה בגד כי כבר עבר עליו הכלח, והיא נאלצה ללבוש בדומיה מכבדת ירושות מאחיותיה ואפילו מהדודות. כמה שרפה את ליבה הבושה כשיצאו לשבת מחנה והיא חשה כה זרה ומוזרה לצד חברותיה בבגדיהן הנאים והעדכניים.
"שטויות, הכל שטויות" אמרה לה אמא כשנסתה פעם להעלות את הנושא המציק כל כך. "שקר החן והבל היופי, מי שלא נאה לו שלא יסתכל עלייך"
אבל אצלה זה לא היה שטויות כלל וכלל, היא כמהה ליופי ואסטטיקה וחסרונם פגע בה והעכיר את שלוות רוחה.
בשבוע שעבר התארחו אצל הוריה לשבת, הם ישבו על הספה הדהויה מרב שנים, אך יש לציין שנוחה למדי, וכל עוד שלא תשבר לשניים לא יראו כאן צורך להחליף אותה.
אמא כבדה אותם בעוגות ושתיה. הם שוחחו על דא ועל אה. נהנו מגרגוריו של נפתלי ומצחוקו המתגלגל, נחמי עדכנה בגאווה אימהית כי נפתלי התארך ממש. והכל מתפוצץ עליו. בתגובה פנתה אמא לחדר הילדים והביאה משם ערמה ורדרדה, ממנה בררה לה נחמי בסלידה שלושה במצב הכי פחות גרוע, כדי לא לפגוע באמא. אחר כך נדדה למזוודה גם ערימת גופיות שעטפה בנאמנות כבר שלושה קרונות בשיירת הבנות המשפחתית.
והנה נפתלי שלה ארוז באחד הורודים הללו וליבה בוכה. בוכה את ילדותה. בוכה את נערותה, בוכה את הצורך שלה, את חוסר ההכרה בו.
נפתלי נרדם ופניו נראו מלאכיות כל כך,
נחמי נשקה לו בזהירות ופנתה למטבח לקלוף ירקות.
תנועותיה היו מהירות וקשות גוש חונק דקר בגרונה,
מול עיניה חלפו ימים של קושי וכאב, מעורבבים בתמיהה הנוקבת של אחיותיה ומשפחתה הדורשת : תתעסקי בדברים החשובים, תפסיקי לחשוב על שטויות כל היום!
המבט הבוחן שלה המייסר את עצמה. למה היא שונה? למה אכפת לה כל כך? האם היא אכן שקועה בהבלים? האם הראש שלה מלא רק גשמיות?
ידיה רפו ותנועותיה הפכו חולמניות משהו היא הפסיקה לקלף ועמדה מהורהרת.
האם לנצח תישא על ליבה את המטען הכואב?
"נולדתי אחרת מהן, פשוט נולדתי שונה", מלמלה לעצמה.
אחיותי אינן יותר צדיקות או רוחניות ממני, תחומי העניין שלהם שונים ואותי ה' ברא אחרת. לי מפריעים דברים שלהן לא נוגעים, לי מציק חוסר סדר, מציקים שילובי צבעים לא מתאימים או תלבושות שעבר עליהן הכלח. להן זה נראה שטויות ובזבוז זמן, עבורי זה חשוב. בשבילי זה בסיסי לחיים בריאים.
לפתע היא חשה צורך לקרוע את הכבלים, לעשות משהו עכשיו ומייד לפני שהם מתהדקים חזרה.
היא פתחה את הארנק, שטר כחלחל של 200 ₪ הציץ אליה.
היא הניחה את נפתלי הישן בעגלה [מהגמ"ח השכונתי] ויצאה לחנות שברחוב הסמוך.
לאחר רבע שעה, יצאה כשבידה שקית לא מרשרשת, כזו עשויה מקרטון קשיח ועליה סמל יוקרתי, בתוכה שכנו לבטח 6 גופיות פלנל איכותיות, ובגדון קטן עם כובע מתוק תואם.
ליבה דפק בפראות, והיא חשה צמרמורת, ערבוב של שחרור משכר עם פחד מקולות ישנים.
אט אט נרגעה וטעם מתוק של נצחון מילא את כולה.
בצהריים כשהגישה ליצחקי את הארוחה, ספרה לו כבדרך אגב על הקניה.
הוא לא נבהל, לא אמר בקול מקטין "מי צריך את השטויות האלו" ואפילו לא שאל כמה זה עלה בדיוק.
רק פרש את תכולת השקית על ברכיו, קיפל חזרה ובירך את נפתלי: "תתחדש חמוד שיהיה לבריאות"
קשה לי לחשוף חומר לקהל הרחב, אבל זה חשוב לי לקבל משוב ולראות אם יש עניין בכתיבה שלי.
בבקשה:
אותו בוקר התחיל על צד שמאל, נפתלי קם מצונן ומלא ליחה וסדרת שיעולים ארכה גרמה לו להקיא את הארוחה שסיים כמה רגעים קודם. נחמי הביטה מיואשת בלכלוך הגדול, ופנתה למלאות אמבטיה במיים חמימים. היא הסירה בקושי רב את הגופיה של נפתלי ושוב חשבה לעצמה שצריך כבר לקנות לו גופיות במידה גדולה יותר, היא לקחה את הבייביגרו שנלבש רק לפני רבע שעה,ישירות למכונת הכביסה וסקרה ביאוש את הפינה השמאלית בארון זו שפונתה עבור מלתחת הנסיך.
המלתחה נגלתה לעיניה דלילה ועלובה, נותרו לנפתלי 2 בייביגרו שעדיין נסגרים אחד לבש אתמול ואחד התלכלך הרגע, ויש עוד שלושה. אותם לקחה מהארון של אמא שלה שיהיה לרזרבה. בייביגרו ישנים משופשים בקצוות, לרובם נפל תיקתק או שניים ולידם ערימת גופיות מאותו ארון. ערימה בגוון אפרפר המתיימר להקרא לבן . באנחה היא נטלה אחת מהן ובאנחה נוספת הרימה בייביגרו בגוון ורוד פוקסיה. מה לעשות? לאמא היו רק בנות.
נפתלי נרחץ באמבטיה, אך אמא שלו לא שרה לו שירי ברווזים כהרגלה, במקום זאת היא תמרנה בין טיפות המיים שהתיזו ידיו הקטנות ובין דמעות חצופות שבצבצו מקצות עיניה. היא סיימה את האמבטיה במהירות הבזק כדי שתוכל לקחת טישיו למחות את אפה הדולף.
בפנים מעוננות רכסה לנפלי את הוורוד פוקסיה בעל הרוכסן שראשו אבד אי שם בינות לשיירת הבנות שהתברכה בה בית הוריה.
לא כך דמיינה נחמי את הנסיך שלה ממש לא כך! בדמיונה הובילה אותו בעגלה יפהפיה, לבוש בבגדים מטופחים וחבוש בכובע סרוג תואם, בחלומותיה עטפה אותו שמיכת כותנה תכולה סרוגה בסריגה עדינה.
אך מול עיניה המסומאות מדמעות, הילד המתוק בעולם היה חנוט במחלצות עתיקות חסרות חן ועוד של בנות.
הגופיות נמתחות בקושי רב וממאנות להיסגר, השמפו לתינוקות אזל, והוא נרחץ בסבון פשוט עם ריח גס. ולקינוח היא מניחה עליו באנחה מרושלת שמיכת קוץ חומה וקיטשית, עם הדפס דובונים בשלל תנוחות.
כמה חיכתה לרגע הזה בו תהיה עצמאית. כמה צפתה כבר להיות ברשות עצמה, להשקיע בדברים שהיא אוהבת.
בבית הוריה, יופי נחשב מאז ומעולם למותרות. אמא מעולם לא השליכה בגד כי כבר עבר עליו הכלח, והיא נאלצה ללבוש בדומיה מכבדת ירושות מאחיותיה ואפילו מהדודות. כמה שרפה את ליבה הבושה כשיצאו לשבת מחנה והיא חשה כה זרה ומוזרה לצד חברותיה בבגדיהן הנאים והעדכניים.
"שטויות, הכל שטויות" אמרה לה אמא כשנסתה פעם להעלות את הנושא המציק כל כך. "שקר החן והבל היופי, מי שלא נאה לו שלא יסתכל עלייך"
אבל אצלה זה לא היה שטויות כלל וכלל, היא כמהה ליופי ואסטטיקה וחסרונם פגע בה והעכיר את שלוות רוחה.
בשבוע שעבר התארחו אצל הוריה לשבת, הם ישבו על הספה הדהויה מרב שנים, אך יש לציין שנוחה למדי, וכל עוד שלא תשבר לשניים לא יראו כאן צורך להחליף אותה.
אמא כבדה אותם בעוגות ושתיה. הם שוחחו על דא ועל אה. נהנו מגרגוריו של נפתלי ומצחוקו המתגלגל, נחמי עדכנה בגאווה אימהית כי נפתלי התארך ממש. והכל מתפוצץ עליו. בתגובה פנתה אמא לחדר הילדים והביאה משם ערמה ורדרדה, ממנה בררה לה נחמי בסלידה שלושה במצב הכי פחות גרוע, כדי לא לפגוע באמא. אחר כך נדדה למזוודה גם ערימת גופיות שעטפה בנאמנות כבר שלושה קרונות בשיירת הבנות המשפחתית.
והנה נפתלי שלה ארוז באחד הורודים הללו וליבה בוכה. בוכה את ילדותה. בוכה את נערותה, בוכה את הצורך שלה, את חוסר ההכרה בו.
נפתלי נרדם ופניו נראו מלאכיות כל כך,
נחמי נשקה לו בזהירות ופנתה למטבח לקלוף ירקות.
תנועותיה היו מהירות וקשות גוש חונק דקר בגרונה,
מול עיניה חלפו ימים של קושי וכאב, מעורבבים בתמיהה הנוקבת של אחיותיה ומשפחתה הדורשת : תתעסקי בדברים החשובים, תפסיקי לחשוב על שטויות כל היום!
המבט הבוחן שלה המייסר את עצמה. למה היא שונה? למה אכפת לה כל כך? האם היא אכן שקועה בהבלים? האם הראש שלה מלא רק גשמיות?
ידיה רפו ותנועותיה הפכו חולמניות משהו היא הפסיקה לקלף ועמדה מהורהרת.
האם לנצח תישא על ליבה את המטען הכואב?
"נולדתי אחרת מהן, פשוט נולדתי שונה", מלמלה לעצמה.
אחיותי אינן יותר צדיקות או רוחניות ממני, תחומי העניין שלהם שונים ואותי ה' ברא אחרת. לי מפריעים דברים שלהן לא נוגעים, לי מציק חוסר סדר, מציקים שילובי צבעים לא מתאימים או תלבושות שעבר עליהן הכלח. להן זה נראה שטויות ובזבוז זמן, עבורי זה חשוב. בשבילי זה בסיסי לחיים בריאים.
לפתע היא חשה צורך לקרוע את הכבלים, לעשות משהו עכשיו ומייד לפני שהם מתהדקים חזרה.
היא פתחה את הארנק, שטר כחלחל של 200 ₪ הציץ אליה.
היא הניחה את נפתלי הישן בעגלה [מהגמ"ח השכונתי] ויצאה לחנות שברחוב הסמוך.
לאחר רבע שעה, יצאה כשבידה שקית לא מרשרשת, כזו עשויה מקרטון קשיח ועליה סמל יוקרתי, בתוכה שכנו לבטח 6 גופיות פלנל איכותיות, ובגדון קטן עם כובע מתוק תואם.
ליבה דפק בפראות, והיא חשה צמרמורת, ערבוב של שחרור משכר עם פחד מקולות ישנים.
אט אט נרגעה וטעם מתוק של נצחון מילא את כולה.
בצהריים כשהגישה ליצחקי את הארוחה, ספרה לו כבדרך אגב על הקניה.
הוא לא נבהל, לא אמר בקול מקטין "מי צריך את השטויות האלו" ואפילו לא שאל כמה זה עלה בדיוק.
רק פרש את תכולת השקית על ברכיו, קיפל חזרה ובירך את נפתלי: "תתחדש חמוד שיהיה לבריאות"
נערך לאחרונה ב: