הנושאים החמים
הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
הייתי בדרך ממאפיית האחים, שם קניתי חלות מהסוג שאני מכור אליו, כאלה שממלאות את כל האוטו בריח טוב של אפייה, כאלה שמוציאים אותם ישר מהתנור, ורק העובד שם של החלות יודע לשלוף אותן מהתבנית בידים חשופות, ולהטיל אותן לתוך קרטונים מיוחדים שהעובדות מקפלות לבד בגינת התבלינים הקטנה שנותנת למקום תחושה של בית קפה.
וחיכינו שם יותר מדי זמן לחלות, כי בטעות לקחנו חלה מתוקה, ואנחנו אוהבים חלות רגילות, חוץ מאבינעם שקרא את המסע המופלא של אביגדור, ומאז אוכל רק לחם מקמח מלא, ויהי מה.
ויש איזה גברת שרוצה את החלות של השלוש בשלוש-עשרה, כי היא חיה לבד, והכלב שלה לא אוהב חלות, אבל אני יודע שהיא תתאכזב, כי העובד אמר לה שאם היא היתה באה בעשר בבוקר, אולי היה נשאר לה איזה חלה אחת של השלוש עשרה. אין לי מושג איך היא הגיבה, כי הייתי עסוק בלהרחיק את עקיבא ואליק, שלא תדבק להם היד לאיזו תבנית שם.
וכשחזרנו דרך הכביש הסודי שלנו, שהוא קיצור דרך שחותך את כל גדרה דרך הרחובות הכי יפים שלה, עם ירידות ועליות מטורפות, ושיחי ביגונווילה, הרכבתי משקפי שמש כי הם מדגישים את הכחול של השמים והלבן של העננים, וכולנו בסטיישן דוהרים בירידות ונזהרים שלא תשפך הלימונדה, והריח של החלות עושה סטלה קלה בראש, והנה האולפנה, ושם זה הבסיס, ופה עוד מעט יבנו קניון דלוח ושומם, ויהרסו את האזור הפראי שמאחורי הבסיס, וזה עצוב.
ואחרי שנגמרת הדרך קיצור חוזרים לכביש הראשי, ושם אני מראה לאליק את הצבע של האדמה בדיוק ברגע הקריטי שהיא קיבלה מנה של גשם, ומתה לעוד מנה שתסדר לה את הראש, וזה צבע חום כזה שאין כמעט אף פעם בשנה, רק בין שני גשמים של תחילת העונה, משהו נדיר.
ואם חשבתם שהגיע הסוף אז אתם טועים, כי פתאום נכנסתי למושב וראיתי את השדה הדסים של דויטש משתולל מול הצריף הישן, ההדסים גדלים איך שבא להם, כי הגשם עלה להם לראש.
מיד עצרתי את האוטו ליד החצר של בנדיקט, ודפקתי רוורס איזה עשר מטר, נגד כיוון התנועה, עצרתי באמצע הכביש, פתחתי את הדלת, שלפתי את הטלפון, מצאתי נקודה בוצית במיוחד בתחילת השדה הדסים,ושם התכופפתי וצילמתי את התמונה הזאת.
ובגללה נתעכבתי מלהגיע הביתה.
ומה שקרה אחר כך בבית..
מתלבט אם לספר.
אבל אני הייתי עצבני כמו כל יום שישי בחורף, וגם התכוננתי מוקדם והלכתי לקניות אתמול במקום לשתות בירות עם חברים ולשבת כמו אפנדי מול המחשב, התרוצצתי באושר עד ובחרתי סלק וקולורבי למרק של שבת.
ואיך זה שהבית נראה ככה איזה שתי דקות לפני שבת?!
ורדיו קול חי ניגן את השיר שלפני האחרון, שאני מגביה בו את הווליום כי אני אוהב את העבודה של הבס שם (גוט שאבעס מלחיים טיש) וכל הכיור היה עדיין מלא בכלים, ואני שואג כמו איזה מטורף, וכל הילדים שאמורים לרעוד ולהצטנף על הספה עם רגלים למעלה, התרוצצו חצי לבושים וזרקו אחד על השני דברים.
ומרוב צעקות כמעט שהתפרק הבית, ובדרך מופת השלמנו זה עם זה בשירת אשת חיל מרגשת במיוחד, ולא זו בלבד אלא שלמרות הכל חני הספיקה להכין צ'ולנט עם אסאדו, ומרק עוף עם קניידלך מעשה אומן, ועוף בתנור משהו משהו עם פטריות ותפוחי אדמה קטינים שהבאתי לה מאושר עד.
ואני הכנתי מושט ברוטב מיוחד שיש בו צלפים, ואנשובי, וזיתי קלמטה, וזיתים מצומקים כמו שאכלנו פעם בקידוש של הבית כנסת של אבא של אהרן הלא הוא גדי זרביב, ועגבניות מיובשות וטריות וזרעי כוסברה, ושורש סלרי ופטרוזיליה, שום, ויין לבן, בקיצור חגיגה.
ולא אלאה אתכם במתכוני, רק אבקש שתעשו לייק לתמונה, ואל תפרקו את הבית ביום שישי, לפחות לא ביום שישי של חורף.
וחיכינו שם יותר מדי זמן לחלות, כי בטעות לקחנו חלה מתוקה, ואנחנו אוהבים חלות רגילות, חוץ מאבינעם שקרא את המסע המופלא של אביגדור, ומאז אוכל רק לחם מקמח מלא, ויהי מה.
ויש איזה גברת שרוצה את החלות של השלוש בשלוש-עשרה, כי היא חיה לבד, והכלב שלה לא אוהב חלות, אבל אני יודע שהיא תתאכזב, כי העובד אמר לה שאם היא היתה באה בעשר בבוקר, אולי היה נשאר לה איזה חלה אחת של השלוש עשרה. אין לי מושג איך היא הגיבה, כי הייתי עסוק בלהרחיק את עקיבא ואליק, שלא תדבק להם היד לאיזו תבנית שם.
וכשחזרנו דרך הכביש הסודי שלנו, שהוא קיצור דרך שחותך את כל גדרה דרך הרחובות הכי יפים שלה, עם ירידות ועליות מטורפות, ושיחי ביגונווילה, הרכבתי משקפי שמש כי הם מדגישים את הכחול של השמים והלבן של העננים, וכולנו בסטיישן דוהרים בירידות ונזהרים שלא תשפך הלימונדה, והריח של החלות עושה סטלה קלה בראש, והנה האולפנה, ושם זה הבסיס, ופה עוד מעט יבנו קניון דלוח ושומם, ויהרסו את האזור הפראי שמאחורי הבסיס, וזה עצוב.
ואחרי שנגמרת הדרך קיצור חוזרים לכביש הראשי, ושם אני מראה לאליק את הצבע של האדמה בדיוק ברגע הקריטי שהיא קיבלה מנה של גשם, ומתה לעוד מנה שתסדר לה את הראש, וזה צבע חום כזה שאין כמעט אף פעם בשנה, רק בין שני גשמים של תחילת העונה, משהו נדיר.
ואם חשבתם שהגיע הסוף אז אתם טועים, כי פתאום נכנסתי למושב וראיתי את השדה הדסים של דויטש משתולל מול הצריף הישן, ההדסים גדלים איך שבא להם, כי הגשם עלה להם לראש.
מיד עצרתי את האוטו ליד החצר של בנדיקט, ודפקתי רוורס איזה עשר מטר, נגד כיוון התנועה, עצרתי באמצע הכביש, פתחתי את הדלת, שלפתי את הטלפון, מצאתי נקודה בוצית במיוחד בתחילת השדה הדסים,ושם התכופפתי וצילמתי את התמונה הזאת.
ובגללה נתעכבתי מלהגיע הביתה.
ומה שקרה אחר כך בבית..
מתלבט אם לספר.
אבל אני הייתי עצבני כמו כל יום שישי בחורף, וגם התכוננתי מוקדם והלכתי לקניות אתמול במקום לשתות בירות עם חברים ולשבת כמו אפנדי מול המחשב, התרוצצתי באושר עד ובחרתי סלק וקולורבי למרק של שבת.
ואיך זה שהבית נראה ככה איזה שתי דקות לפני שבת?!
ורדיו קול חי ניגן את השיר שלפני האחרון, שאני מגביה בו את הווליום כי אני אוהב את העבודה של הבס שם (גוט שאבעס מלחיים טיש) וכל הכיור היה עדיין מלא בכלים, ואני שואג כמו איזה מטורף, וכל הילדים שאמורים לרעוד ולהצטנף על הספה עם רגלים למעלה, התרוצצו חצי לבושים וזרקו אחד על השני דברים.
ומרוב צעקות כמעט שהתפרק הבית, ובדרך מופת השלמנו זה עם זה בשירת אשת חיל מרגשת במיוחד, ולא זו בלבד אלא שלמרות הכל חני הספיקה להכין צ'ולנט עם אסאדו, ומרק עוף עם קניידלך מעשה אומן, ועוף בתנור משהו משהו עם פטריות ותפוחי אדמה קטינים שהבאתי לה מאושר עד.
ואני הכנתי מושט ברוטב מיוחד שיש בו צלפים, ואנשובי, וזיתי קלמטה, וזיתים מצומקים כמו שאכלנו פעם בקידוש של הבית כנסת של אבא של אהרן הלא הוא גדי זרביב, ועגבניות מיובשות וטריות וזרעי כוסברה, ושורש סלרי ופטרוזיליה, שום, ויין לבן, בקיצור חגיגה.
ולא אלאה אתכם במתכוני, רק אבקש שתעשו לייק לתמונה, ואל תפרקו את הבית ביום שישי, לפחות לא ביום שישי של חורף.
