הנושאים החמים
הנושאים החמים
הקור דחק בו לחזור למערה, והאופק החשוך שלח אליו קריאות של ייאוש. אפילו האצטדיון הלא רחוק נדם.
מהבוקר הוא מחפש אותו, מאז גילה כי לא חזר איתם מהקרב האחרון.
רק המחשבה כי חברו אולי פצוע וזקוק לעזרה, הטריפה את דעתו ומנעה ממנו לשוב לבסיס המלחמה.
לבסוף הוא מצא אותו, החתך בחזה והדם שנקרש סביבו הוכיחו כי אין עוד מה לעשות.
הוא התכופף לעבר הגופה הדוממת, צליל מתכתי נשמע כאשר נפגשה חרבו באדמה הקשה.
"אז גם אתה עזבת אותי", נהוראי לחש בכאב, האוויר נסחט מראותיו וראייתו התערפלה.
הוא לא בכה, דמעותיו אזלו לו שבוע לאחר שמל את בנו בכורו, עת ברח כאדיוט למערה, מותיר את אשתו ובנו למוות.
הוא לא רצה לחזור לחיים, לא רצה לחיות ביודעו שנטש את היקרים לו בשעה הקריטית ביותר.
זמן רב הלקה את עצמו, לא דאג לצרכיו הבסיסיים ושקע יותר ויותר באבל.
עד שבא בנימין, חייב אותו לקום ולהתמודד, תמך בו לאורך כל הדרך והוכיח לו כי לא היה יכול לעשות כלום מלבד למלט את נפשו.
לבסוף ביקש ממנו להצטרף לצבא מתתיהו.
הוא מיד רצה, ללא היסוס הצטרף לקבוצת הלוחמים הנועזת, נשבע בליבו לנקום את נקמת אהוביו, ואת נקמתם של הנרצחים על קדושת שמו יתברך.
כתף אל כתף נלחמו, באומץ ובנחישות, מול צבא אדיר וחסון שרק למראהו רפו ידיהם.
אך הם לא התייאשו, עודדו אחד את השני ותמכו זה בזה לאורך כל הקרבות.
בנימין לא הפסיק לתאר באוזניו את היום בו יחזרו לבית המקדש והם ישובו לעבוד בו, עיניו היו נוצצות בתקווה שהדהימה אותו כל פעם מחדש.
עתה הביט בעיניים המזוגגות, מחפש את הניצוץ שכל כך אהב.
רקותיו פעמו בכאב, גם את בנימין לקחו היוונים, הותירו אותו חשוף ובודד כל כך.
נהוראי התרומם באיטיות, עליו לקיים חסד של אמת אחרון עם האדם לו הוא חייב כל כך הרבה.
"אני אנקום את דמך, בנימין", הוא קמץ את אגרופיו בהחלטיות "וגם אם לא, אלוקים ידאג לכך".
----------------
"מה נהיה?" דניאל מקבל אותו בעיניים מצומצמות "אתה לא נראה טוב".
"בנימין נפל בקרב, לא יודע איך לא שמנו לב לכך", בעייפות התיישב על רצפת המערה.
"קברת אותו?" המבט של חברו נעוץ בידיו המלוכלכות בעפר, "הוא לא משבעת קרוביך".
"כולנו טמאי מתים, דניאל, והוא מת מצווה, יותר מדי זמן היה מתבזבז אם לא הייתי קובר אותו במקום".
"אין מה לומר, שבט לוי שוב הוכיח את נאמנותו לבורא, בעוד רבים מתייוונים, הוא נטמא במלחמות בכדי לשמור על כל הקדוש לנו", מילותיו של דניאל מתפזרות במערה ומצליחות משום מה לעודד אותו.
שקט התפשט אט אט, אך לא לזמן רב.
"אחים", קולו של ישראל היה בהול ופניו מאובקות "יהודה המכבי קרא 'מי לה' אלי' זהו אות לקרב נוסף, קומו בני חיל והצטרפו אליו, יהיה ה' עמכם".
----------------
שבע שלהבות דולקות במנורה, כולן מופנות לעבר הנר האמצעי.
המראה שלהן העביר בנהוראי רטט של התרגשות, על אף מראה העלוב של המנורה העשויה עץ.
הוא לא הצליח להתיק מבטו מהמנורה, בנימין לא זכה להגיע לשעה הזו, ימים בודדים הפרידו בין מותו לרגע אליו ייחל.
אבל הוא כן זכה, ואלוקים שהוביל אותו לאורך כל הדרך דאג שהוא כן יראה את הנס.
דמעה זלגה מעיניו, משחררת את הקושי שאצור היה בו, ומטהרת אותו מבפנים.
שמונה ימים המשיכו שבעת השלהבות לרצד, מעידות בעצם קיומן על אהבת הבורא לבניו.
מהבוקר הוא מחפש אותו, מאז גילה כי לא חזר איתם מהקרב האחרון.
רק המחשבה כי חברו אולי פצוע וזקוק לעזרה, הטריפה את דעתו ומנעה ממנו לשוב לבסיס המלחמה.
לבסוף הוא מצא אותו, החתך בחזה והדם שנקרש סביבו הוכיחו כי אין עוד מה לעשות.
הוא התכופף לעבר הגופה הדוממת, צליל מתכתי נשמע כאשר נפגשה חרבו באדמה הקשה.
"אז גם אתה עזבת אותי", נהוראי לחש בכאב, האוויר נסחט מראותיו וראייתו התערפלה.
הוא לא בכה, דמעותיו אזלו לו שבוע לאחר שמל את בנו בכורו, עת ברח כאדיוט למערה, מותיר את אשתו ובנו למוות.
הוא לא רצה לחזור לחיים, לא רצה לחיות ביודעו שנטש את היקרים לו בשעה הקריטית ביותר.
זמן רב הלקה את עצמו, לא דאג לצרכיו הבסיסיים ושקע יותר ויותר באבל.
עד שבא בנימין, חייב אותו לקום ולהתמודד, תמך בו לאורך כל הדרך והוכיח לו כי לא היה יכול לעשות כלום מלבד למלט את נפשו.
לבסוף ביקש ממנו להצטרף לצבא מתתיהו.
הוא מיד רצה, ללא היסוס הצטרף לקבוצת הלוחמים הנועזת, נשבע בליבו לנקום את נקמת אהוביו, ואת נקמתם של הנרצחים על קדושת שמו יתברך.
כתף אל כתף נלחמו, באומץ ובנחישות, מול צבא אדיר וחסון שרק למראהו רפו ידיהם.
אך הם לא התייאשו, עודדו אחד את השני ותמכו זה בזה לאורך כל הקרבות.
בנימין לא הפסיק לתאר באוזניו את היום בו יחזרו לבית המקדש והם ישובו לעבוד בו, עיניו היו נוצצות בתקווה שהדהימה אותו כל פעם מחדש.
עתה הביט בעיניים המזוגגות, מחפש את הניצוץ שכל כך אהב.
רקותיו פעמו בכאב, גם את בנימין לקחו היוונים, הותירו אותו חשוף ובודד כל כך.
נהוראי התרומם באיטיות, עליו לקיים חסד של אמת אחרון עם האדם לו הוא חייב כל כך הרבה.
"אני אנקום את דמך, בנימין", הוא קמץ את אגרופיו בהחלטיות "וגם אם לא, אלוקים ידאג לכך".
----------------
"מה נהיה?" דניאל מקבל אותו בעיניים מצומצמות "אתה לא נראה טוב".
"בנימין נפל בקרב, לא יודע איך לא שמנו לב לכך", בעייפות התיישב על רצפת המערה.
"קברת אותו?" המבט של חברו נעוץ בידיו המלוכלכות בעפר, "הוא לא משבעת קרוביך".
"כולנו טמאי מתים, דניאל, והוא מת מצווה, יותר מדי זמן היה מתבזבז אם לא הייתי קובר אותו במקום".
"אין מה לומר, שבט לוי שוב הוכיח את נאמנותו לבורא, בעוד רבים מתייוונים, הוא נטמא במלחמות בכדי לשמור על כל הקדוש לנו", מילותיו של דניאל מתפזרות במערה ומצליחות משום מה לעודד אותו.
שקט התפשט אט אט, אך לא לזמן רב.
"אחים", קולו של ישראל היה בהול ופניו מאובקות "יהודה המכבי קרא 'מי לה' אלי' זהו אות לקרב נוסף, קומו בני חיל והצטרפו אליו, יהיה ה' עמכם".
----------------
שבע שלהבות דולקות במנורה, כולן מופנות לעבר הנר האמצעי.
המראה שלהן העביר בנהוראי רטט של התרגשות, על אף מראה העלוב של המנורה העשויה עץ.
הוא לא הצליח להתיק מבטו מהמנורה, בנימין לא זכה להגיע לשעה הזו, ימים בודדים הפרידו בין מותו לרגע אליו ייחל.
אבל הוא כן זכה, ואלוקים שהוביל אותו לאורך כל הדרך דאג שהוא כן יראה את הנס.
דמעה זלגה מעיניו, משחררת את הקושי שאצור היה בו, ומטהרת אותו מבפנים.
שמונה ימים המשיכו שבעת השלהבות לרצד, מעידות בעצם קיומן על אהבת הבורא לבניו.
