אתגר שבט חלק שני: תמונה בדיונית

[משויטט]

נעשה את זה הפעם קצר, שקט ומהיר, שחלילה לא נפר את הנמנום המבורך שירד על הפורום.

ובכן, בשיעור הקודם דיברנו על היכולת שלנו לצאת מהבועה ולצלם אותה מרחוק. הפעם נלמד ליצור תמונה חדשה לגמרי למציאות קיימת. במילים מובנות: הפעם נמציא היסטוריה ונשכתב אותה בגאון.

הנה, העולם המוכר לנו - מלא באינספור פריטים ונתונים ואמצעים, אבל בהרבה מהמקרים אין לנו מושג איך הדבר התחיל, ומהיכן התגלגל עד שהגיע לאן שהגיע. אנחנו שבויים בהמוני קונספציות עתיקות, הרגילו אותנו והתרגלנו לכל מיני עובדות בחיינו, עד שאיננו שמים על לב.

קחו למשל סיגריה, תשכחו ממה שהמושג מסמל אצלכם, ותלכו עד ההתחלה, ותשאלו את עצמכם: איך הגיעה האנושות להמצאה הביזארית הזו? מי האיש שהגיע למסקנה המדהימה שעשן – זה מה שחסר לריאותיו? מה היה התהליך האבולוציוני של מקלות האש הללו?

וקפה, קפה אתה כן מבין? איך החליטו האנשים שצרור הצירופים חסרי הקשר והפשר הזה – ייצר משקה אוניברסלי מועדף כל כך? וסבון? ושולחן מרובע? וכל מיני משפטים חסרי היגיון ששגורים על לשוננו ואין איש יודע ממתי זה כך? ועוד טריליוני אקסיומות שחיינו עמהם בשלווה גמורה עד שהגיע האתגר הזה.

אז המשימה המונחת לפתחכם היא כזו: לבחור לכם איזו עובדה טריוויאלית שכולנו מכירים מהחיים, ולייצר עבורה מקור חדש ובדיוני. תמציאו סיפור איך ומה הביא את האדם להמציא סיגריה / קפה / סלנג / תיאוריה וכל כיו"ב.

כאן ייבחן כח הדמיון של הכותב, יכולתו לרדת לפרטים, ובעיקר יצירתיותו.

הרשות נתונה לכלל המשתתפים להפליג גם הרחק מאוד לכיוונים, רעיונות וגלקסיות בלתי שגרתיים.

זה יכול להיות כרגיל, יצירה ספרותית מכל סוג, סיפור, תיאור, משל, דיווח עיתונאי, שיר, בלדה, זמירה וכל כיוצא בזה.

הכללים:

• הזכות להשתתף באתגר נתונה לי"ג הזוכים בשלב הקודם.
  
  
• עד 400 מילה. וכל הממעיט הרי"ז משובח.
  
  
• כל משתתף רשאי להעלות קטע אחד בלבד.
  
  
• האתגר ינעל בעוד פחות משבוע, בחצות הלילה שבין חמישי לשישי פרשת תרומה. את התוצאות אשתדל להביא במהירות האפשרית.
  
  
• הזוכה הגדול יזכה בל"נ בפרס נאה, (עדיין נבחנות האופציות, נשמח מאוד לעזרה בעניין). כמו כן יוטל עליו לערוך את האתגר הבא.
  
  
• במידה והזוכה כבר ניהל את אחד מארבעת האתגרים האחרונים, עדיין הוא יקבל את הפרס כמובן, אבל מטלת עריכת האתגר הבא תעבור למקום השני.
  
  
• תגובות בנספח: https://www.prog.co.il/threads/נספח-לאתגר-שלב-שני-תמונה-בדיונית.344734/

צאו והפתיעו!

 

[Natan Galant]

לאחר מו"מ ארוך ומייגע מול משויטט הנמרץ הושגה הפשרה הבאה, בתיווכו של יעקב דולר:
כולם יכולים להשתתף באתגר הנוכחי, אך הזוכה יהיה רק אחד מתוך הי"ג שעלו לשלב הזה.

 

[כתב ומכתב]

וַיְהִי בִּשְׁנַת שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ, וַיֹּאמֶר אֶל בְּנוֹ יֶפֶת, הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי, וְעַתָּה עָזְרֵנִי נָא בְּאַחַד בָּנֶיךָ, וְהָיָה עִמָּדִי לְסָמְכֵנִי.

וַיְמַהֵר יֶפֶת, וַיִּקְרָא לְתִירָס, בְּנוֹ הַקָּטָן, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי נַעֲמָה אִמִּי מֵתָה עָלֵינוּ בְּפֶתַע, וְאָבִי בָּא בַּיָּמִים וְאִישׁ אֵין עִמּוֹ. לֵךְ נָא וְיָשַׁבְתָּ בְּאָהֳלוֹ וְנָתַתָּ לְפָנָיו מַאֲכָלוֹ, בַּעֲבוּר יְבָרְכֶךָ לְטוֹב לְךָ כָּל הַיָּמִים.

וַיַּעַשׂ תִּירָס כְּמִצְוַת אָבִיו, וַיְהִי נֶאֱמָן בְּבֵית נֹחַ. כָּכָה יַעֲשֶׂה תִּירָס יוֹם יוֹם, שָׁנָה בְּשָׁנָה, וַתְּהִי מְלַאכְתּוֹ בַּתְּבוּאָה עַל כָּל הֶהָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹת מַחֲנֵהוּ, וַיִּקְרָא לָהֶם הָרֵי טְאוֹרוֹס, בִּשְׁמוֹ.


וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְשֶׁבֶת תִּירָס עִם נֹחַ, וַיִגְעַשׁ אֲרָרָט וַתִּרְעַד הָאָרֶץ, וַיַּמְטֵר עַל כָּל סְבִיבוֹתָיו אֵפֶר וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד, וּסְלָעִים נוֹצָקוּ עַל צַלְעֵי הֶהָרִים כֶּהָרִים. וַתִזַּל הָאָרֶץ כִּשְׁחוֹר וַתְּכַס אֶת הַחִטָּה וְאֶת הַשְּׂעוֹרָה וַיֹּאבַד כָּל קְצִיר הַשָּׂדֶה.

וַתָּפָג נֶפֶשׁ תִּירָס, וַיָּרָץ וַיַּגֵּד אֶל נֹחַ, מַה זֹאת עָשָׂה לָנוּ הַ' כִּי הֵשִׁיב עָלֵינוּ אַפּוֹ וַיֹּאמֶר לְהַמְטִיר מַבּוּל. וַיֹּאמֶר לוֹ נֹחַ, כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הָאֵפֶר מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב, וְכַאֲשֶׁר עָמְדָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן עַל הָהָר, כֵּן יִהְיֶה דְּבַר הַ' אֲשֶׁר לֹא יָשׁוּב רֵיקָם. וַיַּרְא נֹחַ בְּעָגְמַת נַפְשׁוֹ, וַיְבָרְכֵהוּ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, תַּחַת הַחִטָּה תַעֲלֶה תְּבוּאָה חֲדָשָׁה אֲשֶׁר לְפָנָיו לֹא הָיָתָה כֵן חִטָּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹּא תִּהְיֶה כֵן לְגֹבַהּ וּלְיֹפִי.

וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִלָּה לְדַבֵּר, וְיִתְכַּסּוּ הַשָּׁמַיִם בֶּעָבִים, וַיֵּרֶד גֶשֶׁם עָב עַל הָאָרֶץ, וּמֵימָיו עָבִים וּצְהַבְהַבִים. וַיְהִי בַּבֹּקֶר וַיָּקָם תִּירָס וַיַּרְא כִּי מָלְאָה כָּל הָאָרֶץ גִּבְעוֹלִים נָאִים, תֵּשַׁע אַמּוֹת גָּבְהָן, וְצַמַרְתָּן רָמָה עַל כֹּל. וַיַּרְא בֵּין הֶעָלִים, שִׁבֳּלִים בְּרִיאוֹת מַרְאֶה, צְהוּבוֹת וְטוֹבוֹת, וְגַרְגְּרֵיהֶם סְדוּרִים כְּמִגְּדַל הַלְּבָנוֹן, וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חִטֵּי תִּירָס, עַל כֵּן שְׁמוֹ תִּירָס עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וַיָּגֶל מְאֹד עַל אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ הַ', וַיַּעַשׂ לֶחֶם רַב מִקֶּמַח הַתִּירָס, וַיְכַלְכֵּל אֶת נֹחַ וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ. וּבַנוֹתָרוֹת הִצִּיב מְבוֹכִים, וַיָּבוֹאוּ אֵלָיו תַּיָּרִים הַרְבֵּה עַד אֵין מִסְפַּר, וַיִּפְרָץ מַחֲנֵהוּ מְאֹד.


וַיְהִי בַּיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיַּעַל מָגוֹג וְכָל חֵילוֹ וַיַּעֲרֹךְ מִלְחָמָה לִקְרַאת תִּירָס. וַיָצוּר מָגוֹג עַל מַחֲנֵה תִּירָס וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה יָמִים רַבִּים וְלֹא נִצְּחוֹ. וּבַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר נִגַּשׂ מָגוֹג אֶל שְׂדוֹת אָחִיו, וַיֹאבֶה לָשִׂים כָּל דְגָנָיו לְמַאֲכֹלֶת הָאֵשׁ. וַיִּקַּח בְּיָדוֹ לַפִּיד וַיַגִישֵׁהוּ אֶל הַקָּמָה, וּכְשַׁלְּחוֹ לֶהָבָתוֹ וַיִּסֹּב אֶל מַחֲנֵהוּ וַיֹּאמֶר, הַיּוֹם גַּלּוֹתִי חֶרְפַּת רָעָב עַל מַחֲנֵה תִּירָס.

עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וַיַּעַל אֶשֶׁד הַקִּיטוֹר עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ, וַיְהִי קוֹל הַפִּצְפּוּצִים הוֹלֵךְ וְחָזֵק, וְאַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה נִבְהֲלוּ, וַיִּירְאוּ בְּהַמְטִיר עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ סְלָעִים לְבֵנִים קְטַנִּים וְרַכִּים. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, הָבָה וְנִבְרָחָה בְּטֶרֶם תַּמְטֵר הָאָרֶץ סְלָעִים גְּדוֹלִים וַחֲזָקִים מֵאֵלּוּ. וַיָּנוּסוּ עַל נַפְשׁוֹתָם וַיִּמָּלְטוּ כָּל עוֹד רוּחָם בָּם, וַיִּבְרַח כָּל מַחֲנֵה מָגוֹג. וַיָּרוֹנוּ כָּל עַם תִּירָס, וַיֹּאמְרוּ פֹּה כֹּה רֹן, וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ פּוֹפּקוֹרֶן.



אֶפִּילוֹג:

וַיְחִי תִּירָס אַחַר הַמִּלְחָמָה הַהִיא מָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת בְּנֵי הַמַאיָה. וְיִסְגְּדוּ בְּנֵי הַמַאיָה לַתִירָס וְלַתִּירְסָה וַיָּשִׂימוּ בּוֹ כָּל מִשְׁעָנָם וַיֹאכְלֻהוּ יוֹמָם וָלַיְלָה. וַיָּאֶר הַ' אֶת אַדְמָתָם לְבִלְתִּי תֵּת כֹּחָהּ בַּיְבוּלִים, וַתִּפְרֹץ מִלְחָמָה בֵּין מַחֲנוֹת בְּנֵי מַאיָה וַתְּהִי חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ עַד כִּמְעַט בִּלְתִּי נִשְׁאַר לָהֶם שָׂרִיד, כִּי אִם הַפּוֹפּקוֹרֶן.

 

[קייקס]

כולכם בטח שמעתם על ממציא ה'דינמיט', ועל ה"פרס נובל" שבא בעקבותיו.
פרסום רב קיבל הפרס הזה, עד כי ניתן להגדיר אותה כאחת מפסגות ה"כבוד" בעולם הזה.

כמו תמיד, יש 'כושי' שעשה את העבודה השחורה,
ובהזדמנות הראשונה בעטו בו ושכחו ממנו.

תשכחו מכל מה ששמעתם על הממציא הגנב והנוכל
שעשה הון וכבוד שלא בצדק ובמשפט.

הנה הסיפור האמיתי:

זלמנ'ה וחיימק'ה, תאומיה השובבים של עיירת אושפצין המיתולוגית, היו טרודים והולכים בימי שבט החורפיים כשמשא כבד רובץ על לבם. בסך הכל בני תשע היו, מצומקים וקלי רגליים, וכבר נראו כמי שנושאים עליהם את כל צרותיה של העיירה.
מה קרה?

הסיפור מתחיל בליל פורים דאשתקד, כשאייזיק, הבחור המגודל בן הארבע עשרה, הביא לבית הכנסת לקריאת המגילה את ה"קיסר" שלו, הלוא הוא רעשן עץ ענק, משהו שאין דומה לו, לא בכל גלילות פולין וואהלין, ואף לא מחוצה להם. אולי באמריקה הרחוקה יש עוד כמוהו.

והיה קולו הולך ומנסר, קורע את המן הרשע לגזרי גזרים, פשוט משכיבו מתחת לנסרים.
עד שהיו כל אוזני השומעים מתפקעים ונדמים כאוזני המן הממולאים בפרג שחור ומתפורר.

כזבובים הנמשכים אל האוכל, עמדו השניים משך כל קריאת המגילה ליד אייזיק, מתחננים ומפצירים בעיניהם ברמזים גלויים ונסתרים, כי יתן להם "סיבוב", ולו במחיית שם המן אחד.
וכי קלה היא בעיניכם למחות את שמו של עמלק ב"אבי אבות הרעשנים"?...

לקראת ה'המן' הארבעים, כשסוף סוף תש כוחו של אייזיק לשאת את משא קונסטרוקציית העץ האימתנית, הבליע צחוק קל. ומסר להם את הרעשן האדיר, בהראותו באצבע אחת מונפת - כאומר: פעם אחת ולא יותר!
נרגשים לקחו הזאטוטים את ה"קיסר", וחיכו בקוצר רוח לאות הבא - ההמן הבא בתור שהולך לחטוף מהם...

אחחח...
מה גדלה היתה אכזבתם, כי בהגיע תור ההמן ולא קם ולא זע הרעשן, שניהם כאחד אחזו בו בידיהם הדקיקות, מנסים להזיזו שיסתובב על צירו, ולו 'רבע סיבוב', ולשווא...
מושפלי מבט, ומובסים כהוגן, החזירו את הכלי הכבד לבעליו.


כעת, בחודש שבט, מסתובבים הם מלאים דאגות ומחשבות.
הלנצח לא תצלח דרכם?
מי יתן, טווים הם ברעיונם, והיה להם כלי קטן וזריז, שישבר הרים, ויפוצץ בקולו גלים, עד שיחרד כל העם למשמע קולו בבואו למחות שמו של המן האגגי.

וישמע אלוקים את שוועתם, ויהי עמם.
בהיותם בבית הרוקח אשר שימש גם כרופא היחידי בעיירה, מצאו לפתע על הרצפה שקיק עור ישן שהכיל אבקת אשלגן. חומר לא ממש מסוכן, אבל גם לא ידידותי...
"מה זה?" נזרקה השאלה מפיות שניהם יחדיו.
הרוקח שרצה להיפטר מהם, אמר להם:
"זו אבקת סוכר! קחו את זה, ועופו מפה".
מאושרים עד הגג, יצאו השניים וניסו לטעום את החומר לבן. אך אויש, טעם מר ביותר עלה בפיהם.
מלח זה לא, אבל כנראה משהו במשפחה של המלח, ועם תוספות...
בעודם שוטפים את פיהם במי מעיין זכים, עמלו מוחות שניהם במחשבות ותחבולות, לדעת מה אפשר לעשות את "הדבר הזה".
הרי לא יתכן שיזרקו אותו לפח, להבל ולריק.

בשנים אלו, התחילה מהפכת הפחם בעולם, ואלפי כורים מצאו את פרנסתם בכרייתו.
הלכו השניים והוסיפו לשקיק העור כמה רגבי פחם מרוסקים שמצאו בשוק.
לתוספת הענין והצבע, החליטו ברגע האחרון להכניס לשם גם קצת "גפרית"
וזאת על שם הפסוק "גפרית ומלח כל ארצה". שיהיה.
היטב היטב כתשו הכל ביחד, חילקו לכמויות קטנות, ודחסו את החומר שהתקבל לנקבי פרסות סוסים משומשים וזרוקים שמצאו ברחבת העגלונים.

יחדיו החזיקו אבן אחת גדולה, ובבת אחת הורידו אותה בכח רב אל מול פני הפרסה המעוכה - - -

וישמע קול אדיר וגדול, ואף אש מתלקחת יצאה מתוך הפרסה הדפוקה.
וידעו כי ה' הצליח דרכם.
שוב לא אדמו פניהם ביום הפורים מבושה על כי אין כוחם בידיהם להחזיק "קיסר".
יש להם חומר מיוחד משלהם!

אמרו, מי שלא היה באותה שעה בבית הכנסת הגדול של העיירה, וראה את פניו הנכלמים של אייזיק בחור, עם ה'קיסר' המיושן שלו, עומד מול הזאטוטים המפליאים לעשות בכלי קטן המנפץ ומפוצץ קול אדיר וחזק, לא ראה בושה מימיו.

 

[Natan Galant]

כל האוהלים השכנים נעו לקול שאגותיי.
צרחתי בזעם:
פסיפלורה!!!!!
כמה פעמים אמרתי לך?
אי אפשר להביא מלח בקליפת קוקוס, המלח נרטב ונהרס!!!

כל הכפר שמע את בכיותיה המפוחדות:
אבא, אבא, תן לי רעיון אחר.
קולה הנואש עלה לטונים בלתי אפשריים, ממרר בבכי:
אני כל יום מנסה להביא לך את המלח, וכל יום אתה כועס עליי כי הוא נרטב...

בזכותה פסיפלורה הטיפשה, הייתי לא רק רעב עכשיו, אלא גם עצבני.
צעקתי לה:
י'א בינתי, כנסי חזרה הביתה.
היא נכנסה, ולא נותרה לי ברירה:
חפנתי בידי גוש חֵמר והתכוננתי להשליכו עליה.
יש גבול לטיפשות, ומישהו צריך לשלם על טיפשות מופרזת.
עמדתי להשליך את גוש החֵמר בדיוק כפי שהשלכתי אתמול את הפלצור על האריה וזכיתי בכבוד השבט-
אך משהו לא צפוי בעליל הפיל עליי אימה:
אשתי, קיווי.

מאיפה היא צצה עכשיו?
לא שלחתי אותה לקטוף כותנה??
היא ניצבה מולי מולי לפתע, מסיטה לצדדים את יריעות האוהל, פניה צרובות השמש רושפות מולי:
גאלן!
אולי מספיק?
פסיפלורה באמת מנסה! וגם אני!
אנחנו לא מוצאות שום קליפה מתאימה כדי להביא לך את המלח שלך.
כתפיי רפו, חום גופי צנח בבת אחת, צרור יתושים אפף אותי. החמה היוקדת והרעיה הצווחת החלישו את כוחותיי, את כוחות מנהיג השבט.

מובס, הטלתי לצידיי את גושי החמר שתיכננתי להשליך על פסיפלורה.
קיווי אספה את את גוש החימר, הפרידה מתוכו בחוסר תשומת לב חתיכה קטנה-
ואמרה לפתע בהפתעה:
גאלן!
ברגע שהחמר יתייבש יהיה לנו כלי מדהים עבורך. עוד כמה שעות תראה.
שתקתי. נשים לא מבינות כלום, והם יודעות את זה. הן לא צריכות לשמוע את זה ממני.

שילחתי את קיווי ופסיפלורה חזרה לעמל יומם, וחזרתי לאכול את הלחם המאובק וחסר הטעם שהן אפו, פוי, פוי, פוי. אם גבר היה אופה את הלחם, הוא היה מוצלח בהרבה.
רטנתי בשקט:
לו היה לי מלח כעת, הייתי שמח בהרבה.

כמה שעות אחר כך קיווי ופסיפלורה הזוהרות עמדו בהבטחותיהן, לראשונה זה זמן רב. הן הניחו לצידי בחשש אך גם בתקווה את פרי עמלן בשעות האחרונות:
כלי זעיר, עשוי חמר, מכיל בתוכו המוני גרגרי מלח משמחים.
על ראשו הן קשרו מקלעת נצרים.
המום כולי מהתושייה הנשית הלא צפויה, הפכתי את הכלי על הלחם הטרי שהן הביאו לי.

תחת מטר הגרגרים שציפיתי לראות, גרגרים בודדים טפטפו החוצה.
בדקתי בכובד ראש את ההמצאה המשונה, והתופעה חזרה על עצמה:
גרגרים בודדים בלבד.
מדהים!
כלי לאחסון מלח, שמור, אמין, איתן.
סוף סוף- פתרון אמיתי למצוקת המלח.

חוויתי הלם כמוהו לא חוויתי מאז הנסתי לראשונה בחיי ממותת ענק זעפנית:
המצאה חדשה- על ידי נשים!
שינוי סדרי בראשית, עולם הפוך.
מדהים.

קמתי בבת אחת, והכרזתי בקול אדיר, קולו של מנהיג השבט. קול שיחדור לאוזניי כל השבט.
אני, גאלן בן אכלן בן עצלן הגדול, מכריז בזו על תגלית חדשה:

מלחייה.

 

[Rachel Greenstein]

אני לא אוהבת לשפשף את המפה. היא גדולה ובורחת וכשאני מסיימת צד אחד אני מגלה שהצד השני בבוץ. הבוץ חום ומגעיל. אמא לידי סיימה את שאר הבגדים, הם נחים נוצצים בסל.
אני מסתכלת בכוח על השמש ומורידה את העיניים והבוץ מלא בשמשות זוהרות שרוקדות עם כל מצמוץ שלי. אמא אומרת לי בשקט "שוב את מרחפת, מרים'קה"- והבוץ מתרחק ממני. השמשות הזוהרות שעליו גדלות ומטשטשות ואמא קטנה והולכת ואני מרחפת.
השמש קרובה אלי יותר, פתאום. אני לא נועצת בה שוב את עיני - אני לא מצליחה. מסתכלת למטה - יש שם נהר גדול - זה לא נהר, אני נבהלת - אני לא רואה את הגדות. המפה המלוכלכת בידיים שלי - אני תופסת אותה חזק. זה לא נהר. זה הרבה מים בצבע כחול ירוק. צבע יפה, כמו השמלה שמעולם לא תפרו לי. אני מסתכלת על השמלה שאני לובשת, היא חומה כמו בוץ.
הרוח מנפחת את המפה. אני עפה ועפה. אני באמת מרחפת - והרוח מעיפה לי לאוזניים את הקולות של אמא ושל אבא ושל החברות. רחפנית, רחפנית... מתי תוציאי בזמן את הסיר מן התנור ומתי תאחזי במפה ביעילות לפני שתברח במורד הנהר. לאן את חושבת שתגיעי עם הריחופים שלך? מתי כבר תעמדי עם שתי רגליים על הקרקע?
אני מחבקת את המפה. המים למטה נגמרו. אני עומדת עם שתי רגליים על הקרקע.
אני לא מכירה את המקום הזה. לא מכאן הגעתי.
אני כותבת על החול "מרים'קה", פורשת את המפה ומתיישבת עליה.
אניה מגיחה מולי. אנשים מנופפים וצועקים. הם מגיעים אל החוף בסירות ומדברים אלי בשפה שאינני מכירה.
"מרים'קה" אני אומרת ומצביעה על עצמי.
"מריקה?" הם חוזרים אחרי. מהנהנים. מאוכזבים. לא הם גילו את הארץ החדשה הזו. אני הייתי פה לפניהם.
"אמריקה", הם אומרים זה לזה, ואני קמה, מנערת את המפה, ומרחפת לי חזרה. צריך לכבס את המפה מחדש.

 

[ש. צ. וינמן]

בס"ד

בכל יום בו פורצים העננים בצחוק רועם ומטיחים טיפות של גשם לאדמת ירושלים, פורצת אילנית פדיחי בבכי.

בצורת בארץ ישראל, יבשה ירושלים, ומועטים בה הגשמים.

בימים המעטים בהם יורדים ארצה זרזיפי גשם בריקודים עליזים, כולם שמחים ומודים לקל בשמים.
בוכה אילנית בכי תמרורים וזרזיפי דמעות מלוחות מכסות את פניה. וכולם נבוכים ומנסים להרגיע, ולשווא.

שמעון, אביה של אילנית מפלבל בעיניו, ומגרד את היבלת שמאחורי האוזן השמאלית.
שושנה אמה, פוכרת ידיים בחוסר אונים. ומיישרת שוב ושוב את הברט שעל ראשה.

הכרכרטיסיה הכרכרטיסה בוכה אילנית.
אני לא מסתדררת. אני לא מסתדרררת.

בכל יום גשום חוזרת אילנית הביתה ושרידי כרטיסיה קמוצים באגרופה.
שרידים של כסף יקר, המגיע בקושי רב מחנות ה"גרביים יד שתיים חת ושתיים" של שמעון ושושנה.
וכל השכנים שומעים את הקולות, הבכיות והאנחות.
וכולם שופעים עצות, רעיונות, פטנטים שונים. וכלום.
שום כרטיסיה לא שרדה בידיה של אילנית יום אחד של גשם.

ויהי היום,
ובוסי בון בנם של שאול ועדנה השכנים, נעשה עוזר למנקה הראשי במשרד התחבורה.

חולצה כחולה, עניבה מאוגדת. בלורית מבהיקה.
יוצא ובא בין גדולים, בין גלגלים ונהגים.
מייבש רצפות, מנקה חלונות, ושומע תלונות על כרטיסיות מעוכות.
ונזכר באילנית, בבכיות ובדמעות.

וביום סגריר ודמוע נפלה ההחלטה.

חליפת חתנים, עניבה ורדרדה, לב גדול ומסור ישר ליואב המנהל.

יואב,
הוא פונה למנהל הקרח.
חייבים כאן לדאוג לאילנית ולכרטיסיות.
מגיע אני לעבודה מבולבל מרוב הבכיות.
כרטיסיות מפלסטיק פשוט הכרחיות.

יואב שותק, הקרחת בוהקת.
בוסי משתנק, העניבה חונקת.

ורב קו קם ויצא אל הדרך.
.

 

[רבקה מם]

חלב לביאה


ויהי היום והמלך קרא למשרתיו ויאמר להם:

ראיתי בחלומי והנה לביאה מתקרבת אלי ולוחשת לי :

מלך גדול ויקר, אם ברצונך לשמור על קולך הערב, הא לך חלב לביאה. סגולה

לקול צלול ביותר.

התקרבתי אליה אט אט וככל שאני מתקרב היא מתרחקת, עד שנעלמה מעבר

לאופק. התעוררתי והרי אני לפניכם.

אנא מכם צאו אתם והביאו לי חלב לביאה. אל אראה את פניכם ריקם!

והרצים יצאו דחופים בדבר המלך לחפש ולהביא חלב לביאה.

עלו הרים , ירדו בקעות ,השמש קפחה על ראשם והברד היכה את גופם, עד

בואם אל מקום משכן הלביאות.

בתחבולות מחוכמות הצליחו להתקרב אל לביאה רכה וענוגה, חלבו את חלבה

לתוך נאד, צררו אותו היטב והחלו לחזור כשבידם הנאד היקר.

עלו הרים , ירדו בקעות, השמש קפחה על ראשם והברד היכה את גופם, עד

בואם לשערי הארמון.

בדחילו ורחימו ניגשו אל מלכם הנערץ והושיטו לו את הנאד היקר.

והמלך, עיניו זורחות ופיו מלא שירה, פותח אט אט את הנאד לראות במו עיניו

את החלב היקר מפז והנה רואה הוא גושים מפוררים בלתי מזוהים.

כך נולדה הגבינה.

 

[פרוגיוזרית]

"הנעליים שלך מצוחצחות?" היא שואלת בפעם המאה.
"כן," רוטן פרנק, ומשלב רגל על רגל.

"החליפה נקיה? הצווארון מעומלן?" היא לא מרפה. לא נותנים פה לעשן סיגר בשקט בבית הזה.
"כן," הוא רוטן שוב.

"חשוב שתעשה רושם טוב. הרוזן דלאפור יהיה שם הערב." היא מדגישה. "אם אתה רוצה סיכוי למצוא חן בעיניו, תהיה ייצוגי לשם שינוי."

היא יוצאת באנחה מהחדר.

שעה אחר כך עומד פרנק מול המראה, ומסדר את החליפה. את הצווארון. מבריש את שפמו האימתני. הוא מרוצה מהחזות שהוא רואה במראה.

שעה וחצי אחר כך הוא מנגב את אותו השפם מהארוחה הדשנה שסיים.
"אני יוצא" הוא מודיע, וממהר לצאת, לפני שתבוא ותבקש ליישר לו את הצווארון.

שעתיים אחר כך, הוא עומד באולם הנשפים, ומדבר עם הרוזן. הוא מכובד, מדבר לאט, מביע דעות אינטלקטואליות על המלחמה במערב.

מבטו של הרוזן נודד כל הזמן מטה. מוזר.

הוא מגניב מבט חטוף.
אוי. לא.
המפית הלבנה מהארוחה נשארה תחובה בצווארונו.

הוא מחייך בנונשלנטיות.

"הייתי בפריז שבוע שעבר," הוא אומר. "זה פריט אופנה חדש ביותר"
הגלגלים במוח מסתובבים בפראות. מנסים לאלתר שם ראוי.
"קוראים לזה עניבה." הוא מוסיף.

רואים שהרוזן התרשם. אולי הוא באמת יקבל את העבודה.

 

[אשר שרבר]

שמעלקה חזר מהמכולת בלי כלום, שמואל החנווני שוב לא הסכים לרשום לו.

יש לך חוב מחודש קודם, והפנקס מלא, אני לא יכול יותר, חייב לטוביה החלבן, למוישה האופה, ואפילו יוסל כבר לא מביא לי שמן.

הוא חזר במפח נפש למינדל', אין, הוא לא מסכים לרשום לי.

אולי תלך לבית הכנסת, תנסה לבקש מר' תנחום, הגבאי צדקה, אולי ייתן משהו, אולי בהלוואה.

שמעלקה חוזר על עקבותיו, צעדו עייף גוו כפוף, לא נעים לו, לא נעים לו לשונרר, הוא שתמיד היה מהנותנים, אברך חשוב, מה'פני' של הקהילה.

הבנקאי שהאיר לו תמיד פנים, כשנכנס לסניף של רוטשילד במרכז העיר כבר לא מביט בו, שולח אותו אל המזכירה, והיא לא יכולה להושיע.

הוא יודע, הוא יצעד לר' תנחום והוא יחשוב שהוא בא לתת. יאיר אליו פנים, והוא לא יוכל להביט בעיניו.

רק לפני חודש בעלייה לתורה אשתו של ר' תנחום פירגנה למינדל שלו על הבגדים התואמים של הילדים, האופנה האחרונה, איך יעיז פניו לבקש.

הוא חוזר שוב הביתה, לא יכול להביט בפניה, אולי נמכור משהו, הוא שואל.

את מה? את הטויטה סייאנה?

כן, הוא עונה, אני ממילא נוסע באוטובסים, אין לי כסף לדלק.

היא מסתכלת עליו ברחמים, מאוכזבת. אבל אי אפשר, אנחנו רק בחודש השביעי של הליסנג, אי אפשר למכור, אנחנו רק נפסיד.

אולי נמכור את החנוכיה שקנית לי לחנוכה, נשתמש בישנה, היא מספיק מכובדת.

השתגעת? ומה יהיה בוויטרינה? הגביעם ופשקע של האתרוג לא ממלאים אותה מספיק. עד שקנינו ויטרינה, היא מביטה בערגה, הם הפכו את כל חנויות הנתיקה, עד שמצאו את הויטרינה הזו, היא צבעה אותה, ומושחת אותה כל שבוע בפוליטורה שתמשיך להבריק.

ואולי, רק אולי הוא שואל בחשש לא רוצה לאכזב, אולי תפסיקי לקנות בכרטיס אשראי?

הוא כבר שבועיים לא עובר, כלום אני לא קונה, כל כך חבל, היו סיילים מטורפים, ועכשיו אני אצטרך לקנות רק בעונה הבאה במחירים מוגזמים, אני כל היום חוסכת, מה אני עוד יכולה לעשות.

אולי נמכור את סוויטת הנופש שלנו, אולי לא כדאי עכשיו להחזיק בנכסים כל כך יקרים?

השתגעת? לא נשיג כזו סוויטה בחיים, וחוץ מזה, נופש יעלה לנו הרבה יותר.

הוא פכר ידיו ביאוש, פשפש בכיסו אולי, אולי בכל זאת ימצא משהו.

הופ, הוא ממשש בכיסו, הכרטיס, כן, הכרטיס אשראי, מינדא הביאה לו אותו, כשכבר לא יכלה לקנות יותר.

אולי אצליח למשוך משהו מהכספומט, אנסה.

אני יוצא, נראה, ה' יעזור.

והיא מלווה אותו, בעיניה החומלות, שיצליח למצוא משהו, לא קל לה בתקופה הזו, היא בעיקר מרחמת עליו, היא יודעת לו קל לו.

הוא צועד לעבר מרכז העיירה, שם מאחורי הדואר, בכספומט, הוא תוחב את הכרטיס, לא. חרגת מסכום התקרה שלך, נכתב ירוק על גבי מסך.

הוא כמעט פונה ללכת.

והנה עוד לפני שהכרטיס נפלט, הוא מגלה, את המצאת המאה.

לבקשת אשראי ברגע, הקש כאן.

 

[Tweenset]

אני דוני. ואין לי ממש זמן מיותר לצערי. אמי שלחה אותי לקנות מספר מוצרי צריכה בסיסיים ואני צריך דחוף לעשות זאת לפני שהיא תצעק עלי למה אני מתעכב כל פעם. בככל, אני חושבת שאמא שלי היא מוצר הצריחה העיקרי ביותר שיש.

הו! הנה גברילו! "הלו, גברילו, מה איתך? מה עושה עכשיו? התרנגולות שוב ברחו מהלול?" לפעמים אני מרגיש בתוך גן עדן אירופאי. רק לאחרונה נודע לי שיש מקומות שאין בהם בכלל תרנגולים. "כן אל תשאל... יצאתי לחפש"

אני אעזור לו. מה יש? "היי, שים לב לבחורצ'יק המזוקנקן שם!" אני קורא לגברילו. גברילו מסתכל עליו וצועק "היי, זו התרנגולת שלי!!! תחזיר לי אותה!"

המזוקנקן (שזה אם לא הבנתם, בעל הזקן הקטן) מתחיל לברוח וגברילו מתעצבן. אנחנו תופסים עמדות ורצים לכיוונו מ2 צדדיו, עד שאנחנו מגיעים אליו. גברילו מפיל אותו על הרצפה באגרוף אחד ומתחיל מאבק. התרנגולת כבר לא בשטח אבל אותנו זה לא מעניין. "נראה לך מה זה! אין לגנוב תרנגולים כאן!!" עוד רגע מתחילה פה מהומה ואנחנו מבקשים לסיים את העניין ביעילות באמצעות כמה אגרופים ולהסתלק.

דמינו קופא בעורקינו.

הצעיר פתאום שולף רובה, ומתחיל לסחוט את ההדק לכיוונינו. מסתבר שהתחלנו עם צייד ונראה שזה הסוף.. בתושיה של אחרי הרגע האחרון אני בועט ביד שלו, הרובה מופנה לכיוון אחר והכדור מחולץ מהקנה. לאן? זה לא מעניין אותי. אני רץ. אני אפילו חושב שהצעיר ירה יותר מכדור אחד 'מחשימו.

המזוקנקן קולט שהוא ירה במישהו אחר, כנראה חשוב, ומחליט לנטוש את הזירה. גברילו נשאר קופא ליד הרובה, ליד שריד נוצה מהתרנגולת ובעיקר מספיק סמוך לזירת הרצח, בה נרצחו פראנץ פרדיננד יורש העצר האוסטרי ואשתו החשובה.

אני רץ להשיג לאמי את המצרכים, וחושב על גברילו המסכן..

אם כי לא לאורך זמן.

בסרייבו של 1914 יעניינו אותי בקרוב דברים מהותיים הרבה יותר.

 

[בודקת תוכנה]

שוב הוא חוזר מאוחר, וצריך להזיז את גזעי העץ, והוא עייף והבית קר. כל כך קר, שהמים הופכים לקרח בלילה. כל כך קר, שאי אפשר לשתות את החלב בבוקר, ולא שזה ממש מענין אותו, כי בבוקר הוא יצא שוב, ויחזור בלילה, אבל אמא אמרה שאי אפשר יותר. מצד שני, כל הבתים ככה, עם גזעי עץ שרק מונעים גנבים אבל לא עושים כלום. אבא אמר שאולי, מחוץ לעולם, יש דבר שמחמם יותר מגזעים על הפתח של הבית, אבל אולי זה סתם מחשבה שלו.
בבית הכנסת אמרו שהיה קר אתמול, אז הוא לא מדמיין, ולא רק לו היה קר. הנגר אמר שאולי אפשר לשים יותר גזעים, אבל כשהוא יחזור הוא יהיה עייף ולא ירצה להזיז את כל הגזעים הכבדים כדי להכנס לבית. אחותו אמרה שאולי היא תשים בד ועליו הם ישימו את העצים, ואז יהיה פחות קר, אבל אמא אמרה שחבל שהבד יהרס.
אבא אמר שהשכן אמר שהוא רוצה לחתן את הבת שלו כי יש לו בן שרוצה לעלות לארץ ישראל והוא לא רוצה שיעלה לבד. את הבת של השכן הוא מכיר מילדות, ולא אכפת לו להתחתן איתה, היא בחורה מאוד טובה דוקא. הם מתחתנים בלי כלום, ועולים לארץ, ואז הוא רואה עוד גזעים, בעצם לא, עצים, מה הם יעזרו? גם בבית היו עצים על הדלת והיה קר, מאוד קר. מישהו מסביר לו שהיו פה אנשים חכמים שלקחו את העצים וחברו אותם לקיר, ואז אפשר לפתוח ולסגור בקלות וזה גם יותר מחמם,
קוראים לזה דלת.

 

[עדיאל]

אפלוליות הכוך המבורכת הופרעה קלות מקרן האור שהצליחה להבליח את עצמה מבעד לוילון העור הגס שכיסה את החלון המקומר, הפרעה שהתקבלה במורת רוח. החושך הוא מוצר אהוב כאן.

הקשיש ישב על ארגז העץ הדהוי ורגליו משוכלות. שנים הוא ישב כך, נצח. איש מבין המעטים הבודדים שפקדו את החצר, לא זכר את הקשיש בפוזה אחרת. תמיד כך, על הארגז הנושן ההפוך שכוסה בשמיכת צמר חומה, קוצנית וקשיחה מרוב שנים, רכון על השולחן הזעיר והעמוס. וכותב, וכותב, וכותב, וכותב.

שנים שהוא כותב, איש לא ידע מה, איש לא ידע איך. מגילות הקלף האינסופיות, הלכו והתמלאו, הלכו והועמסו, שורות קטנות וצפופות מלאות ועמוסות, הצטרפו זה אל זה, נבעו מקולמוס הדיו שלו הישר אל הקלף השחמחם שהשתרע על פני רוחב השולחן הזעיר וכיסה את כולו, והמשיך להשתפל משני צידיו עוד ועוד.

איש לא הורשה לעיין בהם. מעולם, איש גם לא ידע מה מטרתם. עתניאל כבר התייאש מלדובב את הקשיש, ידע שהוא לא ישבור את שתיקתו בת השנים, ורק יביט בו בעיניו החודרות וימיס אותו לחלוטין על כל הגה שיוציא. הוא העדיף לשתוק.

עתניאל שפת מים על הפתיליה, והכין לקשיש את המשקה החביב עליו. חליטת צמחי כוסברה ונענה עם דבש תמרים וקצת יין. המשקה היחיד שהקשיש הואיל להכניס לפיו ולא להרחיק ממנו בשאט נפש.

נסיונותיו לשמור על השקט עלו בתוהו. שריקת המים החמים בקומקום המתכת בעל הזרבובית המעוקלת הפרה את הדממה והקפיצה את עתניאל, שהעדיף לא להביט בעיניו של הקשיש.

עתניאל ניגש אל הקשיש בצעדים מהססים ומפוחדים כשספל המשקה רוטט בידו.

ידיו רעדו לפתע ברעד בלתי נשלט. הנורא מכל קרא.

הספל נשמט מידיו.

קרה אסון.

גליון המגילה העתיקה נרטבה. הררי הפריטים העתיקים שעל השולחן הושחתו. עתניאל לא ידע את נפשו.

דממה השתררה בחדר. עתניאל השפיל את עיניו וידע שהקשיש מביט בו בעיניים רושפות, הרגיש את דקירת המבט בערפו. ידע בלי להסתכל. יגור מפני הבאות.

כדורון עופרת שנשמט משעון החול שעמד על השולחן, קרס אל צנצנת הדיו והציף את הדיו שהתיז ניצוצות לכל עבר, עצמותיו של עתניאל רטטו.

כדור העופרת המשיך במסלולו, הישר אל מגילת הקלף, מתגלגל לו ומכתים אותו בפס דיו ארוכה ומכוערת. עתניאל נבעת.

הקשיש השפיל את עיניו האיומות, והביט לפתע בכדור העופרת בענין, עתניאל הרגיש הקלה בערפו.

קולו של הקשיש נשמע לפתע, לאחר שנים, עתניאל כלל לא הכיר את קולו, הרבה יותר רך משחשב.

"הבט בכדור העופרת", הפטיר הזקן כשעיניו מרוכזות בריכוז שיא בכדור העופרת המחולל שמות בגליונו היקר מכל.

עתניאל הביט בחרדה. לאן הזקן חותר.

"הכדור הזה, יהיה בשורת הכותבים בעידן החדש. עט כדורי יקל על חייהם עשרת מונים".

 

[מה הענינים]

על הבנין כתוב: הקוביה 3.

אני מאתרת את המקום לפי שלט הטורקיז הענק שמוצב שם בקומת הכניסה.

המשרד מאוכלס ב2 פקידות, גברת אחת שיושבת בפינה ומשוחחת בטלפון ועוד מנקה.

בודקת את המודעה שבידי בפעם ה20 לפחות: למשרד יוקרתי דרושה עובדת.

אני נכנסת, מחפשת את חדר השירות ויוצאת משם עם מטלית קטנה, קטנטנה. תקתוק השעון מוכיח שהשעה כעת היא 9:00 ואני מגלה אשה נוספת נכנסת, היא מתיישבת על שרפרף נמוך ומעיינת בחוברת הפעלה, מאחוריה בחורה צעירה עם חולצה מפוספסת זורקת את המסטיק מהפה וניגשת למטבחון, שופתת לעצמה קפה ומזמזמת משהו לא ברור. המשרד מתחיל להתאכלס. עובדת הניקיון נעלמת ומשאירה אחריה שובל של ריח סחלבים, הפקידות מפסיקות לדבר. נשים מכל גווני הקשת ומכל הגילאים נכנסות ומחפשות מקום ישיבה או עמידה, רביצה או קפיצה ומנהלות שיחות המשך מחכימות, או יוצרות הכרויות חדשות...

מפעם לפעם הטלפון מצלצל ואז פורצת מלחמה מי תרים את השפופרת. חלק מהנשים לוקחות את המגב הזנוח ומנסות להניס את טביעות הרגליים, אחרות מנסות לצחצח את המראה. אחת אפילו עולה על סולם ומנסה ליישר את הטורקיז המזעזע בכניסה. רעש בלגן וצעקות.


בשעה 10 נכנסת דמות שמנמנה למחצה דחוסה לתוך חגורה יוקרתית, ופוערת זוג עיניים ענקיות על גודל המהומה, הדמות שמתגלית כמנהל המשרד פוצחת בסדרת שאלות:

גבירות נכבדות, למי מכן יש חוש טכני מפותח? כמה מאיתנו מצביעות, השאר בורחות - - -

למי יש חוש גסטרונומי באופן מיוחד? אני לא מכירה את המילה אבל עדיין נשארת. 5 נשים קמות מרבצן.

למי הידיים לא רועדות? מי יודעת לשמור על עצמה מנזקים ארוכי טווח? מי...

השאלות ממשיכות ואני עוזבת את מקומי ופונה לדלת, רציתי לעבוד בניקיון, לא התכוונתי להיות: מגשת הקפה של המשרד...

כמוני יוצאות עוד רבות וטובות. נשארת אחת. היא תהיה הזוכה.

בחוץ אנו מדפדפות בעיתונים האחרונים, ורצות לתפוס את האוטובוס למקום העבודה הבא -

מי יודע, אולי שם נמצא את מזלנו ונתחיל לעבוד?

ברחוב הגלגלת החנות ממוקמת בקומת החניה.כוך קטן שפרסם על עצמו את התאור: 'בוטיק לשרוכים, מחפשים עובדת'

המקום מתאים להכיל 4 בעמידה. אנו נדחסות שם 18 במצבי צבירה שונים ומנסות להבין את התפקיד שיושת עלינו. וכמו בריטואל מגיע המנהל, הפעם רזה וכובעו נושק לתקרה ובסדרת שאלות מצליח להוציא את רובינו משם.

אני עייפה ומדוכדכת, מחפשת עבודה ואין. המצב בשוק גרוע והכבוד העצמי בתחתית.

בלילה אני חולמת על חדר קטן עם 2 כסאות, הבוס שואל אותי שאלות, מברר בירורים, נותן לי מקום להסביר את רצונותי. חלום.

בבוקר אני רצה לרשום פטנט, ואחרי כמה ימים מתפרסמת ההמצאה שמשנה את פני ההסטוריה ונקראת בשם: ראיון עבודה - - -

 

[שרלוט]

על השיש במטבח מונחת לה העוגה.
גבוהה, מרשימה ומצופה במשהו שחור קשיח.
נושמת עמוק, מכניסה את הארומה לתוך תוכי...
העין רואה- הלב חומד- ובלוטות הרוק מתחילות לעבוד.
נוטלת סכין מהגירה ומתחילה לקלף את השכבה המצפה.
נעים מאד, שמי רוזטה.
הרבה דברים טובים ירשתי מאמי שתחיה, הרבה דברים טובים...
אבל יש גם כאלו שהם.. אהממ, מצויינים.
כמו מה למשל?
שתינו מכורות לשוקולד. אבל לא סתם שוקולד אלא דווקא לזה שמצפה את העוגות.
כשהייתי קטנה ואבא היה מביא עוגה, כולנו ידענו שיש חלוקת תפקידים ברורה בבית הזה.
אמא ורוזטה- מקלפות את הציפוי
אבא ושאר הילדים- מקבלים את העוגה ללא הלבוש החיצוני.
כנ''ל גם בקרמבו.
הבנתם את הפרינציפ.
חיינו עם זה יפה מאד, הבית תפקד נהדר אבל האורחים משום מה לא אהבו להתארח אצלינו.
(זה היה כשהם תפסו אותי מלקקת עם האצבע את השוקולד הטעים מהעוגה. מאז אין פרץ ואין צווחה ואין אף אחד שצורח כי אין יותר אורח)
כשהתחתנתי, איך אומרים בעדינות? התחילו הצרות.
''מי ניקר פה מהעוגה?'' מלכיצדק בעלי מביט המום על העוגה.
''היו פה מלנתות צפרים'' אני מקרקרת ומנגבת את שפתי בשולי השרוול.
''צפור גדולה היתה פה'' הוא די כועס.
מבטיחה לעצמי להשתפר וזה מחזיק מעמד בדיוק עד לפעם הבאה.
אויש, רק נזכרת בזה וכבר עולות בעיניי דמעות.
חמותי שתחיה מחתנת את בת הזקונים והיא שלחה לביתי עוגת שוקולד מרשימה ועשירה.
''תשמרו לי אותה במקרר'' היא בקשה ואני הסכמתי לה. מעניין למה...
העוגה בידי והבטן מתחילה לפרפר.
רק אלקק את השוליים- אומרת לעצמי ומתחילה לקלף את הציפוי.
מקלפת ומקלפת מקלפת ומקלפת....
ואז מגלה עוגה צהובה, יפה ומרשימה ללא אף כיסוי חיצוני.
מתקשרת בהיסטריה לאמי, בוכה מרורים בטלפון ואימא הודיעה שהיא מגיעה מיד.
אמא נכנסת למטבח ומגלה את העוגה וכבר מתחילה לכעוס עלי:
''לא יכולת לשמור לי גם משהו?'' היא הופכת את העוגה, מנסה למצוא שבבים של שוקולד. נאדה.
''בואי נכין מהר ציפוי לשוקולד כדי שקלרה (חמותי בלע''ז) לא תתפוצץ עלייך הפעם סופית'' אמא
שלי ההיסטרית.
מכינות יחדיו את הציפוי אך הוא יצא דביקי כזה.
שופכות על העוגה והיא נהפכת לביצה רטובה, טובענית ותובענית.
'איכס'- אני מתחילה לבכות. ''אמא, מה עושים?''
''קובבות'' אימא עצבנית, מתחילה ללוש את העיסה, מכדררת אותה לכדורים שחומים ודוחים.
''נצפה את זה באבקת סוכר'' אימא מנסה לעזור.
''מאיפה יש לי אבקת סוכר?'' הדמעות מבצבצות שוב.
''אז תביאי מה שיש, אבקת מרק, אבקת שום, לא משנה מה'' היא פוקדת עלי.
''קוקוס- גם טוב?'' אני מנסה.
אימא נאנחת. ''שיהיה''- היא פולטת לאחר מחשבה קצרה.
וכך נולדו ובאו לעולם כדורי השוקולדים המדהימים והטעימים.
לפני כמה ימים חברה שלי העליבה אותי.
מה זה נפגעתי..
''כואב לי הלב'' בכיתי לבעלי.
''כואב לך הלב? אז נלך לרופא''.
כשהגענו לרופא בעלי אמר לו שלרוזטה כואב הלב.
הרופא מחטיף לעברי מבט ואומר: ''מה הפלא, את חייבת לעשות דיאטה''.
נעלבתי עד עמקי קורקבני.
כשעליתי שם על המשקל המחוגה נעצרה על הספרה חמישים. אחרי ארבעה סיבובים.
התחלתי לבכות.
''אתה יודע שאני בולעת כדורים?'' אמרתי לרופא. שירחם עלי קצת. מה יש?
הוא נבהל.
''דווקא חמוד לך כך השומן'' הוא ניסה להרגיע אותי.
''ואיזה כדורים את בולעת?'' הוא שאל.
''כדורי שוקולד'' עניתי לו והוצאתי אחד כזה ענק מכיס המעיל.

 

[סופי12]

לכל איש יש ניק (ועוד ניק)

לפני שנים
כשבא אורח
ונשאל לשמו
היה עונה בשם
שנתנו לו
אביו ואמו

ויהי היום
אורח נעלב
והחליט לנקום
אך פחד לאבד
את השם הטוב
בו התכבד

הוא חש
ששמו המפורש
מחניק
וקשה לו כך
מאוצרות רוחו
להעניק

יש לו כמה תובנות
אותן הוא חפץ
להזניק
אבל חושש לצאת
נקניק
וכך נולד ניק

(הגדרה מילונית לניק: כִּנּוּי. מגיע מהביטוי באנגלית nickname)

 

[סופי12]

אני מעלה בשם @מוצרלה :

אני מעביר את היד על החור המכוער במכנסיים.
"סך הכל חור". אומר ספולטו ויורק. יש לו הרבה מאלה.
"זה לא סתם חור". אני אומר." זה עשרים מכות במקל".
ריח הקש מדגדג לי באף, מה שגורם לסדרת התעטשויות.
"המקום הולך ונעשה צפוף". אומר קרל. הוא, למשל, מצליח תמיד לשמור על המכנסיים המבריקות שלו ללא רבב. הבגדים היפים מטעים. הפרצוף החיוור שלו מסגיר. יומיים בלי ארוחות. אם לא אייסטולף שהגניב לו קצת לחם משיבולת שועל שגנב מהמטבח של המוסד לאסופים הוא היה גוסס כמו ששני אחים שלו גססו. אחד מהם מת בסוף ממלריה. השני מתת תזונה.
"צריך יותר מקום לחברי הכנופיה".
בני אצילים נוספים התגנבו בהיחבא להתרועע בחברת הילדים הנטושים. מואסים ברודנותו של אביהם.

אבא הוריד את שריון השרשרת ותלה את רובה הקשת. אני חיכיתי בשקט כמו שאבי ציוה. ידעתי שדיבורים במילא לא יעזרו. אמא ברחה והתחבאה בפינה שלה. דעתה גם היאלא היתה מסייעת, הפוך, היא היתה רק מזיקה.
"חבורת פוחזים!" רעם קולו של אבא. אני לא הייתי חבורה אלא פוחז אחד.
"איפה שמענו שבני אצולה יתרועעו עם ילדים יחפנים נטושים קרועי בגדים?"
האשמה זו היתה חסרת חידוש.
היא קדמה בדרך כלל לעונש זה או אחר.
הפעם התמונה היתה קודרת כמו ענן עשן סמיך היוצא מהכבשן.
זה היה תעלול רציני. רציני מדי.
אומר בזהירות, שכמדומני תעלול כמוהו טרם ידעה לומברדיה וסביבותיה.
ריח העשן החניק את האויר. זכר לשריפת האסמים הגדולה.

העונש היה נורא מכל נורא.
ילדי האצילים נאלצו ללבוש מדי אסירים וחופש התנועה שלהם הוגבל לחצי יום. בשעות הבוקר הם נכלאו בין ארבע קירות, נאלצים להקשיב
לסטפנוס חמור הסבר.
סטפנוס לימד אותנו לטינית- קרוא וכתוב ומתמטיקה. היה לו סרגל שמיישר כל פוחח.
הוא היה כותב את ציונינו בקסת ומגיש לנו את הגליון כפסק דין.

כמה שנים מאוחר יותר, עם המצאת הדפוס, הוסב שמו של מוסד הענישה לעבריינים צעירים לשם המוכר לנו כיום- בית הספר.
מעמדו כמוסד ענישה השתנה והפך למוסד לרכישת השכלה. הלימוד בו היווה סמל סטטוס לבני משפחות האצולה שיכלו להרשות לעצמם לשלוח את ילדיהם ללמוד במוסדות אלה.

 

[גדי ישראלי]

"בא'נה גדי, אתה אמיתי איתי? אמרת לי מועדון, מה זה מוזיאון ההיסטוריה הזה..."

"תירגע בוקי, מועדון, מוזיאון, הכל אותו דבר. פשוט יש איזה אתגר של משויטט לשכתב את ההיסטוריה ואני---".

"ואתה משוטט בגללו? בשביל לכתוב היסטוריה? אתם לא נורמלים שם. עדיף תפתח גן בוטני, כבר יותר ריאלי".

"עזוב נו, אנחנו כבר פה אז בא נעשה את זה וזהו".

"היסטוריון הוא עשה ממני. רק שלא תכריח אותי ללבוש חליפה עם חפתים מזהב, פיאה נכרית לבנה עם רולים וכובע משולש של נפוליאון. או שתעשה לי צמה, תתקע לי נוצה ותקרא לי סאקאג'וויה. מי היה מאמין, בוקי מזורי – היסטוריון. נשמע סוף של בדיחה גרועה".

"תפסיק לעשות רעש, בנאדם. החיים הם לא להיט רוק".



רעמת התלתלים הבלונדית לא תאמה לעיני הנץ והאף המחודד. מתחתיהם התנפנפה חולצת טריקו ירוקה על גוף ארוך ושדוף ועליה התנוסס הכיתוב: טוב למות בעד ארצנו. המדריך.

"--- אז לסיום חברים, כחלק מתחושת החוויה אנו מקפידים להסתובב במוזיאון לבושים בחליפת נפוליאון בונפרטה, כולל פיאה נכרית וכובע".

עיניו של בוקי נפתחו לכיוונו של גדי. זה האחרון השים עצמו כלא רואה. ללא הצלחה.

המדריך הבחין בחילופי המבט והמשיך: "או לחילופין ללבוש חצאית קש עם נוצה על הראש".

חילופי המבט הומרו בחבטות ידידותיות.

"אז", פתח בוקי בעודו חובש את הכובע השחור, "נראה שאנחנו החברים היחידים כאן. אפשר להתקדם למוזיאון?"

"בשמחה". עיני הנץ נצצו בשטניות.



"כאן נגלה את ההיסטוריה!", הרעים קולו הצווחני של המדריך. "תאמרו לי חברים, מי המציא את הטלפון?"

"גרהם בל, לא?" אמר גדי.

רעמת התלתלים התנודדה בפראות שולחת קנוקנות לכל עבר. הנחירות הקטועות העידו שמדובר בצחוק.

בוקי גחן אל גדי ולחש, "זה לא צחוק, זה רמיקס של נעירת חמור עם זמבורה".

"זה מה שסיפרו לכם, הא?" צווח המדריך. "ואת החשמל המציא תומס אדיסון, נכון?"

הרעמה נדמתה לתמנון רב זרועות. הנחירות הפכו ליבבות משתנקות.

"תאמין לי", סינן בוקי, "הייתי מחסל אותו בלי קשר לארצנו. וזו הייתה חתיכת הסטוריה".

"ובכן רבותיי, אני גאה להציג בפניכם את מכונת הזמן של מוזיאון ההיסטוריה בישראל. יש לפניכם רשימת ההמצאות מראשית עולם, בה תוכלו לבחור את המוצר עליו חפצים אתם ללמוד. חברים, בלי להתבייש, גשו הנה בחרו לכם את אחד הפריטים, לחצו עליו ומיד תישאבו בזמן לאחור – לחיות את ההסטוריה!!!".

גדי ליחלח את שפתיו. "בא בוקי, נראה מה יש לנו כאן".

"באמת תראה מה יש לנו פה, אחר כך תגיד לי שזמרי רוק הם המשוגעים..."

המדריך הוביל אותם לבימת מתכת קטנה ועגולה. "רק תאמרו לי לפני שאתם בוחרים, כדי שארד מהמכשיר ותוכלו להפליג בזמן לבדכם".

עיניו של גדי רצו על הרשימה הארוכה בצג הדיגיטלי שלפניו. שפתיו מלמלו: טלפון... חשמל... תורת היחסות... עט כדורי... שעון מעורר... שעון מעורר? כולה---"

"אתה לא רוצה לדעת, ידידי". האף המחודד נראה לפתע נשרי. "אין לך מושג איפה המציאו את הדבר השטני הזה. אם להמלצתי תשמע, בחר לך---"

קליק מהדהד נשמע. בימת המתכת נשמטה מתחתיהם ושלשתם נפלו לתוך בור שחור.

"אמרתי לכם להגיד לי לפני כןןןןןןןןןןןןןןןןןן..."



המשך יבא בע"ה.

 

[גדי ישראלי]

חלק ב'



גדי פקח את עיניו. כאב עמום מאחוריו שידר לו שזמן רב משהו מציק לו שם. הוא שלח את ידו וסילק מתחת גבו אבן סלעית. אז התרומם לכדי ישיבה על האדמה הקשה.

נוף בראשיתי נפרש מולו. עצי עבות צפופים יצרו שטיח עלוה ירוקה מצד לצד. הרחש שעלה מהם ובליל הציוצים והצפצופים הלא מוכרים גילה את החיים התוססים שבתוככי היער.

הוא חבט בבוקי ששכב מכודר לידו.

בוקי מצמץ. "תהרוג אותי אם יש לי מושג לאיפה הגענו".

"עדיין לא ברור לי מה קרה", אמר גדי לקונית.

ידו של בוקי האהילה על מצחו. "אני אגיד לך מה קרה. בזמן שהתבחבשתם על עטים ושעונים, לחצתי על הדבר היחיד שקצת עניין אותי ברשימה המטופשת ההיא".

"והוא?"

"תופים גדי, תופים. תמיד האמנתי שילדי הקודו המציאו אותם".

"תופים?", עיניו הקטנות של המדריך התרוצצו לכל העברים.

"אוי לי", גנח בוקי, "הפודל התעורר. הייתי בטוח שכבר לא נשמע ממנו יותר".

המדריך הצנום קפץ על רגליו בזריזות מפתיעה. "אתה תהרוג אותנו!" קרקר בקול צרוד.

גדי אחז בפרק ידו של המדריך. "למה? מה קורה?"

בוקי גיחך. "בטח מוזיאון ההיסטוריה לישראל חושב שגורילה היה המתופף הראשון".

"יותר גרוע", לחש המדריך ושיחרר את ידו בתנועה חזקה.

"כולה היסטוריה", אמר בוקי, "עוד רבע שעה המכונה תחזיר אותנו".

המדריך נרתע לאחור. "עוד לא הבנת, מטומטם? בשביל לחזור להווה צריך קודם לחיות את ההיסטוריה, וכל טיפש מתחיל יודע שבאופציה של תופים אי אפשר לחיות!!!". ואז הסתובב וזינק לתוך היער. מסך העלים נסגר מאחוריו.

קולות פיצפוצי ענפים נשמעו קלות מסביב.

"אז מה עושים עכשו, אדון גאון?" שאל גדי.

ראשו של בוקי נפנה לכיוונו של גדי אך מבטו התמקד היטב מאחוריו. קולות הפיצוח נשמעו יותר קרובים.

"אהמ... בוקי? משהו רומז לי שדבר לא טוב קורה מאחורי, נכון?"

"המשהו שרומז לך צודק. כמה מהר אתה יודע לרוץ?".

"אם תפחיד אותי, אני מסוגל לעקוף צ'יטה עם כנפיים".

"אין דבר כזה".

"זו הנקודה. אז שנימלט על נפשנו?"

"ברור".

"שאתחיל ספירה לאחור?"

"אין לנו זמן לזה".

 

[תמר21]

ב"ה


הלכנו לטיול, סוף סוף.
מרחבים, שמש, דשא...

ככה אני אוהב.

והולכת להיות לנו גם יופי של ארוחה.
כבר שנים זה לא קרה ככה, שני האחים שבקושי מסתדרים,
לפחות בזה שנינו מסכימים -
אין כמו לטי'יל!
אז הלכנו לפה, הבטיחו לנו המון מים ודגים, ופרות גועות וכבשים פועים וכלבים נובחים...
מי צריך יותר מזה? בקבוק מים, צידה לדרך וכרטיסיות,
ואנחנו כאן.
הבריכה התבררה כאגם גדול, שהחכה לא מגיעה לסופו. אמרתי ליוני שצריך חכה ארוכה - כי לקצר תמיד אפשר. אבל להאריך?
והוא לא הקשיב. אז ה ו א צריך לשבת שם ולשכנע את הדגים ששווה לבוא ממעמקים לבדוק מה יש לו להציע.
בהצלחה לו.
דווקא לא התווכח איתי הפעם. יופי.
אני בינתי'ים חותך מלפפונים. שלא יתקעו לי בפנים מול פנים של שפנים רעבים או משהו, עדיף.
את הרבעים של הגמבות אני רק פורס. אם בא לו - שיחתוך כשיקום, אני לא הולך להשקיע בזה.
השקט פה מעולה. סוף סוף אין על מה להתווכח. זה ברור, נכון?
אז מה הוא ממלמל שם? מה הוא רוצה? שידוג בשקט.
אין לי כוח אליו כבר. כל מילה שווה ויכוח. לא בא לי לענות.
"מההה, מהה..." אני מנופף לכבשה בגמבה, אולי זה יוכיח לו שאני עסוק מעל הראש עם הקילופים והזמנת אורחים מ - - - פורחים!! החלה! יופי של רעיון.
אני מסמן לו עם השקית הוורודה שיש חלה, שיבוא לקחת.
הוא לא בא.
הפרה שלטשה עלי עיני'ים מתקרבת מידי .
אנ'ל'מפחד! רק שהיא מה זה ענקית!
רק שלא תתקרב.
אני מניח מהחלה הכי רחוק שאפשר. לכי, לא כאן מומי'ה! קצת טקט!
אני מוודא שהיא התרחקה, וממשיך לנופף לו. שיזדרז - למה בקצב של הפרה הזו לא ישאר הרבה.
מה איתו, למה הוא מתכופף ומסתכל לנהר וקורא לי, שיבוא ויתן קצת חלה לדג וגמרנו.
ה"מו" של הפרה מלחיץ אותי. היא לא מפסיקה! נו! שיבוא לפני שהיא תגמור הכל!
"יוני!" כל הפארק שומע. לא מענין אותי. שיבוא
"מוווווווו!!!" היא מלחיצה זאתי. אני זורק לה עוד קצת, שתשתוק, שתירגע!
"מוו"
יוני צועק לי משהו, מנופף בחכה.
אבל אני רחוק, אין לי איך לבוא אליו.
היד השני'ה שלו מונחת על האדמה לידו, והוא כל הזמן חובט בה בלי הפסקה.
מה יש לו? אולי משהו לא בסדר? אבל איך אני אעזוב הכל עכשיו? אני לא בא אליו. לא חיב לו שום דבר. אם הוא רוצה להביא משהו לדג שיבוא לכאן -
פתאום, בתוך האוזן שלי שמעתי את ה"מוווו" של ההיא מהשעה האחרונה, קפצתי, ראיתי אותה מאחורי.
צרחתי בלי שליטה - "שתקי כבר, שמעת? לא אותך ולא את המו שלך! לכי מכאן!" זרקתי לה עוד מהחלה, שתשתכנע.
החלה נפלה קרוב ליוני ואני רואה אותה רצה אליו. הו ב"ה, איזה...
איזה שקט? הפרה ממשיכה את המוו ויוני ממשיך את הצעקה משם. היד שלו לא מפסיקה לזוז.
זה מלחיץ, אני אורז את הדברים ומתקרב.
הוא צועק לי בשמחה - "דג!"
אה. הוא תפס דג.
מתקרב עוד. רואה את היד שלו על האדמה, מנסה לרתק דג שובב.
והפרה עוד לא גמרה.
הוא מראה לי את הדג ששלה מהנהר, נצלה אותו עוד מעט.
"קראתי לך שתתפוס אותו", יוני מתנשף. "כי כמעט תפסתי עוד דג, בסוף הוא ברח."
אני מצביע לו על הפרה. השמנה הזו. מראה לו את השקית הוורודה, ריקה מחלה.
הפרה היתה נורא רעבה..
אז זה מה שיש לנו לאכול היום.
ירקות - הכי הרבה.
אין חלה, יש רק דג אחד, וה"מו" הזה של הפרה.
ואני, מתנשף. מה זה מודאג.
הלכה לנו הארוחה.