*# אתגר קיץ מסעיר - שלישי מארבעה - התחלה מחדש #*

[אבימי]

חברים יקרים - אתם גדולים מהחיים!
חומרים משובחים ביותר!

כאן מקום לקריאה לכולם- קחו חלק באתגר. נהיה יפה פה.
השיפוט הוא על הפגנת יכולות בכל 4 החלקים (הקודמים - תפנית עלילתית ודג מחוץ למים)
(שומע @קדיתא ?)
המנצח באתגר ייזכה פרס מוחשי (לגלות?).

החלק השלישי באתגר יהיה על הנושא התחלה מחדש.

תנו לנו טור איכותי ורענן על משהו או מישהו שמתחיל משהו, או מישהו, מחדש.
קבר עבר, ומקים הווה ועתיד.
מהו העבר? איך כלה? מאיפה מצא כוחות להתחיל מחדש? ומה הוא משנה כעת?

הבו בראש כמיטב יכולתכם.

הבהרה למה ייחשב ייתרון באתגר -
המחשה איכותית של העבר וההוה והשונה.
אם הנושא לא מקורי - שהמבט יהיה ענק ולא צפוי. או ההגשה.
פצו על הנושא הצפוי עם הפתעה אחרת.
או בחרו נושא מקורי.

בהצלחה!!

תגובות בנספח -
https://www.prog.co.il/threads/נספח-סוער-ברוח-אבימית-קייצית.361822/

 

[Natan Galant]

אתגרים קודמים
https://www.prog.co.il/threads/אתגר-קיץ-מסעיר-שני-מארבעה-דג-מחוץ-למים.362948/#post-5552862

 

[ידידיה חבר]

ז'אנרון לא קלאסי מדי (בגלל הפרקים הקצרצרים), אבל מכיל מסר עם ניגון מתוק ברקע:

פרק א' - המתמיד​

א-מ-ר א-ב-י-י... הניגון המתוק מילא את כל חללו של בית המדרש. דומה היה כאילו כותלי בית המדרש מצטרפים אף הם לניגון ואומרים שירה עמו.

השעה הייתה 15:15 אחה"צ, אחרוני הלומדים בצהריים כבר נשרו אל מטותיהם, וראשוני המשכימים לסדר ב' עודם על יצועיהם, ואהרל'ה היה כמעט היחיד ששהה בביהמ"ד, ניגון לימודו הערב מתנשא ברמה.​

פרק ב' - הראש ישיבה​

'לכן הרמב"ם פסק כרב הונא, בגלל שהוא למד את הסוגיא כמו היש אומרים שהביא הרא"ש', סיים הראש ישיבה את השיעור כללי.

מאות התלמידים שותים בצמא כל מילה, כל סברא, כל קנייטש, כל הרגש, כל דארער. ראש ישיבה נערץ הוא ר' אהרן, אות וסמל ודרך לשומעי לקחו הרבים.

רואים הם בו התלמידים דמות למופת, מדמים הם כאילו נולדו הוא והגמרא דבוקים זה בזה. אינם יודעים כי ניסיונות היו גם היו, ולא תמיד הניגון שהתנגן בחלל ביהמ"ד בשעה שלוש ורבע אחה"צ מובן היה מאליו.

הדרך לפסגה כרוכה הייתה בטיפוס מאמֵץ ביותר.

פרק ג' - הביזיונות​

השמועות רחשו כמו בחשו בקלחת.

השטיבלא'ך, המקוואות, וחדרי הקפה, כמו ניעורו לחיים. זה אומר בכה, וזה אומר בכה, ורה"י אינו מעז להוציא את פניו מהבית.

את האמת הוא יודע, אבל רק הוא ובני ביתו הם שיודעים. משום שלשון הרע קל לשלח - אך כה קשה לעצור.

גם אם היה מסכין להישאר בביתו בלא להוציא את פניו חוצה, לא היה בכך די, שכן המשטרה הייתה עושה זאת עבורו. די במרושע אחד, בשביל שהמשטרה תיטול מאדם את חרותו עד תום ההליכים, ועד בכלל.

פרק ד' - המתמיד​

א-מ-ר א-ב-י-י... הניגון המתוק מילא את כל חללו של בית המדרש. דומה היה כאילו כותלי בית המדרש מצטרפים אף הם לניגון ואומרים שירה עמו.

שוהה הוא רה"י בקהילה נידחת באחת מארצות הגולה הרחוקות, מקום שאנשיו מנותקים הם למדי מספחת הקלחת של שמועות השווא, וניגון לימודו מהדהד בין עמודי בית הכנסת ובית המדרש המקומי.

את כבודו לא נטל הוא עמו הנה, אף לא את תלמידיו. אולם נטל הוא עמו את תורתו שקנה באף, את התמדתו שרכש בעמל, יגע, ויזע, בנעוריו. היא שעמדה לו להמשיך ולהגות בה עתה כמקדם.

לא. אין הוא מתחיל מהתחלה. ממשיך הוא את הניגון. הניגון שלעולם לא יפסק!

 

[אשר שרבר]

אמממ
מעניין המבט שלכם

אחחח, לו רק יכולתי

לו רק יכולתי להתחיל מחדש, לקום מוקדם ולישון בזמן

לו רק יכולתי לפתוח מחברת, ולהתחיל עמוד חלק

לו רק יכולתי להיוולד חכם

לו רק יכולתי להביט לאמא בעיניים ולהגיד רק עוד פעם אחת, תודה.

לו רק יכולתי להתגבר על הבושה, ללכת כמו עבד לרב ללמוד תורה, להקשיב לשמוע, לקבל.

לו רק יכולתי לספר למישהו שאני לא מבין הכל ואני רוצה ללמוד

לו רק יכולתי להבין משהו חדש שלא הבנתי עד היום

לו רק יכולתי לשחרר את התת מודע, לפתוח את הראש ובעיקר את האוזן ולהקשיב

לו רק יכולתי ללכת עם גרביים לא תואמות

לו רק יכולתי לשחוט פרות ולא לקבל ביס

לו רק יכולתי להפריד דת ממדינה

לו רק יכולתי לא לשפוט אדם, לא רק בשעת כעסו

לו רק יכולתי להיוולד מחדש, לעשות ריסט.


לו רק יכולתי, מן הסתם הייתי עושה שוב כמו היום.


יכול אני היום, להתחיל מחדש לקום מוקדם ולישון בזמן, לפתוח עמוד חלק ראשון במחברת, להשתמש בחכמה שיש לי, להתגבר על הבושה ללכת לשמוע ולקבל, לספר שאני לא יודע הכל
יכול אני היום לשחוט פרות בגרביים לא תואמות, ולא לשפוט אדם, ואלי גם לעזור לו לא לכעוס.
להפריד את דת מהמדינה אני לא יכול, אבל אולי אחרים יוכלו.

לקבל חיבוק מאמא ולהגיד לה שוב תודה, לא אוכל עוד.

 

[נריה מגן]

בהתחלה הכל היה בסדר. כולם ביחד, חוגגים, צוחקים, עליזים, שמחים. נהדר. הוא אהב את זה . חברה בשבילו היתה כמו קרני שמש. כמו אויר לנשימה. כמו מים לנפש עייפה וצמאה. תענוג.
גם כשכולם נכנסו למכולה הכל היה מצויין. קצת צפוף - אבל בטווח הסבירות. הוא ישב מעל גורי, הצטופף קצת בין עוד שתיים שהוא לא ממש הכיר, והחזיק ידים לזה שמעליו. סביר, כבר אמרנו? רק הרעש היה קצת צורמני. טרטור חזק ומעצבן. אבל אין מה לדבר, הנוף פיצה על הכל.
רק כשמכונה נוספת הופעלה הוא הבין שמשהו כאן ממש לא בסדר. החברים החלו להיעלם, בזה אחר זה. עוד אחד נפל. ועוד אחד. ועוד אחד. אחד אחרי השני הם נפלטו מבעד לפתח הפעור. הוא ניסה להילחם, לעצור, קרא למרד של כלל החברים, אבל כשהגיע תורו הוא לא הצליח להחזיק. עוצמת הרוח שאבה אותו החוצה ברגע אחד.
שניה ארוכה הוא ריחף באויר, מנסה לעצור - ולא מצליח. הקרקע קיבלה אותו בחבטה רכה.
הוא נשכב על האדמה הלחה, מיואש. מחכה לשלב הבא, תוהה כיצד יראה.
הוא לא נאלץ להמתין זמן רב.
כלי הנדסי גדול וכבד עבר על פני שורת האדמה, הופך את השוחות בזה אחר זה.
הוא עצם את עיניו, מחכה לטוב, אך מרגיש כיצד גופו הקטן מתכסה בערימת עפר רטובה וספוגית, מכסה את כל כולו. לא נותר לו סיכוי.
בעל חי שחור ובעל מחושים עבר סמוך אליו, בתווך התת-קרקעי, הניד בראשו ברחמים והמשיך הלאה, מכיר את הרוטינה. אין לו איך לעזור.
הוא המשיך לשכב שם, אחוז יאוש, יודע שמהר מאוד תבוא עליו כוס התרעלה.
אט אט הוא חש כי הוא הולך ומאבד תחושה. גופו התמלא סדקים ובקעים שגם מעט המים שחדרו אליו לא יכלו להם. תחושת הריקבון שפשתה בו החליאה אותו. הוא נגעל מעצמו, זוכר את ימיו היפים, העליזים, את מראהו הזהוב, השובב, את הימים היפים בהם היה הוא מעל פני האדמה. כאן, בחושך, ברקב, בעפר, בודד, חש כי מאבד הוא כל שביב של תקווה.
קול עקשני הזדמר באוזניו, כמו לועג לרש השוכן תהומות. אבדה תקוותינו. התקווה כבר אינה בת שנות אלפיים.
ככל שחלף הזמן הצטברו השעות והימים לכדי שבועות, ואלו לחודשים. גופו דהה, צבעו השתנה לשחור משחור, שלימותו העגלגלה איבדה את צורתה כליל, והוא ידע כי אם יפגוש אי פעם במי מכריו הרי שהלה כבר לא יזההו. לא שזה הטריד אותו. הוא כבר השלים עם העובדה שהוא עומד להיעלם.
כליל.
עוד יום חלף לו, והתחושה ששררה בקרבו בישרה על מותה של תקופה. הוא נשם בכבידות, חש בבירור כי חייו הקצרים מגיעים אל סיומם. לא עוד. לפחות, כך חשב, לא יאלץ התייסר עוד.
כשחש בבירור כי הסתיימו חייו שלח הוא מבט אחרון אל גופו, במין הבלחה רגעית של אוושת חיים אחרונה ברגע בו הכל מסתיים.
נשימתו נעצרה כשהבחין במתרחש.
המן הסלע הזה עוד יצאו מים? המן הדור השוכב תחת העפר עוד ינבטו חיים?
הן לא יתכן הדבר!
אך הוא טעה. באמצע גופו נבט ראשו הקטן של ניצן חיים. ירוק. חי. מעודד.
הגילוי נסך בו כוחות חדשים. הוא שמר על כוחותיו ואיתר כל טיפת מים, מנסה בשרידי שפיותו להיאחז בשביב התקווה. במעמקי תודעתו עוד הדהדה קריאה כי דבר לא יצא עוד ממנו, אך הוא התעלם.
ממשיך.
בוקע.
פורץ לו דרך.

ורק כשחלפו השנים, והגרגר הקטן הפך לאילן רב פארות, ידע הוא כי באותם ימים הפך הריקבון למחיה והחידלון לתקווה. כך הפך הוא מחלקיק זעיר למי שהוא כיום. עץ צעיר וחסון, עושה פרי.

 

[יואב ברק]

גיטרה קטנה, דרכון, מבט אחרון על הבית וזהו, הוא על האוטובוס.

כיפה קטנה כמו שלו חריגה בנוף, אבל הוא כאן כדי לנסות. לך תדע, אמר לו פעם חבר בעבודה, אולי זה יתפוס אותך. הוא ינסה. מה יכול לקרות, הוא ינסה להתחבר לאוירה.

עשרות אברכים על ילדיהם הטהורים תפסו את מקומם על שיירת האוטובוסים שהתגלגלו להם לבית הנתיבות. זוך עילאי נסוך על פניהם עיניהם עצומות בהשתוקקות. מנסים להשיג עוד קרבה ל'רבנו'. להביא קצת ישועה מהמעיין השוצף באומן הקפואה, מעט מים חיים.
השעה גם היא צעירה, וטרם שזרחה לה השמש עלו החסידים למטוס המתכתי. מי יתן לי אבר כיונה, שרו אחדים במחי כף, אעופה אשכונה, השיבו לעומתם מירכתי המטוס שעה שניתק גלגליו מהאספלט.

כבר הגענו? שאל הילד את אביו לאחר רגע קל. האב נשא אל הילד מבט רך. נחמן, תביט מהחלון מה אתה רואה שם שוקע,
הירח הירח, צהל הילד.
נכון נחמנ'לה, אתה יודע מהי הייחודיות של הירח, אתה יודע למה הוא כל כך נפלא, אני אגיד לך למה, כי הוא מתחדש. ההתחדשות שלו דוחפת גם אותנו להשתנות, להתחדש!

תראה אותנו. אמר האבא ופרש את ידיו בהתרגשות. הנסיעה שלנו לא מסתכמת ב'קלויז', המסע הקסום שלנו מתחיל מעכשיו, כן מעכשיו. עגלת השרות קרבה אליהם באיטיות. משום מה היא נותרה עמוסה. האבא המשיך בלהט מתעלם מהשקט הקשוב שנוצר סביבו. הנסיעה הזו נותנת לנו הזדמנות להשתנות. להסתער מחדש. להתחדש.

הוא ישב שם מאחורה. אוזניות השתלשלו ממסעד הכסא, איזה שיר קצבי כלשהו. אבל הוא הוריד אותם מאוזניו בקוצר רוח. גם את פחית הקולה הוא שמט, אבריו רפו ממאמץ

חיוך. הוא מרגיש פתאום משהו. קצת בוסרי אבל משהו. אבל זה נפרש מול עיניו.

שהם עתידים להתחדש.

כוכב החל מנצנץ בין העננים, עף במהירות כמו יונה.

 

[אפשוטער איד]

הלילה, כל לילה זהו הזמן המדכא ביותר, זהו הזמן שבו הוא נאלץ לחשוב על מצבו ועל החומות הסוגרים עליו,
בשעות היום ישנם פעילויות וביקורים, לפעמים זורקים לו אוכל, לפעמים זה רק שיריים או עצמות, אבל הצד השווה של כל הזמנים בהם השמש שולטת ברום הרקיע הוא שאין לו זמן לחשוב על מצבו,

רק בלילה כשהירח מאיר קלושות ויללות התנים נשמעים מרחוק, או-אז הווא מתעורר, מסתובב אנה ואנה, מתהלך במתחם המסוגר שלו מקיר לקיר לפעמים גם שואג מרוב ייאוש,

הכוכבים מנצנצים כצוחקים למשבתו, יושב הוא מהורהר ונזכר בימים בהם היה חופשי, בהם רץ כאוות נפשו, השתובב ושיחק ואכל ככל אשר חפץ, ללא מסגרים, ללא שוערים, וללא בני אדם ששולטים על מחשבתו רגשותיו מאוויו ורצונותיו,

כל לילה וליבו נמס מגעגועים אל החופש, אל הדרור, וכך לילה רודף לילה, עצב ויגון עד אין סוף.

עד לאותו לילה בו לא נצנצו הכוכבים, והירח לא האיר אפילו במשהו את חשכת הלילה, הכוכבים לא נצנצו, ואפילו קולות התנים לא נשמעו.

והוא נרדם.
לא קם עם מצפונו כבכל לילה. והסבל והיגון כאליו דילגו, לא נגעו.

באשמורת הבוקר הוא קם מבוהל, זה לו הלילה הראשון מאז בואו לכאן שנפשו שקטה ולא סערה ולא כמהה עד כדי איבוד עשתונות אל החופש.
עד הבוקר הוא ידע הוא חייב לברוח, אחרת מצבו קשה יהיה מנשוא, ההשלמה היא האויב הגרוע ביותר.

וכשעלה השחר נחרדו כל שוכני הגן משאגתו, וידעו כולם: האריה יצא לחופשי...

 

[הגשש]

@אבימי רוצה שאני אכתוב קטע על התחלה מחדש. אפילו @נריה מגן דרבן אותי לעשות כן.

נו. קובץ וורד חדש נפתח. גם שם קיבל למען יישמר במרחב הווירטואלי, אולם המילים ממאנות לבוא. האותיות מסרבות להצטרף אחת אל אחת. הם רק אחדים בידי.

ובכל זאת, סימן שאלה אחד מוצא את דרכו אל המסך. מה הם יבינו? מה הם מבינים כולם בהתחלה חדשה? האם מישהו מהם או מכל החברים המגיחים כאן מפעם לפעם כמו דבורים אל הפרחים, התחיל פעם באמת התחלה חדשה?

עשרות רבות של גבות עבות מתרוממות ברגע זה. בוודאי, יענו כולם במקהלה חסרת מנצח או מפיק. עברתי עיר, יאמר האחד. התחתנתי, יטען האחר. החלפתי עבודה, יתפרץ השלישי. התגרשתי, ירנן הרביעי. ואני, יסיח החמישי, אני בכלל עשיתי עלייה מחו"ל מיד אחרי החתונה, גם לזה לא תקרא התחלה חדשה?

אח... מה הם יבינו? מה הם מבינים. הלא לכל מקום אליו הלכו להתחלה חדשה, לקחו הם איתם את כל עצמיותם הישנה, הטובה והבטוחה.

רוצים? אענה לכם על ראשון ראשון. דירה עוברים מעיר לעיר, עם כל הרכוש. מתחתנים, עם כל המעלות והחסרונות. עבודה מחליפים, יחד עם כל הידע שנצבר במקום הקודם. גירושין, לא עושים את האדם טוב יותר וההתנהגות החו"לית, בולטת בארץ היעד ככתם נפט במרחבי אנטרקטיקה.

הלכל זה תקראו עדיין התחלה חדשה? אתמהה?

ברק הזיעה המנצנץ על מצחכם כנגדי, דוחק בי לענות על השאלה הבוקעת ועולה מגרונכם הניחר. ולמה הנך מתכוון במילים 'התחלה חדשה', אם שללת את כל כוונותינו?

ובכן הסכיתו ושמעו.

ראובן נקרא לגיבורינו הנוכחי. גילו בוודאי חצה את החמישים. חיתן הוא אי אלו בנים או בנות מיוצאי חלציו ועוד ממתינים לו בבית אי אלו נוספים עד ריקוד המטאטא.

ועוד נספר עליו, רק בכדי להרגיע את הסקרנות הטבעית השוררת בלב כל אחד ואחד מאיתנו. את משכורתו מביא הביתה מעבודה שיש בה ממש, במפעל עתיר עבודה ועובדים, ואל תפקידו העכשווי הועלה זה מכבר, לאחר שתמה שנתו - בהצלחה יש לומר - בתפקידו הקודם.

אך כל אלו הם כסות לדמות ששמה ראובן. כי האיש הוא קצר רוח, עצבני חסר תוחלת. קרבי כמטוס אף שש עשרה בשמי סוריה. יורה מילים בבית ללא אבחנה. בכינון ישיר. בשליפה מהמותן, ללא שימוש קל ביותר במוחו היגע.

גם במסגרת עבודתו לא נמנע מן המרמור. הוא הראשון המתפרץ כאשר מכשיר המים הקרים שובק בימי הקיץ החמים או למצער, כאשר שובת הקומקום בימי החורף.

הבנתם מי הוא? איש נאכס ואויב ראובן הרע הזה. ושמא תאמרו איש רע מעללים הוא? אין זה מן הנכון, כי גם חסד עושה האיש תוך כדי התמרמרותו הרבה והמעצבנת גם המתעצבנת.

ולמען הסדר הטוב אין נפרוט כאן את כל עברו וילדותו הקשה שחווה. רק תדעו שכל התנהגותו נובעת מאז... ולתמיד. כך החליטו כל בני המשפחה, אספו הם פרוטה לפורטה וכשהתקשר מנהל הבנק לספר על אפשרויות ההשקעה השונות, החליטו לחפש את הפסיכולוג שיאות לקבל על עצמו את המשימה הקשה.

והנה, חסד השם עליהם הצליח ובשכונה שלהם יושב – נחבא אל הכלים – אחד מטובי ובכירי הפסיכותרפיסטים של הדור הזה. גם הוא נושק כבר לשנתו החמישים מצידה השני, כאדם הנפרד מהמזוזה לטיול ארוך.

באו עמו בדברים והתרצה הבכיר לקבל על עצמו את תפקידו החדש.

גם כאן אין נאריך בדברים על חודשים ארוכים של קשירת קשר וספיגת מהלומות מילוליות עצבניות במיוחד. מנהל הבנק כבר הפסיק להתקשר. אולם ככל שתלולית הכסף ירדה, ככה עלתה וגם ניצבה דמותו החדשה של ראובן.

רוגע שליו מלווה את הילוכו. יחסיו עם העבר סודרו עד תום. פניו כעת אל העתיד. מילותיו בסלע. שתיקותיו ביורו. שירת נפשו הנינוחה לא תסולא בפז.

נכון. אין הוא עבר דירה. או החליף עבודה. או אישה. או מדינה. לוקיישן חייו לא קיבלו ולו תפנית אחת קלה ביותר.

אך תודו לי, גם תסכימו עימי. לזאת תקרא 'התחלה חדשה'.


מבוסס על סיפור אמיתי.

 

[Natan Galant]

לא תכננתי להיות איפה שאני היום, ואני עוד לא בטוח שאחיה עד סוף חיי בצורה הזו, אבל כמו שאומר האיתוללה חומייני הנשגב:
א-ללה בוחר בשבילנו, ואנחנו צריכים לא לירוק עליו בחזרה.

שמי האדנא, פועל בניין בדובאי.
נולדתי בעזה, הרצועה הצרה ההיא על חופה של היישות הציונית.

החיים בעזה היו גיהנום נוראי, תופת מבעבעת, עוני מחפיר, והכל בגלל הכיבוש הציוני של הציונים שבאו מאירופה ולקחו לנו את הארץ המדהימה שבנינו.

איזו מדינה הייתה לנו, לבני העם הפלסטיני הנשגב, הו.
סבא שלי עד היום מספר לנו בגעגוע על הערים הערביות הכבירות שהיו בפלסטין. עיד אל תל אביב, עיד אל חיפה, נאכבה איכס בית בני ברק, ועוד ועוד ערים.

אמא שלי זוכרת בבירור איך הערים האלו היו צבעוניות, מודרניות, היא זוכרת אפילו את הרובע של גורדי השחקים בביר אל ירושלים.
כן, המגדל היום בדובאי הוא רק חיקוי עלוב למגדלים שאבותיי בנו בעזה ואל קודס, היא ירושלים בפי הישראלים. המגדל נבנה לפי ידע ערבי עתיק וחוכמה גדולה של יוסוף אל ביכבס, (אביו של חכם הדת יוסוף אל קארדווי) והוא היה המבנה המרשים בעולם.

כל שועי העולם מצרפת אמריקה ודרום קוריאה היו מגיעים לפה, למדינה המודרנית שלנו, עד שהיראלים הרגו את כל מי שהם יכלו, עשו לנו את הנכבה והנאכסה, וגירשו אותנו לעזה ולגטאות של מחנות הפליטים בסוריה תימן לבנון ירדן ועזה.

הישראלים הארורים.
כמה, כמה דם הם שפכו.

אני האדנא, ואני אזעק את הצעקה הזו, עד שהישראלים יברחו מהארץ שהם גנבו לי, ויטבעו כולם בים.

אני שונא שונא שונא את הישראלים.
הטילים הישראלים פגעו ברבים מידידיי, ועד היום אני נוצר בליבי את זכרונו של מוחמד אל סלעים, מהנדס המנהרות האהוב, שנקבר חי תחת מפולות אימים, בו בזמן שעסק בפעילות רגילה ושגרתית של חפירת מנהרה לתוך ככר היישוב כרם שלום.
רק ישראלים ציונים ארורים מסוגלים להרוג כך ברשעות ובדם קר פעיל שלום מיוחד כל כך כמו מוחמד, אדם שרק רצה לחטוף כמה ישראלים כדי לגרום לציונים המקוללים להחזיר לידי העם הפלסטיני את הר הבית ששבוי בידיהם ואין לאף ערבי גאה גישה אליו בגללם.

מוחמד אל סלעים, יום יבוא ואחזור לעזה, ומשם אנקום את נקמתך.

אבל למה לבכות על העבר המפואר, אם אפשר לשנות את העתיד.
אני לא מתבכיין, אני גבר לתלפיות, אינשאללה.
אני בונה במו ידי את עתידי, אחרי שזחלתי החוצה דרך מנהרה לרפיח, ומשם בסירה עד לאירופה, ומשם בדרכון שמצאתי על המדרכה בבריסל - היישר אל דובאי.

בימים אלו אני מדביק במרץ קרמיקות בחדרים המפוארים של מלון העתיד של דובאי, מלון שנגרילה.
בעיני רוחי, אני מדמיין את העתיד הזוהר, בו אהיה פועל טוב יותר, חרוץ יותר, ואולי אהפוך למנהל.

לעיתים, תוך כדי עבודה על השלבים הגבוהים של הסולם, תחת צעקות מנהלי העבודה העשירים מסעודיה, אני הוזה בהקיץ.
זה מה שנותן לי כוח להדביק במסירות אריח אחרי אריח.

אני מדמיין את עצמי עוד 20 שנה, מתקדם מעלה מעלה בסולם הדרגות, ומקבל תפקידים גדולים ואחראים יותר.

והיום, ממש הצלחתי לראות את התפקיד הכי בכיר בעולם:
מנהל!

בחלומי, אני אהיה מנהל הצוות, ובמקום לעמוד על הסולם ולהדביק אריחים, אני אהיה זה שיושב בנחת על הרצפה, וממלא ברובה את הרווחים בין הבלטות.

דמיוני נושא אותי על כנפיים.
או הו, כמה טוב יהיה לי אז. אוכל להרוויח מאתיים דינר ליום, במקום רק מאה וחמישים כיום, והכי חשוב:
אוכל לצאת להפסקת סיגריה פעמיים ביום עבודה, ולא רק פעם אחת.

העולם יהיה טוב יותר אז, ואולי עד אז הישראלים יטבעו כולם בים, אינשאללה.

וזה מי שאני, האדנא.
מוסלמי דתי, מאמין.
המוסלמי האמיתי שלא תקראו עליו בעיתונים השקרנים והכופרים שלכם.
מוסלמי מודרני, נעים פנים, אופטימי, אוהב אדם.

שלכם, האדנא.

 

[משויטט]

כשטיפס עמרם טורצ'ין במדרגות ליוו אותו זהרורים עכורים שזלגו מהחלונות, ויותר מכל היה עייף.

תכף יכנס הביתה, עודד את רוחו המפוהקת, יכין קפה גדול וחזק, ויתפנה ללטש את הטור ליטוש אחרון ויאללה למערכת ויאללה לספה ויאללה להשלים את הלילה הלבן שהטור הזה עלה לו.

לחץ קל מילא אותו שלא לשכוח כל מיני רעיונות ליטוש לא מגובשים שהבזיקו במוחו במהלך התפילה.

הוא נכנס הביתה כשיוכבד כבר עמדה בדלת. היא קיבלה את פניו בחיוך ממהר, הכתיפה את התיק המתפקע שלה בתנועתה הנמרצת, והתעניינה בקצרה מתי הלך לישון אתמול בלילה. וברגעים שנותרו עד לסגירת הדלת הספיקה להודיע שהקומקום מקצר, וצריך לבדוק, וגם לאחל יום טוב, ביי, להתראות, כל טוב ושלום.

אז אין קפה, הסיק עמרם ותכנן להסתפק בפיהוק הגון, אלא שהבנה פתאומית עצרה הכל. זה לא קורה. לא עוד פעם. הוא הביט מולו לרגע ותכף פרץ בריצה אמוקה אל קיטון העבודה. שם התאמתו כל חשדותיו למראה המסך השחור משחור.

טיפות זיעה החלו לבצבץ על פניו המחווירות שעה שלחץ על כפתור ההפעלה. צליל קולני צרם באוזניו ולוגו הווינדוס 7 שלו ביצע תמרון עוועים מול עיניו. הוא הצניח עצמו על הכיסא נטול הידית, נרתיק התפילין עדיין תחת בית שחיו, והתלבטות אחת מהדהדת בתוכו: היה לי שכל או לא היה לי שכל.

הדקות הבאות בישרו שלא.

הוא פתח בתנועות מהירות עשרות תיקיות אפשריות, קבצים אחרונים, ונאדה. אין יתרון לכל עמלו תחת הירח.

חלון ג'ימייל קופץ מולו, המערכת שואלת: "מה עם הטור?" ובפנים ההודעה: הבטחת הבוקר!

עמרם הטיח את ראשו אל מסעד הכיסא.

עיניו בחנו בהיסח דעת את ערימת הספרים הפתוחים על השולחן, את כוסות הקפה וחבילות המנטוסים המרוקנות למחצה, ואת הספה המתקלפת לה בפינה.

הוא לא ממש היה בהכרה כשהקליק כפול על סמל הוורד בשורת המשימות, דף שומם נפער מולו, צח ולבן וריק כל כך.

פרשת שלח, הוא רשם בשיטה עיוורת, בסיעתא דשמיא, בעניין ונהי בעינינו כחגבים והמסתעף.

 

[גדי ישראלי]

בהיתי בקשקוש המצוייר שבוקי צייר לי בחוסר אונים מופגן. "מפת דרכים" הוא קרא לה, אני אפילו מפת שולחן לא הייתי נותן לה. היעד הסופי שלי היה רחוב המספריים בשכונת התופרת, אבל על השלט מולי היה כתוב שחור על גבי טיוטה "רחוב המחט". נו, מה אני עושה עכשו עם הנייר הזה בלי GPS, הא? אפילו קריין מונוטוני לצעוק עליו, אין לי...
אתם בטח שואלים את עצמכם, מה בנאדם בריא בנפשו עושה בשנת 2018 באמצע הדרך בלי GPS??? (עדיין לא התקדמתי לווייז, בסדר?) זה מה שאמרתי לבוקי! אבל הוא משום מה החליט שהיעד שלו - רחוב שפרירי אפרים בשכונת אליפורנש יותר מסובך!! אז הוא צייר לי מפה!!!
מה אתה מביא לי מפות, למה אני נווט? מי יודע איך לקרא את זה בכלל??? עכשו מול רחוב המחט אני מרגיש מסובך כאילו שלפת אותי בפינצטה מישראל והנחתת אותי באמצע השאנז אליזה!!! לך תפתח כישורי התמצאות במרחב ותפיסה חזותית בחמש דקות...
תכלס, מה עושים? אין ברירה, כשאין קריינים רובוטים צריכים לתקשר עם אנשים. אנשים אני אומר? בואו תשמעו מאיזה יצורים מורכב הגלובוס המתוק שלנו...
פותח את החלון של המייבאך לבנאדם הראשון שנראה ברחוב. (חסמתי את מערכת CONECTED CAR כי עדיין אין לה סינון בהכשר הרבנים, ככה שלא היה לי ווייז מובנה. למי ששאל.) לא היו הרבה אנשים, (אחרי הכל רחוב המחט) היו רק יצורים שחציים בנאדם וחציים אייפון, והנה איש תועה בשדה, בטח נגמרה לו הסוללה הרביעית באמצע שומקום ושום שקע...
"תסלח לי, אדוני, איפה זה רחוב המספריים?"
האיש נעצר. הלם. מדברים איתו! מישהו פתח איתו ערוץ תקשורת, מה עושים? אבל הוא התעשת בזריזות.
"רחוב המספריים אמרת? זה רחוק מכאן מאד".
"אני עם רכב", ציינתי את הנתון הברור. ועוד איזה...
"אוקיי", הוא אמר ואז למרבה הפלא התחיל לדבר בלשון עבר כאילו אנחנו בתוך סימולטור, "המשכת ישר? עברת שלש צמתים? לקחת ימינה ברמזור?", נסיתי לעכל את המידע החדש כשהוא מאיץ את קצב הדיבור למאתיים קמ"ש. "חתכת שמאלה? עקפת פניה ימינה? פירססת? לקחת אחורה? הגעת לרחוב המספריים".
הבנאדם השקיע. אבל מה יכולתי לומר לו? אז עניתי בשפה שלו, "היית עשר". רק בלי הסימן שאלה בסוף.
המשכתי ישר. את זה זכרתי. והנה איש זקן לקראתי. נסעתי לידו איזה עשר-עשרים מטר בליווי צפירות רצופות, נו, בגיל הזה כבר לא שומעים טוב, אבל בסוף הוא קלט אותי. וחייך. פה חשדתי. ובצדק.
הבנאדם חי בעולם אחר לגמרי. אולי באיזה יקום מקביל.
"אתה זוכר את רב זלמלה סנדר? העילוי מקורצוויל?"
בלעתי רוק ו..." כן". שאלוקים יסלח לי.
"אז המשב"ק שלו גר בכיכר פה מאחורי הבניינים. תמשיך משם וייטער ותראה את החנות מכולת שהרבעצין טורצ'ין הייתה קונה שם כל בקר. אתה פונה ימינה עד שאתה מגיע לפניה שהיה שם הישיבה 'בית התוירה' של של רב טוביה סטוצ'ינר עליו השולוים, יה? אחרי זה, תפנה שמאלה ותיסע רק ישר ישר ישר עד האיזור של בית החיים דישיבת ראדין. לשעבר. היום זה רחוב המספריים".
הפה שלי יבש. כולה רציתי להגיע לרחוב המספריים. לא לבית הקברות של המשב"ק של רב זלמלה סנדר עליו השולוים, ולא למכולת של הרבנית טורצ'ינר עליה השולוים. מה בסך הכל ביקש--- הנה בחור לענין.
"סלח לי, בחור, איך אני מגיע לרחוב המספריים?"
הוא החליק את ראשי אצבעותיו על צ'ופו ואז קלטתי שהבחור בשיא פריחת גיל ההתבגרות. ההסבר שלו היה בנוי על דרך השלילה.
"אתה רואה את בנין המשרדים הגבוה הזה שם בצד השמאלי?"
הסתכלתי. ראיתי. חקקתי את הכיוון במוחי. "כן".
"אז לא שם. אתה צריך לפנות בדיוק ימינה".
ניסיתי בזריזות של CORE I7 לשכתב את המידע ולעבד אותו מחדש. "אוקיי".
"ממשיך ישר, רואה בית ספר לקרב מגע מימין עם בודקה כזאת של שומר, אל תיכנס שמה למה זה יסבך אותך, אתה חותך שמאלה. אחרי זה אתה מרביץ רייס איזה שלשה... ארבעה... חמישה רמזורים בערך, רואה גלידריה בכיכר, אז ברמזור לפניה חותך ימינה. ממשיך ישר עד שתראה כזה מחסן של אייפונים יד שניה, אז לא שם, ממול, מאחורי הבניינים זה רחוב המספריים".
סחטתי את הדוושה. ראיתי את הבית ספר, ואיזה גלידריה וגם חנות אלקטרוניקה, לא יודע אם זה שם או בצד ההפוך. עצרתי מיואש ליד איש ביטחון במדים. אולי ממנו תבא הישועה...
התחננתי על נפשי, "תסלח לי, אדון יקר, אולי אתה יודע איפה זה רחוב המספריים?"
לזה לא הייתי מוכן. הביטחוני נפנף בידו בביטול ופרץ בצחוק משוחרר. "פייי... איפה אתה ואיפה רחוב המספריים..."
את ההסבר המתנשא שלו על רחוב המספריים כבר לא שמעתי. לי הבהב בתודעה תמונה של סכין דווקא. חזרתי הבייתה עייף ומותש.
"אתה רוצה לשתות מיץ קר?"
"לא. תביאי לי פשוט מים מהברז".
"מים מהברז?"
"כן. עם אופטלגין. זה הכל".

התנעתי את המייבאך. הפעלתי את ה-GPS מהגמ"ח. ויצאתי להתחלה חדשה.

כעת נעמוד לדקה דומיה ונאמר פרק תהלים, לזכר האנושיות שנמחקת מהעולם ומפנה את מקומה לרובוטיות טכנולוגית.
תודה רבה לכולכם. הייתם קהל עשר!

נ.ב. אין לי באמת מייבאך, הדבקתי עליה מדבקה של 'אלבר'...