אתגר קיץ מסעיר - ראשון מארבעה - תפנית עלילתית.

[אבימי]

תודה למנהלינו העצום @נתן גלנט על במה מכובדת זאת, נרגש, הוריי עד היום וכו וכו.

האמת חייבת להאמר, שהאתגרים האלה הם דברים שרובכם בקיאים בהם עייל ושייף כלאחר יד,
אבל כאן אני לא מדבר על אחרים אני מדבר לעצמי רבייסאי.
הטכניקות שהאתגר הזה יעמיד הם דברים שאנחנו עושים כל קטע כתיבה, אך אולי אפשר לשפשף אותם למבריקות שלימה.

לא אדרוש שלימות, אך האתגר הוא לשלוט בנושא - לאו דווקא ביצוע הורס, אלא להראות שהדבר הוא בידכם, לטוב ולרע.

הנושא הראשון הוא - תפנית עלילתית, אשר מוכרת ומאובחנת יותר בשמה הלועז - plot twist.

אתן לויקיפדיה את הבמה -
תפנית עלילתית היא שינוי בכיוון הצפוי שאליו מתקדמת העלילה הנרטיבית של ספר, סרט, סדרת טלוויזיה, רומן, קומיקס או כל יצירה בדיונית אחרת. השימוש בטכניקה ספרותית זו נפוץ, על מנת לשמור עניין בקרב קהל הקוראים/צופים, אשר בדרך כלל מופתע מהתפנית שבעלילה. לעיתים, קיימים רמזים מטרימים, המאפשרים לחלק מן הקוראים/צופים לחזות את התפנית שהולכת להתרחש, בעוד קוראים/צופים אחרים יהיו מופתעים ממנה לחלוטין.

עליכם לרשום קטע קצר, אשר במהלכו מתרחשת תפנית לא צפויה.
זה לא קל. אני יודע. צריך לברוא עולם, ואז להפוך אותו על הראש במכה אחת.

תעזור לכם אולי טכניקה של פיקסאר - מצא את הסוף לפני האמצע. סופים הם קשים, הסוף חייב לעבוד קודם כל.

אם גדולי המנהלים ייפתחו גם נספח לאתגר - אולי נקיים דיון עם דוגמאות והרחבות על העניין הכל כך קריטי בכתיבה הזה.


בהצלחה לכולם!!

נ.ב. איך זה עובד? המאתגר משתתף גם? נכון שלא? אהההה. נבהלתי לרגע. קדימה קדימה, שבו לכתוב, כולכם. הופ הופ!

*****תגובות בנספח בלבד!!!!***
https://www.prog.co.il/threads/נספח-סוער-ברוח-אבימית-קייצית.361822/#post-5527919

 

[אורח חיים]

"שבוע וחצי כבר עברו, ואני עדיין כאן". תוהה אלי במחשבתו., בימים כתיקונם הוא כלל לא האמין שיש מחשבה בעולם, נדמה היה לו, שזה קיים רק בסיפורים. אך כאשר גורלו הכתיב לו שזו התעסוקה היחידה בה יעסוק כל היום, מחשבה, מחשבה, ועוד פעם מחשבה, אז התחיל להרהר ולבחון שוב, שמא אמת יש במונח הזה עליו שמע כל כך הרבה. גם כשהרעב חוזר להציק לו והוא מחפש פתרון להציל במעט את המצב, גם אז הוא מגלה כמין גלגלים בראשו, והוא מתחיל לשפשפם זה בזה, ולסובבם. הגלגלים משמיעים עמעום של קול חלוד מעט, ומתגלגלים. מנסים המה לאלתר אפשרות נוספת של מאגר מזון זוטא, ימה ? צפונה ? למעלה ? למטה ? ידיו נשלחות בין שברי אבנים ורהיטים, רגליו הפצועות מנסות להיחלץ מהתערובת המוזרה בה הם טובעים. "אתמול מצאתי ענב שלם, מצ'וקמק חמצמץ, אך מזין, מצצתי ומצצתי, אח... כמה טוב זה היה".
פתאום זה בא לו, המחשבה הזאת, שהחלה לערער על כל מה שהיה נדמה לו מוצק וברור. "זה טוב כאן, או שמא עדיף לי לחזור ? מה היה כ"כ גרוע במריבות עם שורי ומוישי, מה נפגעתי כ"כ מגערתו של אבא. בני משפחתי בוודאי דואגים לי מאוד. אולי אחזור הביתה ואגמור עם הבדידות הזאת ?"

 

[יואב ברק]

הנה שלי:
---------------------------------------------------------------
הקונסוליה
---------------------------------------------------------------
כאשר ההחלטה נפלה הוא לא ידע את השלכותיה, אבל כאשר הבין את משמעותה היה מאוחר כדי לחזור.

היה מאוחר להצטער.

ב'יציאה מהעיר' עמדו אחרוני התושבים. ממתינים לשוא ל'טרמפ' שיקח אותם לביתם החדש, אך כמו בכוונה חלפו על פניהם רק מכוניות שרד שחורות ואטומות. ממהרות לדרכם.

תנועה ערה הפרה את שלוותה של העיר. דגלים אדומים הכתימו את עמודי הרחוב.

הוא עמד שם. כמו אז.

אותו דוכן נואמים עשוי עץ. על המרקע מאחוריו הופיעו דגליהן של המדינות כשהם מתנפנפים באיטיות מהפנטת. הוא ניער קלות את דש חליפתו וחשף חיוך עקר שיניים.

'אזרחי ישראל'. צוארו וכתפיו נעו ברשמיות

'אני נרגש להיות אתכם היום בחנוכתה של השגרירות האחרונה שעברה לירושלים בירתנו' הוא החוה ביד גרומה לעברו של השגריר השווצרי שהשיב לו אף הוא בקידת נימוס.

מספר מאבטחים ממושקפים מחאו כפיים במבט קפוא.

'אני נרגש לעמוד כאן ב'תחנה המרכזית' שמהיום תקרא 'המושבה השויצרית'. שוב מחיאות כפיים. הוא חייך שוב ומצמץ בעיניו בשעה שהפלאשים הבזיקו.

בנין השגרירות המרשים עמד נטוע זקוף וגאה משקיף בבוז על פסי הרכבת השוממים.

היה מאוחר להצטער.

ב'יציאה מהעיר' עמדו אחרוני התושבים. ממתינים לשוא ל'טראמפ' שיקח אותם לביתם הישן.

 

[קייקס]

ובישיבה של מעלה - - -

שני הבחורים שעמדו ליד הבימה הרימו את ראשם מהמחזור, וחננו בסקירה מלאת סקרנות את המתרחש סביבם.
מבטיהם הצטלבו לפתע.
כאילו תיאמו זאת מראש, נפלט מפי שניהם יחדיו המשפט, "איזו צפיפות איומה! מה קורה כאן?!..."

רגעים אחרונים לפני התקדש ליל יום הכיפורים.
בית הכנסת הגדול בעיר 'שטפנשט' היה מלא גם לפני כן מפה אל פה.
אך לפתע, ללא כל התראה מוקדמת, הדוחס התחיל לעלות.
כאילו משום מקום, נוספו טליתות, ומתפללים חדשים באו לחסות בצילו של צדיק הדור, הרה"ק משטשפנט, בתפילת "כל נדרי".

"מטורף, להגיע ממש ברגעים האחרונים, ממש הפקרות!"
"מעניין מה הם חשבו לפני כן, ואם לא היו מספיקים את הרכבת האחרונה?..."
הרהורים אלו חלפו במהירות הבזק בראשם של שני הבחורים שליד הבימה.
אך המבט התמה שבפניהם התחלף לאיטו למפוחד ומבוהל.
הצפיפות הפכה להיות לבלתי נסבלת.
מה קורה כאן?!...
הדוחק העצום התחיל להיות מסוכן ומחניק - - -

הצדיק שעמד אחוז שרעפים ליד העמוד, הסתובב לפתע והחזיר את פניו אל מול הציבור הנאספים, קולו הדהד בחלל בית המדרש:
"אלע לעבעדיגע זאל זיך אויסטוהן דעם טלית!"... (כל החיים יורידו את הטלית)
בית המדרש השתנה באחת, לפתע פתאום נעלמו רוב מתפלליו.
היו ואינם.
היו אלה נשמות שבאו מעולם העליון לבקש את תיקונן בתפילת כל נדרי עם הצדיק.

ויהי המקום לחרדת אלוקים.

_________________________________________


סיפור זה סיפר רבי אברהם הכהן שליט"א (במח"ס 'ברית אברהם' ופטרון "קרן אברהם הכהן"),
בשמו של מורו ורבו הרה"ק מריבניץ זי"ע, שהיה מתלמידיו של הרה"ק משטפנשט זי"ע, והוא עצמו השתתף באותו מעמד של תפלת כל נדרי.

 

[Natan Galant]

בס"ד


לחצתי בכל כוחי על המקשים המקשישים, אבק התעופף מהם החוצה.
הקשתי לאט לאט, ס-ל-י-ח-ה. האצבעות כאבו לי, הלב כאב לי, ממש סבלתי. וכי למה שאכתוב סליחה?

הוא הרוויח את הזלזול שלי ביושר. כל גרם וגרם ממנו. כל הפאשלות שלו, כל הכשלונות המפוארים שלו, הכל.


המשכתי עוד קדימה, במאמץ ניכר, גבותיי דולפות זיעה, שפתיי קופצות בסטרס.
למוישל'ה, סליחה על הכל, זלזלתי בך כל חיי, פגעתי בך, דיברתי אליך בשנאה...

עצרתי, לא הייתי מסוגל להמשיך, ליבי עלה על גדותיו, אשד של רגשות סותרים התפרצו החוצה.
גיחכתי מול מקלדתי. באמת? אשד של רגשות סוערים? משורר נעשיתי, חה.

חשקתי שיניים במאמץ, הכרחתי את עצמי להשלים את בקשת הסליחה הזו.
מוישל'ה, לא חיפשתי בך נקודות טובות אף פעם, ולא הערכתי אותך כמו שמגיע לך.

אווו. שחררתי אוויר במאמץ, ניסיתי להירגע, ליבי המשיך להשפריץ אשד של חוויות וצבעים.
אשד של חוויות וצבעים? משורר מביך נעשיתי, חה.

לבסוף, כתבתי בכוח עז את משפט הסיום, הדפסתי את הדף, והקראתי אותו בקול, לאט לאט, מתחילה ועד הסוף, בעוד אני מפנים שכנראה יש תועלת במעשה הקשה הזה.

הקראתי במתינות:

סליחה.
למוישל'ה, סליחה על הכל, זלזלתי בך כל חיי, פגעתי בך, דיברתי אליך בשנאה...
מוישל'ה, לא חיפשתי בך נקודות טובות אף פעם, ולא הערכתי אותך כמו שמגיע לך.
מוישל'ה, מהיום אנסה לאהוב אותך, כי מגיע לך.


קיפלתי את המכתב, שתקתי, התנשמתי.
המטפל מחא כפיים בשמחה. כל הכבוד!

הוא סיכם:
ובשבוע הבא, נעבוד על הבטחון העצמי שלך, מוישל'ה.

 

[אבימי]

החדר היה כתם כהה בגווני כחול הקרובים ביותר לשחור.
צרצר בודד קרא אל החושך, מעמיק את השקט הכבד.
האוויר עמד. חנקן לא הוחלף בחמצן.
הצללית עלתה מעל המעקה לאט, בכוונה, ונשארה עומדת כמה רגעים.
היא החליקה מעל המעקה, כהה ומוצקה.
השקט העמיק.
היא התבוננה סביב, קולטת את החדר.
הדמות החלה לסרוק את הבית. מתבוננת בכל פרט, סוקרת את רהיטים שחרקו קלות בקור.
היא לא התייחסה לויטרינה הכבדה, למחשב הנייד שבפינה, או לכלי הכסף של השולחן.
היא עברה חדר חדר ובכל חלל היא נעצרה, כהופכת בדעתה היכן להתחיל.

בחדר אחד היא נעצרה, נועצת את מבטה בעניין בדמות הישנה עמוקות, השמיכה עולה ויורדת.
הישן בחדר התנער כמו מתוך חלום, מתנשם חדות והשמיכה שעליו נטרדה והוסטה.

הצללית התקרבה אל הישן.
טיפסה אל השידה ושלחה יד לבנה אל פניו.
הישן העווה את פניו מתוך חלום.

הדמות נגעה בפניו.

עיניו של הישן נפקחו באחת, גדולות ולבנות, בוהות בדמות החשוכה.

הישן, עצם את עיניו כמו מסרב להאמין מה עומד מולו.

הוא מלמל, תחילה בשקט ואחרי זה מגביר את קולו.

"יוכי. יוכי. יוכי!"

דמות אחרת זעה במקום אחר בחדר.

"יוכי. הילדה שוב יצאה מהלול. צריך להכין לה בקבוק, לפני שהבית על גלגלים."


*מבוסס על מקרה אמיתי. השמות שונו כדי להגן על המעורבים. *

 

[קולמוסון]

"זה בסדר, שמור לעצמך את העודף", אמר לנהג שחיפש עודף משטר של חמישים.
"תודה, תודה בחור, יומקסים שיהיה לך" צעק הנהג לשלוימי שכבר הספיק לטרוק את דלת המונית באבירות של לארג'ים.
keep the change - סיסמת הקסם ששלוימי אהב להגיד ולהשאיר מאחוריו שובל של נדיבות מרשימה. נדיבות שיותר משהעידה על היותו בעל אמצעים העידה על היותו בעל לב טוב, כך חשב לפחות. אולי כל זה פחות משנה והעיקר שסיגל לעצמו יכולת לקנות אמפתיה מצד אנשים בסביבתו.

הוא פשוט היה קונה אותם. במסעדה, במונית, בקיוסק, הוא לא שוכח את הפעם ההיא שקנה ויסקי משובח מהדייל במטוס. כשהדייל החזיר לו 60$ עודף, החליק שלוימי את השטרות בחזרה לידיו ואמר לו בנונשלנטיות: כן אתם יודעים כבר - - - keep the change. לא עברו עשרים דקות וטוני הדייל בא לספר לו שמחלקת עסקים ריקה לגמרי והוא מזמין אותו להתרווח שם למשך הטיסה הארוכה.

לבסוף keep the change הפך פשוט לאזהרה שאשתו הזהירה אותו בטרם יצא מהבית, שישמור על הכסף הקטן שעוד נשאר לו כדי שיהיה להם כסף לקנות לחם וחלב מחר בבוקר.

 

[אשר שרבר]

א מעיישה מר' שולעם

שכונת כרם, בתים חדי קומה, שבת אחר הצהריים, רחוב שקט, ושמש קופחת, דמות מתחמקת בפינת יוסף בן מתתיהו, צל של עורב חולף על רחוב כינרת, ורק קולו של הרב ראם נשמע מהקומה השניה של בית הכנסת.

לפתע, נשמעת חבטה וצרחה אדירה, ולאחריו בכי, בכי של כאב, כמה תריסים מורמים, עיניים ממצמצות מן החרכים, ומרחוק ילד על הרצפה, מדמם, נפל מגג ביתו, כנראה השתובב שם.

הוא ממהר לכיוונו כמעט רץ, ומן העבר השני הבאבע יענטא, היא ממילא גמרה לנוח, כבר אחרי התה של שאבעס' מיטאג, יצאה לסיבוב, בריאה השמש של ירושלים.

וואס, לאן אתה רץ, לא קרה כלום, איך זאג דיר, ילדים נופלים, קורה, גאר נישט פאסירט, לא צריך להתרגש.

והוא ממהר ממלמל ספק לעברה, ספק לעצמו, אולי קרה שם משהו יותר, מרחוק נראה שיש גם דם, והילד בוכה.

היא מתקרבת גם בעצלתיים, הוא ממהר יותר.

ולפתע, הוא שומע זעקה

מוישל'ה!!
מוישל'ה מיין איינקיל!!

מוישל' הנכד שלי! הבן של שורק'ה מה עשית על הגג? היא מזנקת כמו הייתה צעירה בארבעים שנה, וואס איז גישען מוישל'ה? מה כואב לך, קרה משהו? הכל בסדר? היא כבר מצאה קוביית קרח, בדרך, חתיכת בד לנקות את הדם.

הוא מסתובב, היא חולפת על פניו בריצה, רצה למוישל'ה אולי צריך לתפור לו אולי קרה משהו, מי יודע.

(מכאן בניגון הידוע)

אייי ייאאייי ייאייי גאר נישט פאסירט, ילדים נופלים, קורה, אבל כשזה מוישלה מיין איינקיל.

צועקים!!!
מ' ש ר י י ט!!

 

[ידידיה חבר]

אז ככה, זה אחד שנכתב ממש בשביל האתגר של אבימינו הנערץ:


החיסול הזה היה בשבילו כמו לקלף בננה בשלה.

עבור ואן דה טוחצ' ההולנדי, בכיר המתנקשים האירופיים, חיסול מקצועי לא היה יותר מאשר ללכת, לקחת, ולהמשיך הלאה.

כעת הוא ישב במסעדה מפורסמת באחד מרובעי היוקרה של צ'יאנג מאי, העיר השניה בגודלה בתאילנד, וסמלה של תאילנד המרכזית. ואן התענג על מנת סושי ואורז מדיפי ניחוחות אסייתיים אוטנטיים, צבעוניים בצורה עזה במיוחד, אוכל שמבחינתו היה שווה את כל הדרך מאירופה לתאילנד, כי באירופה אף שף מדופלם ככל שיהיה לא יצליח לגרד את זה. ולא לדבר על איך שזה בא עם כל התפאורה האמתית מסביב, ששום מדבקה עם אותיות אסייתיות על רקע צהוב לא תצליח לייצר, בחיים.

אקדח הסמית ווסון האהוב עליו נח בכיסו בבטחה, מעניק לו תחושת בטחון ושליטה במצב.

את פרצופו של הקרבן הוא הכיר לא פחות מאת כף ידו, זיהוי וזכירת תווי פנים זוהי תכונה שהיא ללא ספק המברג המרכזי בארגז הכלים של מחסל מקצועי. מבחינתו של ואן, כל טרף שהוא המתין עבורו היה כבר בבחינת גויה, מהלכת שרק יש למקם בה את הקליעים במקומם המיועד. ואם כבר קליעים, אז לואן יותר משתי קליעים זה בל תשחית ובזבוז זמן משווע, יורים ונוסעים הביתה - זה לא מטווח כאן.

מה שאולי כן ריגש אותו הפעם, אם יש מין חוש כזה הנקרא 'רגש' אצל ברנשים כמו ואן, זה העובדה שזה הביצוע הראשון שלו שמתועד במצלמה המותקנת במשקפי השמש שלו. תיק העבודות שלו מעתה יהיה ויזואלי לגמרי.

תכל'ס, כל מה שנשאר לו לעשות כרגע, זה רק לגמור את הצלחת, לקנח בפונץ' קוקוס חם, ולהמתין לאובייקט שיעבור לידו, להצטרף אליו לטיול, ולשלוח אותו להמשיך את הטיול בעולם שחלאות כמו ואן לא יכולות לעשות בו כרצונן.

אם היה משהו שכן הלחיץ קצת את ואן, זה היה שיבוש בלוח הזמנים. לא שזה מסוכן או משהו, אלא שאין מצב שהוא לא מגיע למשחק בקאמפ נואו שבברצלונה מחר בערב, לדרבי בין ברצלונה לריאל הנודע בכינויו 'הקלאסיקו'. למה, כי בשביל ואן כל העולם זה בעצם כדורגל, וכל השאר זה רק עבודה שחורה. ובשביל ואן כל הכדורגל זה ברצה, וכל השאר זה רק עבודה שחורה. יש גם איזה שיקולון מקצועי קטנטן, שאחרי חיסול של אישיות כל כך בכירה מומלץ להיכנס לאירוע הומה - והקלאסיקו הוא המקסימום בכיוון, בגלל שזו הדרך הטובה ביותר לנער עוקבים נעלמים מהעין - אבל לדידו של ואן אין חיה כזאת 'נעלמים מהעין', ובכלל הוא הפחדן הכי פצפון בכדור.

בקיצור, הוא שם יהיה - רק שהקרבן ישתדל לא להפריע.

והוא כמעט לא הפריע. בשעה המיועדת פלוס מינוס, חלף האלמנט על פניו של ואן, שליו כאילו אין כל מיני ואנים בעולם.

ואן קם באגביות, והתחיל לצעוד בעקבותיו. הוא צמצם פערים, עד שהגיעו לעיקול בסימטה שקטה כמו בית קברות, ואז שלף בנונשלנטיות את הסמית ווסון מכיסו הימני.

במקצוענות הוא קירב את האקדח אל עינו, עצם את עינו הימנית, ואז...

לא ברור מה חדר לתודעתו קודם, החיוך הציני שנמרח על פניו של הקרבן שהסתובב אליו בפתאומיות, או הגלוק 17 שהלה הקפיץ מכיסו. מה שברור שהקרבן היה מקצועי מאד, ולא פחות מכך ערוך, עירני, ויודע ה-כ-ל.

את ברצה על כר הדשא ואן כבר לא יראה, ודאי לא מהיציע.

מקסימום בטלוויזיה שבגיהנום.

 

[ידידיה חבר]

וזה מגנזכי מגירותי (מקוה שההתמודדות לא תהיה ביני לבין השאר, אלא בין שני הסיפורים שלי):


ריימונד בייקון, נחשב לעו"ד מכובד ואהוד בקרב חבריו לקליקה המשפטית והעסקית, ובין שכניו ברובע ריברוואלק היוקרתי והאקסקלוסיבי שבווסט פאלם, פלורידה.

לאור עיסוקיו הרבים כמשפטן וכנדלניסט מצליח זמנו של ריימונד איננו עמו, ומשכך אף בוואטספ וברשתות החברתיות איננו פעיל מדי, למעט אי אלו הצצות פה ושם, ולהוציא פעילויות עסקיות שונות המתנהלות היום בחלקן אף הן בסביבה רבת רפש זו. ולמרות האמור, היה די במספר הצצות חטופות במדיה, בכדי להבין שישנו איזשהו סרטון שרץ ברשת והינו עונה לגדר האומלל 'חובת צפייה'. שיהיה ברור, סרטון שרץ ברשת אינו עניין של דבר יום ביומו כלל - כי אם לכל הפחות של דקה בדקתו, אבל הסרטון המדובר משום מה משך את תשומת ליבו של ריימונד אף לפני שידע במה הוא עוסק, שמא מחמת שחבריו העו"ד דנו בו בכובד ראש, ואולי משום שהבין מבליל המלל שמדובר על איזה עו"ד מכובד.

יש לציין, שכל הנזכר אין בו די בכדי שריימונד יקדיש את זמנו העמוס לעייפה לצפייה, פעולה אותה הוא עושה לעיתים רחוקות מאד. אבל כאשר הוא הגיע לביתו, ואשתו קידמה אותו ב'ריימ', אתה חייב לראות מה שלחו לי', הוא הבין שיתכן ויש כאן משהו מעניין באמת.

מכיון שעו"ד לעולם לא יעשה דבר בלי לדעת לפני כן בדיוק מה הוא הולך לעשות, הוא החל לצלוב את אשתו בחקירה נגדית על תוכן הסרטון, וכך עוד לפני שראה את הסרטון בן השלוש דקות, חקר את רעייתו שתי וערב במשך כרבע שעה על תוכנו של הלה. מתוכן החקירה עלה, שבסרטון נראה עו"ד מכובד, כשהוא מחרף וצועק בשפה וולגרית ובטונים צורמניים על קבצן קטוע רגליים, העמל לפרנסתו בשמש הקופחת באחת מהכיכרות הסואנים ביותר במנהטן, ניו יורק. מפני הכבוד לא נציין את תוכן שאגותיו של העו"ד הנכבד, ונסתפק בלהזכיר שקצפו של הנכבד יצא על שהאומלל העז לגעת בדש חליפתו ההדורה, בכדי להפנות את תשומת ליבו אל קערת הסנטים הריקנית שבידיו.

כשסיימה אשתו לספר לו על תוכן הסרטון, זעם ריימ' כפי שככל הנראה לא זעם מעודו. 'איך יכול אדם מדושן עונג, להתנשא ולהשפיל מר נפש שכזה?! מי ילד חלאת אדם שכזו, בגלל שלו יש שתי רגליים וחשבון בנק מנופח הוא שווה יותר?!'.

אחר שסיים לפרק את זעמו, נטל ריימ' כוס מים להירגע, שתה בלגימה אחת, ואו אז הוציא את יראתו מחיקו והחל לצפות בסרטון. אשתו המתינה בכורסתה הממוקמת בקצה חדר הפנאי הענק שבביתם עד שיסיים ריימ' את הצפייה בת שלוש הדקות, כדי לעבור לנושא הבא שתכננה לשוחח עמו. אלא שהצפייה חרגה הרבה מעבר לשלוש הדקות לחמש ועשר ועשרים דקות, שבסיומן נטל ריימ' את הטלפון ואת מפתחות הרכב, ויצא בלא לומר דבר.

היא נלחצה מאד. היא ניסתה לצלצל אליו, אבל נתקלה בקול המונוטוני המוכר, המבשר כי 'המנוי אינו זמין'. לרגע חשבה להזמין משטרה, אלא שבידעה כי ריימ' בדרך כלל אדם שפוי וצפוי, המתינה בדריכות עד שיתקשר אליה הוא. ואכן כעבור זמן לא רב צלצל הטלפון שלה, כשעל הקו ריימ', קולו סדוק כעל סף בכי. 'אווריסינג איז פיין?!', שאלה בקול חרד. 'יס, דונט וורי', הוא השיב, אלא שנימת קולו שידרה את ההיפך הגמור. 'דבר ריימ', מה קרה?!', התחננה.

ריימ' התקפל, והחל מספר. 'פתחתי את הסרטון, ניתן לראות שהוא צולם בכיכר הראלד במנהטן, ושהוא צולם בנייד לא מהמודלים האחרונים. העו"ד המדובר שבתמונה לא ניתן לזיהוי, הן בגלל שההסרטה בוצעה מכיוון גבו, והן משום איכותו הירודה של הווידאו. גם את קולו לא שייך לזהות בשל רעשי הרקע הרבים ואיכות ההקלטה'. הוא לקח אנחה, והוסיף: 'אבל אני כן זיהיתי אותו, בגלל שאני נכחתי שם ואני מכיר אותו'. 'חבר?!' היא שאלה, כשבראשה כבר מספר מועמדים לדין. 'לא', ענה, 'מישהו יותר קרוב', ואז פלט - 'בעלך'.

 

[H3485]

טור של הניק @talatlim

ליל שבועות הלבן שלי, (מבוסס על סיפור אמיתי, הפרטים טושטשו מפאת הרגישות)
אחחח איציק'ל איציק'ל, מהרגע הראשון ידעתי שמהילד הזה עוד יהיה לנו הרבה נחת. לא להאמין איך שהזמן רץ נראה שרק אתמול הוא נולד, וכבר הבוחר'ל הצדיק שלי נשאר ער בליל שבועות (קרי: שביעס, קחו את הנימה איתכם עד הסוף), אייאייייאייייי חזו חזו בני חביבי! קומו כל קדושי עליון, הקיצו ישני עפר בואו וראו, מי כעמך ישראל! אוי איציק'ל, מי היה מאמין, כל הלילה הוא נשאר ער. אני ראיתי, שום הנחות הוא לא עשה לעצמו. לא עצם עין אפילו לרגע!! והוא היה עייף, אני ראיתי. הוא ניסה להסתיר את זה, אבל מפויילישע מאמע אי אפשר להסתיר כלום, הוא היה עייף והיה לו קשה, הוא רצה לישון, הוא רצה לצאת קצת להתאוורר, הרבה דברים היצר הרע ניסה להציע לו, אבל לא, התלמיד חוכעם שלי לא נפל בפח, אבל מה הפלא? זה הכל החינוך שלי! מיד כשהוא נולד אמרתי לאבא שלו "עזוב אותו, חינוך זה עניין למקצוענים" (ולכם אני אומרת: "נפלתי עם צ'אלמער") והנה, כבר רואים עליו את טביעות הידיים שלי. כן, ילדים טובים לא צומחים על העצים. וזה לא רק החינוך, אני תמיד אומרת (מה אני יעשה? הסבתות לא הורישו לי שום משפט להתפאר בו) ילד צריך לאכול טוב בשביל לצמוח. ראיתם עוד אמא שנשארה ערה בליל שביעס? גם אני לא התפתיתי לכרית שהיצר הורע הציע לי, כל הלילה נשארתי ערה, ותמכתי בו כמו שרק אני יודעת, כשראיתי שממש קשה לו, נתתי לו משהו טוב לאכול קצת להחיות את נפשו, אייייאייייאייייי א אידישע מאמע, בואו בואו, בואו ותראו רשעים ארורים, חשבתם שתצליחו לכבות את הגחלת? שתצליחו להשמיד אותנו? בוא עמולק, בוא המן, בוא היטלר, בואו, בואו עם כל המחשמוייניקעס שנצלים שם בגיהינום, בואו ותראו את הנקמה האמיתית שלנו! בואו ותשמעו את קול התורה של ליל שביעס, איייאייייאיייי מי היה מאמין שגם קולו של איציק'ל שלי יהיה שם..
משתלב בקולות הלימוד של כל עמ"י הצדיקים הקדושים והטהורים.
אנחנו כבר באשמורת שלישית, הלב גדוש והעין דומעת, תהיה חזק צדיק'ל שלי אל תכנע לקראת הסוף, הקב"ה אוסף גם את הבכי הענוג והצווחני שלך לכוס הדמעות, אל תפסיק לבכות אינגעלע. ילד יהודי צריך שיניים. "אם אין קמח אין תורה" ואם אין שיניים איך תאכל את הקשה של הלחם??
במחשבה שנייה, סבתא שלי כן הייתה אומרת משהו, "כשילד מוציא שיניים תנו לו אקמול, כשכואב לכם הראש אתם גם בולעים כדור, נכון?"

 

[נריה מגן]

טור שכבר פרסמתי בעבר הרחוק במסגרת אתגר כלשהו.

בסוף גם אני נכנעתי. כמו כולם, גם אלי הוא התלווה.

הכל התחיל בעוד יום קרבות מתיש בסופר ביום המבצעים החודשי. שם פגשתי אותו לראשונה.

החום, הרעש, העומס ובכיות הילדים נמהלו בריחות מריחות שונים, תוך שאני מפלס לי את דרכי בינות לעגלות, השקיות וטורי המוצרים הגדולים. הוא עמד שם, קצת מעל כולם, והסתכל על העולם במין חיוך מנצח, ורק אז הבנתי שהוא זה המככב בעיתונות ללא הפסקה. תמונות, כתבות, מאמרים, חוץ משלטי 'צדיק בא לעיר' הכינו היטב את הקרקע לבואו, והנה הוא – עומד לו בנחת, נשען על המדפים הארוכים, מחייך לעצמו.

רק אחר כך הבנתי שהוא פשוט צחק עלי.

בהתחלה התעלמתי ממנו. מי הוא ומה הוא שישנה לי את סדרי העולם הקבועים שלי. כבר שנים אני קונה באותה הצרכניה, את אותם מוצרים, באותו המחיר (בערך...), ולא איש אחד, ויהיה מסורק ומחוייך כמה שיהיה, ישנה לי את דפוסי החשיבה.

אבל ככל שנקפו הדקות התבררו מספר לי עובדות יסוד אודותי שלא ידעתי על קיומם. הייתי האיש הבולט ביותר במקום. כל אחד מהקונים התלווה אליו, חלקם נתנו לו את ידם וחלקם עזרו לו ללכת באמצעות עגלות הקניה הגדולות, בהם הוא נכנס ללא כל בושה. ורק אני היחיד שלא נגשתי אליו והזמנתיו להצטרף אלי לביתי.

אז בסוף נכנעתי, אלא מה? אינני מעוניין להיות חריג בנוף האנושי והחדגוני. וזו היתה טעות, אוהו איזו טעות. הוא התלווה אלי בכל הימים שלאחר מכן. בכל מקום בו שהיתי היתה לו נוכחות כבדה ומורגשת, ולא היתה לאיש אפשרות להתעלם מקיומו. ניסיתי לטשטש עקבות, להיעזר בדברים נוספים – מאומה. הוא היה חזק מדי, עז מדי, הוא התגבר על כל שאר הגורמים הבלתי ליגאלים מבחינתו.

באחד הימים, הסתכלתי עליו היטב היטב. החלטתי להצמיד אותו לקיר, ולבחון במי מדובר. ואז גילית שהוא צוחק עלי מאחורי גבי. קורא לי צבוע, יבש ופגום. אני צבוע? א–נ-י צ-ב-ו-ע? רציתי לשאוג עליו, אבל לפני שהספקתי שמתי לב לכינוי הנוסף. יבש. אי שם בשנות בחרותי המקדמות זעק המשגיח זצ"ל מנהמת ליבו לפני הבחורים בשיחה שלא נשכחה: 'יבש – פסול לברכה' ומאז אין כינוי גנאי גדול יותר בעיני מאשר יבש. אולי יש כינוי כזה, בעצם. פגום.

הטחתי אותו בקיר בעוצמה. מי הוא שיתנהג אלי בצורה כזו?! הכנסתי אותו לביתי, התלוויתי לריחו העז בכל מקום – וכך הוא מתייחס אלי? אראה לו בדיוק עם מי יש לו עסק.
הוא עף בזווית מדוייקת, פגע בקיר, נפתח, וכמו בומרנג שינה את כיוון תעופתו בכינון ישיר אלי.
כשקמתי הבחנתי כי הוא התפוצץ. הקיר, הרצפות, הבגדים – כולם היו מלאים בו, בשמפו.

 

[אפשוטער איד]

תמיד אמרו לאביצדק שהחיים אחרי הנישואין אינם חיים קלים..
אך הוא לא שיער עד כמה,
בין האירוסין לחתונה חבריו לשיעור הרבו להתלוצץ על הקשייים הצצים חדשים לבקרים בחיי הנישואין אך משום מה תמיד חשב אביצדק שעדיין הכל בדיחות.
אך היום, הוא יודע שאם כך היו נראים כל הבדיחות עלי תבל, אזי המצב היה גרוע.
אולי הוא לא חשב שיהיה כ"כ טוב אבל מול כאלו אתגרים באמת שלא חשב שיצטרך להתמודד..
הוא הבחור העדין, קודקוד של בני הישיבות, למד באחד מהישיבות הנבחרות, לא פגע מעולם בזבוב הוא צריך עכשיו ללכלך ידיו במלחמה מגועלת שכזו..
ככל שהעמיק בענין נתן יותר ויותר פתח לדיכאון שהשתלט עליו.
הוא הולך כעת ברחובות ירושלים, בועט בתסכול בחלוקי אבן בצידי המדרכה וראשו הומה כאקווריום,
בקושי כמה חודשים אחרי החתונה למה זה צריך לקרות לי?
היללות הבלתי פוסקות שלה בלילות מוציאות אותו משלוותו, מאיימות להרוס כל חלקה טובה שעדיין נשארה בו.
את כל הסגולות ניסה, תפילות וקמיעות, את כל הפתרונות, שעות ישב אצל מומחים, אבל. נאדה. אפס מוחלט. כאילו היא יצוקה מבטון, לא מצליח להוזיז אותה כמלא נימה, אפילו משהו, סנטימטר, מילמיטר, כלום!
היו ימים שבהם חשב כי ידו על העליונה היו ימים שהיא הראתה נכונות ללכת, אך מיד חזרה לעקשנותה.
מה לא ניסה, התחנן, בכה ,איים, אפילו פעם הרים מקל. אך עקשנית שכזו. יו.
היום לאחר שיחה ארוכה שהיה לו עם ידיד, הוא החליט שזהו. היום הוא גומר את הסיפור העגום הזה אחת ולתמיד. מהיום חייו יהיו שלווים יותר ורגועים יותר,
כך בצעד בטוח ומאושש מתקרב אביצדק אל ביתו, רגע בחשש, אך במשנהו ביתר תקיפות, מקבל חוסן ואומץ מההחלטה האמיצה של "לא עוד"
פותח בתנופה את דלת ביתו, מפריח "שלום" גדול לחלל האויר, ומבלי לפנות ימין ושמאל רץ לעבר המרפסת משליך את הרעל המיוחד שקנה בדרך,
כמה דקות אחר כך הוא נכנס הביתה וקופסת קרטון בידו, חיוך של מנצחים בפיו. וקורא בצהלה לאשתו פנינה:

"תם ונשלם סוף סוף סיימנו את הסאגה עם החתולה המתנחלת את מאמינה?"

 

[אבימי]

ולהלן התוצאות:

היה דיון מה זה תפנית בעלילה.
מסתבר שחלק פה מהציבור הבינו תפנית כ"התפתחות" בעלילה, משהו שלא היה קודם ועכשיו ישנו.
אפשר להתפלסף שהתפתחות הינה תפנית וכל שינוי לא היה מראש ומלבאמבלבבמפאלאם.

אבל מה שבאמת חשבתי עליו הוא סוג של סיפור שהעיקר בו הוא ההפתעה, הזה שזה בא לך משום מקום.

ולקו הגמר הגיעו על פי הגדרה זאת -
@אפשוטער איד ,
@נריה מגן,
טור האורח החביב של @talatlim ,
@הלל
ומנהלינו השגיא @נתן גלנט

מתוכם באופן אישי הכי אהבתי את הטור של טור האורח - @talatlim , כי יש בו משהו אוטנתי וישיר והסוף בא באמת בשינוי פאזה רציני.

@אפשוטער איד עשה עבודה נהדרת בשימוש בלשון כפולה - עוד קצת ליטוש ועיבוד לטקסט ועוד קצת נתינת נפח של עבודה על הכנסה לעולם "הראשון", (בכל זאת בעולם הראשון הוא אמור להיות במצב רגשי מסויים), והוא היה לוקח.

@הלל גם הוא עשה עבודה מקסימה עם סיפור מקריפ לחלוטין. זה קצת סיפור אימה קצר, ולא סיפור קלאסי, ולכן הזוכה הוא -----

#1

@נריה מגן ששילב כתיבה דו משמעית עם סיום מפתיע, והמכלול אצלו הכי קולע למטרה.
כל הכבוד!

 

[אשר שרבר]

יפה, אני מבין ששלי היה ברמה אחת מעל כולם

 

[אבימי]

יפה, אני מבין ששלי היה ברמה אחת מעל כולם

צא מנקודת הנחה שכך הוא.
כמו שכתבתי ר' @אשר שרבר
בשיפוט שמתי דגש על אספקט מסוים - של הפתעה וטוויסט עלילתי,
כך שהקטע כתוב נהדר ומשובח, כמיטב המסורת, ולתפארת,
אבל האתגר אמר את דברו.

 

[אשר שרבר]

צא מנקודת הנחה שכך הוא.
כמו שכתבתי ר' @אשר שרבר
בשיפוט שמתי דגש על אספקט מסוים - של הפתעה וטוויסט עלילתי,
כך שהקטע כתוב נהדר ומשובח, כמיטב המסורת, ולתפארת,
אבל האתגר אמר את דברו.

יצאתי

 

[אבימי]

יצאתי

לא לא לאאאאאאאא כנס פה הנה מייד ושב לתת משהו מיוחד על דג מחוץ למים.
כלומר, כנס כדי לצאת.
ממש מחכים פה לזווית שלך.

 

[נריה מגן]

@אבימי ,שאפו על המקוריות של האתגרים.

 

[אבימי]

@אבימי ,שאפו על המקוריות של האתגרים.

תודה,
קדימה,
הבא בגולגולת.