אתגר סוף טבת

[ששונית]

בס"ד

אתגר חודש טבת פורסם ביום רביעי.
איך אני זוכרת?
כי בבוקרו של אותו יום רביעי, לבית חולים גדול-גדול נכנס ילד קטן-קטן.
כפתו הקטנה נתונה היתה בכפתי ברכות, שהיוותה קונטרסט חד לשאר אבריי המתוחים.
הוא צעד פנימה בצעד מרוצה ובטוח.
פתאום הריחות והמראות הזכירו לו... והצרחות....
עבר עלינו יום קשה וארוך נורא.
אין דבר יותר קשה מלראות את הילד שלך סובל.
(תמיד אני חושבת שאילו הייתי חלילה וחס אמא בשואה, לא הייתי שם יותר מיום אחד)
בלילה, כששנינו עצובים ומותשים, הפעלתי לו שירים מרגיעים במחשב (של ר' משה גולדמן זצ"ל, למי שמתעניין) כדי להרדים אותו.
תוך כדי פתחתי את הפרוג כדי לעבור איזו שטיפת מוח במובנה החיובי, שזה מה שאהוב עלי כאן – מגוון מדהים של דעות, מגזרים, רעיונות ותחומים ששוטף את המוח מכל מה שהיה בו קודם.
ראיתי שיש אתגר חדש, וזה לא ממש עניין אותי. לא יודעת למה פתחתי, אבל מיד התלהבתי ונמשכתי ונסחפתי וכתבתי תוך כדי הרדמת הצאן, את סיפורו של הפתק של ירדנה.
בגלל שכתבתי אותו בכזאת מהירות, לא חשבתי שהוא יזכה.
כשפורסמו התוצאות, וראיתי שאני לא מופיעה בכל המגילה, הבנתי שצדקתי, ופתאום בסוף בסוף צץ השם שלי...! במקום ראשון...! (אחרי @משויטט ו @שריונה)
אז ראיתי, כמו עוד פעמים רבות מספור, כפרפראזה ל"הכרח הוא אבי ההמצאה", ש"קושי הוא אבי הצמיחה".
אז זה נושא האתגר החדש. קבלו אותו.
עכשיו הפירוט.
מאוד הסכמתי עם דברי הרה"? @משויטט בדיון על תוכן היצירות, בו הוא כתב:
"מעניין אותי איך למשל תתרגמו למילים את הסמיילים הללו: :

סוף ציטוט.
כשקראתי את זה חשבתי שלו הייתי רוטשילד והייתי כותבת את האתגר הבא, זה היה אחד הכללים.
אז הנה, נהייתי רוטשילד וזהו אכן אחד הכללים.
ונעבור לכלל השני.
קרה לכם פעם שנכנסתם למשרד מאוד מאוד יוקרתי ושקט ומכובד בנעליים בוציות עם שני ילדים מצווחים? אם לא, אז תדמיינו.
יש ברגע הזה מין רגשות או תחושות שקשה לתרגם אותן למילים.
או כשנקלעתם בטעות לחדר כשזוג אחד, שהשלום רחק מן הבית שלהם, זועמים זה על זו. ההרגשה שעולה בכם אז, היא רחבה מכדי לצמצם ולתחום אותה למילים.
אבל זאת העבודה שלנו ככותבים.

אז הנה האתגר החדש ככתבו וכלשונו:
יש לכתוב על הנושא "קושי הוא אבי הצמיחה" קטע ספרותי ואין זה משנה שיר, סיפור, פואמה, נובלה או מה שרק יעלה בדעתכם הפורה.
בקטע שתכתבו יש לשלב:
1) תיאורים מפורטים של שתי תנועות או הבעות הכתובים באופן שהקורא יוכל להבין בדיוק למה התכוונתם, ואפילו לחקות אותן מול המחשב.
2) תיאור של רגש או תחושה קשים לתיאור, בלי לקרוא להם בשמם, באופן שהקורא יבין לחלוטין את הרגשתו של המתואר.
תחשבו טוב טוב מה לכתוב, כיוון שאין לשלוח יותר מקטע אחד לניק.
האתגר יינעל בעזר השם יתברך שבוע בדיוק מרגע פתיחתו, כלומר בחצות אור ליום חמישי ב' בשבט ואשתדל בעזר השם עלי להגיע להכרעות הוגנות וצודקות במהירות האפשרית.
לאור רחמיי על אלו שלא זכו למקום הראשון באתגר האחרון, עקב גלישתם ממכסת המילים, אין הגבלה באורך הקטעים, רק תזכרו שלקוראים היום אין עצבים מספיקים לקרוא קטעים ארוכים, וזה עלול להוריד לכם את הניקוד.

הערות הארות ופרגונים בנספח
https://www.prog.co.il/threads/נספח-לאתגר-סוף-טבת.338947/

הצלחות רבות...!!

 

[שרלוט]

פרח לי מהראש

הבוקר מגיח
מעסיק
מרטיט
כוסות של
שוקו
ועוד

לזה- נשפך
להוא- התלכלכך
חולצה
וסרט
ורוד.

כמעט משתגעת
מהדעת יוצאת
כואב
מסתובב לי
הראש

למטה מצפצף
צופָר ההסעה
עוד
בוקר
מוכר
ונדוש.

אמא- חתימה
על מבחן
חוזר
ואם אפשר
גם
פתק
שחרור

מה נזכרת
לי
בדיוק כעת
חסר לי
חלון
ואוורור.

בסוף
יצאו
לעבודת יומם
מי לחיידר
לגן
לכיתה

נותרתי
לבד
לא ממש
רק כמעט
הקטנה
בוכה
במיטה.

נותנת בקבוק
דוחפת מוצץ
והיא
להכעיס
רק בוכה

מנסה להרגיע
שרה שירים
אישה גדולה
ונבוכה

מרוב יאוש
ותסכול
וכאב
נוטלת עציץ
עם פרחים

שמה על
הראש
קושרת היטב
ושרה
שירים שמחים.

הקטנה נרגעת
מביטה
מושיטה
ידיים קטנות
שמנמנות

אולי נצא
לשוח בשדה
נטייל
ונערוך
קניות.

ברחוב
מטיילת
אישה ועגלה
ועליה כולם
מביטים

אפשר לחשוב
מה יש
מה חדש
האם השתנו
העתים?

ומחנות
הפיצה
יוצאת לה
דיצה
משפשפת עיניים תמהות

מה לך
על הראש
עציץ
עם פרחים
הגזמת לכל הדעות.

אל תתפלאי
דיצה יקרה
ולשלומי
הפסיקי
לחשוש

עברתי בוקר
מטורלל וקשה
והעציץ?
פרח לי מהראש.

 

[chani t]

הכובע- אבי הצמיחה...

עולה על האוטובוס
מתנשם בכבדות
זהו סימן
ואיתות,

נכנס לבפנים
ויש עוד עדות
כי ממקומו
מזנק זאטוט,

אתה עוד ירוק
ולא התרגלת,
מתיישב
על הכסא
באיבה,

חטפת קצת שוק
ועוד לא הפנמת,
הגעת לגיל
של שיבה...

בתוך הלב
מתנחלת תחושה,
יש לה קצת טעם מריר,
כבר חגגת
חורפים לאינספור,
והשיער הולך
ומבהיר...

מצלצל בפעמון
יורד בתחנה,
צועד ברחוב
לאיטך,
בחלון הראווה
מחפש הגנה,
ולפתע
משתקף
דיוקנך,

רוצה להרגיש
צעיר וחזק
מלא בחיים
ושמחה,
מנפח לחיים
העור כה חלק
אז אתה חורץ
לשון
לעצמך...

החיוך
שעולה עד העיניים,
מגלה
מפת קמטים
עשירה
ובקרקפת
וגם בצדעים
אתה סובל קצת
מנשירה...

נכנס לחנות
בצעד מהיר
רוכש מגבעת
בשמחה,
עכשיו אתה חש
לגמרי צעיר
הכובע
מסתיר
ת'צמיחה'...

 

[פרוגיוזרית]

כשהוא היה ילד, הוא היה חולם חלומות מוזרים. הוא היה חולם שהוא עומד על במה ומדבר, ופתאום נאבדות לו המילים, או שהוא בכלל לובש פיג'מה, והקהל כולו צוחק.
הוא היה רץ ורץ, ופתאום מגלה שאין תחתיו רצפה.
תחושות ההשפלה והבושה היו משתקות אותו, והוא היה מתפלל שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותו.
הוא עוד זוכר את עצמו מתעורר בבת אחת, מתיישב במיטה מבועת, ולאט לאט הכרתו היתה מצטללת, והוא היה מסביר לעצמו שזה רק חלום.
מעולם לא תאר לעצמו שהחלומות האלו יהפכו יום אחד למציאות.

אולי הוא היה צובט את עצמו, לשכנע את עצמו שזה לא חלום, אבל לא היה צורך. הוא ידע שזה אמיתי ומוחשי עד אימה.
אבי מולו סובב אצבע על רקתו. שוקי סימן לו אפס, באמצעות אגודלו ואצבעו המורה. יקי צחק בבוז. הוא הרגיש את פניו מאדימות והולכות.

הוא בעט את הכיסא החוצה ויצא.
שיתביישו להם. איזה מין חברים.
הוא עוד יראה להם מה זה.
הוא עוד ינצח אותם בפוקר.

 

[אפשוטער איד]

אם יש משהו שיותר מעצבן אותי מכל דבר אחר, יותר ממציאות מרה ויותר מחלום רע, זה לחלום על כך שמשום מה רודפים אחרי או לחילופין אני רודף אחרי מישהו או משהו... ורגלי אינם נשמעות לי...
כשזה קורה. אני מתעורר שטוף זיעה, מתנשף ומתנשם כאילו רצתי קילומטר בשניה.
וזה מבלי להזכיר את החבורות בציפורני הרגלים כשבמהלך ריצתי הכושלת בחלום רגלי חטפו ממסגרת המיטה מכה הגונה..
אבל שום דבר לא הכין אותי מה עושים כשזה קורה במציאות..
זכור לי אותו היום לדיראון עולם.
בו כמידי בוקר לאחר סדר קימת הילדים ושליחתם למוסדותיהם ולבית חינוכיהם, רצתי לאוטובוס כל עוד נשמתי בקרבי, נופפתי בידי לכל הכיוונים בכדי שכל מי שרק עומד בקרבת התחנה ובאיזורה יבחין במצוקתי ויעגן את אוטובוסי למקומו עד בואי.
לא'כפת לי שיחשבו שאני משוגע, בין כה וכה הקבועים פה מכירים את היצור הזה שבאופן קבוע נצפה כל בוקר בשעה 8:29 שועט בריצת אמוק כאילו כל חייו תלוים לו מנגד בכדי להספיק את האוטובוס. אפילו הנהג כבר הכיר ולמד להכיל את חצי שעת ההתנשפויות בפנים אדומות כסלק בבוקרו של יום בהיר תוך כדי פשפוש בכל כיס אפשרי בכדי למצוא את הרב-קו ולגלות ששכחתי להטעין בו כסף.
אך אותו היום משהו השתבש. קמתי מאוחר-כרגיל, ארגנתי את הילדים- כרגיל, שכחתי להכניס את הכריך למוישהלע ורצתי להשיג את הטנדר שלו-כרגיל, הכנתי כוס קפה וגיליתי שאין חלב-כרגיל בקיצור בוקר אפרורי ורגיל. לאחר שגמרתי את הכנותי ואספתי את חפצי אני מסתכל בשעון ו..כרגיל 8:25 עוד 3 דקות האוטובוס אני מכין את עצמי לריצת הבוקר היומית, מחמם מנועים, מדלג את המדרגות שלוש שלוש, מקפץ על הגדר הנמוכה בכניסה. והופה לריצה, מעלה את המהירות ל100 קמ"ש..
את הדקות שלאחר מכן ואיך בדיוק קרתה ההתנגשות איני זוכר, אני רק זוכר את עצמי שוכב על הרצפה נאנח מכאבים איומים. עשרות תפוזים טסים לכל עבר, ופרסי אחד שופך על ראשי ועל ראש כל הערבים קללות נמרצות בשפה מבית אמא שאינה מובנת.
כאילו הוא לא יודע שזה המסלול הטיסה היומי שלי..
התוצאה ההרסנית היא 2 גבסים בשני רגלי...
חודשיים תמימים סבלתי מהגרועים שבחלומותי לנסות לרוץ בלי להצליח....
חודשיים תמימים שבהם הבטחתי לעצמי חזור ושוב שאני לא מוכן שוב שחלומי יתגשם..
היום.. 5 דקות לפני שהאוטובוס מגיע לתחנה אני שם..
לא אשכח את פרצופו של הנהג ביום לאחר הורדת הגבסים כשראה אותי מחכה לו בתחנה...
לולי נוסעים אכפתיים שדאגו להסב את תשומת ליבו, עד היום הייתם רואים קו 59 עומד בצומת מלכי ישראל -יחזקאל.

 

[רבקה מם]

בס"ד

כוח המוח​

-"נו, איך הייתה החגיגה?"

-"איזו חגיגה?"

-" אני מתכוון כמובן למסיבת יום ההולדת של בתנו היקרה".

-"הא, כן, היה בסדר",

-"אז מה לא בסדר?"

שרית בחשה בכוס הקפה, הכפית נעה הנה והנה,מתיזה כתמים שחורים על המפה המגוהצת במשבצות כחול לבן. שוכחת כי מזה שנה אין סוכר בקפה. הרי כך החליטו היא ובעלה ערב אחד. "נוריד את הסוכר ונתרגל. גם ככה מתוק לנו..,"והם התרגלו.

ועתה? מר היה לה בפה. מר בנשמה.

איך מתרגמים מרירות בלב למילים? איך אומרים לאברהם, הבעל והאבא המסור, את המסקנה שאליה הגיעה אחר הצהרים הזה?

-"לרינה שלנו יש בעיה!"

-"כלומר?"

-תשמע, אברהם," שרית נעמדה בלי משים, עומדת ומרצה את הרצאת חייה. הרצאה למאזין אחד בלבד.

"לרינה שלנו מלאו היום תשע שנים. רינה לא רצתה חגיגה גדולה, ואני התעקשתי על כך, חדרה קושט בבלונים וכרזות. כל בנות כיתתה הוזמנו. טלפנתי לפני הצהרים למזכירות בית הספר,להזכיר למורה שתזכיר לבנות. ואכן כולן הגיעו. הייתה תוכנית נחמדה , כיבוד קל, שירה בצבור. הכול טוב ויפה. אך רינה שלנו הייתה לבד.

חברותיה דברו אחת עם השנייה, צחקקו ביניהם.היו מנומסות מספיק ובאו להודות לי על האירוח הנפלא.אך אף מילה או מבט לעברה של רינה.

רינה ישבה מוקפת חברות, בביתה שלה, בחדרה שלה, לבד."

שרית התיישבה בכבדות על הכסא. ידיה נפולות, חשה איך החמצן נפלט ויוצא מקצות אצבעותיה.

ריח של חריכה התפשט במטבח. אברהם קם וכיבה את האש מתחת לסיר מרק הירקות של מחר.

-"שרית, תמיד ידענו שרינה שלנו אוהבת את הבית, מן זאב בודד כזה, בולעת ספרים...בת בכורה ויחידה בין בנים קטנים, ילדה ביישנית."

"נכון, אך היום הבנתי שזה הרבה מעבר לכך.לרינה שלנו יש בעיה אמיתית."


*

-"אבא איזו הפתעה! הקדמת היום."

רינה הסיטה תלתל צהוב ממצחה ורצה בדילוגים לעבר אבא העומד בדלת ובידו קופסא חומה גדולה.

"כן רינתי שלי, הקדמתי היום כי רציתי לברכך לפני השקיעה. אתן הקדמתן בחגיגות אך האמת היא שהיום הוא יום הולדתך."

אבא הפריח חיוך גדול לאוויר וקרץ אליה בעינו.

-"בת תשע, כל כך גדולה, בודאי תוותרי על מתנה ..."

-"הו אבא, אתה תמיד יודע להפתיע, אך הפעם נגמרו לי הרעיונות. אין בקופסא ספרים כי הנחת בקלות את הקופסא על הרצפה, וספרים כידוע כבדים. זה לא תכשיט כי תכשיט אימא בדרך כלל קונה, באריזה קטנה וורודה .אז מה יש בה?

הקופסא החלה לזוז, ועד מהרה התגלה הסוד. אבא הביא לרינה אפרוחים במתנה. תשעה אפרוחים. תשעה אפרוחים זערוריים צהבהבים לילדתו הזהובה בת התשע.

אימא נראתה מזועזעת, רינה מאושרת ואבא משועשע.

"מה כל כך נורא, שרית? האביב בפתח, רינה תגדל את האפרוחים בחצר האחורית שלנו.

לילדה בוגרת כשלנו, בת התשע, יש את היכולת לקחת אחריות. אם לא תצאי לחצר לא תרגישי בהם. הלכלוך והריח יהיו הרחק ממך."

רינה רק נענעה בראשה לעברם, לקחה בזריזות את הקופסא ומיהרה החוצה.למצוא מקום מתאים בפינת החצר , לקבוע עובדות בשטח.

אבא בא לעזור לה. הם ריפדו ארגז גדול מעץ. בפינה הניחו זירעונים וקערה מפח ובה מים.

האפרוחים התכנסו בפינה ממול, מפוחדים , לא יודעים מה מוטל עליהם לעשות.

-"אבא, תראה את האפרוח האמיץ הזה, זה שיש לו כתם אפור על ראשו, מדדה ישר למים. יש לו מוח לאפרוח הזה ,הוא יודע מה דרוש לו."

וכך נקבע שמו.

בימים הקרובים , רינה הייתה עסוקה אך ורק באפרוחיה. היא שוחחה עם בת דודתה הגרה בקיבוץ, התענינה מהו הטיפול הטוב ביותר עבורם, וניסתה ליישם.


היא פעם ראשונה בחייה דיברה בזמן השיעור. סיפרה בלחש לשושי היושבת לידה ,על המתנה שקיבלה, ובקשה משושי לספר לשאר הבנות.שושי ברצון השלימה את המלאכה.

אחר הצהרים נשמעה דפיקה בדלת, זוג עיניים ירוקות ואף מנומש.

-"רינה בבית? אפשר להיכנס ולשחק איתה?"

שרית נאלמה דום לרגע, צלילים ערבים כאילו לא שמעו אוזניה זמן רב.

היה זה טפטוף ראשוני, אחריה הגיעו עוד ועוד בנות, מחפשות את חברת רינה ואת האטרקציה החדשה שלה.


"-אברהם", סחה לעברו שרית בעת שחתכה עגבנייה לארוחת הערב, "אני ידעתי שאתה חכם אך לא שיערתי עד כמה. אין לך מושג מה חוללה קופסת הפלאים שלך.

רינה מוקפת חברות. היא מרצה להן על תורת גידול אפרוחים, על הסכנות ועל הטרחה.היא עושה היכרות עם כל אפרוח בנפרד, מזהה אותו בשם, והן בולעות בצמא את דבריה.אתה שומע אותי אברהם? מתוך שלא לשמה נגיע בעזרת הבורא לנשמה. רינה עוד תצא מבדידותה.

"והריח? והלכלוך?"

-"לעיניים בורקות וללב גואה אין ריח. יש רק טעם של הודיה לבורא. "


*


-"שרית, הערב מגיעים אורחים?"

-מדוע אתה חושב ככה?

-"הבית נוצץ, אין ריח של תבשיל מבעבע. שקט כזה , את מתהלכת על קצות האצבעות, חשבתי אולי..."

-"לא, אברהם, אין אורחים, ואילו שהיו גם הסתלקו... "

- "כלומר?"

"חסל סדר אפרוחים. רינה מסתגרת מהצהרים בחדרה, בוכה, מנותקת מהסביבה, מצבה מאוד מדאיג אותי."

-"אז לכן ניקית את הבית...?"

-"ומה נשאר לי עוד לעשות בידי? חוץ מלנוע ולהתפלל?"

-"אולי תספרי מה קרה? "

-"השכנה, גברת ברנהולץ התלוננה. יותר נכון נכנסה לכאן וצעקה, איך יתכן להפוך שכונה שקטה ושלווה לשוק,ממש עדר ילדים מצווחים. ואפרוחים? לא מקומם בין אנשי תרבות. בשביל זה יש קיבוצים ומושבים.ובעוד זמן מה האפרוחים יהפכו לתרנגולים ואז ירחם ה'. יש להסיר את המפגע ומיד.

ואיזו ברירה נותרה בידי? הרי השלום חשוב מכול. נסעתי עוד הבוקר,אל הדודים בקיבוץ. מסרתי את האפרוחים.והנה התוצאה. רינה ,עדין עם הילקוט על כתפה,נכנסה לחדרה.בודדה ,עצובה וכועסת. חברותיה הציצו מבעד לדלת ונעלמו במהירות כשנודע להן על אודות האפרוחים.

אני אפשרתי לה להיות בחדרה ולנסות להתגבר. אך מה עושים? "

-"מה עושים? נתפלל שיהיה לנו הכוחות והכלים לתת לה להתגבר ולהתבגר."


"-רינתי, אפשר להיכנס?"

-"כן, אבא, בשמחה, "ענתה רינה בלחש והמשיכה לגרגר לעבר פינת החדר. שם ישבה על הרצפה ,כריות ורודות כחומה מסביב ובעיניה ברק מוזר.

"-אני רואה שאת עסוקה ואפילו מחייכת ,ואני הבאתי ממחטה לניגוב הדמעות..."

"אבא לא תאמין, פתאום שמעתי רשרוש מהילקוט, ניגבתי את הדמעות בכף ידי כדי לראות היטב, ולא האמנתי! 'מוח' יצא מהילקוט. ראשו מורם והוא נראה מוטרד. אולי חיפש את חבריו. מיד שפכתי לו מים מהבקבוק שלי על הרצפה בפינה. תראה איך הוא מתלקק. אין לי מושג איך היגיע לכאן. כנראה בחוש ההישרדות שלו חש שיש סכנה ועוד בבוקר נכנס לילקוטי. אמרתי לך שיש לו מוח, נכון?"

אבא ליטף את ראשו של האפרוח ושתק.

-"אבא, למה אתה שותק?"

-"רינתי, אני חושב. וכשחושבים שותקים."

-"מה יש כאן כל כך הרבה לחשוב. ה' הראה לנו ש'מוח' צריך לגדול אצלנו. וזה נהדר."

-"רינתי שלי, מה תגיד אימא? מה אימא תגיד לגברת ברנהולץ?

הרי האפרוח עוד מעט יהפך לתרנגול ואז לא נוכל עוד להסתירו בחדר?"

רינה הושיטה את כף ידה ו'מוח' דילג וטיפס עליה.

-"אבא, אתה רואה כמה 'מוח' אוהב אותי, לא יתכן למסור גם אותו."

רינה הביטה מבעד לחלון אל השמים שנצבעו בסגול עמוק.

"-אבא..."

היססה לרגע ,בלעה את רוקה ואחר בקול בוטח אמרה:

-"אבא, אני אגש לדבר עם גברת ברנהולץ."

-"את? רינה שלי?! רינה שאף פעם לא הסכימה לדפוק על דלת איזו שהיא שכנה, בשום מקרה ובשום מצב?!

-"כן, אבא"

-"ומה תאמרי לה? ש'מוח' התגנב לתיקך והציב עובדה?"

-"לא, אבא, אני חושבת שאספר לה כמה הייתי בודדה עד עתה, וכמה האפרוחים עזרו לי להיות מוקפת חברות. היא בטח תבין, הרי גם היא כל כך בודדה..."

אבא רק נענע בראשו. ליותר לא היה מסוגל. גוש של מלט הועתק לגרונו.

-"ועוד אספר לה ,כי למדתי שהרבה חברות הרוצות את חברת האפרוחים לא מועילות לי ולא באמת רוצות את חברתי. מעתה יש לי רק אפרוח אחד.מחר אספר רק לשושי על 'מוח'. רק לה בלבד.על התפתחותו, על תעלוליו, ואם היא תרצה את חברתי, אשמח. כך אני ארוויח חברה אחת אמיתית וגברת ברנהולץ לא תסבול מחבורה של ילדים מצווחים..."

שמש זרחה מעיניו של אבא.

-"רינתי,אני מודה לבורא עולם על שהכניס לראשי את רעיון האפרוחים.נלמד ממה שקרה היום, אל לנו להלך בגדולות. מספיק אפרוח אחד קטן ,די ב'מוח' אחד לתת הרבה כוח..."

 

[ששונית]

כמה שוקל לב.

השאלה היא מהו משקלו הסגולי במסה של החומר חלקי הנפח.

תלוי גם בגרביטציה ובתאוצות אחרות המופעלות עליו.

די, די, משה. די.

לב שוקל כמה שאתה מעמיס עליו.

איך אומר הרב אפי? התרחשויות הן מאלוקים. עגמת נפש גורם האדם לעצמו.

הוא מרים את ראשו השפוף ושמש חורפית מסמאת את עיניו וגורמת לו להשפילן חזרה לערימת עלי השלכת שערם ברגליו הנוקשות למרגלות הספסל.

הוא מביט בנעלי העוברים ושבים, וממיין אותן במחשבתו לפי השתייכותו המגזרית של בעליהן.

ליטאי. ליטאי. חסידי. מודרני. חסידי. מזרחיסט.

מ ש ה! ! הוא נוזף בעצמו באלפי קולות שמתנגשים במבוכי מוחו. אם אתה כזה תייגן סטראוטיפי מקצועי, מה אתה רוצה מהם?

כמה דקות שקטות ונוקבות נותנות לו את התשובה בכנות מזוקקת.

אני רוצה להיות כמותם. כן. בדיוק כמותם. תלמידי חכמים, אברכים עלאמת. לא מדען לשעבר ובעל תשובה בהווה.

אני רוצה להיוולד כמותם, בבית בני ברקי סגפני, ללכת לחידר כמו ילד טוב ממשפחה טובה, להחליק מעדנות לישיבה, בלי דפיקות לב וכרית רטובה, להתחתן עם בת טובה ממשפחה טובה, ללדת ילדים למשפחה שיש בה סבים וסבתות שמותר וצריך לבקר אותם, סבים וסבתות שאין צורך להתחמק מביקוריהם הטעונים, אלא כאלו שנפלא ונעים כשהם מגיעים לביקור.

"השם". הוא מרים את עיניו שדומעות ולא מסנוור השמש.

"למה הכל חייב להיות כל כך קשה. למה בכל סיבוב נתקעים לי מקלות בגלגלים. מה בסך הכל אני מבקש? שיכניסו את יעקב ישראל לישיבה. זה הכל. שילמד שם כמו שצריך, ויעבוד אותך באמת וביראה ובאהבה".


הוא לא מאמין לעצמו שזה מה שהוא עושה.

כנראה שאהבת האב שמובנית בו, מפיקה ממנו יכולות עלומות והזויות.

הוא מביט בידית הדלת בריכוז שיכול בקלות לכשף אותה.

מי היה מאמין, משה. מי היה מאמין. אם מישהו מהטכניון היה איכשהו נקלע לכאן, לפלנטה הזו, וצופה בסיטואציה הכל כך בלתי אפשרית הזו, הוא היה מאמין לשלג באילת ולפרה מטילת ביצים.

מדען בכיר, בנם של מלח הארץ, יושב פה כמו ילד נזוף מחכה בכלות נפש למוצא פיו של איזה ילדון שמנת, שיושב על כיסא רם ונישא רק בגלל שנולד על הצד המרוח של הפרוסה.

לא מתחרט לרגע על המהפך המבורך והמפרך הזה. רק טוב שלא צפה מראש עד כמה קשה זה יהיה. קשה וקורע וחורך ומשפיל.

אבל בכנות, משה, הוא תובע מעצמו. באמת. תמיד ראית את יד השם, מובילה אותך לבטח, מושכת אותך באף, לעתיד טוב יותר. לאיש אנושי וחיובי יותר.

"משה רביץ"? צץ לידו בחור עדינון. "הרב אמר שיקבל אותך בעוד חמש דקות".

הוא מהנהן לעבר העדינון בתודה.

לפחות, חולפת בו מחשבה ספוגת הודיה, השם שלי לא מסגיר את המידע המרשיע. משה רביץ. כמה מוכר. כמה חרדי. הוא מצטחק קלושות.

כמה חסד אלוקי גלום בשם שבחר לו אבא, כדי להנציח את שמות גיבוריו הנערצים. לך תספר להם שמשה זה משה דיין, ורביץ אלו ראשי התיבות של יצחק רבין.

שני אברכים מכובדים וחשובים למראה יוצאים מחדר סמוך ומביטים בו עמוקות. הם מחליפים מבטים מהירים, וזה השמאלי, עם הזקן המאפיר, מאשר בעצימת עינו השמאלית והנהון קצר לרעהו, כי כן, זהו האיש.

הימני ניגש צעד קדימה ושואל: "לאביך קראו עזריהו"?

זהו. לא יעזור לך שם חרדי, לא יועילו לך חליפות וכובעים. בעל תשובה היית ובעל תשובה תישאר, וזה נצעק ממך עוד לפני שיתנו לך צ'אנס לפתוח את הפה.

הוא מהנהן בלאות, ולמרות גאונות עצומה של מדען שיצוקה בו, לוקח לו יותר מעשר שניות לקלוט את מבטי ההערכה וההשתאות של השניים.

באיחור מה הוא שומע אותם מתלהבים ומהמהמים מתפלאים: "איך זה שלא ידענו שלרב עזריה היה בן"?

"נו, טוב", מתרץ השחרחר בלחש קולי, "כשהוא עבר למקסיקו למקום מוצאה של אשתו, הוא לא היה זקן, ומאז לא שמענו ממנו כנראה זהו בנו היחיד שנולד לו לעת זקנה".

הם ממהרים להעלם בחדר הסמוך, זה שמשה כמעט היפנט את ידית דלתו, והדי דיבורים נרגשים מסתלסלים מבעד לה.

הדלת נפתחת לרווחה וראש הישיבה בכבודו ובעצמו מושיט לו את ידו ומשה מניח את ידו המיוזעת בכפתו החמימה של ראש הישיבה, כשהוא נבוך כפי שלא היה מעולם.

ראש הישיבה מכבדו לשבת, מתיישב מולו ופותח ואומר: "יום חג הוא לישיבתנו. אמנם התייעצתי עם פוסק הדור לגבי ראשות הישיבה החדשה בגולה, המסונפת אלינו, אבל לא העליתי על דעתי שהוא יענה וישלח אלינו, ועוד את בנו של רב עזריהו רביץ המיתולוגי, שהיה ממקימי הישיבה".

מוחו הגאוני של משה עובד במהירות סחיפה של מכפלת שדה חשמלי בניידות אלקטרונים.

הוא מבין שנקרתה לחייו הזדמנות שמיימית להגשים את חלומו הגדול בחייו.

הוא יכול לשחק אותה כבנו של אותו רב עזריהו רביץ, נוחו עדן. איש לא ידע. הקשר ניתק לפני שנים כה רבות, ולכאורה אין לאותו רב עזריה ילדים נוספים שיוכלו לערער את העובדה הזו.
והוא, משה, יהפוך לראש ישיבה במקום מרוחק, כך שאיש לא ידע מעברו המפליל.
ואם איכשהו ברבות הימים יתגלה קלונו, הן הוא יהיה כבר ראש ישיבה...

האם יוכל בן תמותה לתאר תחושה נשגבת ונדירה זו, כשבהבזק ברק מתגשמים באחת כל משאות הנפש, כל המשאלות, כל החלומות? מה ממלא לו את ליבו עכשיו? וכמה הוא שוקל? הרי אמרת שלב שוקל כמה שמעמיסים עליו. ואם זה קונטינרים של אושר? הרי הוא קל כנוצה, רך כענן.

ראש הישיבה מביט בו בפליאה, ממתין לאישורו, למילתו. לתגובתו.

אבל זו משתהה ובוששת מלבוא.

משה מתנתק ממבטו השואל של ראש הישיבה. הוא כלל לא נמצא כאן עכשיו. הוא מתדבק במחשבתו במי שאמר והיה העולם. רק הוא ואלוקיו. בלעדי החלום הנכסף, יעקב ישראל המצפה, ומבחר מאוויו.

התחפוץ בזה, משה? התרצה להפוך להיות חרדי אמיתי? בלי חיבוטי הנפש, הקריעות, התביעות המנוגדות, הבושה. הנחיתות.
שוב הוא חש קרוע. שוב נמשך לשני מחוזות סותרים.
אבל למה קרוע, משה? למה?
כי עכשיו, על סף פרידה מכל הנייר זכוכית הזה על כל משמעויותיו, הוא מבין, שנייר זכוכית לא רק דוקר. הוא משייף. לא רק מציק, אלא מייפה.

ואז, מהמקום העמוק ביותר, הזך ביותר בנפשו עולה תשובתו, טהורה וברה: והרי הם אלו שנתנו לי את עצמי! הקשיים האלו בנו אותי, הצמיחו אותי, הם הם שהביאוני לקדש ולטהר ולקרב עצמי לבוראי בקרבה שאין דומה לה.

הוא חש את השאלה צועקת ומצווחת בו בכל מורכבותה וכובדה: אתה מוותר על הזדמנות חייך שאלוקים העניק לך? אתה מודע היטב להשלכות מעשיך?

הוא ממתין שהקולות המצווחים יתפוגגו.

בחיוך נעים על פניו הוא מסמן בידו לראש הישיבה רק עוד רגע.

עוצם את עיניו בריכוז.

ומחליט.

הוא לא ימכור את קשייו ומצוקותיו בעד נזיד עדשים. יקרים הם לו מראשות ישיבה, וכל חפציה לא ישוו בהם.

זוהי אכן הזדמנות חייו. הזדמנות לבחור את הבחירה הקשה בחייו. לעמוד בהצלחה בניסיון הקשה מכולם.

"יסלח לי ראש הישיבה". הוא בורר את מילותיו בזהירות..

"נפלה כאן טעות. אינני בנו של רב עזריהו. אני בעל תשובה שבאתי לבקש ממך להכניס את בני לישיבתך".

מעולם לא נשמעו מילים אלו באוזניו כה נעימות, כה ערבות.

זקנו של ראש הישיבה מזדקר קדימה בזעזוע, עיניו נפערות מקושתות לגודלן המרבי, שפתיו מתעקלות מטה מטה וגביניו חוברים לאחד.

מהר מאוד הוא מוצא את עצמו יוצא מבנין הישיבה. אין לו מושג מה אמר ראש הישיבה, ואם כעת יבוש לסרב אם לאו.

רבון העולמים היוצר את שביליי הבלתי מסותתים, המנחני ביד רחומה בהם, הוא ימצא ליעקב ישראל ישיבה בה יתעלה לאהבה וליראה אותו כל הימים.


השמים שמחים למולו, השמש זורחת אליו באלפי זהרוריה, והוא מרים ידיו לשמים, כך, באמצע הרחוב, כבעל תשובה טרי, ומודה להשם הטוב על העוקץ ועל הדבש, על השלכת והפריחה, על הגדולה במתנות שהעניק לו היום.

 

[סופי12]

קושי הוא אבי הצמיחה

מכירים את הסמיילי הזה? עיניים גדולות בולטות, גבות מכווצות עולות כלפי מעלה ופה פתוח.

כך הייתי נראית כשקראתי שהכרזה הזוכה במקום הראשון, הינה כרזה חלקה עם כיתוב בתחתית הדף המסביר שהגרפיקאית לא קיבלה כסף.

מהר מאוד הוא התחלף לעינים צוחקות ובוכות. (זה הסמיילי האהוב עלי, ונראה לי הכי שימושי בעולם. שווה מחקר.)

שמחתי שקלעתי לרעיון הזוכה והתאכזבתי שבחרו בכרזה אחרת שביצעה בדיוק את אותו רעיון.

בינינו, הכרזה הזוכה באמת יותר מוצלחת בעיני. אני אוהבת קו נקי ומה שיותר מינמליסטי.
עם שיפוץ קל של הנוסח, הכרזה הזוכה באמת מדהימה.

מהר מאוד לייקתי את המודעה הזוכה ואף פירגנתי ליוצרת עצמה ובנות משפחתה.

אלא שאז התחלתי לקרוא טרוניות ומענות על הנעשה בתחרות.

המודעות עמדו צפופות מידי. חברות פעלו בשיטת שמור לי ואשמור לך.
הכרזה התאומה הרבה יותר מעוצבת ויפה ואיך זה שקהל הבוחרים לא עמד על כך?

הופה, כאן נסחפתי. אני שוחרת צדק מלידה ונתונים אלו בשילוב האכזבה היוו מתכון נפלא ליציאה למלחמה.

עקבתי בנחישות אחרי כל תגובה של בעד, ספרתי בדבקות את כמות הלייקים ההולכת וגוברת בקצב מסחרר.

הצבע האדום לא מש לרגע מתיבת ההתראות שלי. שמחה וששון.

אלא שבצד השני, במקום לחגוג את הזכיה, היה אבל ומספד. ורק אז הבחנתי בתמרור עצור שעמד שם בשקט כל הזמן וחיכה לי. (הוא ברח מכרזה אחרת שלי "עצור בטרם תיצור", ראיתם אותה?)

דפדפתי אחורה בהודעותי והתבישתי. זו לא אני.

פניתי בצורה מכובדת להנהלת פרוג (אני עדין מצפה לתשובתם...)

שוחחתי עם מקורבים למלכות וביקשתי את סליחתם.

אני בטוחה שבפעם הבאה שכמעט אזכה, אשכיל להשליט את השכל על הרגש.

אבל מכיוון שהחוויה עודנה טריה, עדיף שלא תנסו אותי הפעם. (סמיילי קורץ)

 

[מה הענינים]

נכתב ע"י הניק @מוצרלה

"קבלתי הזמנה לראיון" אומרת אמא לאבא.
"מהמודעה ההיא בעיתון?" אבא שואל.
"כן".

אמא קיבלה את המישרה בבית הספר. היא חיפשה עבודה הרבה זמן. שמחתי בשבילה. קניתי לה שוקולד תות לכבוד היום הראשון.
היא אוהבת שוקולד תות.

"היום ילדה אחת ליקקה סוכריה ענקית בשיעור" סיפרה אמא לאבא בלילה במטבח.
שמעתי אותה מהמיטה.
"ומה עשית?" הוא שאל.
"אמרתי לה שתפסיק, היא אמרה. אני מדמיינת את אמא כולאת את הבוהן הימנית בעזרת אצבעות כף היד לאגרוף, ביד שמאל היא מגרדת בפרק היד, מן תנועה כזאת כשהיא חסרת אונים או מתוסכלת או מצטערת או גם וגם.
"היא בטח לא הקשיבה"
"נכון" אמרה אמא. היא המשיכה ללקק ועשתה פרצופים וכל הילדות צחקו".

אני נזכרת במורה שושנה, המחליפה.
כל השיעור טיילנו. היו כמה שלעסו מסטיקים. בכלל לא ראינו אותה.

"באמת?!" שאל אבא. מה אבא עושה בזמן שהוא מקשיב לאמא כשהיא מתנה את צרותיה?
כמובן, הוא מכווץ את שפתו התחתונה בעזרת יד שמאל. (אני לעצמי עדיין לא סיגלתי תנועה אופיינית, אלא אם כן מיצמוץ נחשב.)

"כן, אז לקחתי את הסוכריה והכנסתי אותה לתיק שלי". הרחתי ריח של חביתה.

"היא חטפה את התיק שלי ולקחה את הסוכריה" אמרה אמא.

המים בקומקום רתחו. שמעתי את הכפית בוחשת את החלב בספל.
אני יודעת שאני לא אמורה להקשיב לשיחות האלה של אבא ואמא. אני שומעת אותם כמעט בלי להתאמץ.

אמא סיפרה לאבא שהיא בדקה היום מבחנים.
"אתה מבין?! אחרי שהסברתי כל כך טוב עוד פעם ועוד פעם", אמא עבדה להכין כרטיסים מושקעים, אני אפילו עזרתי לה לגזור אותם,
"זה היה נראה שהן נפגשו עם החומר לראשונה במבחן. הן פשוט לא פתחו מחברת".

"אדמה לחה וטובענית. בני ישראל קמים בבוקר ורואים ששתי הקומות שבנו בעמל רב- נעלמו!
סתם נזכרתי בזה עכשיו. לא יודעת למה.

אמא בכתה לאבא שהמנהלת צרחה עליה ליד כל הבנות.
"אני לא מסכימה שבנות תסתובבנה במסדרון באמצע שיעור!" אמא שלי נוגסת בחתיכת עוגה והמנהלת הזאת היא חתכ'ת נוגשת!

"אולי לא בשבילך העבודה הזאת", אמר אבא לאמא.
"נכון" אמרה אמא. "אבל אני לא יכולה לעזוב אם אין לי שום דבר אחר ביד".

החופש הגיע סופסוף.
אמא היתה זקוקה לו במיוחד.
בערב אבא אמר לאמא שיש לה מכתב.
היא פתחה וקראה:
"אנו מודיעים לך על הפסקת העסקתך בבית ספרנו. אנו מודים לך על עבודתך".

אמא יוצאת אל המדבר. אין לה שום דבר ביד.
אני יודעת שהיא מרגישה , יחד עם הצביטה בלב, גם תחושת הקלה. וגאלתי.

 

[לקח טוב]

'ריבונו של עולם חלום חלמתי ואיני יודעת מה טיבו, אם טוב הוא - חזקו ואמצו כחלומותיו של יוסף, ואם צריך רפואה - רפאו כמי מרה על ידי משה רבינו, וכמרים מצרעתה'

הצצתי בשעון, השעה היתה 1 בלילה, הקול שבקע מכיוון הסלון, הלך ונחלש, והיה נדמה לי שאני מזהה את קולה של אמא.

מאז שאבא ז"ל הלך לעולם שכולו טוב לפני כחצי שנה, היא מתקשה להרדם בלילות. אני, בן הזקונים, היחיד שטרם התחתן, עזבתי את הפנימיה בהמלצת ראש הישיבה, ועברתי לישון בבית, כדי שאמא לא תהיה לבד, גם ככה היא היתה שבר כלי וזקוקה להמון תמיכה.

קמתי מהמיטה בצעדי חתול, ובשקט בשקט ניגשתי לסלון, שם ראיתי את אמא יושבת ובוכה.

ברגע שהבחינה בי, אמא נגבה את הדמעות, והעמידה פנים סתמיות, כאילו השעה כעת היא 1 בצהריים.

התיישבתי מולה, הרגשות עברו מתחת לשולחן, כאשר מעליו, הבטנו אחד בשני בעיניים בוהות, בלי שום רמז למה שהתחולל בפנים, למרות שלשנינו היה ברור שמישהו פה בכה עכשיו, וזה לא היה אני.

לאחר דקות ארוכות של בהייה, אזרתי אומץ. קמתי ממקום מושבי בקצה השולחן, ניגשתי לאמא, ליטפתי את ידה הימנית, הישרתי מבט אל תוך עיניה ושאלתי..

אמא, למה בכית?

אמא שלחה אלי מבט תוהה, ויכולתי להבחין בעיניה בהתלבטות האם לשתף אותי או לא. בכל זאת מדובר בבנה אהובה שזקוק ממנה ללא מעט כח.

לבסוף היא פתחה את הפה 'אברימי, הוא כועס עלי'

היה ברור ש'הוא' הכוונה לאבא ז"ל.

חשתי חוסר אונים מוחלט, נכון, אני כבר בן 19, אבל כנראה לא מספיק למוד ניסיון, מה אני אמור להגיב? לשכנע אותה שהוא אוהב אותה שם למעלה? לנסות 'לחפור' למה היא חושבת ככה?

הרהורים נוגים עברו בראשי, יענקי ושורי שכנעו אותה שתעבור לגור אצלם, אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע, אם רק היתה כעת איתם הכל היה נראה אחרת, מן הסתם לא היתה חולמת את חלומות הזוועה, וגם אם כן, יענקי הגדול בוודאי היה יודע מה להגיב.

'למה את חושבת שהוא כועס עלייך' שחררתי את המילים ונסוגתי לאחור, מיחל בליבי שלא דרכתי על פצע נסתר עוד מחיי חיותו של אבא.
עכשיו היה תורה לחכך האם להגיב לבנה הקטון.
'הפתק' היא לחשה, 'אני לא מוצאת את הפתק, הוא אמר שזה במדף השלישי ושאני חייבת למצוא, אני זוכרת את זה ברור, הוא אמר לי 'מנוחה, את חייבת למצוא את הפתק, אחרת אין מנוח לנשמתי' אבל הפכתי את המדף השלישי, וגם את שאר המדפים ולא מצאתי כלום'
'אמאל'ה, בואי נלך לישון ובבוקר נתייעץ עם יענקי מה לעשות'
אמא קיבלה את הצעתי ופרשנו להמשך שנת הלילה.

ב7 בבוקר הטלפון צלצל, אני שהייתי כבר בפתח הבית עם התפילין מתחת לבית השחי בדרך לשחרית, הסתקרנתי לדעת מי מתקשר בשעה מוקדמת כ"כ, ואצתי לטלפון.
על הקו היה יענקי, 'מצאתי פתק בספריה' הוא אמר. הייתי בהלם! חשתי תחושה מיסטית עזה, כאילו מישהו מסתורי מסתובב אצלי בבית.
יענקי, שלא הבחין בתדהמה שאפפה אותי מבעד לשפורפרת, המשיך, 'בפתק היה כתוב שאבא חייב לזלוטניק מהגמ"ח של דושינסקי 350 דולר'
'את הפתק מצאת במדף השלישי' ספק שאלתי ספק קבעתי.
יענקי היה המום מהמידע, ועכשיו היה תורו לחוש את אותה תחושה שמיימית.
הלכתי להעיר את אמא ולבשר לה שתפילתה התקבלה והפתק נמצא.
אמא, שהיתה עדיין מתוך שינה, מלמלה 'אם הפתק נמצא בבית של יענקי, כנראה שהוא רוצה שאני יעבור לשם, תודיע לשורי'

שחרור גדול התפשט בתוכי, ויצאתי לשחרית בלב קל, ועם ידיעה ברורה, שיש לי בשמים אבא שאוהב.

 

[ש. צ. וינמן]

הקשיים שהצמיחו

בדקתם פעם איך אתם בוחרים את מסלול ההליכה למקום מסוים. שלא הייתם בו נניח בחמש שנים האחרונות. כמעט כולנו בוחרים במסלול הקצר ביותר.

נסו פעם לבחור מסלול לפי זיכרונות וניחוחות, יהיה זה מסלול של קסם מרטיט.

הלכנו לבקר דודים, ביקור נימוסין של זוג צעיר. רחוב אלקנה פינת רחוב ירמיהו.

מצומת אפריון בחרנו במסלול הארוך יותר, דרך של זיכרונות.

ברחוב עלי הכהן, אני פוזלת במבטי לצד ימין אל המכולת של שמואל. אולי והלוואי הוא החזיר את המכשיר לחיתוך גבינה צהובה. ונקנה לארוחת הערב מאה גרם גבינה צהובה, פרוסה דק דק. כאילו אלו דפי ממו אכילים. ואני אקח שלוש פרוסות, כי זה כזה דק. מ.מ.מ. עכשיו הכל מלא בניחוח של אריזות מרשרשות. את הריח החריף של הגבינה הצהובה היינו מריחים עד לרחוב.

רחוב אלקנה, הרחוב ההולך ומתכנס לתוך עצמו, פנימה פנימה, כאילו כאן סוף העולם. כאן הייתי מתפללת כילדה שהגשר המוביל לביתה של רבקי חברתי לא יקרוס כשאני עליו. תפילות ללא קול של ילדה קטנה, שמתביישת לספר בשקט על פחד שגדולים מספרים עליו בקול. לקראת סופו פורץ הרחוב בבת אחת לשני כיוונים. הירידה התלולה אל השיכון בו דירדרו שובבי השכונה מכוניות זנוחות לקול תרועת החברים. ורחוב ירמיהו הסואן.

בעלי נעמד בחדר המדרגות, מתעמק במודעת פרסומת של שיפוצניק, ממולל בידיו שערות מזקנו. ומקמט את מצחו כשקוע בסוגיא קשה.

"מה קורה" אני צוחקת, "מצאת שגיאה במודעה"

"לא משהו מיוחד, רק רציתי להגיד, שכדאי לא לשאול שאלות ולא לצחוק. את מסכימה, זה בסדר, את חושבת שתצליחי בבקשה בלי שאלות ובלי צחוק דיצה. בלי צחוק ובלי שאלות, בבקשה".

כאילו אם יחזור על הבקשה בצורות שונות היא תקבל משנה תוקף.

הלחץ שלו הצחיק אותי ולולי עיניו המוטרדות והרציניות, הייתי חושדת שמדובר בהלצה עונתית.

ביקור אצל דוד שייע ודודה גיננדה. הדודים שאינם דודים ממש. אבל דודים יותר מממש.

דוד שייע ודודה גיננדה עומדים מחייכים מולנו. זוג מבוגר שעברו בחייהם מסלול תלאות ארוך. נמוכי קומה. וחיוך מלא נחת על פניהם. העינים שלהם זורחות באור מיוחד, אור של מנצחים.

"מוישעלע הבן של לייזער. כמה נחת"
יע, יע. מוישעלע, נחת. כך דוד שייע.

"התלמיד חוכעם הגבוה. הבן של לייזער ושורע החברים מהלאגער".
יע, יע. חברים טובים.

אני לא מאמינה למראה עיני, חנות קקטוסים וסקוטלנדים מול עיני. אני מזהה את צורית הבשרנית, כסא החותנת בעלת הקוצים הצהובים והרבה קקטוסים מורכבים צבעוניים. חגיגה על הרצפה, על מעמדים דקורטיביים ומדפי עץ בגדלים שונים. חגיגה לעיניים.

שדה קקטוסים פורח מול עיני.
מימי לא ראיתי כמות ומבחר כזה של קקטוסים במקום אחד.

"דודה גיננדה יש לך גינה בבית".
יע, יע. אומר דוד שייע.

אני בוחנת את הקקטוסים אחד אחד.

"העציצים מאוד יפים ומטופחים".
יע, יע, יפים מאוד.

"כן, אני משקיעה בהם הרבה כח וסבלנות".
יע, יע, הרבה מאוד.

מוישי ביקש לא לשאול שאלות ולא לצחוק.
אבל משהו מתחיל להכדרר לו בתוכי. כדור שלג קטן שהולך וגדל עם כל תשובה של דוד שייע. הכדור הולך וגדל, וחונק לי את קנה הנשימה. מקמטת את מצחי לארשת כבודה ורצינית. קופצת את פי שלצחוק לא יהיה מהיכן לצאת.
אני מתפללת באלם קול, רק לא, רק לא לצחוק. אם לא למעני, למען בעלי. למען האנשים היקרים הללו.
אני נושמת עמוק עמוק. בולעת את הרוק. אולי החומציות שברוק תמיס קצת את כדור השלג המגלגל.

"שבו שבו, מוישעלע ודיצה, אתם נראים מצויין".
יע, יע. טוב מאוד, יע, יע.

כדור השלג התנפץ לאלפי בנות קול.
אני מכסה את פני בידי, מתכופפת קדימה, מתקפלת לתוך עצמי וכל גופי מיטלטל. מידי פעם אני משחילה שיעול נבחני וחזק. הצחוק מציף אותי בגלים גלים, מעורב בדמעות שיעולים ויבבות קטועות.
אני מרוקנת, הכל שקט ואני עצובה.

כולם שותקים. שתיקה שמדברת באלף קולות וששום דיבור לא יכול לה.

מוישי יושב עינו מתעמקות בעציץ שעל השולחן, בודק את הפרחים במצח מקומט. פתאום כאילו התעורר משינה, התחיל לדבר בהתלהבות רבה, בתנועות ידיים ובקול רם עם דוד שייע על חידוש שעלה היום בכולל על "מתה מחמת מלאכה" עם נפקא מינא למעשה. דוד שייע מקשיב בעניין רב ועונה גם הוא בקול רם ובתנועות ידיים מוגזמות.

דודה גיננדה מסתכלת עלי במבט חומל ומוטרד.

"כזה שיעול, את צריכה כוס תה קקטוסים דחוף."
יע, יע. כוס תה קקטוסים.

ושום פתית שלג לא חוגג לו בתוכי עכשיו. אני חלולה.
מוישי מביט ובעיניו הקלה.
דודה גיננדה מביאה כוס תה קקטוסים, מעלה ניחוח מעניין.

אני יספר עכשיו על הקקטוסים שלנו, ואת תשתי את התה.
זה נשמע כמו, אמא תספר על "הסידור שהציל" ואת תאכלי את החביתה.
עכשיו אני מוכנה לאכול גם הקקטוסים עצמם.

דודה גיננדה מספרת:

עלינו לארץ ב51 לבד לבד.
התחתנו באיטליה הגענו לחיפה ומשם לירושלים.
ללא עזרה וללא תמיכה. קיבלנו את החיים במתנה. מתנה שהייתה העזרה והתמיכה הטובה ביותר בימים ההם.
שייע עבד בדואר. כולם סמכו עליו. על היושר שלו. על הסדר והנאמנות. אהבו את השמחה שלו. שייע תמיד שמח.
יע, יע. כי תמיד שמח.

ואני תפרתי שמלות לילדות.

לאט לאט הגיעו הילדים החמודים שלנו.
וכאן התחילו הבעיות.

לא ידעתי מה לעשו עם המריבות שלהם. לא היה לי את מי לשאול, עם מי להתייעץ. אין אבא ואמא, אין אחים ואחות, סבתות ודודות.
יע, יע. הם רבו הרבה.

מי ישב לידי, מי ליד החלון, מי יקבל ראשון את הלחם, מי יפתח לאבא את הדלת, מי ישן ליד הקיר, מי יקבל את השפיץ של הלחם, מי יבחר איזה ממתק לקנות לשבת, מי יפתח את הדלת לשכנים, מי יקרא ראשון את הספר. מריבות ומריבות.

הסברתי, בכיתי, צעקתי, צחקתי, הענשתי. ניסינו תורנות, הגרלות, פרסים למוותרים. שיע דיבר בשולחן שבת הרבה על ויתור ואהבת ישראל.
יע, יע, הכנתי הרבה חומר כל השבוע.

שום דבר לא עזר.

יום אחד חזר דוד שיע הביתה ובידו עציץ קקטוס קטן.
מתנה.

לאף אחד לא היה היום הולדת, לא יום נישואין. כלום. מה קרה.

"מצאתי עצה למריבות של הילדים.
בכל פעם שהם רבים את הולכת לדבר עם הקקטוס, לסרק לו את הקוצים, ולנקות אותו מאבק".

"נבהלתי מאוד. מה קרה לשייע שלי. אולי פיטרו אותו מהעבודה בדואר, אולי פגש מישהו משם. אולי כבר אין לו כח לשמוע את הסיפורים על מריבות הילדים. מי מדבר לצמחים, מסרק אותם. אוי. הלב שלי דפק חזק, הראש הסתחרר, הידיים רעדו כל כך. התחלתי לבכות. שייע היה בשבילי אבא ואמא, אח ואחות, דוד טוב וסבא רחום. ואם הוא לא בסדר מה יהיה איתי, מה יהיה עם הילדים אני לבד בעולם".

דבר ראשון שלחתי את הילדים לחדר.
"אבא לא מרגיש טוב ולא לצאת עד שאני קוראת לכם"
"שב" אמרתי לו, "אני אביא לך מרק חם, עוד מעט נדבר. תאכל, תנוח, תישן קצת ונדבר על העציץ. רק ארד לשכן ד"ר שטיין הוא יבדוק אותך, ייתן לך אסיול הכל יהיה בסדר, רק אל תדבר עכשיו. אתה צריך מנוחה, אתה עובד קשה מידי".
לא רציתי לשמוע את הדיבורים המשונים, הם הפחידו אותי

דוד שיע הבין, הבין מיד.
והוא התחיל לצחוק ולצחוק ולצחוק. הרגשתי שהוא בסדר.

דוד שייע מספר:

"יע, יע. היא חשבה שקרה לי מה שקרה להרבה אנשים שהגיע משם, שמשהו זז להם.
אמרתי לה: "עכשיו את תשבי, ואני אביא לך כוס תה. עד שתרגעי. ואני יסביר לך הכל".
יע, יע. היא באמת נבהלה מאוד. ואחרי שהיא שתתה את התה. ונרגעה. הסברתי לה. הילדים רבים כי הם רוצים את היחס שלה. לא מעניין אותם איפה לשבת, להיות ראשון או שני, העיקר שאמא תדבר איתם.
מהיום, אין מריבות.
כשהם רבים את הולכת לטפל בעציץ, קקטוס קטן וחמוד, שיסתדרו"

"זהו, נגמרו המריבות. מידי פעם דוד שייע מביא לי עוד קקטוס שיהיה גיוון. וכל פעם שהם רבו רצתי לקקטוסים, ניגבתי את העלים מאבק, השקיתי וטיפלתי."

"כך צמחה לה הגינה הנחמדה"
יע, יע, מהקשיים עם הילדים.

 

[משויטט]

"...ברכי נפשי את ה' הללוי-ה".

דממה.

שניה וחצי עד שהציבור מעכל שאין קדיש יתום, הרמזור ירוק, אפשר להמשיך.

אני מסתובב ופוגש בעיני המתפללים שנתלים בי כאילו עשיתי להם משהו. הדממה ממשיכה להכביד.

עליות, אני קולט. צריך למכור את העליות. ואני החזן. זה אומר כנראה שאני המיועד לתפקיד. למה? ככה. לא ניתנת כאן הפריווילגיה לסרב.

"שני שקל שלישי" אני מכריז בעייפות, וסורק תוך כדי את השטיבל.

מישהו מסמן שלוש אצבעות, עיניו תקועות בסידור ושפתיו דובבות. בתקווה שהוא מכוון אלי, אני מעדכן את הציבור: "שלושה שקלים".

"שלושה שקלים פעם ראשונה, שניה וש – "

"עשרים", נשמע קול. אני תר אחר המקור, ומוצא אותו אצל ר' שימען מלמיליאן הנכבד.

"עשרים שקלים שלישי", אני מכריז שוב.

"עשרים ואחת", נשמע קולו של הממלמל.

"חמישים" טוען ר' שימען.

"חמישים ואחת" מתעקש הממלמל.

"מאה".

"מאה ואחת", לא יודעים לוותר קצת. אנשים.

"מאתיים".

הו. נהיה מעניין. עלייה ששווי השוק הרגיל שלה אינה עולה על חמישה שקלים, וזה גם בדרך כלל בגלל החמלה על המוכר שנראה תקוע עם סחורה מיותרת, והנה יש פה מישהו שמקפיץ את הרף במאות אחוזים. גם הציבור התחיל לעקוב, לעטות חצאי חיוכים, ולנסות לנחש איך יסתיים המרוץ הזה על הבוקר.

"מאתיים שקלים פעם ראשונה, פעם שני-"

"מאתיים ואחד".

"שלוש מאות".

שלוש מאות חמישים".

"חמש מאות".

חמש מאות חמישים".

"שבע מאות".

זהו. נשאבתי לגמרי לתוך העניין. ענף ספורט שמקבל מול עינינו עדנה מחודשת. ומתפקיד משמים ומאולץ, הפכתי למנחה מכירות פומביות יוקרתי ומחוזר.

דעתי האישית הנחרצת הייתה שמותר לו לר' שימען לתת קצת יותר. הקמצן הזה. מה זה שבע מאות שקל בשביל מנכ"ל חברת ביטוח רפואי מצליח. אלף שקל מינימום! מה, עליית שלישי בראש חודש שבט, הזדמנות של פעם בשנה, לא בא ברגל.

אבל נראה שהממלמל נכנע. דווקא עכשיו. מוג לב שכמותו.

"שבע מאות שקלים שלישי פעם ראשונה. שבע מאות שקלים – "

דחף פראי החליט וגם ביצע את הדבר הבא, הופתעתי כל כך לחוש את המילים יוצאות מגרוני: "שבע מאות חמישים" ללא חסות נראית לעין.

לא נורא, תכף הברון ישווה.

אבל - דממה.

ליבי החל הולם, לפחות כמו הדפיקות על השולחן לפני שמונה עשרה, כשמישהו צועק בהתרגשות "יעלה ויבוא" לפני שמישהו יקדים אותו.

הדממה מעמיקה. הזיעה מקפיאה. עיני הכל רפרפו ביני, חיוור ונרעש, לבין שימען הרשע, שנצפה מצמיד אצבעותיו אלו לאלו ויוצר כמין אוהל משולש. הוא נראה אדיש לחלוטין.

הוא לא עומד להציל אותי, הבנתי לפתע בחלחלה.

"שבע. מאות. וחמישים. שקלים. שלישי. פעם ראשונה"

אני ממתין. אולי בכל זאת. כלום. שימען הספיק להרכיב משקפי קריאה על קצה אפו, וגרס משהו מתוך הסידור. מין חיוך מרושע ריחף על זוויות פיו.

"פעם. ש-נ-י-ה" אני אומר, מגיע לרגע האמת, וכולי אחוז פלצות. חצי ממלגת הכולל ילך לי על השטות הזו, בכיתי בקרבי.

ניתן היה לחוש את הסבלנות שהחלה להתפוגג. מעניין-מעניין, אבל יש שמירת סדרים למלא.

"פעם שלישית", מלמלתי מובס.

"ויהי בנסוע הארון - - - "

*

תפילין תחת בית שחיי, שקית לחם וחלב בידי, ובמוחי מתגוששים מחשבות בניסיון למצוא נוסחה שתטיב להסביר את הפארסה. שבע מאות וחמישים שקלים, ברגע של סיכון בלי תועלת. מי מה למי את מי מתי איה איך ולמה.

אוושה רכה של מנוע חדיש פלשה אל תודעתי. לקסוס לבנה ונוצצת התמקמה במקביל אלי. שמשה שחורה נבלעה בזמזום עדין אל הדלת. רכנתי לעבר החלון, ר' שימען הושיט חבילת שטרות מקופלת.

הבטתי עליו ועל השטרות. והוא בכלל הביט בנקודה כלשהי מולו בשוויון נפש.

לקחתי את השטרות. פניו החתומות של ר' שמעון הופשרו מעט. החלון החל עולה בחזרה.

"ידידי", הוא אמר רגע לפני שגלש משם, "בחיים אל תיקח סיכונים בלי לקחת בחשבון אפשרות שתיכשל".

על הבגאז' המתרחק שלו היה רשום מסר חיי: "ביטוח רפואי. כדי שלא תמצא עצמך חסר אונים ברגעים קשים".

 

[מטאלי]

יום רביעי 23:59
אתגר חדש אמור לעלות לאוויר, אני מפעיל את המחשב .
הי הנה, הוא כבר עלה.

אני מתחיל לקרוא בעיון.
מרגע לרגע מבין שנפלתי כבד.
מצחי נחרש קמטים וידי נתלות להם ברפיון הגובל ביאוש בצידי גופי.
"האתגר של @ששונית הוא האתגר הכי לא ששוני שקיים" מלמלתי לעצמי בתדהמה תוך שפני מאפירות משורה לשורה, זכר הקבלה שקיבלתי על עצמי שבכל אתגר שעולה אני "מייצר" לכל הפחות שני טורים התפוגג לו ביעף אל מול האתגר החדש.

כשקראתי את השורה:

תחשבו טוב טוב מה לכתוב, כיוון שאין לשלוח יותר מקטע אחד לניק.

פרצה מתוכי זעקה אילמת, לאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!

השורה הזו שברה את לבי לרסיסים!

בכפליים!

אינני נוהג לחשוב, ודאי שלא טוב - כשאני מאותגר, זה פשוט פורץ החוצה כלבה לוהטת מלועו של הר געש רגיז במיוחד בשעה שהאדרנלין מציף את דמי.
שנית, רק קטע אחד לניק? ומה יהא על קבלתי???

כשהמשכתי לגופו של אתגר כבר הבנתי שהבעיות הקודמות הן ממש בגדר מילי דבדיחותא ביחס לקשיותו של האתגר.

אני מוכרח להתוודות:
מעולם לא היה אדם שהצליח לסתום את פי, לא כל שכן את מקלדתי, הפעם זה קרה!!!

ברגע של ניפוץ מיתוס עצמי, פתחתי את הנספח, וכתבתי את השורה הבאה:

וואי וואי!
לקחת קשה את העניין עם הקושי (שהוא אבי הצמיחה) ועכשיו את מיישמת את זה עלינו, הא?
מה זה האתגר הקשה הזה?

לפתע הרגשתי כמו פרעה האל המצרי הכל יכול, הכורע ברך בפני ישות נעלמת אותה מעולם לא הכיר ועליה לא שמע, המכה שניחתה עלי היתה אנושה וכואבת!
רגע אחר כך, כשיש לך שהות לאסוף את שאריות הכבוד העצמי שלך מהזירה המדממת, ממש כמו אותה קשיות לב מפורסמת של אותו פרעון, הוספתי את השורה הנ"ל:

אבל לפי הכלל שלך, היצירות כאן עומדות לשבור שיאים ואנחנו עומדים להתעלות מעל עצמינו.
הולך להיות מעניין...

אתם חושבים שזה עזר לי?

שבוע שלם אני רובץ מול המחשב מנסה להשלים משפט אחד העונה לאתגרה המתפלסף של @ששונית.

הערב רבע שעה לסיום האתגר מקלדתי הנאלמת פתחה את פיה, והחלה להכתיב לי משפטים בקצב מסחרר.

אין לי מושג מה אני כותב, השעה 23:59:30 האתגר עומד להנעל, הצילו!!!

אין לי מושג אם אצלח את האתגר, תעזרו לי אתם להחל...

00:00:00

 

[מה הענינים]

הקשיים שהצמיחו אותי - - -

המפנה המיוחל הגיע בהפתעה.
עד אותו יום הייתי כתבת מתחילה בעיתון נשים לא מוכר שלא סבל מעודף תקציב, וכן סבל מחסר גדול.
היו לי כתבות מצוינות על ההכנות לשבת, על יפי הבריאה וכמות הויטמינים בפירות.
השקעתי הרבה מאד בכתבות, חיכיתי למשוב חיובי וקיבלתי במינונים קטנים מאד.
גם את המשכורת קיבלתי במינונים קטנים מידי. לא היתה לי עבודה אחרת והמצב היה גרוע.
ואז ביום אחד תפסתי את הארנק ונסעתי לכותל
עמדתי על יד האבנים ובכיתי את נפשי, התחננתי לסיפוק, שמחה ופרנסה ברווח
לפתע שמעתי התיפחות, ואחריהן קריאה נרגשת שלא איפשרה להמשיך להתפלל:
"הו, אבא שבשמים. הו הו הו אני אוהבת אותך הרבה יותר ממני, הו הו, כל הדרך מנס ציונה כתבתי לך בקשות. אבל מה, הכתב שלי מה - זה לא ברור, אז אני אקריא לך. שתבין. קל אלוקי שמים מה חסר לי בחיים? חתן? נכון. חסר מאוד, אלוקים אבל מה חסר יותר, אלוקים? משפחה. ז'תאמרת, קשר עם המשפחה.
שלמישו יהיה אכפת ממני. שיתקשרו. שישאלו. שיגידו ירדנה, עשינו ארבעים בשבילך. אתה יודע, אלוקים, שיעשו אפילו עשר. רק שיעשו. אבל הפלאפון שותק כמו, אההה, לא מבינה מה כתבתי פה, אבל הוא שותק נורא חזק. אז אנא ממך אלוקים אדירים. תעשה משהו. זה לא יהיה לך קשה, תעשה משו שיזיזו ת'צמם. רוצה לשמוע את הפלאפון מנגן, שמח. אמן אמן אמן סלה סלה סלה".
לא היה אפשר לפספס את התפילה המיוחדת הזו, אז הקשבתי כמו כולן, ומיד כשסיימה הבחורה את תפילתה – ניגשתי אליה וביקשתי לשוחח איתה. היא לא היתה מופתעת וכמעט מיד סיפרה על החיים שלה, על החיפוש והחסר, על הרצון בקשר קרוב עם המשפחה ועל תחושת הקשר שאיננה...
קיבלתי ממנה אישור פרסום וכבר באותו שבוע התפרסמה כתבה גדולה עליה ועל כל הדומים לה.
הכתבה התפרסמה חיש קל ויצאה מגבולות העיתון לקהל הרחב, קיבלנו המוני תגובות ומכתבים מודים ומשתפים. והעורכת אמרה לי בשקט כי מספר המנויים הוכפל רק בשבוע זה.
בשבוע שלאחריו שמעתי על משפחה. רק שני בנינים לידינו. הלכתי אליהם לביקור בית וזה היה נורא. הבית הקטן היה במצב גרוע, רהיטים ישנים וילדים רזים באופן מעורר חמלה. האבא נפטר אחרי מחלה, והאם והילדים נותרו לבדם. גם כאן קיבלתי אישור ופרסמתי את סיפורה של המשפחה פלוס תמונות מהדירה.
הפעם זה כבר נהפך להיסטריה, כמויות המיילים והפקסים שקיבלו במערכת היתה עצומה. אנשים התדיינו ודיברו ושוחחו והפיצו את הכתבה. וכן, גם תרמו. והמון. האמא התקשרה אלי נרגשת כולה וסיפרה על אנשים טובים שנתנו סכומים והביאו רהיטים ודאגו לילדים. הרגשתי המון סיפוק ושמחה.
אח"כ היתה הכתבה על העיורת, ואחר כך על השריפה ולאט לאט העיתון הפך להיות רב מכר ומוכר בציבור
את המשכורת שלי כבר לא שוכחים לתת, ואני מקבלת הזמנות רבות להרצאות, סדנאות ושיחות פרטיות עם נשים.
חשבון הבנק שלי גדל וגדל...
בכל יום בתפילת שחרית אני מזכירה לישועה את כל האנשים שפגשתי, את כל המשפחות במצוקה שנחשפתי אליהם ואת כל החולים שמצפים לישועה

רק ציפור קטנה צובטת אותי בלב ושואלת בקול חלש: וממה תתפרנסי אחרי שהישועה תקיף את כולם והשלום והבריאות והפרנסה ישכנו בטח???