אתגר **אתגר - מתח בהמשכים**

[R.E.Y]

אחד מהחלומות שמלווים את הסופרים במסעותיהם בין עלילות, מילים, פיתולים והחלטות הרות גורל - הוא גמד קטן שיפתח את המחשב (או קובץ דפים עתיק) וימשיך את הסיפור מאותו מקום שנקטע אמש או לפני שנתיים.
לקחתי השראה מאחד האתגרים שהיו פעם בפורום השכן,
ולהלן האתגר:
הקופץ הראשון על האתגר מתחיל לכתוב סיפור מאמצעו/מראשיתו,
הקופץ השני ממשיך פרק,
השלישי עוד פרק,
עד לסוף המרגש.
אבל שימו לב: הפרק חייב להיות מותח. במיוחד. שהקוראים יחניקו זעקת בעתה, שליבם ידפוק בחרדה, והם באמת ידאגו מה יהיה גורלו של הגיבור האומלל.
ועוד משהו: נראה אתכם לוקחים את הסיפור למקום אחר ממש. העט בידיים שלכם. קחו אותו.
המלצה: סיימו את הפרק בתסבוכת ללא מוצא. נראה את הניק הבא מתמודד עם הבעיה

השיפוט יחשב את המתח בפרק ואת הכיוון השונה אליו הוא נלקח.

בהצלחה רבה
אתגר מהנה!

מנהלים אשמח לנעיצת האתגר @מ. י. פרצמן @ניהול קהילת כתיבה
תגובות בנספח

 

[-חיה-]

1#

חשוון תשפ"ג

אומרים שהשקט מקדים את הסערה, מרדים את החושים ומייבש את החשש ממנה, אבל הפעם אפילו הוא לא התייצב, ורעמי המוות של התותחים החליטו למלא את מקומו.

כך או כך העננים שהחשיכו את השוחות דווקא שימחו את נתי, העבר לימד אותו שסערות מכבות את האש, מוציאות אותה להפסקה.

הוא נוצר את האש ומתיישב על האדמה שהולכת ומסמיכה, סביבו קולות הקרב נחלשים, מתחלפים במטחי הגשם. אט אט שינה משתררת בשוחות, במלחמה הזו, סופות הן מתנה, הפוגה לקרבות שנעשים צפופים יותר ויותר.

מישהו מעיר אותו, נתי מביט בחייל אדום עיניים שזורק אליו משפטים אוקראינים ארוכים במיוחד, "יא ניה רוזמובלאיו אוקראינסקויו" הוא ממלמל את מה ששינן באוזניו אלכס. החייל נסוג, מניח לנתי לחזור לישון, ערבה שנת הלוחם.

---

הגשם חדל ונתי מפלס דרכו בהליכה שפופה בין החיילים המלוכלכים, כמעט מועד בבוץ הסמיך. הוא מוצא את אלכס ובוחן אותו, נראה שהבחור שרד את הקרב בצורה טובה יחסית, אם נתעלם מהפסים האדומים שחרוטים בפניו. נתי מתיישב לצידו ופוצה פיו, "צריך לנצל את הסופה",

"לנצל?" אלכס זוקר גבותיו,

"לקחת את ההזדמנות", הוא מבאר ליהודי מאודסה את המילה הזרה, "להשתמש בסופה כדי לברוח ללבוב".

אלכס מעקם פיו אך נתי בוחר להתעלם, זאת בעיה שלו, הבחור הזה סיבך אותו בכל הסיפור המטורף הזה ועליו מוטלת האחריות לחלץ אותו.

אלכס מזהה את תחושותיו של בן שיחו ומנענע ראשו, "אסור לברוח כעת, הכל בוץ",

"היית צריך לחשוב על זה קודם!" נתי יורק את מילותיו, "תקעת אותי בקרב! תסביר למה היה חשוב לך לסחוב אותי? לדחוף לי נשק? למה אני צריך למען ה' להגן על החיים שלי מכדורים רוסים?!"

אלכס דומם, ידיו משחקות בכלי הנשק שבידיו, פורקות כדורים ומכניסות חזרה בקצב מסחרר. בסוף הוא פותח פיו לחרך צר, "לך לאזור החובשים, תתנהג כמו הלום קרב. בלילה אני אבוא ונראה איך נוציא אותך מכאן".

נתי מהנהן ועושה דרכו לקצה הימני של השוחה, שם חומות האדמה גבוהות פי כמה, מעניקות מגן חלקי לחיילים הפצועים. הוא מתמקם בין הפצועים וטומן ראשו בזרועותיו, מראה של פצעים פעורים ודם שופע כבר לא מחריד אותו כמו פעם, לפני הטרמפ הארור של אלכס, אבל די לו במה שראה עד עכשיו. כעת עליו להתפלל שהשמש תמהר להסתלק, ושלא יופיע מטוס מתנשף בשמיים שיתמקד באכזריות רוסית באזורי הפצועים.

 

[דיונון]

בשלב מסוים הוא נרדם, מסתבר.
הקול שהעיר אותו נשמע לוחש שוב: קרוזיסקי ז'ידוקה!

ימין!
הוא היה צמוד אליו מימין, תופס בכח בזרוע שלו.
העינים שלו היו מטורפות לחלוטין, ריח של כרוב נדף לו מהפה.
נתי הציץ בחטף סביב - דממה. כולם ניצלו את ההפוגה לשינה עמוקה.
חושך כמעט מוחלט שרר בשוחה.
הוא החזיר מבט לנפיל הכעוס שלימינו.
מעולם לא דמיין שיצא לו להתבונן בגוי אמיתי כל כך מקרוב, לראות את מתווה השיניים המוזר שלו, את הזיפים, את רסיסי הרוק התלויים בהם, את האף האדום והסדוק. היה בזה משהו משעשע בתוך אימת הסיטואציה.

לאגרוף שה'גוי' הדביק לו לפרצוף הוא לא ציפה.
תחושת ערפול תקפה אותו ומיד אחריה בחילה.
ואז בא האגרוף השני.
תוך כדי שהוא מנסה להסדיר נשימה ולהכניס קצת חמצן לריאות, החייל המוזנח התמקם מולו וכרך את הידים המפלצתיות סביב הצוואר שלו והתחיל ללחוץ.
נתי פרפר וחבט בו בכל הכח, מבין לחרדתו שהמשוגע יכול לסיים את חייו בעוד רגעים ספורים.
ידו שוטטה בחיפוש ונתקלה בחפץ מתכתי, הוא תפס בו וחבט בשיא העוצמה בראש של הענק.
העוג נעץ בו מבט עגל, ואז פלבל עינים, שמט שפתיים וצנח הצידה כשדם מתפשט מתחת לגולגולת המיוזעת.

פוווףףף - יניקת אוויר בהולה - איזה נס!

איזה בראאך!
הוא הרג אותו???
הידיים התחילו לרעוד בצורה בלתי נשלטת, שדה הראייה שלו התכסה בשחור, מותיר את הגוף השרוע על הרצפה כמיצג יחיד בתוך העוורון, ורק קול אחד צורח לו בראש 'הוא מת, ממתתתתתת...'

המצב היה גדול ממה שהוא היה מסוגל לסבול, הצלילות ברחה מזמן, גל עכור ומגעיל עלה מאזור הבטן כלפי מעלה.
דקה ארוכה אחרי שהקיא עדיין רכן על ברכיו כשכפות ידיו תומכות בו שלא יתמוטט.

לאט לאט נפלה בו ההבנה שהוא חייב לברוח.
הוא הרג חייל, והוא זר בכלל!
לא יקשיבו לו שזו היתה התגוננות.
וגם אם כן, הוא לא מוכן לקחת את הסיכון.
גם ככה הכל פה ג'ונגל באוקראינה השרופה, לא כדאי להמר על החיים שלך כאן.

הוא נעמד על הרגליים, מנסה להתחזק ולהתמקד, תפס את הרובה ומימיה צבאית וצעד בזריזות החוצה.
להתרחק כמה שיותר!

אחרי כמה פסיעות מחוץ לשוחה הוא הבין את האזהרה של אלכס -
הבוץ היה בלתי אפשרי למעבר.

 

[חנש]

נתי הרגיש את הבוץ בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, עוד מעט יעלה עמוד השחר, הוא חייב למצוא פתרון
על מנת להוציא את עצמו מהבוץ אליו נקלע.
למה נתתי לאלכס להוליך אותי שולל, נשארתי ללא כספי, ללא יכולת לתקשר עם איש, וכעת חיי בסכנה,
חשב לעצמו נתי בעגמה, בעודו חש את הרטיבות של הבוץ על ברכיו.
אין לי זמן להרהר במצבי העגום עלי לפעול ומהר, הוא החליט לקבור את הגוי, לפחות לא תהיה עדות חיה למה שהתרחש
ברגעים האחרונים.
ושוב נתקל בקושי בלתי עביר - הבוץ, לא היה ניתן לחפור בו.
אני חייב למצוא פתרון מהר, גופו רעד נשמתו הפכה קצרה, הבוץ רק הוסיף דכדוך ולכלוך למצב הקשה.
הוא הניח את הגוי לצדו ולפתע ראה כיצד הגוי מתחיל לשקוע בתוך הביצה הטובענית.
אני לא אצטרך לעשות כלום, וגם לא עשיתי כלום הוא התחיל להתגונן לעצמו בסתר, למרות שהוא עדיין
לא עמד לדין בפני אף אדם.
אבל לפתע שמע צעקה חדה - מכיוון הביצה, שהחרידה אותו לחלוטין.
אז הוא עדיין חי, והוא הולך להעיר את כל החיילים הישנים.
אני חייב להשתיק אותו, אבל איך אגיע אליו, הביצה הזו עלולה להיות מלכודת מוות.
נתי היה חייב לפעול מהר אבל בניגוד גמור לצורך הזה פתאום עלתה בו מחשבה, הוא נזכר בשיר הידוע :
"כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל".
נתי התחיל לשיר את השיר בכיסופין מתנתק לרגע מכל הסובב אותו, הוא שכח היכן הוא נמצא, הוא שכח את הסכנה אליה נקלע, וקול צעקותיו של הגוי נדמה היה בעיניו כקול שני וערב.
לפתע שמע קול מקפיא דם, מה קורה כאן? קרוזיסקי ז'ידוקה!

 

[שמואל י]

הוא ניסה לרוץ ולברוח, אבל הבוץ סמיך מידי.

הגוי מתקרב אליו. נתי היה חוגג את העובדה שהוא לא הרג עדיין מישהו, אם המישהו הזה לא היה הולך להביא למותו.

הגוי הרים את ידו, נתי נשכב.

רעם של מטוסים נשמע באוויר, ואז של הפצצות.

כאוס.

הגוי רץ משם,ידיו על ראשו והוא צורח.

נתי המשיך לשכב, משותק.

הפיצוץ הראשון היה קרוב ממש, הוא ראה עץ נשבר לרסיסים.

הפיצוץ השני היה קרוב יותר.

"ינגלע', נראה כאילו אתה עומד פה מאז שנת התשפ"ד" הוא שמוע קול צרוד וזקן.

הוא רוצה להביט אל מקור הקול אבל הבוץ מושך אותו למטה, והנשימה שלו הולכת ונחלשת...

 

[רוח פרצים]

הוא חייב לברוח.
הוא לא מסוגל.
קום, נתי. קום.
לא. גופו רק נשמט יותר ויותר.
משהו קפא בין שכמותיו. מותיר אותו ריק, מרוקן.
האדם שליידו הניד את ראשו בביטול.
"הצעירים של היום... אפילו להלחם כמו שצריך הם לא יכולים, מיד חוטפים הלם קרב. מענדי!"
צעיר נמרץ מתקרב. הוא לא צריך הרבה מילים. תוך רגעים ספורים מוצא נתי את עצמו נעמס על כתפיו של הצעיר. בינות לתרמיל מאובק ולמזרון מגולגל.
רגע, הם דברו בעברית?
זה לא משנה. המטוסים, הגופות המתפוצצות, הדם, המבט המבועת על פניו של אלכס בטרם עבר לעולם שכולו טוב, הכל חוזר אליו. הוא לא מסוגל.
"אבא. מה אני עושה איתו? הוא משתולל. מסכן. אני לא יכול לעצור בגללו. זה מסוכן מדי." החסיד הצעיר נושך את שפתיו.
אביו נעץ בו מבט כעוס.
"זה מה שלימדתי אותך? לנטוש יהודי בצרה? אני מתפלא עליך. מענדי."
הצעיר בלע את רוקו ואז רכן והוריד את נתי מעל כתפיו החסונות.
"הי. בחור. תרגע." נתי ראה דמות מטושטשת מבעד ערפילי הדמעות.
מענדי החליף מבטים עם אביו ואז נרכן לעבר פניו של נתי. מניח ידים מוצקות על ליבו. "בחור." קולו עוצמתי ורך. קול שדורש תשומת לב. כמה מטרים לידם נופל טיל כתף. אבל נתי מביט לעברו.
"הכל בסדר, בחור. אתה בידיים יהודיות. אנחנו נברח איתך ביחד. אבל תצטרך להקל מעלינו.
עכשיו אנחנו צריכים לברוח על נפשינו. לכן תאלץ להתמודד בשקט עם הבהלה והפחד שלך ואני מבטיח שכשנגיע למקום בטוח יותר, לא אמנע ממך את זה."
המשפט האחרון היה ציון עובדה או ציניות נצרכת? לאף אחד מהם אין די זמן ופניות כדי לנתח את צליל קולו.
"איך קוראים לך?" נתי בלע את רוקו "נתן שמחה. אבל מכנים אותי בדרך כלל נתי." החסיד המבוגר התחייך במתיחות. "שלום לך, נתן שמחה. את ההיכרות נשמור לאחר כך. אתה מסוגל ללכת?" נתי הנהן בספקנות.
"יופי. שים את הידיים שלך סביב הצוואר שלנו."
נתי עוצם עיניים. אין שם חושך. מייד עולים הזיכרונות. רקטה רוסית פגעה בשרשרת השוכות שחפרו לעצמם חבריו לנשק.
אלכס קלט אותה מהר יותר משאר הלוחמים.
הוא ניסה לצאת מהשוכה. תנועותיו היו נואשות. הוא לא הספיק. ההדף של הפצצה העיף אותו הרחק משם.
אבל רגע...
הוא העביר שוב את הזיכרון במוחו.
כן. הוא פתח עיניים אחר כך. פקח עיניים!
"אממ..." ככה הוא קרא להם לבינתיים. עד שידע את שמם. "צריך לחזור" הצעיר הביט בו כמי שנשתבשה עליו דעתו. "למה?" אביו היה יותר מעשי.
הוא בלע את רוקו. אין הרבה סיכויים. אבל הוא חייב לנסות "יש שם יהודי פצוע. יהודי אוקראיני שהביא אותי לכאן. הוא נפצע בקרבות ואני צריך להוציא אותו משם."
הוא הדף בכוח את הדכדוך שאיים להשתלט עליו. הוא חייב להציל אותו.
"אין סיכוי שאנחנו חוזרים לשם. תראה" הוא הצביע לעבר השטח הענק הבוער באש וכדורים שורקים.
"אבא. לא. אי אפשר להכניס את עצמנו כך לסכנה." הבחור מכיר את אביו. מכיר קצת יותר מדי. האב חושק את שפתיו. הצעיר מתחנן במבטו.
"זה יהודי שם. פצוע. איך תרגיש בהמשך החיים שלך אם לא תציל אותו?" האב נוטל את הנשק מעל כתפו של בנו.
"תשארו פה. אני אכנס."
הבחור נכנע "אני אבוא גם כן."
נתי עצם את עיניו. הפחד מאיים לסדוק אותו שוב אבל מסירות נפשם של השניים מלמדת אותו דבר או שניים באהבת ישראל.
הוא לא מחבב את אלכס. אבל ה' כן. וכל יהודי. באשר הוא שם, הוא עדיין יהודי.
"אני מצטרף."

 

[נועה לבין (Tamar)]

המשך לפרק 4 ( של @שמואל י )
תוך כדי שכתבתי, (כאן בפרוג, לא במסמך אחר) @רוח פרצים שלחה גם היא המשך. אם זה לא חוקי לאתגר אני אמחוק @R.E.Y , תכריעי...

"אל תפחד, ינגלע', מהמוות. לפחות גם תוכל לפגוש אותי שם, אה?"
סבא!!
נתי הרגיש את רטיבות הבוץ באוזניו והברקים הטשטשו מעליו. "סבא..." הוא לחש, "אני בא".
"נתי!!!!!!!!"
אלכס רעד, ידו פשוטה עם מקל ארוך. והוא צעק, "תישאר איתי, טוב??? נתי!! לא, אל תמות! לא הבאתי אותך בשביל זה!!!"
הבוץ כיסה גם את לחייו של נתי השוכב, דומם.
"נתי!!!! אתה לא יכול למות עדיין!!!!"
אפו שקע גם הוא.
בום!!
רעם קרע את אוזניו. האדמה הטלטלה.
גופו של נתי הזדעזע, גופו עלה מעט למעלה.
"נתי!!!" הצעקה פילחה את אוזניו, אלכס? הוא הוזה שוב?
"נתי, אתה חי!! תחזיק בזה, חזק!!"
מקל זז מעל עיניו, הוא שלח את ידו והחזיק במקל. הם ניסו למשוף את הגוף שלו מתוך הבוץ, אבל הבוץ היה דביק.
"חזק, נתי!!"
הרוחות שרקו סביבם וידיו רעדו, "אני מנסה!!"
הוא עלה עוד קצת למעלה, גפיו התחתונות מבצבצות מהאדמה. הידיים שלו רעדו בלי שליטה.
"עוד קצת, אתה כאן!!"
הזיעה נפלה לתוך עיניו, וידיו רעדו. עוד רגע.
הוא לא יכול יותר.
עוד קצת!
הוא התנשף, וניסה למקד את עצמו. הוא בחוץ. עוד רגע.
אבל הוא לא יכל יותר.
"לא!!"
ידיו צנחו מטה שוב. אבל כתפיו נתקעו במשהו קשה.
"תפסתי, תפסתי". אלכס משך אותו החוצה, מתנשף. פנים, ידיים, רגליים, כפות רגליים.
שניהם צנחו על האדמה, רטובים מזיעה וגשם.
בום!!
פצצה נורתה שוב, התפוצצה במרחק עשרה מטר מהם.
"קדימה, בוא נזוז" אלכס התעשט ראשון.
"לאיפה?" התנשף נתי.
"יש רק דרך אחת". אלכס החל ללכת במהירות.
"איזו דרך?" נתי התנער וקפץ, מנסה להדביק את אלכס.
"להיכנס לשוחות האויב".

 

[הזדמנות]

הפיצוץ השלישי היה קרוב אפלו יותר, הוא פגע לנתי בחוש השמיעה. רסיס נתקע לו בצלעות.
הפיצוץ יצר מכתש בביצה התובענית. העוצמה שלו היתה כל כך חזקה שבכח ההדף היא שאבה אותו מהבוץ בקול מצמוץ והעיפה אותו מאות מטרים משם, מנחיתה אותו על ענף עץ כשהוא מתנדנד מעל נהר.
דם ניגר ממנו, הראיה שלו התערפלה הוא עמד לאבד לאבד את ההכרה. אם חוש השמיעה שלו היה מתפקד הוא היה אולי שומע את הקולות החשודים שהשמיע הענף שהתקשה לשאת את כובד משקלו. הוא התנדנד ונדקר, התנדנד ונחבט.
הענף נשבר.

 

[רבינו מנחם]

כמעט שנה קודם לכן


רעש הנחיתה נשמע חגיגי יותר בעיני כמה מהעומדים במסדר הכבוד.

הם רגילים לבואם של אח"מים, לעתים גם גדולים ומכובדים יותר מאשר ראש ממשלה ישראלי שיותר ממחצית העם מגדף, ובכל זאת. משהו באוויר היה שונה.

אולי זה המתח בקולם של המפקדים, אולי מספרם הרב של חובשי משקפי השמש בחורף המוסקבאי, לחיילי המשמר היה ברור: לא מדובר בביקור רגיל.

וכאן לא שואלים שאלות, זה די ברור. מבצעים את המשימה וחוזרים. שאלה היא מצרך יקר מידי.

פלאף. גלגלי המטוס נגעו ברצפה.

מכל כיוון הבזיקו המצלמות, מספר כתבים ישראליים נרגשים דיברו בלהט אל מיקרופונים מזדמנים: 'ראש הממשלה מאושר', 'ראש הממשלה עושה היסטוריה', 'ראש הממשלה מרוצה'.
*

ידו של הנשיא הרוסי המתינה באוויר, אבל ראש הממשלה הישראלי היה עסוק בבואם של התקשורת.

זה היה פתיון מצוין. גם שקית הניילון של השר המתרגם.

דברו עלינו כמה שתרצו, דברו על הפאדיחות, דברו על הניילונים של יוחננוף, דברו על הגמלוניות שלי. העיקר אל תדברו על העיקר.

העיקר, שנמצא ממש לידי, בשקית פשטה של רשת מזון ישראלית. שרק לא תיקרע השקית, אלוקים. מותר לי בכלל להתפלל לאלוקים על מעשים כאלה?

"הבאת?" הנשיא סקר את פניו השמנמנות של עמיתו הישראלי.

"הבאתי, אדוני הנשיא".

"מצוין, ידעתי שאפשר לסמוך עליך!". פניו הקשוחות לא ביאו ולו קמצוץ מההתרגשות שזרמה בעורקיו.

עיתוני העולם ידווחו נרגשות בעוד חודשים ספורים על מלחמה עיקשת, על רצחנות ואכזריות. יציינו את 24 בפברואר 2022 כפתיחת המלחמה, ידונו על מטרותיו של העריץ הרוסי, יצחיקו את אמא רוסיה בניחושים המופרכים שלהם. ולא ידעו ספרי ההיסטוריה, לעולם לא ידעו, שהסוד הגדול מתחיל בשקית 'יוחננוף' מצ'וקמקת.

 

[ביזנסטורי - אילה]

אני ממשיכה את הפרק עם הסבא והבחור שהוציאו אותו מהבוץ.
שלשתם כרגע בכיוון חזרה לקרבות לחפש את אלכס.

- - -
לצאת מהבוץ היה קל יותר מאשר להכנס אליו חזרה. הדחיפות הנואשת נתנה לנתי כוחות על טבעיים והשכיחה ממנו את כאבי הקרב.
אולם עכשיו, אחרי שטעם שלוש דקות של מנוחה על גבו של מנדי, חזרו הפצעים שבגבו לפעום. וגם הדם שזלג על גופו בנחלים גמלוניים, הבעית אותו והחליש את כוחותיו.
"מנדי" קרקר נתי בקול חלוש. מנדי הסתובב קצר רוח. "אני... לא מסוגל לחזור..."
שריריו של מנדי נדרכו, אך עוד לפני שהספיק להגיב, דפק הזקן על זרועו.
"זה בסדר, נתן-שמחה." הזקן נעץ עיניים בבוץ שלמרגלותיו, מנסה להתקדם עוד צעד מבלי ליפול, ידו על כתפו של מנדי. "אנחנו נסתדר ונמצא אותו כמו שמצאנו אותך."
מבטו של הזקן יציב וקולו בטוח. מנדי, לעומתו, יבש כצנון: "איך אמרת שקוראים לו?"
"אה.. אלכס. ובאמת תודה רבה... אני, פשוט... אין לי כח ו... אני חייב לברוח מכאן..."
"הכל יהיה בסדר, נתן." חזר הסבא על דבריו, קולו הולך ונחלש בין יבבות הרוח ושריקות הקטיושות. "תתרחק כמה שאתה יכול והשם יהיה בעזרך".
"כמו שאנחנו עזרנו לך" ממלמל מנדי לעצמו, "וכמו שאתה לא עוזר לאלכס החבר שלך".
הזקן טופח על זרועו ונועץ בו מבט מוכיח.
מנדי מסובב את ראשו באי רצון, מושיט את זרועו לזקן והם הולכים ומתרחקים.

נתי נאנח מעומק ליבו ומסתובב חזרה אל היער.
לאט לאט נחלשים רעמי התותחים ודממה עמוקה הולכת ומשתלטת על האפילה.
נתי מנסה להתקדם צעד ועוד צעד. אך עד מהרה נותנים בו את אותותיהם הימים האינטנסיביים האחרונים שעבר, רגליו מחליקות בקלות על הבוץ המכסה את השבילים. תחת גזע עץ הוא מוצא סלע גדול, הוא מתיישב מאחוריו, מתגונן מפני הרוח, מכסה את אזניו במעילו המרופט ושוקע עד מהרה בתרדמה עמוקה.

*
"קרוזיסקי ז'ידוקה!"
לא הצעקה העירה אותו, אלא אלומת אור חזקה וממוקדת שננעצה בבת אחת בעיניו.
נתי מפלבל בעיניו בבלבול, ואחרי שניה קורע אותן בתדהמה. הגוי! ששקע בבוץ!
איך הוא הגיע לכאן?
"הא..הא.. הא..." רעד הגוי בצחוק מגושם "לא ציפית לפגוש אותי, הא? חברים!"
מתוך הערפל שמאחורי העצים קפצו שלושה חיילים רוסיים שנתי לא ראה עד עכשיו, הם השכיבו אותו, קושרים את שתי ידיו מאחורי גבו בחבל גס ועבה.
לאחר מכן הפכו אותו על הגב, נותנים לו לבהות בשמיים ההולכים ומחווירים מעל העצים.
באור הבוקר המטושטש, מביט נתי בפני החיילים הרוסיים שנהגו בו באכזריות כה רבה. מעביר את מבטו מאחד לשני ונעצר בתדהמה.
"אני מצטער," לוחש אלכס בעברית שקטה ודוחף לתוך פיו סמרטוט רטוב ומלוכלך. "אבל תפקיד זה תפקיד".
"הי אלכס!" מתיז הגוי בקוצר רוח. "רק רוסית אם בא לך לחיות מחר!"
נתי העקוד נישא הפוך על גבו של אחד החיילים החסונים, ומנקודת מבטו הסוריאליסטית, הוא מביט בצמרות העצים ולא יכול שלא להיזכר בסיטואציה דומה אך שונה לחלוטין שעבר אך לפני כמה שעות.

הוי, הסבא הטוב ומנדי האנטיפת.
הכל בגללו.
וכשתתגלה להם האמת על אלכס, יסיקו מכך שגם הוא בגד בהם בכוונה תחילה.
השם!

 

[RIVKA W]

מקווה שלא הגזמתי עם האורך


הפגישה היתה משעממת למדי. אין ספק. יעיד שר הבינוי והשיכון שזכה במהלכה למספר דקות שינה מן ההפקר. כל הפמליה יכלה להעיד שהיתה מיותרת ובאה רק כדי לספק את יצר המגלומניות של ראש הממשלה. אך הוא, בניגוד לבדיחות ולקטעי הסאטירה שנצחקו על חשבונו, היה מרוצה.
מספר חודשים לאחר מכן שפרץ המבצע הצבאי של רוסיה הוא גם צחק, צחוק גדול ומתגלגל והציע את עצמו כמגשר מדיני.

***

הוא עף, פשוט עף. מרחף באויר לשניה או שתיים ואז נוחת בחבטה מכאיבה על כפות ידיו הקשורות מאחורי גבו. הוא עוצם אנסטנקטיבית את עיניו מתמכר לכאב שממלא אותו בעצמה.
דיבורים בקולות רמים ממלאים את אזניו ופסיעות מגפיים. הוא מזיז את הלשון מעט, מנסה לדחוף את העב"ם שחוסם לו את הפה ומטעים אותו מעט מקללתו של הנחש. ופתאום הפה שלו ריק.

הוא פוקח עיניים. גבר מוצק מביט בו.
"קאק צ'זה בראשק?"
הוא ממצמץ.
"קאק צ'זה בראשק?" חוזר ההוא מולו בטון גבוה יותר.
"אאא" גופו רועד מולו.
"ירוסלב" צועק הגבר אל מחוץ למשאית.
מישהו מסיט את הברזנט, נכנס. "דא, סה." מצדיע.
הגבר לוקח אותו לצד. הם מתלחששים.
ירוסלב ניגש אליו "וואט יואר ניים?"
"נ-נתי" הוא מגמגם.
"מאיפה אתה?" הוא ממשיך. ידיו של נתי מרגישות כמו אלפי נמלים רוחשות. תותחים מרעימים ברקע. ורוסית, רוסית מתגלגלת.
היסוס. "ישראל."
צעקות הסטריות נשמעות מרחוק. ובומים, בשרשראות שהולכות ומתקרבות.
בתוך המשאית עומדים אלכס, הגוי שניסה להורגו, המפקד וירוסלב. מסתכלים עליו.
הרעש מבחוץ גובר. מטוס מטרטר מעליהם. המפקד מתנער, אומר משהו. אלכס דופק על הדופן הפנימית. המשאית מתניעה.

***

"אדוני."
המזכיר דופק על הדלת. הוא מרים את הראש ממסך המחשב.
"הגיעה תשובה מDCFG ." הטון סתמי לחלוטין. גם המזכיר לא יודע מי עומד מאחורי חברת ההיטק
האנונימית הזו.
ראש הממשלה לשעבר קופץ מכסא המנהלים מרופד. "איפה זה?" הוא שואל.
המזכיר מושיט לו מעטפה תוהה קצת, מי שולח היום מעטפות? שואל את עצמו ומושך בכתפיו. לא ענינו. הוא צריך לזכור את זה.
מאחורי הדלת הסגורה פותח האיש את המעטפה. ריקה. חיוך נתלה על פניו. הוא מרים שפופרת טלפון מיושנת ומאזין לצליל החיוג.
שלשה צלילים והוא נענה. יש שקט מהצד השני והוא ממתין כמה רגעים.
"כן" עונה מישהו בלחישה.
"קבלתי." הוא מחזיר.
"מצוין. יש קצת בעיות."
הוא קופץ את שפתיו. "בעיות?"
"כן, מהצד שלך, תפסנו את העכבר אבל צריך לטפל בו."
"אני אוהב עכברים," הוא משעין את מרפקיו על השולחן. "איך קוראים לו?"
"נתי." יורה האיש מעבר לקו.
"ואין לו שם משפחה?" הואט מברר.
"עוד לא."
"אוקי, מה עם המלכודת שלי?"
"במצב טוב."
ניתוק.
הוא מסדר את כיפת השקל על ראשו המקריח ונאנח.

***

הוא מתעורר. מתחתיו מנוע מטרטר, מעליו מחשיך ברזנט ירוק והוא לא מרגיש את ידיו.
נתי מניע את ראשו לימין. הגוי שרוע שם, נוחר בשקט. לידו יושב ירוסלב בראש שמוט. הוא מסב ראש לשמאל, אלכס יושב גם הוא, עיניו פקוחות.
"למה?" הוא לוחש כמעט בלתי נשמע.
אלכס מתנער, בוהה בו.
המשאית הנוסעת יחד עם הדי הפיצוצים שלא נשמעים יותר נותנים לו תחושת שלוה מסוימת. "תסביר." הוא דורש.
"ששש" מתרה בו אלכס.
"תסביר." הוא חוזר. מנדי עומד מולו בדמיונו, מאשים. הוא חייב בשבילו הסבר. משהו.
אלכס תר בעיניו בעצבנות וגם מוצא לבסוף. שוב הוא תוחב את הסמרטוט הדוחה לפיו של נתי שמשתנק ומנענע את ראשו.
"כי נכנסת בין דברים גדולים." הוא יורה פתאום הלחש כועס.
"שוב אתה---" מישהו מימין רושף לתוך אוזנו ומתרומם. הגוי. "אמרתי בלי עברית." הוא מסנן בשפתיים חשוקות.
בום.
המשאית נעצרת בפתאומיות מעיפה את כולם.
אלכס נתפס בקירות, כמוהו גם הגוי שממהר לתפוס באחרים. רק נתי הקשור בחזקה, עף מעט לתוך המשאית, נדפק בקיר ומוטח החוצה, אל הכביש הבלתי סלול.

 

[מסוגל]

פניו של נתי קבורות באדמה הלחה, מאחוריו הוא שומע את המשאית הולכת ומתרחקת, ואז קול נוסף של אדם שמזנק ונוחת לצדו.

"קום", אומר לו קול. אלכס.

נתי מתרומם לאטו, מבולבל. הוא מנסה לנקות את הבוץ מפרצופו.

אלכס אוחז בו: "בוא נתחפף מפה, עוד רגע כולם ירדפו אחריך".

במשך זמן ארוך הוא צועד אחרי אלכס בדממה. בתחילה נתי עוד מנסה לחשב את כיוון ההליכה, אבל ככל שהדרך מתארכת הוא מתמלא ייאוש. אלכס, לעומת זאת, ממשיך לפסוע בבטחה כמי שמכיר את המסלול מימים ימימה.

נתי מזרז את הליכתו, מנסה להתאים אותה לצעדיו הרחבים של אלכס: "מה התכוונת קודם, כשאמרת שנכנסתי בין דברים גדולים?"

"אתה הסתבכת קשוח, בחורצ'יק" ידיו של אלכס מפלסות דרך בין ענפים עבים, ונתי קולט לפתע בחרדה שהם עברו אל הצד הרוסי. "אתה נכנסת למקומות שבאמת לא היית אמור להיות בהם".

"זה נשמע כמו ספר של מ. ארבל", צוחק נתי במבוכה מסוימת, ממהר בעקבותיו.

הצמחייה מסתיימת בבת אחת בשטח אפל וגדול. באור הירח מבחין נתי בצלליתו של בניין משרדים ישן.

"שמעת פעם על העסק הביש?" אלכס מתנשף, מגפיו מבוססים בבוץ לכיוונו של הבניין.

דלתות הבניין פתוחות לרווחה, ונתי נעצר לצד המשקוף לשאוף אוויר, הוא משעין את ידיו על ברכיו: "זכור לי משהו", הוא מתנשף גם כן, "במעומעם".

הפנס בידו של אלכס מרצד הנה ושוב, עד שהוא נעצר על ארון חשמל שקבוע בקיר שממול. דלת הארון מעוקמת הצידה, ואלכס מהסס שניה קצרה לפני שהוא מרים את המתג הראשי. האורות נדלקים בבניין בזה אחר זה, בניאון כחול ומסנוור.

הגשם מתחיל לרדת שוב. צעדיו של אלכס יציבים כשהוא מפנה אותם במעלה המדרגות. נתי מציץ בסקרנות מבעד לדלתות הפתוחות, ומגלה משרדים שננטשו בלא הכנה מוקדמת. כסאות זרוקים הצידה, פסולת זרוקה בכל מקום וגשם שחודר בעליצות דרך החלונות הפתוחים.

קולו של אלכס מלווה אותו, נתי מנסה להתרכז בדבריו מבעד לרעש הגשם המתגבר: "אתה צריך להבין שבתוך שרשרת של קונפליקטים יומיומיים בלתי אפשרי לקבל תמיד את ההחלטות הנכונות. בסופו של יום, המנהיגים וארגוני הביון הם לא יותר ממהמרים פשוטים. ובהימורים כמו בהימורים – הרבה פעמים אתה מהמר גרוע".

נתי מהמהם בתגובה, מדלג על תמונה ממוסגרת היטב של הנשיא פוטין.

"לפני שש שנים", אלכס מדבר בטון נמוך יותר, "בחודשים הראשונים של המלחמה, אנחנו, כלומר הישראלים, היינו מעורבים בה עד למעלה מצווארנו".

הוא עוצר לרגע, ומסתובב אל נתי. הוא בוחן את פרצופו כמוודא אם קלט את משמעות דבריו, ומוסיף: "לא לטובת האוקראינים".

בקצה המסדרון בקומה השלישית נצבת דלת סגורה, אלכס צועד אליה, מגפיו מתופפים כבמצעד צבאי: "מחר או מחרתיים, לכל היותר בעוד שבוע, האוקראינים יכבשו חזרה את הבניין הזה. אנחנו צריכים לסלק מפה את כל הראיות לפני שתפתח התקרית הדיפלומטית הכי חמורה בתולדות מדינת ישראל".

נתי נאנח. "ומה כל זה קשור אליי?"

האור כבה בבת אחת, בפתאומית. החושך מכה בו ראשון, אחר כך מחלחלת ההבנה, ואז ממלא אותו הפחד.

"ששש", ידו של אלכס נוגעת בידו, היא מזיעה למרות הקור. בלי לומר מילה מכוון אותו אלכס חזרה על עקבותיהם.

הם יורדים במדרגות בדממה, נתי מרגיש את החרדה חונקת את גרונו. ברק מסמא את המרחב, ואז רעם מתנפץ בגל.

חלון קרוע בדיוק לימינם. ירח מלא מבצבץ פתאום מבין העננים, נתי מעיף בו מבט קצר, ואז נשמע קול חלש, כמו פקיעה. כשנתי מסובב את ראשו הוא מגלה את אלכס נשען על הקיר, מעוקם בתנוחה לא טבעית. פניו החיוורות מביטות אליו בעיניים מלאות הבעה.

"רוץ" לוחש החייל הגבוה בקול מרוסק, ומתמוטט הצידה.

 

[משולש ברמודה]

כמו בהילוך איטי הוא רואה את גופו של אלכס מתעוות קצת, כתם כהה מתפשט בצד חזהו, עקום ומטושטש, ואז מחליק הבחור אל הרצפה בחינניות וראשו פוגע בקול נקישה מוזרה באריחים.

פעם היה נתי בקורס עזרה ראשונה, ממש מזמן. זה היה קורס די נחמד למען האמת.

המדריך, גבוה ורגוע לימד אותם הרבה דברים, ובין תרגול על בובת מבוגר להחייאה על תינוק הוא תיבל את השיעור בהערות שחורות ועגומות שמשום מה הצחיקו אותם מאד.

מוזר איך המוח האנושי עובד, אבל עכשיו במקום לזכור את הסכמה אותה תרגל לפחות שלוש פעמים, מתעקש מוחו דווקא להזכיר לו את אותן בדיחות עגומות של המדריך.

"אתם יודעים מה הכי טוב במפולת אדמה?", הוא שאל כשלמדו על אסונות טבע, והם תמימים שכמותם אימצו את מוחם בניסיון להבין את כוונתו. "לא צריך לקבור את הגופות", הוא הריע ומשך ח.ע ירוק מהשקית הבלויה שלו, "תחשבו כמה זמן ומקום זה חוסך".

היום הוא מבין שזאת הייתה הערה הגיונית במיוחד. אין מה לומר, ונתי מבטיח לעצמו שאם יצליח לחזור ארצה לשלום, ילך לחפש את אותו מדריך ויספר לו שגם הפצצות על בניינים באוקראינה חוסכות הוצאות קבורה מיותרות.

לצדו רועד החלון הפתוח מקור, על הרצפה מתעופפות במחול עליז רצועות ארוכות של נייר טישו מקומט, קרוב לאלכס, מתחיל כתם הדם לגדול.

הוא חייב לעשות משהו, הוא די בטוח בזה, אבל האוויר נראה לו פתאום סמיך כל כך עד שהוא לא מצליח לזוז.

יש מישהו מאחוריו. זה ברור לו כמו שהוא בטוח שכדורי אקדח אינם מרחפים לבד באוויר אל עבר קורבנם, וברגע הזה האינסטינקט יותר מההיגיון גורם לו לזרוק את עצמו על הרצפה, להרים את ידיו אל ראשו ולצעוק בעברית צחה ויפה מאד: "לא. בבקשה לא".

יש שקט מוזר באוויר, ממלא את ראשו כמו צמר גפן לבן ומתוק. אולי הוא מת כבר? כמה זמן לוקח לכדור לקרוע את העור והבשר ולהפוך בן אדם למודעת אבל מנוסחת יפה או פחות?

אבל השקט מופר בצעדים, קלים כמעט כאילו לובש הנכנס גרביים בלבד, ואז נכנסת נעל שחורה גבוהה אל מרחב הראייה שלו ובעל האקדח מגלגל את גופו באמצעות נעלו השנייה.

הוא ממצמץ פעמיים ומתהפך. מישיר מבט אל גבר שחור שער ועין שנועץ בו מבט מתעניין. "אני בטח יצטער על זה ששאלתי", אומר בעל המגפיים ומבטאו המשועמם ישראלי עד מאד, "אבל מה לעזאזל עושה כאן בחור כמוך?"

הרצפה קפואה במיוחד, כמעט כאילו עשויות המרצפות מאבני קרח ולא מאבן, והקור שלה משתק את שריריו גרונו של נתי.

"נו", מעקם האיש את שפתיו ומלטף את אקדחו באצבע אוהבת, "בלעת את הלשון ילד?"

הוא חייב לענות, הוא די בטוח בזה, אבל מאחוריו נשמע קול אנחה שאינו יכול להיות שייך אלא למישהו אחד בלבד. "אלכס", הוא פולט ומסובב את ראשו אל האדם השרוע שעל הרצפה. שלולית הדם שעל המרצפות גדלה כאילו יש לה חיים משל עצמה. "הוא הולך למות", הוא אומר ומגלה שקולו רועד. "אני—אני יכול לטפל בו?"

האיש סוקר אותו לאט, עיניו שחורות וקפואות, ואז מנצנץ משהו בעיניו והוא מתחיל לצחוק. תחילה בשקט, בהמהום מוזר כזה ואז מתגבר צחוקו ואפילו לחיו מתחילות לרעוד. "אתה באמת תמים מה?"

נתי שותק. אבל קרוב לגופו מתקמצות ידיו לאגרופים. הלוואי היה לו איזה מקל כאן, אפילו מטה. אבל על הרצפה רק משתובבים ברוח נחשי הנייר הארוכים.

"אני", אומר האיש לאט ואצבעו המורה מושטת לכוון חזהו, "בזבזתי עליו כדור", עכשיו מצביע אקדחו על אלכס, "כי רציתי, איך לנסח את זה בעדינות? להשתיק אותו קצת. יש מבין?"

יש מבין. כן. ועכשיו מתברר לו למפרע שההבנה שלו משתפרת מאד למול אקדח מתנופף, אבל מאחוריו מדמם אלכס את חייו אל הרצפה המלוכלכת ועל אף שהוא בקושי מכיר את האיש ולא בטוח בכלל לאיזה צד נוטה ליבו, הוא נחוש לנסות לעזור לו. או שאולי אם יהיה כנה עם עצמו הוא גם פוחד כי האיש שהביא אותו אל הגיהינום השרוף הזה הולך להשאירו כאן לנצח לבדו.

"בבקשה", הוא נושף, מגייס את כל תמימותו ועליבותו. "אני בכל מקרה לא יודע לעשות הרבה".

האיש מתרחק קצת, מתקרב לכוונו של אלכס וסוקר ממרום גובהו את תוצאות מעשיו.

"אין חור יציאה", הוא מהמהם לעצמו, "והוא בטח מדמם פנימית, אבל תטפל, בכייף, למה לא?"

 

[ifatrosh]

נתי מתכופף אל אלכס, ממשש את גופו, מנסה לחוש דופק, מתגבר על תחושת הקבס.

"מה הוא בשבילך?" הזר שואל. חמלה מתגנבת לקולו הזחוח.

"תליין". נתי לא מוצא דופק. כעת גם הוא מבין שאין סיבה להתחיל בהחייאה.

"מה?"

"מת", נתי מתרחק מהגופה נשען על קיר, נותן לעצמו להרגיש, פיצוצים רחוקים נשמעים, "מי אתה?" הוא שואל את הזר.

"לא כדאי לך לדעת", הזר עונה, מתקרב אל נתי צעד אחד, "לא הבנתי, מה בחור כמוך עושה במקום הזה? איך הגעת לכאן?"

חולשה אדירה אופפת את נתי, הוא מתגלש לאורך הקיר ומתיישב על הרצפה הקפואה, כל גופו דואב, הוא חש כל חבורה ופציעה, המאורעות האחרונים רצים במחשבתו, "אתה באמת לא רוצה לדעת, זה סיפור ארוך ועוד מעט האוקראינים ייכנסו לכאן ואז..."

הזר קטע את דבריו, "מה אכפת לך מהאוקראינים, מהרוסים ומכל ה..." הוא מנסה למצוא מילה שמתאימה לכאוס שהם נמצאים בו, "ועדיין לא ענית לי איך הגעת לכאן?" הוא מתקרב עוד פסיעה.

נתי מרים את עיניו אל הזר, מעט בהירות של שחר מאירה, הלה חבוש כובע שחור שמכסה את פניו ורק עיניו מציצות, נתי קולט במבטו בעתה, "אתה מישראל, נכון? אתה יכול לעזור לי לחזור הביתה?"

"אתה יכול להיות יעיל בכלל ולעזור לי כאן?"

נתי מתרומם בקושי, מתגבר על הכאבים, מזדקף כמיטב יכולתו, "בטח", טופח על חזהו, "עזרה זה השם השני שלי".

הזר מניף את ידו בביטול, "אם היית רואה את עצמך לא היית חושב כך".

"אז מזל שאני לא רואה את עצמי", נתי מחייך חיוך עקום בשל הנפיחות בפניו, "מה אתה מחפש? את החומרים הרוסיים?"

הזר מצמיד את נתי לקיר, מצמיד את האקדח לרקתו, "מי אתה, עזרא?"

נתי צוחק לשמע השם שהלה נתן לו, "לא קוראים לי עזרא".

"לא משנה, מי אתה?" נשיפותיו של הזר מרקידות את שיער ראשו של נתי, "איך הגעת לכאן? תענה לי", הוא מהדק את נתי לקיר.

נתי עוצם את עיניו בכאב, "הייתי ברוסיה עם עוזר צלם בצוות הצלמים כשראש הממשלה הגיע לנשיא. זוכר את השקית שהיתה בידיו של המתורגמן? הוא השאיר אותה בחדר, ואני הסתקרנתי מה יש בה, מה כבר קנו מיוחננוף, וחיטטתי בה, היו שם מפות ותמונות שונות, מה שכתוב באנגלית הבנתי, ומה שכתוב ברוסית לא. אז צילמתי כדי לשאול חבר מה כתוב, ויצאתי. בשדה התעופה הרוסים לא נתנו לי לעלות על הטיסה עם כולם, וכך נשארתי ברוסיה, בורח מאלכס ובורח עם אלכס, הם בטוחים ששלחתי את צילומי המפות לאמריקה או לא י'דע לאן, אמרתי להם את האמת, אבל הם לא האמינו לי".

"אם הסיפור שלך נכון, אז אתה טמבל".

נתי נעלב, "למה הסיפור לא נכון? גם אתה לא מאמין לי?"

"כמעט שנה אתה ברוסיה ולא שמענו כלום?"

"עצוב", נתי מסכים, "ואולי אתה צודק, אני באמת טמבל".

הזר מוריד את האקדח, נראה שהוא מאמין לנתי, "איפה החומרים הרוסיים?"

"לא י'דע", נתי משך בכתפיו, "ירית באלכס לפני שהוא מצא אותם, חבל".

הזר מצמצם את עיניו, "אתה עושה ממני צחוק?"

דיבורים באוקראינית נשמעים מהכניסה, הזר תופס בנתי ומושך אותו לחדר שירות פתוח, "עכשיו שקט", לוחש אל אזנו של נתי, הם מתיישבים בפינה משתדלים לא להיראות, שומעים דלתות נפתחות ונסגרות. צעדים קרבים אל הדלת 'שלהם', חייל אוקראיני פותח אותה.

 

[מנחם דרורי]

"אלכס"?!!!

אלכס גם מופתע, "לא חשבתי שאני יראה אותך שוב".

"מה זה, תחיית המתים"? נתי בהלם, "לפני שנייה התייאשתי מלעשות לך החייאה"!

"מי שלקח אותך לפה התחפש אלי, ראיתי אתכם נכנסים לבניין והבנתי שמישהו מנסה לגרום לך להאמין שהוא אני, ולהוציא ממך את המיקום של המסמכים".

הזר מרים את האקדח. "ולמה שנאמין שאתה אלכס האמיתי ולא זה שמת"?

נתי מסכים עם הגישה של הזר, ומתחלחל מהטבעיות שבה הזר 'שכח' שהוא הרג את אחד האלכסים.

אלכס מחייך. "טוב זה קל, זה שהתחפש אלי בטח לא עקב אחרינו מאז שברחנו מקאמיאנקה בוזקה ללבוב, כששלושת הרוסים בזבזו עלינו את כל התחמושת שלהם. זה מספיק"?

רק עכשיו נתי מתחיל לקלוט. "אז אתה באמת חי", נתי לא יודע אם לצחוק או לבכות. הזר מוריד את האקדח.

"אם אנחנו רוצים להישאר חיים גם בהמשך כדאי שנסיים כאן זריז", הזר לחוץ. נתי ואלכס מהנהנים.

"אני מבין שיש לנו מטרה משותפת", הזר פונה לאלכס, "איך תכננת למצוא את המסמכים"?

אלכס פותח את הדלת, פתאום נשמע קול פסיעות והם נחרדים למראה עשרה גברים אתלטיים בלבוש לא צבאי, חמושים מכף רגל ועד ראש.

 

[R.E.Y]

~האתגר ננעל~

 

[R.E.Y]

פרק סיום
@הודיה בן חיים במחילה מכבודך ותודה על הנכונות לכתוב את פרק הסיום..
"ידיים למעלה!" הם צועקים כולם, במקהלה.
נתי, הזר ואלכס מזנקים לעמידה, מותחים את שרירי הידיים למעלה. אקדחו של הזר נופל.
"אליהו, זרח, מיכאל!" הוא קורא ומושיט שתי ידיים. פניהם של קבוצת האנשים מתרככות. הם מורידים את האקדחים, מעלים על פניהם חיוכים וניגשים קדימה, באחידות לא מתוכננת. טופחים מיד לנתי על הכתפיים, לוחצים יד לאלכס.
"הגענו לשחרר אתכם". אומר עגול הפנים. זורח כמו שמתאים לזֶרח. חגיגיות נמסכת בקולו. "קחו את כל מה שיש לכם, רבותיי. בעוד שתי דקות אנחנו ממריאים מכאן הביתה".
נתי ממצמץ. אלכס מחייך בהקלה, מושיט יד ולוחץ עזות את ידו של זרח. הזר מחליף טפיחות עזות עם כל אחד מהבאים.
"מי אתם?" נתי מרים את קולו. הם מרימים אליו מבטים תמהים.
"באנו לשחרר אתכם". זרח מניח יד על כתפו. מפריד הברה להברה. "לשחרר. טסים הביתה. לישראל. מצליח להבין?"
"לא". נתי זז הצידה. ידו של זרח נשמטת. "אני לא יודע מי אתם".
"הם בסדר". הזר מסובב אליו מבט. "בוא".
"אתה יכול לסמוך עליהם". פולט אלכס באותה נשימה. "קדימה".
אבל המאורעות האחרונים חקקו בו כמה דברים חדשים. הוא ממצמץ שוב, ושוב, והם עומדים רגעים ארוכים ושותקים. מחזה משונה של עשרה גברים בשחור פלוס שניים בצבעוני מאובק, מול דק גיזרה, פצוע, עייף, מרוט ושרוט. חולצה שהיתה פעם לבנה ומכנסיים שחורים. יש לו גם כיפה. אפורה יפה עם לכלוכים כהים. הם שותקים רגעים ארוכים, משונים.
"אנחנו יהודים". אומר זרח. "ישראלים. אנחנו בעצם אחראים לכל - "
"מה?" גביניו של נתי מתכווצים.
"באנו לחלץ אתכם מהמהומה הזאת". ממשיך זרח באותו טון. "קח את כל החפצים שלך. אנחנו ממריאים".
"אין לי חפצים". אלו המילים הראשונות שיצאו לו אוטומטית. "אני - אני רוצה לדעת הכל על המסע המטורף הזה שחוויתי ביומיים האחרונים. מי אחראי על זה. למה. איך. למה דווקא אני. מי התיר לכם. מי עשה אתכם כל כך רשע-"
"נתי, בוא!" הזר הוא זה שצועק. מוכיח הכרות עם שמו הפרטי בלי שיידע אותו בכך. "אחר כך נשמע הכל. עכשיו רוץ!"
יריות מהקומה למטה מקפיצות את כל עשרים ושש הרגליים. הם מדלגים במדרגות, קופצים מחלון הקומה הראשונה אל השדה בחוץ ועולים בלי שהיות על מטוס שממתין להם בחוסר היגיון בתוך הקרב הרוסי.
שעות ספורות לאחר מכן מתכופף נתי אל חולות תל אביב, משאיר שם צרור דמעות והולך הביתה.
ועימו כל הסודות אלי קבר.

את המשך קורותיהם של נתי, אלכס וכל גיבורי 'מתח בהמשכים' תוכלו לקרוא בסיפור הבא בסדרה 'מתח בסיבובים'.
סוף.

 

[R.E.Y]

אחרי תלאותיו של נתי האומלל ואלכס ההפכפך, הגיעה עת השיפוט.
את האמת אציין כי מראש ציפיתי לתחייה-מוות-תחייה של הדמויות בסיפור, ואכן לאורך המסע היו כמה מקרי מוות תחיה כאלו
תודה רבה והערכה רבה לכל משתתפי האתגר, וגם לאלה שתכננו להשתתף.
ללא ספק יש כאן גרעין מרתק לסיפור אקשן רציני.

התוצרים מיוחדים ושווים ניתוח כל אחד בפני עצמו, אך נאלץ להסתפק בשלושה בלבד כפי כללי האתגר המסורתיים:
במקום השלישי:
קבלו את @אילה רובינפלד , הרעיון שנתי קיבל רגליים קרות פתאום, ובגידתו של אלכס היו מפתיעים. כתוב היטב

במקום השני:
קבלו את @RIVKA W , הכתיבה המושכת, הלחץ, הנפילה מהעגלה בסוף הפרק. שאפו.

ובמקום הראשון:
קבלו את @דיונון , מתח שאפשר להריח (הכרוב), המאבק עם הגוי המגושם. באמת חששנו לגורלו של נתי שהיה על חוט השערה. בהצלחה בניהול האתגר הבא!

 

[דיונון]

ספסיבה!

 

[RIVKA W]

תודה רבה על האתגר ועל הזכיה.
היה פשוט...כיף!