אתגר אתגר כתיבה דו שבועי: לדמותה של דמות

איש המילה הכתובה

כתיבה שהיא גדולה מסך מילותיה
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
בכל עלילה מככבות דמויות שעושות את הסיפור, ולוקחות אותנו דרך עולמן הפנימי למסע בעולם מקביל, מרתק, מסעיר ומרגש.

ככל שהדמות הוליסטית, עגולה, רבגונית, עמוקה ומורכבת יותר, כך היא מעניינת יותר, ממגנטת אותנו אל נבכי נפשה ומעוררת אצלנו הזדהות רגשית וסקרנות אדירה.

מבחינת היוצר, כלומר הסופר, כל דמות היא עולם ומלואו. יש לה חיים מלאים, גם אם בפועל הוא כותב רק על החלקים הרלוונטיים לעלילה.

האתגר שלנו הפעם הוא לשים את הדמות במרכז, ובמקום לכתוב סיפור שיש בו דמויות, להביא את סיפורה של דמות אחת מיוחדת.

תיצרו דמות אחת עסיסית, תפיחו בה חיים; אישיות, אופי, רגשות, חוזקות, חולשות, קונפליקטים וכולי, ותסקרו תקופה מסוימת בחייה; יום, שבוע, חודש או שנה, על מעלליה, התמודדותה ופרשנותה על מצבי החיים. אתם לא חייבים להיצמד לתקופת זמן. אפשר להמיר אותה לסיטואציות ואפיזודות ספציפיות שבתוכן מתנהלת הדמות.

הדמות יכולה להיות: מצליחנית, שלומיאלית, מרצה, כובשת, אנטיפתית, נרגנת, אופטימית, פסימית וכל מה שאתם רואים לנכון. וככל שהיא תהיה מורכבת יותר, הרי זה משובח.

תזכרו: הפעם, הדמות היא הסיפור, והסיפור הוא הדמות, אז אל תתפתו להיסחף ולהסתעף מחוץ לתחום זה.

קדימה לכו ליצור יש מאין, ולהחיות לנו את ה'גולם מפרוג' שלכם. בהצלחה רבה.

השיפוט יקבע לפי הקריטריונים הבאים:

  • כתיבה זורמת וסוחפת
  • מקוריות
  • מורכבות ועומק
האתגר יינעל בעוד שבועיים, ביום חמישי י"ד בסיוון בשעה 13:00 בדיוק.

את הדמויות תביאו לכאן, את הדיונים סביבן לנספח
 
נערך לאחרונה ב:

הטעם המושלם

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
היא לא נראית אחת מהתמונה על ערימת ספרים
היא לא נראית ילדה מלוכלכת מעוד קיא אחד יותר מידי
היא לא נראית היא לא נראית ילדה למדה לזחול זה עתה
היא לא נראית ילדה בת שנה
היא לא נראית
אבל כן-
זאת היא שאמה מרטיבה כריות מבכי על עוד הקאה
זאת היא שנולדה בנס לפני שנה
זאת היא שמחליפה כל יום את סדין המיטה
זאת היא שכמעט היתה "שם"
זאת היא שלומדת במעון שיקומי
זאת היא תולעת הספרים המושבעת
זאת היא
 

סיפור8

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בעז"ה



הערה בנספח









פעם, כשהיה ילד בן שתיים עשרה, המוכר במכולת ראה שמישהו גנב ממתק מהמדף. יקי, שהיה אז ילדון צנום, עם ארנק תפוח בשטרות שקיבל מדודו, ושהסתובב כמו תמיד לגמרי לבדו- נחשד בכך מייד. אף אחד לא חשד כמובן בילד המטופח והחמוד, בן גילו של יקי, שהסתובב בסופרמרקט בנימוס אחוז בידה של אימו, כשהשקר מבצבץ מתוך אישוניו. יקי נלקח לתחנת המשטרה, אבל אז הם אפילו לא הכניסו אותו לחדר חקירות. קצינת נוער נחמדה למדיי שוחחה איתו באחד המשרדים בתחנת המשטרה, הקשיבה באורך רוח ראוי לציון לתשובותיו הכנות, נתנה לו לשוחח בטלפון עם דודו אלברט, ובסופו של דבר- לאחר מספר שעות- היה יקי כבר בחזרה בביתו. ולמעט ניסיון מאוחר יותר של התערבות הרווחה בביתם, ניסיון שנבלם מיד על ידי דודו, לא נותר שום רושם מאותו מעצר.
אבל הפעם הזאת הייתה שונה לחלוטין.
כמה זמן הוא כבר יושב כאן? ליקי היה שעון על פרק ידו, אבל הוא לא יכל להסתכל בו בשל העובדה שידיו היו אזוקות אל מסעד הכיסא שמאחוריו. על פי תחושת הזמן שלו, עברו לפחות שלוש שעות מאז שהוכנס הנה בברוטאליות על ידי השוטר ההוא; שלוש שעות בחדר חקירות קטן, מלבני, ללא אף חלון, שרק מזגן אחד ישן רשרש על אחד מקירותיו, ויקי מצא שחוסר האוויר ותחושת הקלסטרופוביה הקלה שנלוותה להימצאות בחדר הקטן מפריעה לו עוד יותר מהמכה הפועמת במצח, ששביל של דם קרוש ירד ממנה עד גבתו.
מבטו חלף, כמו בעשרות הפעמים שלפני כן, על תכולת החדר. שולחן קטן, שני כיסאות, שבאחד מהם הוא יושב כעת, וארבע קירות בטון. ללא חלון.
ארבע קירות, ללא חלון.
הוא הורה לעצמו שוב לנשום עמוק, ועיניו ננעצו עוד פעם על פני מצלמת האבטחה שהתבוננה בו בעין שחורה ועיוורת.
כמה זמן עוד יתנו לו לחכות? ולמה הוא פה, בכלל?
מה הם יודעים?
שמו של אלברט בן חיים היה ידוע היטב למשטרה, ויקי ידע שהם מכירים את כל העיסקאות המפוקפקות וההלוואות השחורות של דודו. אבל כמו כל איש מאפיה פיקח- גם אלברט ידע, עד כה, להסתיר כל ראיה ממשית.
האם משהו השתנה?
הוא ניסה להחליף תנוחה בכסאו, דבר שהיה כמעט בלתי אפשרי בשל ידיו האזוקות. תחושת הכאב במעלה זרועותיו המאובנות, והעובדה שלא אכל דבר קרוב לעשרים שעות, הציקו לו כבר באופן שלא היה ניתן להתעלם ממנו.
ובדיוק ברגע שבו הכל החל להימאס על יקי לגמרי, דלת המתכת נפתחה.
אל החדר נכנס שוטר גבוה ומקריח בעל גוף חסון, שמבטו לא נע מהנער האזוק, גם כאשר דחף את הדלת מאחוריו עד שנסגרה באופן מוחלט, מותירה רק את שניהם בחדר הקטן. לא היה זה השוטר הקודם, שתפס אותו, אבל יקי לא היה בטוח שהברנש היציב ובעל העיניים החדות שלמולו עדיף. המבט שלו--
כמו הילד ההוא בסופרמרקט.
"שלום," אמר השוטר, עיניו סוקרות את יקי מקודקודו ועד ידיו האזוקות. עווית חלפה על פניו, מעידה כי תוצאות הסקירה לא מצאו חן בעיניו. שרירי זרועותיו של יקי התקשחו מאחורי גבו.
"בוא נעשה את זה קצר," אמר השוטר החסון, נרכן מעל השולחן המפריד ביניהם. "אני רפ"ק חומי אברהם, סגן מפקד התחנה. אתה יקי בן חיים, נעים מאד. ביחד אנחנו צריכים לברר כמה דברים, ליישב כמה סימני שאלה. עד כאן אתה מבין?"
יקי חש את הלמות ליבו, קטנות ומהירות, דופקות במעלה צווארו. סגן מפקד התחנה? למה הוא אמור לחקור אותו? ומה זה אומר?
"שאלה ראשונה," אמר השוטר, לא ממתין לאישור. "איפה אתה גר?"
הייתה זו שאלה מפתיעה בפשטותה, וליקי לקח כמה רגעים בכדי להבין מה עליו לענות. "ברחוב יוסף צבי 29, רמת גן."
"אתה גר אצל דוד שלך, אלברט, נכון?"
קולו של הנער היה חף מכל סדק. "נכון."
"ומה אתה עושה ביום יום?"
יקי השתהה לרגע.
"אני שאלתי," חזר החוקר באיטיות, "מה אתה עושה ביום יום."
הכי קל היה לענות 'לומד במקיף רמת גן', בדיוק כפי שהוא רשום בעירייה, ויקי השתוקק לומר את התשובה הבנאלית והנדרשת הזו. אבל הוא ידע שלא יצליח. לא יצליח להוציא מפיו את המילים האלו, שמהוות שקר גמור.
"אני-" לראשונה נראה מצמוץ מתוח בעיניו של הנער, "אני רשום במקיף רמת גן."
"רשום, מה?" המפקד חייך. "מגיע מדיי פעם לביקורים. בוא, אני אגיד לך מה אתה עושה." האיש הגבוה הוציא טאבלט שאחז עד כה בחיקו, והניח על השולחן. "תסתכל. אתה מכיר אותו?"
עיניו של יקי הושפלו לעבר הטאבלט, וליבו צלל בקרבו. על המסך נראתה דמותו שלו, משקיפה מבעד לחלון בבניין בני ברקי מוזנח, סמוך לגינה ציבורית. הצילום היה ככל הנראה ממצלמת אבטחה עירונית ולא היה חד במיוחד, אבל יקי זיהה הן את תווי פניו, והן את הבניין.
"אני רואה שאתה מכיר אותו," אמר המפקד, והניע את אצבעו על הטאבלט אל התמונה הבאה. "ואותו, אתה מכיר?"
עיניו של יקי מצמצו למול התמונה המכוערת, המזוויעה. הלמות ליבו כמו האטו לרגע, כאשר התבונן בפניו המעוותות, השבורות, של האיש ההוא שאיחר לשלם לאלברט, ובתמונה ניכר ששכב במיטת בית חולים.
עיניו של המפקד פלחו אותו. "אני רואה שאתה מכיר גם אותו. מה אתה חושב שקרה לו?"
גרונו של יקי היה יבש, אבל הוא לא התיר לעצמו לבלוע את רוקו. "זה נראה שמישהו קרע לו את הצורה," ענה, קולו עדיין יציב.
"אתה גאון," החמיא לו חומי, "אולי זה כי אתה היית שם באותו מקום שזה קרה. בלילה אתה שם, והופס, בבוקר מוצאים את הבחורצ'יק הזה ככה. חוץ ממך, מי עוד קרע לאיש הזה את הצורה?"
יקי הרים את מבטו מהתמונה אל סגן מפקד התחנה, ולמעט העובדה שנשימותיו הפכו לרדודות יותר, שום תו או תנועה בגופו לא שיקפה את מחשבותיו. "לא אמרתי שקרעתי לו את הצורה," אמר בשקט.
האיש החסון נרכן כעת כל כולו אל השולחן, הנורה שמעליו מטילה צלליות חדות תחת עיניו. "אני לא צריך שתאמר את זה, יא נבלה," סינן, "העובדות מדברות בעד עצמן. אני אחזור על השאלה שוב, עוד פעם אחת. מי, היה, איתך, שם."
וברגע שהמפקד אמר את המשפט הזה, שחלקו היה שקר גמור, יקי הבין לפתע. העובדות לא מדברות בעד עצמן. התמונה, ככל הנראה, לא מספיקה מבחינה משפטית בכדי להפליל אותו, ובטח לא את אלברט. ואם כך, הוא לא יהיה הטיפש שיתן את המידע במתנה.
"אני מחכה," היה זה רק כמה שברירי שניות שבהן המחשבות רצו והתגבשו לידי תובנות, אבל ניכר שהמפקד זיהה את החשיבה המואצת של הנחקר שלמולו, ועיניו הצטמצמו. "דבר. עם מי היית?"
אבל המסקנה כבר נחרצה במוחו של יקי. ואם הוא לא מתכוון לומר לחוקר דבר- אז הוא לפחות ינסה להסיח את דעתו. "אני רוצה לדבר עם האפוטרופוס שלי," השיב, כביכול שלא ממין העניין. "אני קטין, יש לי את הזכות הזו."
המפקד היה נראה מופתע לרגע מהבקשה, אבל לאחר רגע הוא חייך. "אתה רוצה לדבר עם האפוטרופוס שלך?" השעשוע שבקולו היה ניכר. "אתה רוצה שנתקשר אליו? נאמר לו שיבוא לקחת אותך?"
השעשוע הזה היה נשמע מסוכן, ויקי לא חייך. בקול מתוח מעט הוא חזר, "זכותי-"
פאח.
הסטירה הייתה עוצמתית וכואבת, והותירה את יקי נדהם, חסר מילים, כשראשו מוסט לצד, והכאב פועם בעוז בצד השמאלי של פניו.
"לך תחפש ת'זכויות שלך בביטוח הלאומי," כל זכר לחיוך לא ניכר על פניו של סגן מפקד התחנה. "אתה בחקירה פה, יא מטומטם. וזו עוד הייתה הגרסה העדינה," הוסיף בלעג, "כי אתה קטין."
זה היה שקר, יקי ידע זאת, הכאב וההלם מקפיאים את וורידיו. זו לא הייתה הגרסה העדינה בכלל. וכשראשו עדיין מוסט, לשונו חשה את טעם הדם שהחל לזוב מחניכיו, ועיניו נעוצות בנקודה כלשהיא ברצפה המכוערת של חדר החקירות- הוא הבין היטב מהי הסיבה שהשוטר הבכיר מרשה לעצמו לעבור על כל חוק אפשרי, וזיכרון מריר, ציני, עלה לפתע בראשו.
מנהל התיכון מתפאר בתקציב עתק שקיבל עבור תכנית לנוער נושר. מחנכת הכיתה שולחת ליקי הודעה שהוא מתאים לקריטריונים, והוא יכול לקבל תכנית מותאמת עבורו לבגרויות על מגש של כסף, רק שיבוא. לילה ארוך הוא חושב על כך, וביום שלמחרת, מבלי לשתף אף אחד, הוא קם בשש בבוקר ונוסע לבית הספר. כשהוא נכנס לכיתת התגבור, המורה המתגברת נבוכה. היא מסתכלת ברשימה ועוברת על השמות, ושם אחרי שם- ילדים מוברגים היטב, שלהורים שלהם לא חסר לא כסף ולא קשרים. השם שלו לא נמצא שם. הוא מרים שוב את התיק, ויוצא. מחנכת הכיתה שואלת בהודעה מה היה. וכשהוא כותב לה שלא היה ברשימה, אחרי דקות ארוכות, הוא מקבל את התשובה "אני מצטערת", עם סמיילי חסר אונים.
בדיוק כמו המנהל ההוא, שידע שלא יקרה דבר אם יקי בן חיים לא יהיה בתוך הרשימה, גם המפקד הזה יודע היטב שלנער האזוק שלפניו אין שום הגנה. אין אף אדם בעולם שיקפוץ עבורו, שירתח מזעם, שידרוש תשובות. יקי בן חיים הוא בסך הכל צמח שוטה אחד בתוך גן פורח של ילדים וילדות עם הורים, אחים ואחיות, רצונות, יכולות וחלומות. צמח שוטה שניתן בקלות לעקור, לטלטל, להרוס, ולא יקרה דבר.
עיניו של יקי, יוקדות באש הפנימית שההבנה המרה הזו הבעירה בו, הורמו אט אט אל עבר המפקד.
"תעשה מה שאתה רוצה," סינן בקול שקט, בשיניים שהדם צובע אותן באדום.



-
 
נערך לאחרונה ב:

צופה מהצד

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
תכירו את קובי מור
קל לו צבע לבחור
הוא לא רע שחור
אבל גם לא מלאך צחור
לא צדיק לא גדול הדור
ולא גנב שבא לחדור
אין לו הרבה מה למכור
אף אחד אותו לא יזכור
אין עליו מה לבדוק לחקור
סתם איש כזה - אפור

הוא לא טלית שכולה תכלת
מין ייצור בלי תועלת
כמו תמרור בלי שלט
לפעמים הוא כמו דלת
שלא נפתחת ולא ננעלת
כמו חוף קוצים בלי טיילת
אפור סתמי כמו - מלט

לא אדום של דם
ולא כחול של ים
הוא לא פה לא שם
ולפעמים קצת גם וגם
לא נרדם ולא קם
מין אפור - סתם

לא כתום ולא זהוב
לאף אחד פה לא חשוב
האם ילך האם ישוב
כשהוא מדבר איש לא קשוב
הוא אפילו לא מרגיש עצוב
סתם אפור - עלוב

לא צהוב של אור זוהר
לא מתקדם ולא עוצר
לא מחליט ולא בוחר
תמיד חושש ומוותר
ישנוני ומנקר
לא מתעניין ולא חוקר
ולא בונה ולא סותר
אפור כזה - חיוור

לא ורוד של תקווה
לא חום של אדמה
לא סגול קסום
ולא כחול עמוק של היקום
אפור של כביש עליו לדרוך
או להסתבך ליפול משרוך


במחשבות הוא אפוף
אולי הוא בכלל שקוף
מיד נזכר באוף
בכל מה שקשור לגוף
שמן קוראים לו וכפוף
מסתיר מפריע כך בניפנוף
בכביש מעירים לו בצפצוף
מסננים "איזה חצוף"
חיוור עצל שפוף
איש שכלום לו לא דחוף
כזה אפרור כמו גפרור שכבר שרוף

מין נפש עלובה כזאת
בלי שאלות ובלי תשובות
בלי זכויות ולא חובות
שלולית ריקה בלי תקוות​
 

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
דבר אחד לפני שמתחילים: אנא, אל תקראו בקול ליד חתולים. זה יהרוס לי לגמרי את המוניטין.

אוקיי, אומץ, הנה אני אומר את זה:
יש לי נפש של אומן. תמיד חלמתי להיות סופר, צייר או טבח.
אני יודע, אני יודע, אני לא ממש נראה כמו אחד כזה. לרוב אמנים פרועים ומוזרים,
ואני ג'ינג'י, חתיך, זנב מפוספס שקשה לפספס, חתול מושלם, בקיצור. לגמרי לא סטראוטיפ של אומןממבט ראשון, אך לעולם אל תזלזלו בנפש של אמן, ובמיוחד לא בשלי. לא מומלץ.
המזל שלי הוא שאנחנו ב2024, והמקלדות בזול, וכך לפחות חלום אחד יכול להתגשם. כנראה שבכל זאת יש לי יותר מזל מדוד שלוק.
אולי אין לי שלוש ארוחות ביום והשמיים הם גגי, אבל הי, לפחות אני לא עם קולר.
בניגוד לדוד שלוק המנוח אני לא אוכל לחם חינם, גם אם זה גורם לשמועות לעוף עלי בשוק. גנב שפל, פושע.
ובמערכת הביוב מכנים אותי רוצח.
מי ישמע. כל אחד צריך לעסוק לפרנסתו.
וגם ככה שונאים אותי כולם.
שמעתי שישנם מקומות בעולם שאוהבים חתולים. נההה. לא מאמין.
הי, ושלא תחשבו שאני חתול מלוקק שצריך את האהבה שלכם, בואו לא נסחף, אני חתול בוגר. אדיש.ולא אכפת לי מכלום.
אני דואג לעצמי ומסתדר נהדר. אז קצת סוחב פה ושם. שוין. מה קרה, ממני לא סחבו?
את העין שלי לדוגמה?!
למישהו בכלל היה אכפת כשאיבדתי אותה באכזריות, כשהעולם שגם ככה לא נראה משהו, הפך לדו מימדי?!
יש לכם מושג איזה קשה זה להיות חתול, ועוד עם עין אחת?!
אבללא אכפת לי! בכלל לא! אני בסדר עם זה לגמרי, ושונא שמרחמים.
אני רק שונא אתכם, אנשים! למה אתם חיים לכם חיי נוחות - רכבים, מקלחות, דגים,
בעוד אנחנו - חתולי הרחוב מוזנחים ומושפלים, יושבי קרנות.
אין לכם בושה?? אני רוצה לצרוח, אבל רק יללה צורמנית מחצרצת לי מהגרון.
להומלסים אתם דואגים, ומה איתנו?!
אני מארגן הפגנה.
זאת תהיה אחת פראית, מסוכנת. אני אדאג שכל המשתתפים יחלו בכלבת. נדביק את כולם בפשפשים. לא ננוח ולא נשקוט. נשלוף טפרים, נשרוט, ננשוך!
וכולכם תתיחסו, לא תוכלו שלא. אח, זה יהיה עוצמתי.
ואולי אחר כך, אצלע לי בשקט לפינה חשוכה, ואניח בה את הראש.
אבכה קצת על הגעגועים שאוכלים אותי מבפנים, על הנטישה, על הבדידות.
על הפרווה שמדללת לי מיום ליום. על הצליעה והעין החסרה.
ושוב ארעד מפחד על העתיק האטום, והשיניים שלי ינקשו.
ואחרי שאתאושש קצת, ואנגב את הדמעות, אשלוף את הטפרים ואצחק על העולם, אכעס עליו שוב!
אממ. בנתיים? לא כל כך הולך לי עם ההפגנה, תודה שהתענינתם.
רוב החתולים ממשיכים לרבוץ תחת רכבים, להשתזף בשמש, לחטט בפחים.
אני אומר שאין להם סטייל, והם קוראים לי מטורף.
יום יבוא,
אני נשבע,
ואהיה טבח. לא סתם טבח. שף, מאסטר שף.
אהיה אז על פסגת העולם.
ואז, - אפילו חתול אחד, חוץ ממני כמובן,
שומעים?
חי שפמי, שאפילו חתול אחד לא יזכה לטעום מעשה ידי.
מנחת זרועי יטעם, אוהו יטעם.
קדרה אימתנית אעמיד ברחוב העיר, ודיסה עסיסית תתבשל בו.
זאת תהיה הדיסה שבה יתבשלו כל החתולים העצלים, הפחדנים, הטפשים, חסרי המעוף, רובצי החניות העלובים.
הם יתבשלו ויזיעו סוף סוף, מהחום הלוהט של התבשיל.
ואני אלקק שפתיים ואוכל את הדיסה.
את כולה!
לבד!
ואתם, גם אם תתחננו לפני, תפלו לרגלי,
אני לא אתן לכם.
כי אני שונא אתכם,
אני שונא אנשים!
וחתולים!

ויותר מהכל, אני שונא את עצמי.
 

תמרוז

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הוא בלע את הרוק, מה הוא אמור לכתוב? השאלות קצת לא הוגנות: מה הצבע האהוב עליך?
מה אתה אוהב לעשות?
מה אתה אוהב לאכול?
ושאלות יותר קשות:
מה החוזקות שלך?
מה החולשות שלך? (שאלת בונוס)
מה אתה בחיים לא תעשה?
מה הוא בחיים לא יעשה? באמת? הוא קם משאיר את הבוחן על השולחן, את זה הוא בחיים לא יעשה.
 
נערך לאחרונה ב:

עדר רחלים

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
קול ציוץ הציפורים מעיר את אהרלה בן העשר משנתו. הוא פוקח את עיניו ומביט בשמים שהחלו אט אט להיצבע בתכול.

בוקר טוב עולם.

הוא מתמתח ומתיישב על השמיכה הישנה, זו שמשמשת אותו כמיטה, כיסא, שולחן ובעצם כבית.

לחיות ברחוב זה לא דבר כזה נורא, אהרלה חושב, בטח לא כשאתה רגיל לזה מגיל קטן.
אולי אמא לא הייתה שמחה מזה, אבל היא הלכה כבר מזמן.

ומאז?
מאז אני מסתדר לבד.


הבטן של אהרלה מקרקרת כמו זוג תרנגולים עצבניים, מזכירה לו את קיומה.

אולי אני אלך שוב למאפיה של סטאשק? הוא נתן לי אתמול את השאריות של הלחם.
ארהלה מהרהר, יודע שהוא מסתכן בלפגוש שוב את חבורת השייגעצים מהבית ממול.

אהרלה מעיף מבט בחבורה הסגולה שמכסה את ידו, עוד לא עברה למרות השבוע שחלף מאז התקרית ההיא.

מה הם רצו ממני?
הוא מנסה להבין בפעם האלף.
הם אמרו שאני ז'יד.
את זה אני יודע.

אבל מה זה משנה להם?

לז'ידים יש בגד עם חוטים וכובע עגול על הראש.
גם לי היה פעם בגד כזה, אבל הוא נקרע.

ומה עוד?


אהרלה מתאמץ להיזכר.

הם אמרו שלז'ידים יש הרבה כסף.
לי אין כסף בכלל.

אז אולי אני לא ז'יד?
 

מלכי פריד

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
מקווה שלא ארוך מידי...:rolleyes:

הערב מתחיל לרדת, כמעט כמו כל הערבים.
למה כמעט?
כי המקום הקבוע בו אני תמיד שוהה, תפוס. ועוד בידי מי, פרחחי רחוב שחוזרים מבית הספר בשעות היותר מאוחרות של הצהריים. לך תזיז אותם עכשיו משם.
המקום הקבוע לשינה של יואב היה ליד הפסנתר השחור הגדול שנמצא תחת הסככה המגנה ליד המוזיאון לאומנות.
הפסנתר היה מותר לשימוש הציבור, ואכן, ביום, עשרות אנשים, החל ממבוגרים על כסאות גלגלים, מלווים בפיליפינים וכן אנשים מבוגרים בגילאי הארבעים, וכלה בנערים בני שמונה עשרה המנסים להתמחות בכלי הענוג ובילדים ממש שמשתובבים עם הכלי.
פרחחי הרחוב היו מהסוג האחרון, מנסים לנגן מנגינות קצביות ורועשות עם הכלי המרגש הזה, הכלי העצוב.
יואב היה מגיע אחרי כולם, בזמן בו כולם היו מרדימים את ילדיהם או הולכים בעצמם לישון. בדיוק אז הוא היה מגיע, מלטף את הפסנתר 'שלו', מנגן מנגינות שקטות ועצובות, מנגינות חסרות בית. בדיוק כמו שהוא.
לא פעם אחת עברו לידו, גם בשעות מאוחרות, אנשים שנראו 'חשובים', עסוקים בענייני החיים, ואז עצרו, הקשיבו למנגינות המחברות ללב, החמיאו על הכישרון האדיר. היה אחד שאף מחה דמעה מעינו, ומיהר להסתלק משם, כאילו דמעה, יצירת הבורא, מביאה אותו לעמדת נחיתות מסוימת.
אנשים שופטים לפי מראה חיצוני. רואים אותי, מנגן כל ערב, עד הלילה, מנגינות נוגעות בלב, ואחר כך ישן על הספסל שליד הפסנתר. חושבים שאני טיפש. ולמה? כי אני ישן על ספסל רחוב? אולי. דווקא נראה לי שאני מוכשר מאד. הייתי יכול לעשות מקצוע וכסף מהנגינה שלי על הפסנתר, הכלי האהוב עלי ביותר. אבל זה כבר לא נתון לבחירתי, אדם חסר אמצעים לא יראה בטוב על במות. וחבל. כי זמר שאין לו בגד בצבע שחור, יכול לעלות על במה, אין סתירה, נגן שאין לו כל יום שוקולד במקרר, יכול לעלות על במה, אז מה אם אין.
ואדם שאין לו בית? למה הוא אינו יכול לעלות על במה? במה הוא שונה? זה שחסר לו משהו מהותי יותר? ואז מה?
טוב, המחשבות הללו סתם מבזבזות זמן. עדיף להתקדם במעשים. להעיף את הפרחחים שכמעט שוברים את הקלידים הצחורים בניסיון לנגן איזה להיט מוכר וקצבי.
"הי, אתם, סתלקו מפה, הפסנתר אמנם רכוש ציבורי, אבל אתם שוברים אותו!!!!" המראה שלי בדרך כלל מפחיד אנשים, אבל הם מסתכלים עלי, בוחנים אותי מרגל ועד ראש, משתהים רגע.
"יש לנו זכות להיות פה, זה מקום ציבורי, בדיוק כמו שאמרת, ואנחנו לא שוברים שום דבר" מתריס אחד עם שיער פרוע, האמיץ מבינם, והשאר, מהנהנים בראשיהם.
אני יודע שהם צודקים, אבל אני לא רוצה לתת להם להרוס את הפסנתר שלי. חצי נכנע אני מתרה בהם וזוקר אצבע ארוכה, אחת שיודעת ללטף קלידים.
"אני פה באזור, אם אני רואה שאתם מגזימים בהקשה על הקלידים אני מעיף אתכם מפה, זה כלי יקר, אסור שהוא ישבר".
"פסדר" מפטיר אחר בזלזול, ולוחץ בעשר אצבעותיו על הקלידנים, כאילו רמז שזהו אקורד הסיום לדברי.
לא הרבה זמן אחרי, הם עזבו, הפרחחים. לפחות השאירו מתחת לכנף הפסנתר חטיף לא גמור. אני לוקח, אוכל קצת, שמח יום אחד לא לדפוק על דלת ולבקש קצת אוכל. תתפלאו לשמוע, אבל אני אסטניסט. לא, אני לא נובר בפחים, ממש לא.
משאיר פירורים קטנים מהחטיף, מפזר אותם על קלידים מסוימים, במדויק, וכך הולך לישון על הספסל של הפסנתר, רגוע.

יותר מאשר שהרגשתי את הקרניים של השמש שבקעו מתוך הסככה, שמעתי את הנגינה המיוחדת מהפסנתר שעמד בסמוך לי. מנגינה שאני יצרתי בעצמי.
התעוררתי כמו כל בוקר, מהמנגינה העריבה הזאת בשילוב עם ציוצי הציפורים. התיישבתי על הספסל המרופד, מביט בציפורים הקטנטנות בערגה, מקפצות על הקלידים שבהם הנחתי את הפרורים, יוצרות מנגינה ערבה של יום חדש.

גם בלי בית, מחפש עבודות מזדמנות, שלעיתים ניתן על ידיהן לקנות אוכל, וגם כשלא, מסתדרים.
מה אני עוד צריך?
אפילו שעון מעורר יש לי. שעון שמנגן מנגינות מופלאות, מעירות אותי ליום חדש. יום עם תקווה מחודשת. עוד יום, עוד תו במנגינה מרגשת של חיי הפשוטים והמושלמים.
 

אחת כזאתי;)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
שלום לך, יומן יקר שלי. שיהיה לך בוקר טוב.
אני לא יודע עד כמה אתה מחבב אותי מאחד עד עשר. אבל אני מקווה בשבילך שהגעת למסקנה הנכונה.
את הסקת המסקנה הזאת, אני אשאיר לך לשיעורי בית (אל תשכח לעדכן כמובן). ולי? אני משאיר שיעורי בית אחרים. נכון שזה מפליא הקטע הזה שאני עושה שיעורי בית?
כן כן. אל תנזוף בי. אל תהיה כמו כולם. תגיד לי כמה אני לוזר. נאכס שהגולגולת שלו מכילה בתוכה נוזל של מיץ ולא של שכל.
כי את כל זאת, כפי שאתה בוודאי יודע, אני שומע מכולם. ואיך אומרים? שיקפצו לי בזיז זג.
אז שום מילה בעניין שיעורי הבית. אותם גמרתי ברגע האחרון בו יכלתי. בעצם.. אולי בכלל זה לא נקרא לגמור? מהסיבה הפשוטה, שהתחלה לעולם לא הייתה. את טעם שיעורי הבית, בחיים לא ניסיתי.
אה, כן בטח, חוץ מהפעם ההיא. ט ר א ו מ ת שיעורי בית.
לא זוכר אם כבר דיברנו על הבנאדם הזה, שהמילה ייצור יותר מתאימה לו. אבל כך או כך, אותו המורה, שאת שמו אפילו איני מסוגל לעלות על הכתב, אני לא אשכח כל ימי חיי.
את היום הזה, שכינויים יצירתיים מארץ היצירות הנפלאות, נוסח ילדים ומורים שסבלנותם פוקעת אחרי מחצית השניה, כשמדובר בי, הילד הלא יוצלח, נחתו שוב על ראשי.
ואני? מפינת הכיתה, היציאה שכולם שונאים, המקום שמקק או ולפעמים גם חבר שלו, יצוצו שם, יעלו בעליזות על התיק שלי, יבעלו בתוכו לקול קריאות זעקות הקרב האיומות שנצרחות בכיתה. יבהילו את המורה ההיסטרי וחסר האונים שגרונו ניחר מצעקות חסרות תועלות, חוץ מאת האובייקטים, החיים והנושמים, החומקים במהירות ובמיומנויות מנעל מסכנה, שגורלה נחרץ. להימחץ עם מקק גלמוד, שהספד אף אחד לא יספיד לו. חוץ ממני.
רק אני, הילד המוזר שמצטנף בכיסא שלו, בולע את מראה הנעל החדשה שקיבל רק אתמול, הנילקחת בטבעיות רבה מרגלו, והמתקרבת בחלחלות אין אונים, לעבר התיק שלי, שאף אחד לא טרח לבדוק את כמות התוכן, היופי, והעומק שהוא כן יודע להכיל, אשב שם בכיסא, וליבי קפוא וכואב. כואב על הלב שכנראה הפשיר מדי ובלי בקרה לאחרים, כואב על המקק הזה. כי מה הוא עשה רע לאחרים??
הוא הראשון, והאחרון בעולם, שנכנס לתיק שלי. ולא יצא מישם. אף פעם. זה לא אומר לכם משהו במקרה?
טוווב. נסחפתי. מצטער.
אז ככה: באותו היום המשעמם, החסר גיוון בהשפלותיו, חשק בלימודים או עניין בעולם, הטסתי מטוס זעיר בפינת הכיתה ההיא. נלקחתי לעולם הדמיונות, עפתי לי הרחק הרחק משם, מכל היקום אותו כבר תיאבתי, לעבר מקום נפלא וקסום.
מקום בו יראו אותך כמו שאתה. טיפש או חכם, מוצלח או אחד שלא שווה כלום. אנשים ירחפו שם, יראו נשמות. ורק אותם. יציצו לפנימיות האמיתית, לעומק הנפש שלי.
ואתם תראו. עוד תופתעו לגלות כמה היא שווה יותר מכל מה שזה נראה לכם מבחוץ.
המדענים יופתעו לגלות שליבי הינו איבר חי, ולא אחד עשוי פלסטיק שאינו יודע רגשות מה הם.
המורים שלי, יגלו פתאום כי החומר הלימודי מובן לי בדקה השניה של השיעור, ובדקה שאחריה, זאת שמוקדשת להסבר חוזר ונישנה של החומר אותו כבר הבנתי, סבלנותי כבר פוקעת ורגלי זזות כמו מעצמם. אין צורך לדבר על ידיי שדפי המחברת נתלשות תחתיהם ונהפכות לקיפולי נייר אוריגמים מדהימים. כולם נלקחים בסוף יום, אל הארון שלי בחדר. שם הם יצטרפו לאוסף הענק שלי. אם רק הייתם נותנים לי הזדמנות.. אפילו אחת. אחת! כמה דברים הייתם מגלים עלי.
אווח. זה כזה מקום חלומי. וכמה חבל שהוא דמיוני.
אה, בעצם מסתבר שהוא דמיוני לעיניי בלבד. מוחשי לעיני המורה שלי, ושאר צופי הכיתה.
צנחתי שוב לעולמנו, אחר קריאות כפיים סוערות מצד הקהל הקדוש, ומבט מצמית מצד האיש הגבוה ביותר בכיתה, זה המפחיד מכל האנשים אותם אי פעם פגשתי, בעל הסמכויות הגדול ביותר באזור.
מסתבר שצניחה ללא מצנח זה סיכון מיותר וטיפשי מאד. הצניחה הייתה כואבת. או או כמה שרף לי.
ספגתי עונש שיעורי בית, מחריד בכל קנה מידה אפשרי. ורגע, היה גם קינוח. 1500 פעמים נגזר עלי לכתוב תוך שלוש שעות: ׳כיסא לימודים נועד כדי שילמדו עליו, ולא יחממו אותו ברביצה מתמשכת, הכוללת בהייה בקיר, הטסת מטוסים והצגת הצגות באמצע השיעור׳.
ישבתי וכתבתי. מילאתי עמודים. דמעה אחת לא זלגה לי על הדפים. לומרות שמאז שנפרדנו. אני ושיעורי הבית.
היה רק חיוך אחד מאושר. ענקייי.

כי באותו היום הבנתי, שהמינימום שלך, זה המקסימום שלי.
המאה שלך במבחן, זה החמישים. שלי.

ולא רק במבחנים.
אני מדבר על כל דבר בחיים.
 

RIVKA W

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
את אוהבת לעזור. כולם יודעים את זה. כל מי שאת חושבת שזקוק לעזרתך מקבל אותה עם חיוך.
את אוהבת לעזור. כך כולם חושבים. לי תמיד היה נראה שזה פשוט הלב הרך שלך שפועם בקצב, לא מסוגל להתעלם.

תמיד ההיית מציעה את שרותייך בשמחה. זה נהיה מן הרגל. כולנו ידענו שאם מסתבכים עם התרגיל את נמצאת כאן בשבילנו. ואם המורה נראית צמאה את תציעי כוס מים. זה לא שלא רצינו לעזור. לא היה בנו חשק עז להעמיד את עצמינו לשרות הכלל, אבל גם לא התנגדנו לכך. ותמיד את ההיית זו שהיה לה איכפת.

כשהקשר שלנו התהדק מצאתי את עצמי נבוכה. תהיתי מדוע את קופצת לסייע בכל בעיה. תהיתי עוד יותר למה אני לא. בסוף הושפעתי ממך. לא נהייתי לשם דבר, כולם עדיין פנו אליך. אך כשילד קטן רץ לאוטובוס ואת לא היית שם, אני ההייתי זו שביקשה מהנהג לחכות לו.
הערצתי אותך, באמת.
לא הפסקת להבחין באנשים ובצרכים שלהם. לא הפסקת להתעניין בהם. ההיית פשוט את.
מלאך.

זה היה בשיעור האחרון. היה חורף והשמש כבר שקעה. כולנו ההינו עייפות. את, יותר מכולן. סיפרת שישנת רק שעתיים והספקת הרבה דברים. נדהמנו. צחקת ואמרת שאת רגילה. לא ישנה הרבה. ככה זה. פטפטנו. המורה הסתבכה עם המקרן. המשכנו לדבר. המורה שאלה מי יכולה לעזור לה. הסתכלנו עלייך. את, תמיד את יכולה.
"אין לי כוח." אמרת. לא מידי בקול, לא מידי בשקט. כולנו שמענו.
ברגע הראשון ההייתי בהלם. לך- אין כוח. המורה עדיין הסתבכה עם הכבלים. מישהי אחרת קמה לעזור לה. נשארת לשבת, גלגלת שיחה עם מי שישבה לידך.
היא בן אדם. הזכרתי לעצמי. מנסה להרגיע את האכזבה שפשטה בי. היא בסך הכל בן אדם. חזרתי במחשבתי שוב ושוב. המקרן נדלק. המורה פתחה את המצגת המבוקשת. השתתקנו.
בראש שלי הדהדו המילים. היא בן אדם. הקול של המורה עלה וירד כשניסתה לעניין אותנו במשפט הגבול המרכזי.
בן אדם. כולנו בני אדם. הסברתי לעצמי ונפעמתי פתאום. כולנו. אני, את וכל מי שיושבת איתנו בכיתה, אנחנו בסך הכל בני אדם. כולנו רוצות ופועלות וחושבות ומרגישות. גם את. גם אני.
בני אדם.
 

אליהו פ

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הוא היה שאפתן!
כבר מגיל צעיר הוא החליט שיתהפך העולם, אבל הוא ינצח! הוא יהיה מספר אחד בכל דבר, ולא משנה מה זה, ולא משנה הדרך, העיקר התוצאה!
את דרכו בעולם הוא החל בחיפה, ששם הוא נולד.
מהר מאוד הוא חזר עם משפחתו לארה”ב.
ותקופה אחרי, במהלך מלחמת יום כיפור הם חזרו שוב לארץ ישראל, וכמובן עוד סיבוב לכמה שנים בארצות הברית, עד שהוא החליט שהדרך למעלה חייבת לעבור רק בארץ.
הוא חזר לארץ והלך לסיירת מטכ”ל, ואחרי שהוא סיים את גיוס החובה, הוא החליט שהדרך לפסגה עוברת בהייטק.
הוא הקים חברת הייטק ועשה איתה אקזיט של 100 מליון דולר
אבל...
הוא עדיין לא הרגיש בפסגה...
אז הוא ניסה דרך הפוליטיקה הישראלית, ששם אמרו לו שזה ה-פסגה.
הוא התחיל בתור מנכ”ל מועצת יש”ע.
לאחר מכן הוא החליט שהפוליטיקה הישראלית הכוונה היא דרך הכנסת.
וכמובן, הדרך חייבת לעבור דרך מי שכבר בפסגה - ביבי נתניהו.
הוא נהיה ראש הלשכה שלו, בסיוע שאפתנית דומה לו אבל עם קצת פחות אמביציה...
אחרי תקופה הוא הרגיש שיש לו כבר ידע מספיק להיות בראש... שהוא יודע מה הסוד לניצחון שיסחוף את כולם אחריו לראשות!
הוא הלך והקים מפלגת ימין בשיתוף עם הציונות הדתית, אבל הוא קרא לציבור הימני החילוני.
והאמת, שבהתחלה זה היה נראה טוב, כבר בבחירות הראשונות הוא קיבל 12 מנדטים.
הוא כבר ראה בעיני רוחו את עצמו יושב על כיסא ראש הממשלה...
אבל, הוא היה צריך עדיין זמן להתאקלמות בכנסת, וכן הוא רצה להכיר מה זה ממשלה מבפנים...
הוא הצטרף לממשלה כשביבי כמובן בראש, אבל רק לאחר עיכוב ממושך שבו הוא חתם על הסכם עם ”אחיו” החדש שהם נכנסים רק ביחד. והוא שימש בתור התחלה כשר הכלכלה.
בבחירות הבאות התיאבון גדל והוא הפך לשר החינוך.
בבחירות לאחר מכן הוא לא הסכים להיכנס לממשלה, אלא אם כן הוא ימונה לשר הביטחון!
ואמנם לאחר תקופה רה”מ נכנע והכניס אותו לתפקיד הבכיר של שר הביטחון.
וכמובן, ששאפתן כמותו לא יכול לעצור באמצע המירוץ...
והוא הודיע שהוא מתמודד לראשות הממשלה...
הציבור הגיב מייד בבחירות הקרובות להכרזה הזו - והוא לא עבר את אחוז ההצבעה...
אבל, השאפתן שלנו לא התרגש, והוא אמר שאפילו שהוא קיבל מכה קלה בכנף, הוא ימשיך לשאוף לראשות הממשלה.
ובבחירות הקרובות הוא יקבל מס’ דו ספרתי של מנדטים. ואם חלילה הוא יקבל פחות מ10 הוא מודיע מראש שהוא לא ינסה להיות הראש בכזה מצב.
ובבחירות הקרובות הוא קיבל כמובן, כמה מנדטים שהוא ביקש - שבע...
אבל כמו שהוא אמר כבר קודם, שמכה קלה בכנף לא תשבור אותו...
הוא הגיע לשיא! הוא הצליח להקים ממשלה כשהוא הראש!
אמנם תוך שנה הוא כבר לא יהיה עוד ראש הממשלה, וכיום הוא כבר לא בכנסת בכלל, אבל אל תדאגו, הוא יחזור וירצה לנצח הפעם סופית, שהוא יהיה ראש ממשלה יחידי. ולא חליפי! והפעם באמת עם הרבה יותר מנדטים...
כל קשר לנפתלי בנט הוא על אחריותו של הקורא בלבד...
 

אבגדהו2

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
שלום, אני אני.
ומי זה אני?
הכירו נא -
יש לי ראש גדול.
מה זה ראש גדול?
זה אומר, הרבה שכל, הרבה שנינות, סקרנות.
זה אומר שאני לובש רק חולצות מכופתרות, כי הראש לא נכנס בפתח.
מה עוד?
הראש שלי גדול, עגול. לא סובל אנשים מרובעים, אנשים של 'ככה' כי צריך. 'ככה' כי קבלת עול.
אני ראש גדול, אני חוקר.
אממ.. יש שיגידו, אני גם חוצפן.
אני לא חושב שאני חוצפן. אני חושב שיש לי 100 שאלות לא סובלות דיחוי, גם באמצע השיעור. אני חושב שהמורה טועה, לפעמים. יש לי הערות מעניינות להוסיף, ולמה שלא כולם יחכימו?
בכללית, אל תכניסו אותי לכסא אחד, וליד שולחן. הוא ריבוע!! אני הרי, כמובן, שונא ריבועים. ומרובעים.
אני מנצח בחידונים, אבל לא מצליח להעמד לתמונה נורמלית עם התעודה.
יש לי רק מאות בתעודה, אבל בסעיף של 'התנהגות' אני 'דרוש שיפור'.
יש לי הרבה מאוד חברים, אבל המורים פחות.. מחבבים אותי?!
אז זה אני.
ראש גדול - בקיצור.
וזה החיים שלי, בתור ילד שנחשב מחונן, עם IQ שמטפס לגבהים, שיש לו הפרעת קשב וריכוז - ADHD.
ראש גדול אמרנו? יש מקום לה-כ-ל!
 

חנש

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
יוצרי ai
ב"ה

כשאבי היה בגיל שתיים עשרה קיבלתי טלפונים מגננות, אפשר את הבן שלך?

אחרי בירור קצר הבנתי שהוא משכיר להן חמור, כדי לערוך סיבוב לכל ילד בקייטנה.

את החמור הוא קנה מהערבים ליד הגדר במחיר מבצע.

איך הגננות שמעו עליך? אני שואלת אותו.

מפה לאוזן, הוא מבהיר לי.

אבל אמרת להן שתגיע בתשע והגעת בשתיים עשרה, הן בנו עליך.

אל תדאגי, אמא, הגעתי וכולם מאוד נהנו.

אז לא דאגתי, אחר כך הוא קשר את החמור לעץ במקום מרוחק ומאוחר יותר הוא מכר את החמור ברווח ניכר.

בגיל שלוש עשרה הוא תיקן אופניים, קנה אופני הילוכים, מכר אותן ברווח ויצא נשכר עם אופניים יקרות.

בגיל ארבע עשרה הוא יצא לטיול, בלי להודיע כמובן, רק אחרי שהתקבלו תמונות שהעידו על כך שהוא נמצא במקום קרוב לאחד מגבולות, ורק אחרי עשרות ניסיונות להשיג אותו, הוא הציע שיישאר עוד יום כדי לעבור את הגבול עם מדריך, ומי אני שאסרב.

בגיל חמש עשרה העסקאות הלכו ונהיו מפוקפקות יותר ויותר, שמועות שמענו ולבנו נחרד.

אבל אז ריבונו של עולם שלח לנו נס.

הנס היה בדמות הרב, נקרא לו הרב כהן.

הרב כהן קיבל אותו למסגרת שלו, וכאן החל תהליך מדהים.

קודם לכל הוא הציב בפניו כללים, הכללים הללו במבט לאחור הם אלו שהצילו אותו.

"אין כזה דבר להיות בקשר עם חברים מהעבר שלך" אם הם מגיעים אתה אומר להם יפה שלום אבל מצטער, אני לא יכול לבלות אתכם יותר.

והם אכן הגיעו למקום המרוחק והשכוח הזה, נסעו מרחק כמה שעות כדי לפגוש את החבר הכי נחמד בחבורה, באומץ ובנחישות הוא מילא אחר ההוראות, אמר שלום יפה לקבוצה שהגיעה, והם אכן עזבו אותו.

כאן כולם בלי מכשירי צפייה למינם, אם אתה רוצה להיות כאן אתה צריך טלפון כשר, ככה זה, כולם כאן כך.

את החלק הכי בעייתי, הנקודה המרכזית זיהו, עליה עמדו בתוקף.

לעומת זאת הוא קיבל חיבוק חם ואוהב, מעטפת אדירה של כל דבר שיכול לקדם אותו.

הרב כהן יצר קשר אישי אם כל בחור ובחור, ישב אתו לשיחות נפש, הקשיב לו, אפשר לו לספר את כל הדברים הכי לא פשוטים שהוא עבר, הכל עם מבט אוהב.

הרב לא רק הקשיב אלא גם נתן, חכה לי בשתיים עשרה בלילה אני עובר לידכם אני אביא לך כסף ותקנה לך ג'ינסים וחולצות מודפסות, שיהיה לך בגדים כמו שחלמת.

צעד צעד ובהדרגה התלמיד קיבל משימות לעמוד בהן.

משימות שמלמדות אותו אחריות מהי, אחריות ציבורית מהי.

משימות שמלמדות אותו להתבונן על מעשיו להפיק לקחים.

כשאתה חוזר מטיול, תחשוב מה עשית שהיה טוב מה עשית שלא היה טוב, ומה לקחת איתך לדרך.

התלמיד לומד לבקש רשות, לנהל שיחה בכבוד, להקשיב ועוד הנהגות המלמדות אותו דרך ארץ.

אבל מעבר לזה הרב רואה כל בחור באופן אישי, כשהוא ראה שיש לאבי כישרון משחק, הוא גם ראה שיש לו צורך לבטא את הכישרון, והוא גם דאג לתת לו תפקיד מרכזי כזה שיאפשר לו לבלוט כמו שהוא אוהב.

לפעמים שאלתי את עצמי מהיכן מגיעה החכמה הנדירה הזאת של הרב, הרב שהציל אלפי בחורים, מירידה רוחנית, בזכותו אלפי בחורים קיבלו את חייהם הרוחניים במתנה.

הרב שראשו ורובו שקוע בלימוד, "נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם".

כשאני רואה את אבי מגיע לחופשה, מתחיל את הבוקר בלימוד כמה הלכות ב"משנה ברורה", נזכרת בתחילת הדרך, דרך שאינני יכולה לדמיין כלל וכלל.

בדמיוני אני רואה הר תלול ובחור עומד עם רגל אחת על סף התהום, אז מגיע מלאך מופלא ואוחז בידו ברוך.

אני מודה שוב ושוב לבורא עולמים, ולשליחים הטובים שהוא שלח.

חושבת על העוצמות האדירות שבורא עולם נטע בכל נשמה ונשמה, ועל היכולת של נשמה אחת גדולה להבין את כוחה של נשמה גדולה נוספת.
 

ifatrosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
עוד חודשיים החתונה.

ויש לו בעיה. הנעליים.

כשהיה בן שלוש, אמא שלו לקחה אותו פעם ראשונה לחנות הנעליים כדי לקנות נעליים חדשות. היו שם נעלי ספורט מתוקות וכחולות, היו אדומות והיו גם צהובות. העיניים שלו ננעלו על הנעליים הצהובות.

אמא ניסתה לשכנע, מדדה לו את הנעליים שמצאו חן בעיניה, "משה, תסתכל במראה, תראה איך הנעליים כל כך יפות על הרגליים שלך", ונשקה על ראשו.

אבל הוא רצה צהובות.

המוכר ראה כמה אמא לא אוהבת את הצהוב צהוב הזה והראה לו נעליים שחורות או כחולות עם לוגו סגול, אדום ואפילו צהוב. אבל הוא אהב את הצהובות.

אמא קנתה את הצהובות. בגלל שהיא הבטיחה לו בבית שהוא יבחר, וגם הצהובות היו זולות יותר.

מאז הוא נועל תמיד נעליים צהובות. הן הפכו להיות הסמל שלו.

גם בבית הספר, גם בתיכון. תמיד היה עם נעליים צהובות. לא תמיד היה בחנויות. אבל בסוף תמיד מצא את אשר אהב.

בצבא, לא הייתה לו ברירה.

נעליים צבאיות לא מעוצבות כנעליים אזרחיות, והן אינן נעליים כבקשתך, אז הוא נאלץ לוותר, כמו עוד הרבה דברים שחייל צריך לוותר עליהם.

הוא כבר חמש שנים אחרי הצבא. השנים בצבא עשו לו משהו בלב ובנשמה. הוא התחיל ללמוד שיעורי תורה בערב לשמחת הוריו, שומר שבת, מניח תפילין ולובש ציצית. אבל הנעליים- צהובות.

אמנם, אודליה הכלה הצדיקה שלו, אמרה שלא אכפת לה שנעל צהובה תשבור את הכוס. גם אבא והאחים מצטרפים לדעתה.
מזל שאין לו אחות, כנראה שהיא הייתה חושבת כמו אמא.

אמא שלו ממש לא רוצה לשמוע על הרעיון שבחתונה ינעל נעלים צהובות.

יעקב, חברו הקרוב, הציע הצעה מתפשרת. נעליים נורמליות, כלשונו, בחופה. ובריקודים - נעליים צהובות.

מה הוא יעשה?

יש לו עוד חודשיים לחשוב, להפנים ולהחליט.
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הכיסא היה הראשון שסיפח אותו אליו, מקבל עליו את גזר - דין הדמעות הרטובות הממשיכות לטפטף ברחבי החדר הנעול.

האם זה מה שמגיע לי?,
נקרה השאלה במוחו של ישראל, לשבת בחדר ריק ואפלולי כשבחוץ מאיר לו אור היום?

ישראל שקע בהרהוריו, משחזר את אירועי השעות האחרונות, חוזר אחורה בזמן, אל הרגע שבו עוד היה בבית.

מספר שעות לפני, בבית.

ישראל ישב על ספת הסלון בחוסר מעש, נותן למוחו להיסחף במחשבות על כל נושא קרוב.

"ישראל!", אביו, שהפנה את מבטו בדיוק באותו רגע מהחלון, היה נראה לחוץ ביותר, "המקולקלים כאן!".

"די אבא!", קרא ישראל בזעם, "אתה יודע שאני לא אוהב שקוראים להם ככה, בכל זאת הם חברים שלי".

"איזה חברים ואיזה נעלים", התקדם האב לכיוונו, "כנס מיד לחדר השמור!".

"למה תמיד אתה לרעתי!", אם קודם לכן ישראל היה מעוצבן, כעת עלה עשן מאפו, "תן לי לצאת אליהם פעם אחת!".

"לא!", הגביה האב את קולו, תופס בידו של ישראל וגוררו אל תוך החדר השמור, "אתה נשאר כאן עד שאני מגיע, מובן?!".

"אוף!", חבט ישראל על הרצפה בזעם, "אתה אף פעם לא מרשה לי להיות איתם! למה? כי אתה אוהב להציק לי! אתה סתם אבא רע! אבא רע!".

קולו של ישראל גווע עם סגירת הדלת, נופל לתוך חשכת החדר השמור.

למה כולם צריכים תמיד להיות נגדי? למה?...

מספר שעות אח"כ, החדר השמור.


דפיקות עזות על הדלת קטעו את רצף מחשבותיו של ישראל, הוא ניגש לעברה בצעדים מדודים, פותח אותה באיטיות.

בשנייה שלאחר מכן, פיו של ישראל נפער בבהלה, מחוץ לדלת עמד אביו, כתפו השמאלית פצועה.

"מסתבר שהחברים הנחמדים שלך לא כל כך נחמדים", חייך האב, מחזיק בכנף בגדו את הכתף המדממת, "הם רצו להרוג אותנו ולקחת את כל הרכוש לעצמם. בן, כשאני אומר משהו, אני יודע למה אני מתכוון. אתה יכול לצאת, חמוד".

"יש כאן תחבושת, אבא", הצביע ישראל שהספיק להירגע מעט על בד לבן וגדול שהיה מקופל בראש כיסא הדמעות, "קח אותה".

ישראל ניגש במהירות אל עבר הכיסא, מביא לאביו את התחבושת,, נותן למוח לחזור להרהוריו.

יכול להיות שעד היום הוא טעה, שלא היה צריך לכעוס על כולם על כל דבר נתון, שהיה צריך להתחשב יותר בדעותיהם של אחרים ולא להתמקד כל הזמן רק בעצמו?


ניצוץ של הבנה הבליח במוחו, כנראה שכן.

בחוץ המשיך להאיר לו היום, מאיר גם פינות חשוכות בלבבו.

חיוך רחב עלה על פניו של האב, ישראל חייך גם הוא, מצטרף לדבר שמאיר גם לאחרים לבבות.

חיוך.
 

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
@איש המילה הכתובה זה עומד בכללי האתגר?
הדלת נפתחה בסערה ואברימי נכנס הביתה בהליכתו המהירה, הקופצנית.
"אמא" הוא קרא, "היום כיתה כתבנו ספר שיאים של כל הילדים בכיתה," הכריז בהתלהבות, "ואת יודעת מה השיא שלי?"
"מה?" אמא, כצפוי, שיתפה פעולה.
"אני הילד הכי מדומיין בכיתה."
 

וריטסרום

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
קור מקפיא, בירה מחממת ובדידות קרה

קרררר

האוויר הצפתי הקפוא חודר לכל פינה בגוף, אפילו דרך שכבות הבגדים העבות. אתה מנסה לחכך ידיים כדי להתחמם, אך לשווא. תחושת הקור חודרת עמוק פנימה, מקפיאה את הבשר, סודקת את העור וגורמת לשיניים לרעוד.

רק בירה קרה תוכל לחמם אותך עכשיו. איפה ברנדון, שהבטיח לבוא לבקר? עוד שקרן. היכן התמיכה שלו, ההבטחות לדאוג למשקה שיחמם אותך? הן נותרו רחוקות, כמו קרני שמש באמצע סופת רעמים.

נותרו עוד כמה שעות קפואות עד הזריחה. אולי תצליח לתפוס תנומה קצרה בשק השינה. מצאת אותו בזול ביד שנייה, אחרי שבועות של חיפושים אינטנסיביים. נסיעה ארוכה לגבעתיים ומפגש עם אריסטוקרט יהיר - כל אלה השתלמו, כי סוף סוף יש לך מקום חם להניח בו את ראשך בלילה מקפיא שכזה.

אתה יושב על המדרכה, מתחנן במבטך אל העוברים ושבים, אך הם אדישים לחלוטין. מאיצים את צעדיהם, מנסים להתחמק מהפרצוף העצוב שלך. כאילו יש להם דברים חשובים יותר לעשות, כאילו האומללות שלך אינה חלק מהעולם שלהם.

הבנדנה על ידך, כמו מסמלת שייכות וחיבור קבוצתי, מדגישה את הפרודקסיות בבחירה שלך להתנתק מהעולם הקונבנציונלי ומהאנשים שבו. שנים של אכזבות לימדו אותך שלסמוך על מישהו- פירושו לקבל בעיטה בפרצוף.

ואתה מבין את זה. כל אחד צריך לדאוג לעצמו. זה מה יש.
אבל לא הצלחת בכך.
ונותרת בודד, חסר כל ומיואש; מעצמך, מאנשים, מהחיים.

ליל ירח לפני שלוש שנים היה כה שונה, שאגות ההמונים התערבבו באוויר יחד עם ריח הזיעה המוגברת שעטפה את גופך, רצת במהירות על פני המגרש, מחפש את הדרך הקצרה ביותר להגיע לכדור. האדרנלין גאש בעליצות בדם, ולבסוף משהכנסת את הגול האחרון לתוך השער, השחקנים קפצו עליך טפחו והתנפלו, עד שנמצאתם צמודים לרצפת המגרש, מחובקים ומאושרים

היית בפסגה, מרחף על ענן של אושר.

ההווה שונה כל כך. קור, בדידות, ייאוש.


לאופטמיים חסרי תקנה:

אבל אולי... אולי בכל זאת יש תקווה. אולי מחר תזכה לחיוך חם מאדם זר, אולי תמצא עזרה בלתי צפויה, אולי תגלה סיבה חדשה לחייך.
אל תוותר. מחר יום חדש.



לפרוטקול:
אני רואה שרעיון העלילה מתכתב עם @מלכי פריד
הקטע הזה בגרסה קצת אחרת נכתב אצלי לפני שנתיים ימים מהיום, והרגשתי שיכול להתאים אחרי כמה שיפוצים.
לא העתקתי :)
 

❤️אילולה❤️

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית

יותם.

הוא ישב שם על רצפה ברונזה לשעבר. מולו קירות שחור לבן גריפטי דם
אנשים מרחוק היו מפטירים לעברו קבצן,
אך מי שהתקרב היה רואה בו מלכות בעיניו מלך לשעבר.
קבצן. אך לא של כסף.
והוא מתישב לרגע נרגע מהריצה המטורפת שהוא נקלע אליה שוב.

אחוז מערבלות, וכאב ראש בלב.
קרא אותו אל תוך דף קרע עוד דף דפדפת קימט החזיק החזיר. ושוב.
והתחיל לשפוך מילים מילים. נשימות כאב
ושתיקות.
על פניו הבעה בוהה.
כמו האדישות שהרגה אותו בפעם האחרונה,
עד האחרונה הבאה,
על גופו חולצה דקיקה עבה, רק דקה יותר מכמות השריטות
שמככבות לכל אורך ידו,
לכל אורך גופו הפעם האחרונה היה מסוכנת מתמיד.
אבל בעולם הכמעט שום דבר כבר לא מסוכן,
הכל רק כמעט. הכל רק.
הלילה היה נטול כוכבים. כאילו שהירח עומד למול החושך שלו.
אדם נכבה משמש.
פעם הוא היה נלחם על שפיות על לחיות היום הוא נלחם רק
על האומץ למות כבר, למות אתמול.
נלחם על עוד טיפת כאב,
שתביא לו עוד צד זכות הזדככות במיי הנפש הללו
הצדקה למוות היומיומי בו הוא חיי. עוד מניפולציות
להשיג ממנו עוד פחות יום חיים, עוד יום פחות הוא
מרגיע את יסורי הנפש שלו בזה שהוא רע והוא מודע.
השטן לוחש בלילה להדיוטים שמוכנים להקשיב לו,
שהוא בכלל לא רע, הוא רק רצה להרגיש.
ככה הוא שטן ביום לוחם בלילה.
ומת ביום.

והוא ממשיך להתישב על האדמה הלחה מעודף דמעות.
על קוצים שמכריחים אותו לקום ורוץ
לגמור לסבל הזה את הקץ כבר,
והחליט לכתוב את סיפור חייו במילים שקיבל מתנה
מתנה שהוא אף פעם לא אהב.
על ידי עט דף וכאב הוא הדיו הוא כותב
מילים מילים בלי הקשר,
בלי דימויים תיאורים ותיאוריות. כי מסיכת חיים כזו
שום תמלול לא יגע מספיק שום לא תמלול לא יבטא
מספיק
והוא מתחיל לכתוב את צוואתו האחרונה
אבל רק יצא לו ערבוביה של מילים
סיפור אחד של חיים.
של מוות.

יותם ילד קטן עיניים יפות חום דבש
לא יותם לא יתום וגם לא מיידי אומלל.
רק למסכנים מותר והוא לא מסכן ולא מסוכן בכלל
יש לו בית יפה גדול שני הורים אחים אחיות משפחה מהאגדות
אבל יותם רק ילד קטן
שרק רוצה להיות רגיל, בבית חינכו אותו להיות שמח ואופטימי
ובאמת שהוא רצה לצחוק חיים לדחוק כבר כאב. אבל מילים לא נתנו
דחפו לו דף ועט.
בכיתה צחקו עליו. ואת עצמו אף פעם לא היה לו
יותם ילד ירח .
בלילות שהוא לא היה נרדם, הוא היה יוצא למרפסת
נושם אוויר חי ומסתכל על ירח,
הי אתה ירח, גם אתה ככה לבד. בחושך. גם אתה חי רק בלילה
אולי נהיה חברים?
ומממבט של ילד בן תשע הכל נראה אחרת,
כל פעם שהירח היה מתכבה יותם היה בוכה
יותם לא אוהב שמש. שמש מסנוורת ובכלל ביום חייב ללכת לביצפר
שם חברים צוחקים עליו.
יותם ילדגבר חזק יותם אף פעם לא בוכה.
אף פעם לא.

אין אמון באף אחד, אפילו הירח מסתנוור הולך לטובת השמש.

יותם שלוש שנים אחרי ועוד שש שנים אחרי,
שהוא גילה שיש בו מילים. והוא יכול לתמצת חיים. ויש לו מתנה משמיים.
אבל יותם לא אוהב כאלה מתנות שמביאות לו כואב,
יותם בכלל לא אוהב, אולי רק שמיים.
הוא רק רצה לחיות כמו כולם עולם של טיפשים להיות כזה גם.
לצאת חברים בלויים לא לשבת כל היום ולכתוב מילים וחיים ולנתח שקרים.
לתבל במלח חיים.
אבל יותם לא בוכה יותם לא בוכה בכלל.
רק כותב נשימות קטועות על דף
יותם בן שמונה עשרה "היום יום הולדת שמח"
אין לו חברים שיחגגו איתו את החיים
ועל המוות ספק אם יבכו.

יותם הולך מדלג על מהמורות וקשיים רק להביא לו את אותה מתנה

את המוות עטוף באריזת יפה.
עכשו יותם בוכה לראשונה
דקה לפני שהוא רואה את התהום שמתחתיו
למעליו.
והיום ליד קירות גרפיטי דם. ותהום פעורה
מאתים מטר תחת רצפה ברונזה שוכבת לה
גופה מדממת
ועיני נופים מחייכים
כאילו לא נקברה פה נפש.
 
נערך לאחרונה ב:

אולי מעניין אותך גם...

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יי אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יי חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  10  פעמים

אתגר AI

רישום קווי - חורף • אתגר 22

לוח מודעות

למעלה