נפגעתי.
אני בוחנת את עצמי בהפתעה.
סוף סוף הצלחתי לשים את האצבע על הרגש שמלווה אותי מאז אמש.
אני נפגעתי? איך יכול להיות? בגיל שלי כבר לא נפגעים.
אז כנראה שהאקסיומה הזו נמצאת עכשיו בחופשת מחלה והיא לא עובדת אצלי...
זה התחיל במפגש נעים עם הגיסות, המשיך בדיבורים על הכל והסתיים, לגבי, בפגיעה הישירה שעלבה בי גיסתי. הן כולן המשיכו ללהג ולהתמוגג, אך אני יצאתי מהמעגל.
ברוכה הבאה למועדון, סיננתי לעצמי כועסת ופגועה.
משום מקום צץ במוחי מראה של שמש היוצאת בגבורתה, אני לא מתייחסת. עסוקה מידי בעצמי.
טריקת דלת.
אני: מי שם?
אין קול ואין עונה
פונה לכניסה ורואה את רבקי שלי, 2 ידיים מכוסות על פנים אדומות ובוכיות, יללות שקטות משלימות את התמונה.
מה קרה חמודה? החמודה מגבירה את טון הבכי.
והגננת אמרה... ושושי.... והיא צחקה עלי בקול... וכולם גם... בשלב זה זרם המים כבר מצליח להציף את החוף והצונאמי מסתער בקול רעש גדול.
אני כ"כ מבינה אותה, מרגישה שבא לי להצטרף. לבכות עליה. עלי.
אך צלצול טלפון קוטע את תופעת הטבע שמתרחשת בביתנו. על הקו גיסתי: היה נראה לי שנפגעת ממני, לא התכונתי, את יודעת איך זה, לא שמתי לב מה אמרתי.
איכשהו נגמר המונולוג במשהו שנשמע כמו: בסדר, ותודה ושלום.
רבקי עסוקה כבר ראשה ורובה במשחק בבובות ואני מנסה לחזור לעצמי, מנסה להתגבר, לסלוח, בעיקר לסלוח!
אמא, הקטנטונת הזו מומחית בהפרעת קשב, היא תמיד נמצאת לידי כשאני עסוקה בלהקשיב לעצמי
חברה רוצה לבוא לשחק איתי, את מרשה?
בודאי, תכניסי אותה לחדר ותשחקו. מי החברה?
שושי, היא עונה בחדווה, הילדה הכי חמודה בגן!
אבל רבקי, אני פונה אליה בצעד הורס חינוך שכזה, שושי פגעה בך, שתלך לשחק עם חברה אחרת, את לא צריכה לשחק איתה.
אמא, היא מסתכלת לעברי בעיניים ענקיות ולא מאמינות, אבל היא ביקשה סליחה!
נותנת לה חיבוק ונשיקה ענקית ושולחת אותה אל החדר, לשחק עם החברה החמודה שלה. שושי.
אני בוחנת את עצמי בהפתעה.
סוף סוף הצלחתי לשים את האצבע על הרגש שמלווה אותי מאז אמש.
אני נפגעתי? איך יכול להיות? בגיל שלי כבר לא נפגעים.
אז כנראה שהאקסיומה הזו נמצאת עכשיו בחופשת מחלה והיא לא עובדת אצלי...
זה התחיל במפגש נעים עם הגיסות, המשיך בדיבורים על הכל והסתיים, לגבי, בפגיעה הישירה שעלבה בי גיסתי. הן כולן המשיכו ללהג ולהתמוגג, אך אני יצאתי מהמעגל.
ברוכה הבאה למועדון, סיננתי לעצמי כועסת ופגועה.
משום מקום צץ במוחי מראה של שמש היוצאת בגבורתה, אני לא מתייחסת. עסוקה מידי בעצמי.
טריקת דלת.
אני: מי שם?
אין קול ואין עונה
פונה לכניסה ורואה את רבקי שלי, 2 ידיים מכוסות על פנים אדומות ובוכיות, יללות שקטות משלימות את התמונה.
מה קרה חמודה? החמודה מגבירה את טון הבכי.
והגננת אמרה... ושושי.... והיא צחקה עלי בקול... וכולם גם... בשלב זה זרם המים כבר מצליח להציף את החוף והצונאמי מסתער בקול רעש גדול.
אני כ"כ מבינה אותה, מרגישה שבא לי להצטרף. לבכות עליה. עלי.
אך צלצול טלפון קוטע את תופעת הטבע שמתרחשת בביתנו. על הקו גיסתי: היה נראה לי שנפגעת ממני, לא התכונתי, את יודעת איך זה, לא שמתי לב מה אמרתי.
איכשהו נגמר המונולוג במשהו שנשמע כמו: בסדר, ותודה ושלום.
רבקי עסוקה כבר ראשה ורובה במשחק בבובות ואני מנסה לחזור לעצמי, מנסה להתגבר, לסלוח, בעיקר לסלוח!
אמא, הקטנטונת הזו מומחית בהפרעת קשב, היא תמיד נמצאת לידי כשאני עסוקה בלהקשיב לעצמי
חברה רוצה לבוא לשחק איתי, את מרשה?
בודאי, תכניסי אותה לחדר ותשחקו. מי החברה?
שושי, היא עונה בחדווה, הילדה הכי חמודה בגן!
אבל רבקי, אני פונה אליה בצעד הורס חינוך שכזה, שושי פגעה בך, שתלך לשחק עם חברה אחרת, את לא צריכה לשחק איתה.
אמא, היא מסתכלת לעברי בעיניים ענקיות ולא מאמינות, אבל היא ביקשה סליחה!
נותנת לה חיבוק ונשיקה ענקית ושולחת אותה אל החדר, לשחק עם החברה החמודה שלה. שושי.