אלברט שלף מפית מהמתקן, מחט שאריות טחינה וקילופי חצילונים מזוויות פיו, וניסה לטשטש טיפות עמבה שטפטפו על חולצתו.
שלוק אחרון מהזירו והוא מתרומם. משימה קשה מכפי שחשב ומכפי שהיא נשמעת.
מלצרית זריזה החלה לטפל בבלגן שהשאיר על השולחן, והוא מיהר להסתלק במבוכה.
צינה ירושלמית הכתה בו, והוא שאף מלא לוגמיו מהקור. אולי הרעננות הזו תעזור שם למערכת לעכל את ארבעת הלאפות ושלושת ליטרי הקולה, הצי'פס והשיפקות וכל התוספות המרתקות שהעמיס בשעה האחרונה.
הוא צעד בכבדות על המדרכה הסדוקה, מתייסר על חוסר ההתחשבות שלו בעצמו כשחנה רחוק כל כך.
סופסוף התרווח בספורטז' השחורה שלו, שבלטה כמו גזע זקן אל תוך הכביש הצר והמתפתל. הוא דמיין נהגי אוטובוס מקללים אותו ואת היוחסין שלו, כשנאלצו להידחק עד הקצה כדי לא לקלף את טמבונו הסולידי.
הסלולרי הקבוע מולו התעורר לחיים: "ולנו יש פלאפל-פלאפל-פלאפל..."
עווית מרירה חולפת בו כשהוא רואה על הצג 'מלכת המטבח'. פעם זה הצחיק אותו.
"ההלו", הוא עונה בקול של בטן מלאה.
"אלברט??!!" מזדעק קולה מהעבר השני, "חצי שעה אני מחפשת אותך!! התקשרתי שבע עשרה פעם, אתה לא עונה, לא עונ–"
"הייתי בפגישה. מה רצית?" הוא קוטע אותה.
"מה פגישה? עם מי פגישה? איפה פג-"
"חלאס!", אלברט על פתיל קצרצר. "אם את מתכוונת לחפור לי הרבה על איך כמה ולמה פגישה-שמפגישה, אז-"
"מה אתה מתעצבן, אלברט, אני דואגת לך! אתה לא יכול להיעלם ככה ולא לענות לטלפונים. חיפ-"
אלברט חש איך הלאפות מטפסות בתוכו. "טוב די עם הקשקושים! פשוט תגידי מה את רוצה".
מעבר לקו היא בולעת את עלבונה. ואלברט חש בחילה מעצמו. זה כל כך לא מגיע לה.
"אתה בא הביתה?" היא שואלת בקול כבוי.
"עוד מעט", הוא אומר. "זה מה שרצית?" שוב הוא מרושע, מבלי שיתכוון לכך.
"רציתי לשאול אם אתה רעב".
אלברט שותק, אז היא ממשיכה, "כי... אני מכינה מרק תירס... מתכון חדש שעטרת נתנה לי אתמול, משהו בריא מאוד, וגם טעים. רק ש...חסרים לי כמה דברים. חשבתי, אולי בדרך תקפוץ לסופר להביא לי".
"נו", הוא נאנח בריפיון. "מה את צריכה".
"ככה", היא מהוססת קצת. "שמן קוקוס מכבישה קרה. גרעיני תירס מוקפאים. ותבדוק אם יש ירבוז אמרנט. מלח ים. קינוא-"
"שניה רגע! תני לרשום", הוא אומר ומפשפש בתא למצוא איזה משהו לכתוב איתו ועליו.
---
כשאלברט חוזר אחרי שעה ארוכה, הוא ישר קורס אל תוך הריקוליינר.
היא מתקרבת בצעדים קטנים, מביאה איתה ניחוח עמום של פריכוני כוסמת וירקות שורש. "קנית?"
"אוי, שכחתי!", הוא חובט על מצחו ותולה בה עיניים מתנצלות, "נסעתי ל... לא חשוב..."
"טוב", היא נאנחת, "תן לי את הפתק. אשלח את יוסי".
אלברט מפשפש בכיס, "הנה".
היא לוקחת את הפתק וזורקת בו מבט, ומגנט שואב אותה אל השורות.
אלוקים,
האמת, מביך לכתוב לך, ובטח יש לך עוד מלא פתקים לקרוא, כי זה מה שכולם עושים פה, אז אקצר.
אתה יודע שאילנה היא החיים שלי. היא דואגת לי, מכינה אוכל בריא, מתאמצת לשמור עלי. אבל אני? אני אוהב אוכל! סובל מאוכל, אבל אוהב אוכל!
קיצר אבאל'ה, איך שאני רואה את זה, אני חייב פה עזרה. או שתשחרר ממני את הרעב הזה, או שתגרום לי לאהוב את העשבים המגעילים של האשכנזים. או שיש לך איזה רעיון יותר טוב.
העיקר תשמור לי על אילנה, שתהיה שמחה, ושלא תהיה כל-כך מאוכזבת ממני.
שחק אותה, אבאל'ה,
אלברט
-
הוא זורק בה מבט ולא מבין למה היא ממשיכה לעמוד שם כמו פסל, ומה הן הדמעות האלה שממלאות את עיניה.
---
"אולי את תסבירי לי, לפני שאני מצלצל לולדר, מה מביא בן אדם להשאיר כזה פתק בכויסל, הא?"
"תן לראות, צ'אלמר". בת תשעים לפחות, אבל עם מודעות עצמית.
שמן קוקוס
ירבוז
מלח ים
קינואה
כמון טחון
"דער אמעס?" היא נכנעת כעבוד דקות, "איך האב נישט קיין מושג".
הנושאים החמים
הנושאים החמים
