אתגר חודש טבת

מצב
הנושא נעול.

רבקה מם

משתמש פעיל
D I G I T A L
בס"ד


אבא שיודע


השורות התרבו זו אחר זו

בקשה קטנה הצטרפה לגדולה

לא מחמיצים שעת כושר שכזו

מאבא כל בקשה רצויה ועולה.


הבטתי בתדהמה בדף, בצירופי אותיותיו,

איך כתבתי כל זאת ללא מחשבה מעמיקה

האם בורא עולם לא מכיר בריותיו?

האם הוא זקוק לניסוח מוצלח לזעקה?


מחקתי את המילים בריאות ושלווה

אבא יודע שאילו עיקר משאלותיי

מחקתי את המילים נחת ופרנסה טובה

שהשן הקטנה תצא ויחזור השקט ללילותיי


אבא יודע שאני מצפה לבניין עירי האהובה

ושימשיכו ילדי ללמוד מתוך סיפוק וענווה.

כך מחקתי שורה ועוד שורה

נשארתי עם דף חלק.

טמנתי אותו בכותל.
 

שרלוט

משתמש סופר מקצוען
כל אחד
והכישורים שלו.
ואין מלאכה
שמבזה
נקודה.
ולמה זו ההקדמה?ככה.
ובלי קשר
בעלי הוא זה
שמפנה מהכותל
ת'פתקים.

ובכל ערב
כששב
למעונו
מוריד את השק
ומעביר לי
ממצאים,
ובהשראתם
מספרת סיפורים
למתוקים..

אז יום אחד
רות
בתורנות
הדיחה הכלים.
פטפטה וריחפה
וראשה בעננים
לכן הלכו
לעולמן
שתי
צלחות.

והיא
באופן נואש
להעלים
ראיות
ניקתה
הרצפה
ואספה השברים
והניחה אותן
בפח
לאנחות.

חזרתי הביתה
מעבודת יומי
[ספונג'רית עם דיפלומה]
ומהפח
משהו בצבץ.
אז אספתי
את הילדים
לשיחת
הכוונה.

ורות חזרה
ואמרה
מבטיחה
מבטיחה
מבטיחה!!!
שזה לא אני
וזה ממש
בלי
כוונה.

אמרתי שמי
שיודה
ויעזוב
ירוחם.
ואין לי בעיה.
אבל מיד הבהרתי
והעליתי את
הרף.

מי שמתחמק
ומעלים
ומשקר
ייגרר מיד
לבדיקת
פוליגרף.

האיום עזר?
קדחת.
ותכל'ס
אין צלחת.
אז החלטתי
להבליג
ולהעביר אך
הפעם.

ואין טעם
לכעוס
ולאיים
זה קורה
ונחכה
שיעבור לו
הזעם.

שבועיים חלפו
ערב הגיע
והבעל שב
עם שק
ופתקים.

הילדים
במהירות
לשינה מתארגנים
ולשמוע סיפור
כמובן
משתוקקים.


הקראתי להם מהפתק:

''ה' בבקשה
בבקשה
בבקשה
תעזור לי
ותצילני
במהירות

שלא יגלו
ששברתי
צלחות.
אנא ממך
ממני
רות''.
 
נערך לאחרונה ב:

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
כמה היא קיטרה, כמה.
כל כך שמחתי להוריד אותה בחניון הרובע.
כמובן- טעיתי.
הסבל רק התחיל.
לאן הולכים מכאן? ומה הדרך? ואין פה את מי לשאול ולכן תלווה אותי, ותראה לי, ותעזור לי.
די, די, די. תנסי להסתדר לבד.
נו, פשוט תלכי עם הכביש.
למה את אומרת "אני לא זזה מכאן לשום מקום", למה. אני אחכה כאן ברכב, נו, מבטיח.
לא עזר כלום.
חניתי בחירוק שיניים, ליוויתי אותה עד הכותל. היא הבטיחה שתעמוד צמוד לעזרת גברים ותשגיח עליהם מהמחיצה. "תמיד טוב שאני כאן, מפקחת".

היא לא חזרה כל כך מהר.
שקט.
דממה.
נעלמה הגברת.
נאלמה.
תודה, קלי הטוב.

אחרי שעתיים היא צצה, פתאום. זורחת. מחזיקה שקית שחורה קטנה. "החלטתי לעזור לרב שרוליק רבינוביץ, להוציא פתקים..."
אבל זה אישי!
"שום אישי, כולם היו שמחים שאני אקרא בפתקים ויעזור"
את לא רצינית, לא. לא יכול להיות.

בחזור היא מדליקה את התאורה הפנימית רכב. אני חושק שיניים ומקטר בזעף לעצמי. בשקט בשקט.
היא מקריאה בעונג פתק או שניים. רק שמות לתפילה, לא מוכרים. השבח לקל.
ואז היא הגיעה לפתק השלישי, וקראה בקול. לחרדתי.
ממילה למילה, הפתק נעשה מוכר. אוי ואבוי.
בזיונות.

"רבונו של עולם, תרחם עלי. הלוואי ויום אחד יתברר שאני ילד מאומץ ויש לי משפחה אחרת, ודודות טובות באמת, געציל בן זוהרה"
היא נחרה בצחוק:
"המסכן הזה יש לו שם כמו שלך!"
מלמתי משהו לא מחייב.

פתאום היא גנחה:
"טיערע געציל, תודה שהסעת את הדודה הזקנה שלך לכותל.
כבר שנים לא הייתי שם.
עד שאני כבר מגיעה, לא נשארה לי ברירה.
הייתי חייבת לקחת מזכרת. לא יכולתי לקחת שום דבר מהכותל, אני זקנה וחלשה והכסאות שם כבדים.
אז לקחתי כמה פתקים.
אני בטוחה שאם למשל געציל הזה היה יודע מה זה בשבילי הפתק שלו, הוא היה מסכים בשמחה שאקח את הפתק ואשמור אותו בבית, מזכרת מהכותל."
בטח. בטח.
הנה, תרדי כאן.
ברוך שפטרנו.

געציל היה שמח שתשמרי את הפתק אצלך בבית, וגם את עצמך.
 

אפשוטער איד

משתמש מקצוען
קולולולולו... עוד אבינו עוד אבינו חי עם ישראל עם ישראל חי.. ספלאצ'...
עשרות טופים נזרקו מכיוון הראשים שבלטו מעל מחיצת הנשים על אילן חתן בר המצווה הנבוך שאינו יודע את נפשו האומללה. רבות הכין אותו אורן המדריך לאירוע המכונן של הנחת תפילין ובר המצווה, לדרבוקות, ל"עוד אבינו חי", אפי' לספר תורה ואיך להגיד את הברכות, וגם לא שכח להתאמן איך לסובב את הראש כשסטלה ועדן זורקות את הסוכריות כדי להתחמק באלגנטיות ממטח סקאדי סוכריות ושאר מרעין בישין שלא יותירו חותמן על פרצופו הענוג של החתן הצעיר.

לדבר אחד חש אילן הקטן כי המדריך לא הכין אותו כלל, לאוירה הבלתי מוסברת שיש במקום הזה, אבנים הדוממות שנותנות תחושת חיבוק, הדמעות עמדו לו בעינים ולולי אורן המדריך והמנחה שלוחש לו כל הזמן על האוזן שלא יתנהג כמו ילדון ושצריך שיצא תמונות יפות כבר מזמן היה פורץ בבכי שהוא עצמו אינו יכול להסביר מהיכן נביעתם (תרתי משמע)

ואז כשנגמר הטקס ונגמרו הסוכריות, ושירת עוד אבינו חי פסקה. הוא ניגש אל הקיר הדומם השעין את ראשו על האבנים ובלי שידע להסביר לעצמו למה ומדוע פרץ בבכי מטלטל..

יד אוהבת הונחה על כתפיו כמו מתוך חלום בעינים מזוגגות שומע הוא את ה"דוס" שלידו עם זקן ופאות כמו בציורים אומר לו.
-"בר מצוה הוא יום גדול כדאי לך לבקש מה שאתה רוצה מאבא שבשמים, המקום הזה הוא האזניים של אבא הגדול"
אילן שומע, לא בטוח כמה הבין, המזוקן תחב לידו עט ודף ואמר לו לכתוב לאבא שבשמים ואבא יקרא.
אילן לקח את הדף וביד רוטטת רשם:
אלוקים תעשה שכל יום יהיה לי בר - מצוה
 

vhsvchch

משתמש מקצוען
יום אחד
הלכתי לכותל
ראיתי שם הרבה פתקים
הוספתי רק עוד
פתק אחד
קטן קטן
על נייר של חשבונית
שקיבלתי במונית:
"ריבונו של עולם
אני סולח לכולם
וגם
למי
שמציץ לאחרים בפתקים
אבל תעשה
שאני אבין
למה הם
מציצים??"

דקה אחת
אחר כך
מישהו
טפח לי על הכתף
ואמר:
אל תבוא בטענות
ואל תתחיל
לשאול
שאלות
יש פתקים לא מקופלים
ויש פתקים
ממש מסקרנים
רואים כבר מבחוץ
ופשוט אין ברירה
וחייבים
לפתוח את הפתקים
ולקרוא כל
מה שבבפנים

אם לא היה
מה
לקרוא
בכותל
יכול
להיות
שהיו
מגיעים
פחות אנשים...
 

קריאייטיבית

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
באר שבע רחוקה מקרית ספר. רחוקה מאד.
אני מפליג ביונדאי שלי. מרגיש שאני חייב.

בית נמוך, חד קומתי, מוקף בגינה מוזנחת למדי. ילדים כהי עור מצטופפים בחצר הקדמית סביב כדור מעוך ומוכתם. אחד נופל, מיד הוא קם וממשיך לרוץ, לבעוט, לשדר עוצמה. "אברהם, תגיד, ת'דפוק?" צועק מישהו. ככה אני מזהה אותו.

כולם רזים. הוא שדוף. שיניים בוהקות. ועיניים מלאות בהבעה עד שאפשר לטבוע בהן.
אני מתחיל לחוש רחמים. בא לי לעזור לילד הקטן הזה , להרים אותו, לחבק אותו כאילו היה ילדי שלי...

ואני מדמיין את שיפי, אשתי, מעקמת את אפה כשאני פונה אליו;
"אה.. ילד.." איפה הביטחון שלי איפה?, הוא מסתובב.
"גר כאן"? אני שואל. "למה ת'שואל?" הוא עונה לי בחשדנות.
"אני מחפש כאן מישהו, משפחת בלשאמה, מכיר?" הוא מהנהן בראשו.
"אני בלשאמה, אברם בלשאמה, זה הבית שלנו, אבל אבא הלך"

אני בטוח שהגעתי למקום הנכון.

ואז זה כמו חוזר אלי.

"אתה לא שווה כלום אתה.. לא שווה כלום, איך אתה חוזר עם ציון כזה הביתה? תתבייש לך. תתבייש. את השם הטוב של המשפחה אתה הורס, פשוט הורססס! מה יצא ממך????" הוא אמר בצעקה. אני רעדתי כולי, ראיתי את אמא מנסה להשתיק. אבל הוא המשיך "טוב, אתה שלומי, ירשת רק את הצד של אמא. הוא דומה לאבא שלך, שושנה, אבא שלך הגבאי.." שאג בזילזול

האמת, בשבילי זו היתה מחמאה. סבא מושקוביץ היה המבוגר שהכי אהבתי, אולי בגלל אהבתו אלי ואולי בגלל שהרגשתי שהוא מקבל אותי איך שאני, שאצלו אני מרגיש שווה.

תמיד ברחתי אליו ואל סבתא הטובה.

סבא מושקוביץ לא היה אדם חשוב כמו סבא לויסון. הוא היה רק גבאי בבית הכנסת השכונתי. אבל אותי זה לא ממש ריגש. את סבא לויסון לא אהבתי מעולם. הוא היה מרוחק וקר, אפילו מנוכר אם להעיז. הפראק שלו היה תמיד מצוחצח ונקי והגבות שלו היו עבות מדי לטעמי.

אבל סביבו התנהלו חיינו. סביבו וסביב הישיבה. השבתות החגים ואפילו הלך הדיבור בבית. "אתה נכד של הרב לויסון"? היתה תמיד השאלה השאלה הראשונה של כולם. אותי היא הרגיזה. מה עם סבא מושקוביץ? אותו אני הרבה יותר אוהב!.

אבל לאט לאט הבנתי איך זה עובד...

אני שוב מביט בעיניים של הילד הזה, ואני רוצה להעניק לו את התחושה הזו, שתמיד חסרה לי. שאני שווה , שאני טוב ככה, בדיוק כמו שאני. לא יודע איך להביע את עצמי. והוא עומד, כמו מחכה למוצא פי. אויש, העיניים שלו הנוגות נוגעות בי, עמוק, חודרות פנימה.

" אתה נראה לי ילד ממש חכם" פתחתי . הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו. " עמדתי פה , וצפיתי בך מהצד. אני חייב לאמר לך שאתה נראה לי ילד שווה, ותאמין לי שאני מבין בילדים. אתה שווה המון. יצא ממך משהו טוב, תזכור את זה אברהם" הוא הביט בי המום, ואז הוא חשף טור שיניים צחורות והושיט לי את ידו כמו גבר טוב "תודה" הוא אמר.

לפני שעליתי הביתה, פתחתי אותו שוב, את המכתב שנפל עלי מבין אבני הכותל:

בורא עולם. אני אברהם בלשאמה מבאר שבע

ולומד בבית הספר "תלמי הגבעה" מתפלל אליך

ומבקש ממך. תעזור לי שלא יצחקו עלי ילדים בבית הספר

שלא יקראו לי כושי ושישתפו אותי גם במשחקים

תעזור לי להרגיש שאני שווה משהו.

תודה רבה לך על הבית החדש שקיבלנו מעמידר

עכשיו יש לי מקום טוב לישון. כמו בבתים של כל החברים שלי.

אברהם.

השלכתי אותו לפח בכניסה לבנין. לא נעים לי ששיפי תראה.
הרגשתי שאני את שלי עשיתי.
לא יודע מה אברהם לקח מהשיחה הזו ביננו.
אני קיבלתי ממנה המון.
 

דוכסוסטוס

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
על סף החמש מאות מילה, קחו נשימה ותקראו עד הסוף.

איך שהכותל עמוס. הסוללה החלושה פרפרה אותות אחרונים "תודה סבתא, הולך להיגמר לי הבטרי---" דווקא עכשיו! אוף! איך מתאים לי. בישיבה עוד לא יודעים כלום, שש פגישות הצלחתי באומנות להסתיר, הכול בשביל הרגע האגדי הזה שבו אני מנחית את הסקופ הגדול של חיי מול פיות נפערים. אח... עכשיו ישמעו על זה משמועות ואני לא יהיה זמין בדיוק ברגעי השיא של האיחולים. מרגיז.

פזלתי קצרות לכיוונה של רותי, בחורה טובה - קלטה את הסיטואציה וחתרה לסיים את השיחה עם החברות הנרגשות.

"נגמרה לי הבטרייה" הנה עכשיו היא תקלוט מי השלומזיל שהיא נפלה אתו. אבל היא הציצה אל הטלפון שלה "ווואהו, גם שלי עוד רגע נגמרת".
זוג משמיים, הלוואי כל החיים ככה.

"חצי שעה נראה לך יספיק להתפלל? את יודעת מה? אני אתקשר אלייך, משהו כמו בערך עוד חצי שעה. אני אקח ממישהו פלאפון. רגע, אין לי עט" עכשיו זה השלב שמחליפים מספרי טלפונים, שלפתי את החשבונית של וולדורף וחרטתי עליה את המספר שלה.

מושחת מי שהמציא את נעלי העקב, היא דידתה עליהם ונבלעה בין המון הנשים.

בדיוק עכשיו!. איזה נפילה. שני צוציקים משיעור ג' מתלחששים מאחורי. מה הם עושים כאן באמצע החיים. כשהם עוד היו פתק בכותל, אני גיהצתי חולצות לפגישות. נסגר העניין, כל הישיבה תתעדכן בתוך דקות.

***

משאיל הטלפון זע בחוסר נוחות מופגן. טוב, ננסה פעם אחרונה. "מועברת לתא הקולי" הקריינית הזאת, נשמע כאילו היא שמחה לאיד. או שיש טעות במספר, או שהבטרייה שלה באמת נגמרה בסוף. איך לא העלינו את זה על דעתנו. אולי היא עוד מתפללת? שעה כבר? בטח היא גם מתרוצצת מד לצד ומחפשת אותי, משפשפת את סוללת הטלפון עד זוב דם בניסיון עגום להטעין בה אנרגיה טבעית.

סקרתי שוב את הרחבה במבט תר ומתחנן. הסריקות החוזרות עלו בתוהו, כמעט ניגשתי בטעות לאחת אחרת, בנס קלטתי שזה לא היא. ביקשתי ממסכנה אחת שתחפש אותה בתוך ה'עזרת נשים'. הצצתי גם לכותל הרפורמי. אין, היא לא כאן. איזה ביזיונות. יזכרו את זה לנצח. עוד נראה את זה מופיע באחד מספרי השידוכים. אוי, הבושות, הבושות.

רעיון נועז שיטה בי לרגע, לגשת לסוכת המציל של המשטרה – איפה שמכריזים על הילדים האובדים ולבקש שיצעקו ברמקול "רותי שייקספיר, מחכים לך בסוכת המשטרה", ככה באמת כל העולם ידע.

בחנתי נואשות שוב את החשבונית המהוהה של וולדורף אסטורייה, טיפות זעה נטפו עליה, לועגות לקור הירושלמי המקפיא. אין הרבה ברירות, ניקח אוטובוס וניסע לוורט בבית המפחיד של השווער החדש, בסוף הרי זה גם מה שהיא תעשה. לפחות חסכתי מונית.

פתאום נפגשו עיני עם האבנים האילמות של הכותל המביטות בי בשתיקה רועמת מכל שיחה מוסרית, חודרת לעצמות יותר מהקור העז. שבתי מושפל פנים אל צל האבנים הגדולות והמחממות נושאות ריח דמעות של עם שלם וייסורים לאין מספר.

טמנתי את החשבונית המנופחת עם מספר הטלפון הלא זמין בין סדקי האבנים. ה' כבר יחדש את הקשר בינינו, הערב הזה כמו בכל החיים שלאחריו, הוא תמיד כאן, זמין.

אוטובוס עמד בתחנה וההמון צבא על הדלתות. הנה היא! בתחתית התור, מנסה להשתחל ללא סיכוי, אם לי היו עקבים, מזמן הייתי בתוך האוטובוס עם מקום על יד החלון.

"למה באוטובוס? בואי ניקח מונית".
 

מרחבית

משתמש מקצוען
בס''ד

אנחנו נוסעים לכותל – כל הכתה. יושבים בהסעה המיוחדת שהזמינו לנו, מפטפטים אוכלים ושרים. הרב'ה אמר לנו להכין פתקים, לבקש מהשם משהו שאנחנו מאוד מאוד צריכים ורוצים. אחרי שנתפלל, הוא אמר, כל אחד ישים את הפתק בין אבני הכותל.
החבאתי את הפתק שלי היטב. לא רוצה שאף אחד יראה אותו. הרב'ה הציע לנו מה כדאי לכתוב, מה כדאי לבקש. אבל אני כתבתי משהו אחר. 'השם שחיליק יפסיק להציק לי. רק אתה יודע כמה אני בוכה, בעיקר בלילות, בגלל ההעלבות של חיליק וההצקות שלו'.
הלוואי שהשם ישמע את תפילתי.

אנחנו נוסעים כבר יותר משעה. עוד מעט מגיעים לכותל. כל-כך מרגש. מעניין מה ילדים אחרים כתבו בפתקים שלהם. חיליק מציק המון לכולם. הוא צועק ומרביץ ומעליב נורא. שום דבר לא עוזר, לא ענשים ולא פרסים שהרב'ה וההורים שלו נותנים לו, לא המכות והעלבות שהילדים בכתה מחזירים לו, בטח שלא הסברים.
אולי גם ילדים אחרים בקשו בפתק שלהם שחיליק יפסיק?

אנחנו מגיעים. הלב שלי דופק חזק. אנחנו הולכים בשקט ובכבוד – כמו שהרב'ה הסביר – עד ליד הכותל הגבוה עם האבנים הענקיות והקצת צמחים ביניהן, עם היונים הלבנות שעומדות עליו בלי לזוז ועם השמיים הרחבים מלמעלה.
אנחנו מתפללים בכוונה.
'עכשיו כל אחד ישים את הפתק שלו בין האבנים' אומר הרב'ה.
אני דוחף את הפתק שלי עמוק עמוק. אני רואה שגם הילדים האחרים רציניים ודוחפים את הפתקים. פתאום אני בטוח שגם הם כתבו מה שאני כתבתי. אולי לא באותם המילים בדיוק. פתאום אני כועס נורא שם ליד הכותל. כתה שלמה אולי כותבת אותו דבר, חוץ מילד אחד. הילד שעושה להם את זה. אני רואה שם בצד ימין את חיליק דוחף גם הוא את הפתק שלו. פתק צהבהב כזה, מקופל. הלב שלי דופק חזק חזק. אני נבהל מכמה שאני כועס.
ופתאום אני מוכרח לראות מה חילק כתב. מוכרח. מה הוא מבקש שם בכלל מהשם? מה? שיצליח להציק עוד יותר? ולמה הוא חושב שהשם ישמע לו? למה? ואיך הוא לא מתבייש מהשם? כתה שלמה מבקשת אולי אותו הדבר, ורק ילד אחד, רק ילד אחד...שהכל בגללו... שזה הוא... משהו כל-כך צועק לי בלב. ואני מוכרח לראות מה הוא כתב. מוכרח.

הרב'ה אומר שהולכים. כולם מתחילים לזוז לאט לאט, ואני ניגש ככה בשקט בלי שמישהו מרגיש, מוציא את הפתק הצהבהב המקופל ומחביא מייד בתוך הכיס.
כל הדרך אני שקט ומתוח. הרב'ה שואל אם אני מרגיש טוב. ואני אומר לו שלא כל-כך, כי באמת לא טוב לי.
אנחנו יורדים להפסקה, אני מוצא פינה נסתרת ופותח את הפתק בידיים רועדות. 'השם', כתוב שם בכתב כזה לא יפה, 'שאני יפסיק להציק לילדים ולכולם. רק אתה יודע כמה אני בוכה – בעיקר בלילות – בגלל ההעלבות וההצקות שלי. ובגלל שכולם סובלים ממני ולא אוהבים אותי'.
אני דוחף את הפתק לכיס ורועד כולי. לא מבין שום דבר, ואיך יכול להיות שבסוף אולי כולם כתבו אותו הדבר, אפילו חיליק בעצמו.

בלילה מאוחר אני סוף סוף נרדם. אחרי שאבא ואמא הסבירו לי כל מיני דברים, והם גם הבטיחו לי, שהם ידברו עם ההורים של חיליק, ולא יספרו להם בשום אופן על הפתק. רק יחשבו ביחד איתם מה יכול לעזור לחיליק ולכולם, כי הרי אם כולם בקשו, אפילו חיליק, השם בטוח ישלח עצות טובות ושליחים טובים.
ואבא הבטיח לי, שהוא יסע בקרוב לכותל וישים שם בחזרה את הפתק של חיליק. אפילו שהשם רואה פתקים בכל מקום, והוא גם יודע מה כל אחד מבקש, בכל זאת יותר טוב שהפתק יחזור לכותל, כי שם זה המקום הכי טוב ומתאים בשבילו.
 

Ushaya

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
אוטומציה עסקית
בליל שבת יש לכותל ריח מיוחד, מיוחד יותר מהאוויר הזך הלא רגיל שתמיד יש בו.
כבר בכניסה לרחבה החיצונית אפשר להרגיש אותו, והרגשה חגיגית חמימה מתפשטת בלב.
אני נכנסת לראשונה בחיי בזמן הזה, בוחנת בסקרנות מסביבי את כל העם הרב.
הרחבה מלאה מפה לפה. נשים מכל הגוונים והסוגים עומדות ומתפללות, מצטרפות, מי בלחש מי בקול, למניין ששר 'לכה דודי' מעבר למחיצה.
אני לא. לא מצליחה להתרכז עם הרעש מסביב, לא יכולה להתקרב לאבנים ולהתרפק עליהן אפילו לרגע, לא מצליחה להרגיש את החיבור המתרגש לכותל כמו בכל פעם שאני מגיעה אליו, והוא שותק וקפוא ומלכותי כל כך על קו השמיים המשחירים.
אני מסיימת למלמל קבלת שבת. לראשונה בחיי אני מייחלת שיעבור הזמן והגברים יצאו כבר, שנוכל להצטרף אליהם להליכה דרך השוק ושער שכם ולעזוב כבר את הכותל.
אני יוצאת לשוטט בינתיים ברחבה החיצונית. בוחנת בשבע עיניים ביקורתיות, ביקורתיות מדי, את כל אותם אנשים שבאו. מעקמת בשקט את האף על הקרליבכים שמארגנים מעגלים, מביטה בחוסר שביעות רצון על החילוניות שבאו ומורידות עכשיו את הרדידים שאספו בכניסה, אפילו הגברת הירושלמית, לבושת השאל השחור, מעצבנת אותי. לא יודעת מה קרה לי, אבל הרגשה נאכסית מטופשת שמישהו גנב לי את הכותל, מזדחלת במורד עמוד השדרה, מקפיאה לי את הלב לחלוטין.

ואז אני מבחינה בה. ילדה בת עשר, אולי אחת עשרה, שערה השחור המתולתל גולש הרבה מאחורי כתפיה המכוסות למחצה בסוודר שהיא קשרה מעליהן. היא נשענת על מחיצת הפח שסוגרת על גשר המוגרבים, בידה האחת היא מחזיקה פתק, ובשניה- כוססת עט בריכוז, מנסה להחליט מה לכתוב.
לפני שאני מספיקה לחרוץ עליה דין, ניגשת אליה האישה בשאל השחור והמטפחת המהודקת. היא לא צועקת ולא גוערת, אפילו לא מזדעזעת. היא רק מחייכת אליה חיוך נעים, ומסבירה לה במילים נעימות שאני לא שומעת ממרחק, אבל רואה את הטון, ששבת, ושאלוקים לא רוצה שהיא תכתוב לו עכשיו פתק, ושהוא שומע אותה בעל פה ולא שוכח אף אחד מהילדים שלו.
הילדה בהתחלה נראה הלומה, אבל עם הרוך והמילים היא מפשירה, מהנהנת בהבנה ומחייכת. היא תוחבת את העט והפתק לכיס הג'ינס, וניגשת בצעדים קלים לדבר עם אבא של כולם.
נקודה חמימה מתפשטת בתוכי.
הכותל של כולנו, ולאבא ממעל לא משנה איך אנחנו באים.
רק שנבוא.
 

משויטט

משתמש מקצוען
אלברט שלף מפית מהמתקן, מחט שאריות טחינה וקילופי חצילונים מזוויות פיו, וניסה לטשטש טיפות עמבה שטפטפו על חולצתו.

שלוק אחרון מהזירו והוא מתרומם. משימה קשה מכפי שחשב ומכפי שהיא נשמעת.

מלצרית זריזה החלה לטפל בבלגן שהשאיר על השולחן, והוא מיהר להסתלק במבוכה.

צינה ירושלמית הכתה בו, והוא שאף מלא לוגמיו מהקור. אולי הרעננות הזו תעזור שם למערכת לעכל את ארבעת הלאפות ושלושת ליטרי הקולה, הצי'פס והשיפקות וכל התוספות המרתקות שהעמיס בשעה האחרונה.

הוא צעד בכבדות על המדרכה הסדוקה, מתייסר על חוסר ההתחשבות שלו בעצמו כשחנה רחוק כל כך.

סופסוף התרווח בספורטז' השחורה שלו, שבלטה כמו גזע זקן אל תוך הכביש הצר והמתפתל. הוא דמיין נהגי אוטובוס מקללים אותו ואת היוחסין שלו, כשנאלצו להידחק עד הקצה כדי לא לקלף את טמבונו הסולידי.

הסלולרי הקבוע מולו התעורר לחיים: "ולנו יש פלאפל-פלאפל-פלאפל..."

עווית מרירה חולפת בו כשהוא רואה על הצג 'מלכת המטבח'. פעם זה הצחיק אותו.

"ההלו", הוא עונה בקול של בטן מלאה.

"אלברט??!!" מזדעק קולה מהעבר השני, "חצי שעה אני מחפשת אותך!! התקשרתי שבע עשרה פעם, אתה לא עונה, לא עונ–"

"הייתי בפגישה. מה רצית?" הוא קוטע אותה.

"מה פגישה? עם מי פגישה? איפה פג-"

"חלאס!", אלברט על פתיל קצרצר. "אם את מתכוונת לחפור לי הרבה על איך כמה ולמה פגישה-שמפגישה, אז-"

"מה אתה מתעצבן, אלברט, אני דואגת לך! אתה לא יכול להיעלם ככה ולא לענות לטלפונים. חיפ-"

אלברט חש איך הלאפות מטפסות בתוכו. "טוב די עם הקשקושים! פשוט תגידי מה את רוצה".

מעבר לקו היא בולעת את עלבונה. ואלברט חש בחילה מעצמו. זה כל כך לא מגיע לה.

"אתה בא הביתה?" היא שואלת בקול כבוי.

"עוד מעט", הוא אומר. "זה מה שרצית?" שוב הוא מרושע, מבלי שיתכוון לכך.

"רציתי לשאול אם אתה רעב".

אלברט שותק, אז היא ממשיכה, "כי... אני מכינה מרק תירס... מתכון חדש שעטרת נתנה לי אתמול, משהו בריא מאוד, וגם טעים. רק ש...חסרים לי כמה דברים. חשבתי, אולי בדרך תקפוץ לסופר להביא לי".

"נו", הוא נאנח בריפיון. "מה את צריכה".

"ככה", היא מהוססת קצת. "שמן קוקוס מכבישה קרה. גרעיני תירס מוקפאים. ותבדוק אם יש ירבוז אמרנט. מלח ים. קינוא-"

"שניה רגע! תני לרשום", הוא אומר ומפשפש בתא למצוא איזה משהו לכתוב איתו ועליו.

---

כשאלברט חוזר אחרי שעה ארוכה, הוא ישר קורס אל תוך הריקוליינר.

היא מתקרבת בצעדים קטנים, מביאה איתה ניחוח עמום של פריכוני כוסמת וירקות שורש. "קנית?"

"אוי, שכחתי!", הוא חובט על מצחו ותולה בה עיניים מתנצלות, "נסעתי ל... לא חשוב..."

"טוב", היא נאנחת, "תן לי את הפתק. אשלח את יוסי".

אלברט מפשפש בכיס, "הנה".

היא לוקחת את הפתק וזורקת בו מבט, ומגנט שואב אותה אל השורות.

אלוקים,

האמת, מביך לכתוב לך, ובטח יש לך עוד מלא פתקים לקרוא, כי זה מה שכולם עושים פה, אז אקצר.

אתה יודע שאילנה היא החיים שלי. היא דואגת לי, מכינה אוכל בריא, מתאמצת לשמור עלי. אבל אני? אני אוהב אוכל! סובל מאוכל, אבל אוהב אוכל!

קיצר אבאל'ה, איך שאני רואה את זה, אני חייב פה עזרה. או שתשחרר ממני את הרעב הזה, או שתגרום לי לאהוב את העשבים המגעילים של האשכנזים. או שיש לך איזה רעיון יותר טוב.

העיקר תשמור לי על אילנה, שתהיה שמחה, ושלא תהיה כל-כך מאוכזבת ממני.

שחק אותה, אבאל'ה,

אלברט

-

הוא זורק בה מבט ולא מבין למה היא ממשיכה לעמוד שם כמו פסל, ומה הן הדמעות האלה שממלאות את עיניה.

---

"אולי את תסבירי לי, לפני שאני מצלצל לולדר, מה מביא בן אדם להשאיר כזה פתק בכויסל, הא?"

"תן לראות, צ'אלמר". בת תשעים לפחות, אבל עם מודעות עצמית.

שמן קוקוס

ירבוז

מלח ים

קינואה

כמון טחון


"דער אמעס?" היא נכנעת כעבוד דקות, "איך האב נישט קיין מושג".
 
נערך לאחרונה ב:

סימי

משתמש מקצוען
הכותל...

קיר אבנים - ולב לו, פועם...


כ"ב באב תשס"ג. ליל קיץ חמים בכותל. הרחבה הומה מתפללים...

שם, צמוד לאבני הכותל ניצבת פייגא פראדל. קרוב, קרוב, למקום השכינה.

שם נצבה גם לפני שבוע, ובשבוע שלפניו, ובזה הקודם לו... בשנה החולפת ובכל השנים הארוכות שחלפו מאז נישאה.

עצובות הן פניה, חסרות תקווה.

"אבא שבשמים! שנים התפללתי לזכות בפרי בטן. בדור המשך. לא זכיתי, מטעמים הכמוסים עמך... ועדין אני אוהבת וקרובה אליך..."אתיתי לחנן לך בלב קרוע ומורתח..." ואמשיך לבוא ולחונן את אבניך, עד יבוא גואל, ובמקום קיר אבנים בודד- יתנשא לו בנין המקדש בתפארתו... "
שם, בין נשים עטויות מטפחות ושביסים, בין נשים ססגוניות, בתוך קהל רבגוני וקולני, חשה בנח לפרוק רחשי לבה ההומה... עוד מעט, עת יוקל לה מעט, תשוב אל ביתה הריקני...

במטבח הבית מושרים קטניות בתוך מים, עבור סיר החמין הענק. כ-100 בחורים יסעדו על שולחנם. אולי פחות, אולי יותר... מעולם לא ידעה מראש...
על המיטה בחדרה מונחת שמלת השבת החדשה, מצפה לבעלת הבית שתתקן, תקצר מעט, תצר... עוד יומיים- שבת...

רוח ירושלמית קרירה טופחת על פניה, מסיטה מעט את שולי מטפחתה המהודקת היטב אל ראשה. לאיטה היא פוסעת לכוון קו 2, בדרכה חזרה לביתה...
עשרות אנשים, נשים וטף מצטופפים על המדרכה, סמוך לתחנת האוטובוס. המולה של ליל קיץ, "בין הזמנים" בירושלים. ולפתע- קו 2 מתקרב.
נחשול אנשים מתמשך, מתקדם אל תוככי האוטובוס. הרכב מתמלא מקצה לקצה- אנשים, נשים וטף, עגלות, תיקים... גם פייגא פראדל בתוכם.

- - -

הלילה פורש את גלימתו השחורה ועוטף את בנייני האבן של הבירה השסועה. ריח חרוך באוויר ושקט עגום . אנשים שמוטי כתפיים, רכוני ראש, מהלכים ברחובות. פיגוע נורא ארע היום. עצוב הוא רחוב שמואל הנביא, נכא רוח ודומע...
פעורים חלונות הבתים כעינים מוכות תדהמה: גם פלוני בהרוגים וגם אלמונית... זה השכן מבנין זה, והשכנה מהבית הסמוך...

בביתה אשר ברחוב שמואל הנביא מצפה לה אישה הדאוג. במטבח ממתינה לה קדירת הקטניות, ובחדרה על קולב- תולה שמלת השבת החדשה...

ופייגא פראדל עלתה בסערה השמימה. קרבן עולה...

... ורק פתק צהוב, חיוור מקרינת שמש רבת שנים, ושורות מטושטשות מדמע- ומטיפות גשמים, נותר לזכרון עולם, טמון בין אבני הכותל:
"רבוני, לבדי הגעתי לכאן, ולבדי גם אשוב אליך. וכמה שייחלתי, וכמה שהתפללתי- הריני מרכינה ראשי בפני רצונך... "


(לזכרה של דודתי החשובה מרת פייגא פראדל בת ר' עמרם הי"ד.)
 
נערך לאחרונה ב:

בתנופה

משתמש פעיל
עיצוב גרפי
הוא רק ילד, אבל פניו מביעות המון.
נולד ועיניו מלוכסנות, סביבות הפה שלו לחות בדרך של קבע,
הוא לוקה בתסמונת, לאחרונה גם בלוקמיה.
אבל עמוק עמוק, מבפנים הוא בסך הכל נשמה של אמא.

זה התחיל לפני תקופה.
אבא ואמא לקחו אותו לבית אחד גדול
ניתקו אותו מהגן, מהאחים, מהמיטה המתוקה שעמה גדל
ומאז הכל השתנה. שום דבר לא עוד כשהיה.

סתם מכאיבים לו שם האנשים האלו, במלבושם החיוור
הגוף שלו התנפח, השערות נושרות
פתאום הוא לא יכול ללכת, כלום לא לעשות
והוא, אפילו מילים אין לו. לא למד עוד לדבר.

ואז הוא הגיע לשם, מול הכותל הגדול.
הוא עמד ללא מילים שיביעו את שחש
בעצמו לא ידע מה לומר, לא יכל להביע
רק פלט קריאה צווחנית, צחוק מיוסר:

הי, אתם, אני כה זקוק לעזרה
יש שם מישהו ששומע?


וכמו ילד טוב של אבאמא,
הוא לוקח ברצינות את חתיכת הנייר
מקשקש, משרבט הלוך ושוב ביד רועדת, מספר על הכל
ותוחב את הפתקה שלו אל הקיר.


לרפואת כל נשמות המאירות והמיוסרות האלו מהמחלקה,
שקולם לא נשמע, ורק עיניהם המיוסרות מביעות את שיצור אנוש לעולם לא יוכל להבין ולקלוט.
 

chani t

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
הדמיות בתלת מימד
עריכה והפקת סרטים
הוא ליטף את אבני הכותל לאות פרידה,
לפתע חש משהו מחוספס בתוך כף ידו הוא תחב אותו לכיס
ורץ מהר לכיוון אבא שקרא לו מרחוק
"באמת מנחם, כמה פעמיים צריך לקרוא לך"
פלט יוסי במרירות
הוא צעד בשקט ליד אביו ואחיו
ולא הגיב לטרוניה שנשפכה לעברו בגלים גבוהים,
חיוך דקיק עלה על שפתיו
"מה מצחיק כל כך, שוב אתה מעכב את כולם..."
כך יוסי אחיו כמו תמיד מצליף בו את שבט לשונו
"פשוט מצאתי פה את הפתק שלך"
המשיך לחייך
"את הפתק שלי?" הסתקרן יוסי
"כן"
"לא שמתי שום פתק, אבל תראה" אמר בלהיטות
הוא פתח את קיפולי הפתק באיטיות והחל קורא מתוכו לאחיו

"בבקשה תעזור לי להיות יותר סבלן
זה קשה לי שאני כל הזמן מעיר לכולם
ואם אפשר גם, כי אתה יכול הכל,
תעזור לי להיות אח יותר טוב למנחם
הוא ילד כזה מתוק"
ממני יוסי

"שטויות, אני לא כתבתי כזה פתק בחיים"
פלט יוסי

"מכיוון שידעתי שאתה בחיים לא תכתוב כזה פתק, כתבתי אותו במקומך,
הוא יכול לפעול גם ככה"

יוסי החריש
אולי הפתק התחיל לפעול את פעולתו...
 

chani t

משתמש סופר מקצוען
עיצוב גרפי
הדמיות בתלת מימד
עריכה והפקת סרטים
האתגר ננעל אתמול בחצות,
תוצאות ודרוגים של הזוכים המאושרים
בעז"ה בימים הקרובים

אנחנו באמצע לנתח תוצאות....
ומכיוון שיש כל כך הרבה קטעים טובים
זה ממש מאתגר,
אז קחו נשימה עמוקה...
תמשיכו לדמיין שאתם מול אבני הכותל ותתפללו,
זה תמיד עוזר...

אאה ורציתי לשתף אתכם בפתק קטן שמצאתי אתמול בכותל,

"הי אבא,
אני אף פעם לא משקרת
אז עשה שאזכה הפעם באתגר
בבקשה.....
ממני
קוקי
נ.ב
יש לי פרוטקציה אצל הדודה נחמה..."
 
מצב
הנושא נעול.

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיד

א בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז:ב הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו:ג הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר:ד הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן:ה מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר:ו הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן:ז מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב:ח הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם:
נקרא  11  פעמים

אתגר AI

חלון ראווה • אתגר 123

לוח מודעות

למעלה