אתגר חודש טבת

מצב
הנושא נעול.

chani t

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
הדמיות בתלת מימד
עריכה והפקת סרטים
ברגשי תודה ודמעות קבלנו את הפרס השווה במיוחד שהעניקה לנו שריונה,
קרי, העלאת האתגר הבא,
לקחנו אותו בהתרגשות חבקנו אותו, לטפנו וקצת שמרנו אותו אצלינו קרוב ללב,
כעת הגיע הזמן להגיש אותו מלוטש ומוכן ככל האפשר,
והרי הוא לפניכם...


אתגר חודש טבת
עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי תענית לזכר חורבן בית המקדש. ביום זה החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. המצור הסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון.

ביום חמישי הקרוב יחול צום עשרה בטבת החלטנו להכניס אותו לאתגר שלנו,
רצינו לבקש שתכתבו קינות לבסוף רחמנו עליכם... (והאמת גם על עצמינו)
אאההה ואין הגבלה לכתוב את האתגר דווקא בחצות הליל שתקומו לבכות על החורבן,
-הוא פתוח 24 שעות.

וכעת לאתגר-
עצמו עינים הרפו שרירים ותכניסו אויר עמוק עמוק,
נכנסתם לאוירה, מצוין!

עכשיו נסו לדמיין שאתם נמצאים מול כותל, שריד בית מקדשנו
אתם יכולים לומר גם פרק תהילים אם זה מחזק לכם את ההרגשה,
כעת תושיטו יד ותשלפו פתק אקראי מתוך הכותל,
קראו את מה שכתוב בו ותכתבו על זה סיפור
נשמח לראות גם את תוכן הפתק שמצאתם ע"מ להבין את הסיפור שמאחוריו...


-האתגר מוגבל במלל (עד 500 מילים) קטעים ארוכים מדי ירד להם ניקוד...
ניתן לראות בתוכנת וורד בצד ימין למטה, כמה מילים כבר כתבתם,

-יש אפשרות לכל ניק לעלות פעם אחת עד פעמיים,
לכן חשבו היטב לפני שאתם מעלים חומר, כדי שתעלו את הקטע הכי טוב שלכם
ותאתגרו אותנו בבחירה... (אנחנו ממש לא נבהלות)

האתגר נפתח מעכשיו והוא ינעל בעזרת ה' ביום רביעי הבא בחצות הלילה
(כן, רגע לפני שנקום לתיקון חצות נערוך פה גם תיקון קטן וננעל את האתגר)

השיפוט יהיה במיידית לאחר סגירת האתגר ע"י פותחות האתגר.

מקום ראשון- יזכה בפרס שווה במיוחד- כדאי להתאמץ!!!
מקום שני ושלישי - ייזכו בפרסי תנחומים...
נשתדל לתת מקום והתייחסות לכמה שיותר ניקים...

בהצלחה לכולם!
רחל וחני

דיונים בנספח בלבד ש @rachelgreen מעלה - כאן!
 

נריה מגן

משתמש מקצוען
מה יש לי להציע לו?

הוא התהלך סביב עצמו, סהרורי מעט, בחדר העגול שמשום מה כונה 'החדר הסגלגל'. אף פעם לא הבין מדוע. לא היה שם שום דבר סגול.

ג'ארד אמר לי שכדאי. הוא טען שמה שאומרים שם אלוקים שומע. איוונקה היתה שם וממש בכתה. היא אפילו הראתה לי סרטון שג'ארד עשה ורואים אותה בוכה על יד האבנים החומות-אפורות האלו. הסרטון לא מאוד ברור: ג'ארד תיעד והסריט מעל המחיצה וזה לא יצא חד מידי. חבל. אולי הפעם זה יצא יותר טוב. בעצם גם הפעם הוא יתעד רק מעל המחיצה. הוא רוצה לעצבן את האלו מ... אה, ג'יי. סטריט. הם רפורמים והם תמכו בהילארי.

טוב, שוב גלשתי. סטיב אומר שאני צריך להתמקד במה שאני צריך להתמקד. תכל'ס, איפה אחזתי?

"מלאניה! מ—ל—א—נ—י—ה—ההההההההההה!"

"שה! מה אתה צועק? אני כאן!"

"תגידי, מה יש לנו להציע לו בתמורה?"

"להציע? למי?" מלאניה לא הבינה על מי בעלה מדבר. היא לא נבהלה, כך זה היה תמיד.

דונאלד נעץ בה מבט מוזר. "מה לא ברור? אנחנו אנשי עסקים, נכון?"

נכון.

"איש עסקים שמגיע למישהו ורוצה ממנו משהו נותן לו דבר אחר בתמורה, נכון?"

נכון.

"אז מה לא ברור?!" התקצף דונאלד, ופניו האדומות ממילא האדימו עוד יותר. "אנחנו נוסעים ליזרעאל, לג'רוזלם?"

נוסעים.

"ופוגשים שם את אלוקים?"

פוגשים.

ומבקשים ממנו המון דברים. המון המון המון. ככה", הוא פתח את ידיו לרווחה כדי להדגים את הכמויות שהוא מתכנן לבקש.

נו?

"ומה אנחנו נותנים בתמורה?"

סוף סוף מלאניה הבינה. "אולי עצם זה שאתה מגיע לכותל ותהיה הנשיא הראשון שם?"

לא שווה! גם המנקה השחור שהיה לפני בבית הלבן היה שם. נכון שזה היה לפני הבחירות והוא פחד מאיפא"ק, אבל אולי זה נחשב? לא שווה ודי!" הוא רקע ברגלו בחוזקה. "לא שווה ולא שווה!"

אולי תכיר בירושלים כבירת ישראל?

דוקא רעיון. דונאלד שקל אותו במוחו. בסוף הוא נפסל. "אני שומר את זה בשביל מתנת חד מולד לאיוונקה".

ומה עם ג'ארד?

"ניתן לו את האסיר היהודי ההוא, נו... רושבקין, רובשקין, משהו כזה".

בעיה. מלאניה לא הצליחה לחשוב על שום רעיון ראוי לשמו.

בסוף התגבש רעיון מעולה. הם הלכו על כל הקופה.



כשמצאתי את הפתק היה כתוב בו בשגיאות כתיב קלות (איוונקה תיקנה):

אלוקים, אני כאן. מה שתרצה, מה שאתה צריך – רק תבקש. אני שומע.

דונאלד ג'יי. טראמפ
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגיוזרית

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
הנדסת תוכנה
אני חוזרת מהעבודה ואוספת את בני מהמעון. בבית מחכים לי כבר אתי ויהודה.
אנחנו שרים ורוקדים ומשחקים ומפזרים ואוספים ואוכלים ומתקלחים ו--- נרדמים.
אני צונחת על הספה בתשישות ובחוסר אונים.
אין לי כח. פשוט אין לי כוח.
הסלון זרוע צעצועים. במטבח יש על השולחן שאריות חביתה ולחם וגבינה.
הבקבוק של בני זרוק על הרצפה ליד הלול.
האמבטיה מלאה בצעצועים.
ערמות כביסה מתגבהות להן בחדר כביסה.
עוד מעט אריה חוזר, ואין שום דבר לאכול.
ואין לי כוח. פשוט אין. עוד דקה אני אקום לסדר, רק עוד דקה.

כשאריה חוזר, הוא מוצא אותי, באופן מפתיע לחלוטין, בדיוק באותה תנוחה.
הוא כבר לא מברר אם הכל בסדר ואיך אני מרגישה, הוא כבר לא מציע כוס תה, וגם לא ללכת לרופאה.
הוא מברך אותי בערב טוב, ונכנס למטבח במיומנות.
אני שומעת את הכלים מקרקשים בכיור, וריח של פסטה עולה מהמטבח.
אני יודעת ששאכנס למטבח הכיור יהיה ריק והשולחן יהיה ערוך, ובכל זאת נהיה לי רע.

ביום רביעי, אחרי ארוחת ערב, אריה מסתכל עלי ואומר לי - תתארגני, יוצאים.
הביביסיטר שהוא הזמין מגיעה, ואנחנו נכנסים לאוטו.
באמצע הדרך אני מזהה שאנחנו נוסעים לכותל.
תחושה חמימה מזדחלת לי לקצות האצבעות.

בכותל קר, ואין הרבה אנשים.
אני מתקרבת לאבנים הגדולות והחלקות, וקוברת את ראשי בהן. מריחה את הריח הזה, של הכותל, קצת טחוב, וכל כך מוכר ואהוב.
רוצה להתפרק מול האבנים האלו. לבכות. וכלום. מימיני עולה יפחה. משמאלי בחורה, ראשה טמון בסידור, גווה רועד.
אני מוציאה תהילים, אומרת כמה פרקים. נושקת לתהילים ונשענת על הכותל. בשתיקה. בלי לומר כלום.

אני מוציאה פתק מהתיק. חושבת מה לכתוב.
אין לי מה לכתוב.
אני נושכת את שפתי, ריקה ומרוקנת.
בסוף אני כותבת את הפסוק מהפרק שקראתי עכשיו: כי אין מילה בלשוני, הן ה' ידעת כולה.
אני מטמינה את הפתק בכותל.

אני פוסעת אחורה, ופתאום אני מוציאה שוב את התהילים, ומדפדפת בחזרה.
אני מתקרבת לכותל, ואומרת שוב את הפרק, לאט, חושבת על המילים:
ה' חקרתני ותדע, אתה ידעת שבתי וקומי. בנת לריעי מרחוק. כי אורחי ורבעי זירית, וכל דרכי הסכנת. כי אין מילה בלשוני, הן ה' ידעת כולה.
אחור וקדם צרתני, ותשת עלי כפיך. פליאה דעת ממני נשגבה, לא אוכל לה. אנה אלך מרוחך, ואנה מפניך אברח. אם אסק שמיים שם אתה, ואציעה שאול הנך. אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך.
ואומר אך חושך ישופני וליל אור בעדני. גם חושך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר, כחשיכה כאורה.
חוקרני קל ודע לבבי בחנני ודע שרעפיי. וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם.
אני משעינה את ראשי על הכותל ונושקת לו.

אריה ואני נפגשים ליד השער.
לראשונה מזה הרבה זמן אני מחייכת חיוך אמיתי.
תודה, אני אומרת לו.
 
נערך לאחרונה ב:

יוני מקרוני

משתמש פעיל
הוא דחף אותי בעדינות
ניסיתי לגעור בו אך הוא כבר התקדם דחף עוד שני אנשים והופ' הגיע לכותל דחף את הפתק עמוק פלט איזה הברה לא מובנת וברח חזרה
משהו היה נראה לי מוזר
כשהאדם שלפני סיים את תפילתו התקרבתי אף אני, נשקתי לקיר הקדוש וסיימתי את התיקון הכללי השגור על לשוני.
ואז זה הבליח מולי אחד הדפים היותר מעניינים שראיתי בחיי
בהבלחה של רגע ורק לכבוד האתגר שלפתי את הנייר קיפלתי לכיס ויצאתי לכיוון האוטו
שום דבר לא הכין אותי למה שהיה כתוב שם
אפילו שכחתי שלקחתי אותו
רק בערב בבית רוקנתי את הכיסים
וגיליתי את הנייר פתחתי
ובפני הפתעה
זה היה בלנק של "הוספיס" הדסה
במתחם הר הצופים
ועליו היו משורבטות המילים הבאות
"לצערי לא הספקתי להכיר אותך הרבה זמן
ועוד מעט אני כבר בא אילך קרוב
תודה על מילוי המשאלה האחרונה
הלילה חתונה בחצר ההוספיס
עם הבחורה מחדר 8
תודה אבא
להתראות בקרוב
חוגי"


הנייר הסתיים, והמחשבות התחילו להשתולל
לא ידעתי עם זה קשור לבחור שדחף אותי בבוקר
אבל הפתק הזה סקרן אותי משהוא
במחשבה של רגע
החלטתי לבדוק מקרוב
אמרתי שאני יוצא לחצי שעה
היא שאלה מה ולמה
אבל אמרתי לה שכשאחזור אסביר לה הכל,
התנעתי ויצאתי לכיוון הר הצופים
בפניה של בית החולים לקחתי שמאלה לכיוון "ההוספיס" ניסיתי להיכנס אבל השומר הקשיש
אפילו לא פתח לי חלון
המשכתי להסתובב
וראיתי מאחורה טנדר מעלה סחורה התקרבתי
וניסיתי לרחרח
וזיהיתי אותו ברקוביץ מהתזמורת
"בערקוביץ מה קורה" צעקתי בתדהמה
שששששש דבר בשקט! הוא נוזף בי,
ומייד הוא ממשיך ללהג
אל תשאל הזמינו אותי היום לפה ניגנתי להם חתונה שלמה
מההה ?חתונה שלמה? פה?
טוב לא ממש אבל היו פה איזה 17 חברה וחתן וכלה
מה הסיפור? אני
תקשיב אומר לי בערקוביץ "בחור חולה סופני שמע כמה דיסקים של הרב ארוש,
החליט להתחזק"
והרב שלו אמר בדיסק שמי שמתחתן נמחלים לו כל עוונתיו
הוא שיגע פה את הצוות כבר חודש שהוא חייב להתחתן
הוא רוצה להגיע נקי לעולם הבא
"נו" אני מאיץ בו
והם התחתנו ?
מצאו בחורה הגיע לפה לפני שבועיים שהסכימה להתחתן איתו,
נו אני שואל והם התחתנו?
"אני לא יודע"
מה זאת אומרת לא הייתה שם ?
כן הייתי אבל אני לא יודע עם היה חתונה
למה?
כי בסוף החופה הבחור איבד את ההכרה
אז מה יהיה עם העולם הבא שלו ? אני תוהה בקול
תדאג מה יהיה עם העולם הבא שלך עונה בערקוביץ ומפליג לדרכו
 

לקח טוב

משתמש מקצוען
התאונה הקשה שעבר לפני 3 שנים שינתה את חייו של ניסים לחלוטין, מאדם עליז ושמח המקפץ על מרבצי השדות עם הטרקטור המחוספס, הפך לשבר כלי השוכן בבית בלי כח כמעט לשום דבר.

הפגיעה לא היתה רגשית בלבד, גם פיזית הוא איבד את יכולת התחושה ביד ימין באופן מוחלט, מה שמנע ממנו את האפשרות לעשות שימוש ביד, אי יכולת להרגיש זו הגדרה מצועצעת למצב העגום שבו כל דבר שהוא החזיק מיד נפל.. כך גם לכתוב הוא לא יכל, והוא מצא את עצמו מעביר שעות מול המסך הענק שג'קי הבכור שלו קנה לו מתנה מאז שהוא מושבת בבית.

מזל נכנסה הביתה, הניחה את הסלים מידה והתפנתה להתעניין בשלומו, לא שצפתה להפתעה גדולה אבל המחזה של בעל משועמם ומדוכא ספון בבית, לא היה מרנין במיוחד.

"ניסים" ניסתה מזל את מזלה, "שמעתי שיש רב גדול בירושלים שמחלק ברכות, אולי נלך לבקש ממנו ברכה"

ניסים ביטון מאמין גדול ברבנים. מאמין גדול גדול. מגדולי המאמינים. לפני חודשיים הרב יובל הגיע אליהם למושב וניסים שילם לו 350 שקל לא כולל מע"מ כדי לזכות בברכה מיוחדת ובמים שהרב יובל שאב בעצמו מהבאר של משה רבינו.

אבל עד ירושלים??

מזל הסבירה לניסים שמדובר ברב מאוד גדול שלא לוקח כסף, היה לו מוזר, איזה מן רב זה, מה, הרב לא צריך להתפרנס?
אבל משהו בתוכו לחש לו שמזל צודקת, וחוץ מזה, מחר אין פיזיותרפיה, אז מה כבר יש לו להפסיד?

למחרת בצהריים ניסים התייצב בתור הארוך שהשתרך מחוץ לביתו של הרב, מזל, חיכתה לו באוטו, הרב הזה לא מקבל נשים, ככה אמרו להם אתמול בטלפון כשקבעו את התור.

כשניסים נכנס לחדר הקטן של הרב, הוא פרץ בבכי ובמאמץ גדול הצליח לספר לרב על התאונה ועל החיים שהתהפכו מאז.

הרב, הרים את העיניים, והביט בניסים במבט חודר, היתה לו הרגשה חזקה שהרב הזה יודע עליו הרבה דברים..

"יש לך זכות אבות" אמר הרב הזקן "כשאתה יוצא מכאן, תסע לכותל המערבי, תתן פרוטה לצדקה, תגיד את כל ספר התהילים והכל יסתדר"

הוא לא האמין למשמע אוזניו, מאיפה הביטחון הזה?? אפילו הרב יובל שגבה 350 שקל פלוס מע"מ לא הבטיח כלום..

הוא פשוט יצא משם בריקוד ו'עף' לאוטו, לבשר לאשתו על ההבטחה בדרכם לכותל.

לאחר קריאת ספר התהילים, הוא ניגש בידיים רועדות ובאמונת חכמים תמימה, לקח פתק על מנת להטמין באבנים הקדושות וכתב את המילים הראשונות שלו אחרי שנים...


אלוקים, זה ביטון, תודה רבה
 

ששונית

משתמש מקצוען
בס"ד

רבון העולמים ידעתי

ידעתי.

בטח שידעתי. שצלצול בנעימת השיר האהוב עלי לא ישנה את שנאתי הבלתי כבושה לפלאפון. או לכל המתקשרים המעצבנים האלו.

יום אחד אני עוד אחנוק את הפלאפון הזה.

כמה, כמה בן אדם יכול להכיל את המשפחה החוששת והדואגת שלו.

הם חרדים כל כך מפני חברתי הטובה. השקטה. המכילה, המבינה. הבדידות.

הנה, שוב אבא. מקישה בלאות על "קבל". בוא נשמע איזה סיפור מחזק חדש הוא קרא בבאר הפרשה של רב מיילך בידרמן.

טוב. טעיתי. זה היה דוקא מרב צבי מאיר זילברברג.

לא חוזרת לממתינות. בטח לא כשהן מגיסה צעירה נוטפת חמלה, שכנראה הרגע סיימה את היום היוד גימל בשבוע יוד גימל בשנה היוד גימל לנישואיה.

רבון העולמים ידעתי ידעתי שעכשיו זו אמא ששבה מהפרשת חלה בציון השני חמישי שני.

מאוד מעריכה סגולות. מאוד מעריצה את מקורותיהן. אבל אחרי נסיונות נפל שוברי שיאים אני חשה, שהבאה בתור שמתקשרת עם סגולה, תהפוך מהר מאוד לאדומה. רבון העולמים ידעתי ידעתי ידעעעתי.

לא מסתכלת אפילו מי זה. שיהנו אושפיזי קו שלוש מהנעימה המרגשת והמעודדת.

נס שעם אלוקים מדברים באופן בלתי אמצעי. בלי פלאפון. ככה מהלב. מול האבנים הטובות, החומלות באמת על כאביי. מול המיית היונים, המשתתפות בכנות בהמיותיי.

מישהי הדפה אותי ממקומי עת הסתערה על האבנים בחיבוקים ונשיקות.

"הו, אבא שבשמים. הו הו" היא קראה בקול רעמים. "הו אני אוהבת אותך הרבה יותר ממני, הו הו" היא עידכנה.

"כל הדרך מנס ציונה כתבתי לך בקשות. אבל מה", היא ממשיכה לשדר, משתפת אגב כך את כל מתנועעות הרחבה, שעצרו מתנועתן דהומות. "הכתב שלי מה - זה לא ברור, אז אני אקריא לך. שתבין. קל אלוקי שמים"! היא פצחה ברגש, עם ה"א ב"קל" וה"א ב"אלוקי". "מה חסר לי בחיים? חתן? נכון. חסר מאוד, אלוקים". בהא. "אבל מה חסר יותר, אלוקים? משפחה. ז'תאמרת, קשר עם המשפחה.

שלמישו יהיה אכפת ממני. שיתקשרו. שישאלו. שיגידו ירדנה, עשינו ארבעים בשבילך. אתה יודע, אלוקים, שיעשו אפילו עשר. רק שיעשו. אבל הפלאפון שותק כמו, אההה, לא מבינה מה כתבתי פה, אבל הוא שותק נורא חזק. אז אנא ממך אלוקים (בה"א, כמובן) אדירים. תעשה משהו. זה לא יהיה לך קשה". היא הצהירה. "תעשה משו שיזיזו ת'צמם. רוצה לשמוע את הפלאפון מנגן, שמח. אמן אמן אמן סלה סלה סלה". היא סיימה בתרועה דרמטית, קיפלה את הפתק בקפדנות, דחפה אותו עמוק בין האבנים ונופפה להן נמרצות לשמחה ולשלום.
 

chani t

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
הדמיות בתלת מימד
עריכה והפקת סרטים
בתור ניצבות
נשים, בחורות,
גם ילדת יום הולדת
עם כתר,
עומדות
מצפות
להגיע רוצות
לעבור כבר
במגנומטר.

אך שומר
שם בשער,
בודק
הוא לצורך,
כל תרמיל
מרוקן מול עיניו,
ולא מתחשב הוא
בתור
ובאורך,
רק בטחון
בראש מעייניו.

עוברים שם
כולם,
מגדול עד קטן,
ואין הוא עורך כלל
סלקציה,
חזק ונחוש
עומד הוא איתן,
ולא עושה
שום פרוטקציה.

גם אני הקטנה
עברתי בשער,
ורוקנתי תיק
בשולחן שם-
מעל,
זה עבר בשלום
והסרתי תווית
של מחבל
בפוטנציאל.

נגשתי לכותל
מהרהרת בלי קול
על מי
שמעל לכולם,
בודק כל אחד
ויודע
הכל
ואין שום דבר
נעלם.

על פתק קטן,
שממחברת תלשתי
כמה מילים כבר כותבת:

אבא,
הכל אני עושה לרצונך
ותמיד אותך רק אוהבת,
ונכון לפעמים,
כן יש נפילות,
אבל קמה
מתקדמת לי הלאה,
עזור לי תמיד
ותן לי רצון,
להתקדם ולשאוף
רק למעלה....




 
נערך לאחרונה ב:

פרוגיוזרית

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
הנדסת תוכנה
באלבום שלי יש תמונה בגיל שנתיים, חובש כומתה אדומה, עומד מתוח ומצדיע. אבא ברקע, מחייך בגאווה. אני מסתכל לפעמים בתמונה, מנסה להזכר מה חשב הזאטוט בן השנתיים, האם הוא ידע שהוא הולך להיות צנחן כמו אבא שלו, או לא.
שש עשרה שנים אחרי, אני עומד מתוח שוב, עם כומתה ירוקה, יחד עם עוד 150 צנחנים.
החצוצרות מחצרצות, והמפקד שואג פלוגות קדימה צעד.
לקולות תיפוף אנחנו צועדים בקצב.
בזווית העין אני תופס את אבא, שוב ברקע, מחייך בגאווה.
יחד עם כולם אני מקבל תנ"ך ורובה, יחד עם כולם אני צועק "אני נשבע", ושבועתנו המשותפת מהדהדת בכל רחבת הכותל.
לפני חודש וחצי, הייתי עוד בחור רגיל בן שמונה עשרה, ועכשיו אני עומד עמידת נוח, ומקשיב למפקדים בטקס ההשבעה.
"השבועה הזאת," אומר המפקד "תעמוד למבחן. אתם מגניה של מדינת ישראל. אתם נותנים את כוחכם, שכליכם, ואולי גם אחת חייכם". המילה חייכם חוזרת ומהדהדת.
תם הטקס. כולנו קופצים יחד, שרים בקולות עייפים וניחרים "והעיקר והעיקר, לא לפחד, לא לפחד כלל".
אבא מחבק אותי. אמא קורנת.
אני גונב דקה, ומתקרב לכותל. לא הייתי בו מאז הבר מצווה שלי.
---
בערב ראש חודש, אני תמיד אוהב ללכת לכותל. אני צועד ברגל מהישיבה לכותל, מתפלל בכותל ערבית, משתהה קצת.
הערב נפלתי קשה - יש טקס השבעה של הצנחנים. רעש. קריאות. תיפופים. תערובת.
אני משתדל לסנן את רעשי הרקע, ולהתפלל.
צנחן גבוה ניגש לכותל. מטמין בו פתק. ומתרחק. הפתק נופל.
אני מרים, רוצה להחזיר בחזרה, והמילים קופצות אלי מתוך הדף - אלוקים, אם אתה קיים, תחזיר תשובה. הוא לא השאיר כתובת, נו, ברור למה.
יצר שובבות מתעורר בי. אני עוקב אחריו כמה דקות וניגש לצנחן עגול פנים שראיתי מדבר איתו.
אני שואל אותו - איך קוראים לגבוה? הוא מסתכל עלי במבט מוזר, אבל עונה בכל זאת - גיא קראוס. אני מוסיף וחופר בחוסר טקט, והוא יודע לספר לי שגיא גר בקטמונים.
טלפון מהיר ל144 ויש לי כתובת.
אני כותב מכתב -
"גיא שלום,

ביקשת שאענה, אני עונה.
רק תקשיב לי.

אלוקים"
ושולח.
---
אבא הגיע לבקר, והביא איתו מכתב שהגיע הביתה.
בערב אני פותח את המכתב ובוהה בו באי אמון. מה זו הבדיחה הזו?
יובל מציץ מעבר לכתף שלי וצוחק - וואלה, האלוקים ענה לך.
אני אומר לו - נכון.
הוא מיד נבהל ומתרצן - עזוב שטויות, ומספר לי על הדוס ששאל אותו איך קוראים לי.
עדיין, אמרתי לו מהורהר, טכנית, זו סוג של תשובה מאלוקים, לא?
 

ש. צ. וינמן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
עימוד ספרים
עריכה תורנית
מחוברת

רצה לה שולה / יומיום לגאולה
סידורים וקניות / רופאים ותרופות
לשימי כלה להשיג / לדבורי רק עוד רדיד
לשרוליק מחברת / ליוסי אוגרת
לכולם לכולם היא עוזרת.
-
רצה לה שולה / יומיום לגאולה
ביקורים חברות / שקיות מתנות
לסמדר תיק מגונדר / לרייזי וילון נהדר
לחנה קישוט לגרביים / לדיצה ביצה כל יומיים
והכל בחיוך על שפתיים.
-
רצה לה שולה / יומיום לגאולה
עבודה פרנסה / נמכרה עוד חולצה
לזאתי שצר לה / ולהיא שנגמר לה
לילדה רק אחד / ולאם עוד אחד
והיא בשמחה, הכל מאחד.
-
רצה לה שולה / יומיום לגאולה
אל הכותל קו אחד / ההוא שעמוס במיוחד
הנהג מצטווח / והזקן פה גונח
מרים העיוורת / ודבורית הגיברת
והיא בריגשה, כולם לאחד.
-
רצה לה שולה / יומיום לגאולה
לקיר אבנים / לקירבת אלוקים
פנקס מהדואר / עט בלי תואר
ברעד כותבת / ודמעה שם זולגת
ובקשה בחיל נרשמת
אבאל'ה
להתראות
מחר
היא
חותמת.
 

תפנית בעלילה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
נפגש עוד רבע שעה ליד המחיצה, אנחנו מסכמים ונפרדים .
אני נגשת קרוב. אישה אחת עם תינוק בוכה בדיוק מסיימת. רוצה? היא מגישה לי את ספר התהילים שבידיה.
אויש, שכחתי. היא אומרת כשהיא מכניסה את התינוק לעגלה.
מה שכחת? אני שואלת .
הסימניה. תחזירי את הסימניה למקום.
את הסימניה?
כן, היא משם. היא מצביעה על אחת האבנים ופוסעת אחורנית כשהיא מובילה את העגלה.
אני לא בטוחה שאני מבינה מה היא אומרת, זאת אומרת, אני בטוחה שאני לא מבינה אבל היא מתרחקת.
אני פותחת איפה שהסימניה. הסימניה היא דף מקופל. לאיפה להחזיר את הדף המקופל?
אני פותחת אותו ומה מאוד נדהמת!

אנא, רבונו של עולם,
עשה ששרי תסתדר בחשבון, שצביה תדע מה לקנות לאיציק ליומולדת, שהתינוק לא יקיא בלילה ושמשפחת גרינברג תצליח למחזר את המשכנתא.


מי? מה ? איך הגיע לכאן פירוט עדכני כל כך על חיי האישיים לפתק הזה, מי כתב אותו ותחב אותו בין אבני הכותל?


*


אף פעם לא ראיתי אוטובוס מבפנים. יש לי נהג צמוד.
תמיד היתה בי השתוקקות לחוות נסיעה כזו. זו נשמעת חוויה מטלטלת!
בבקשההה.
גבירות חשובות כמוך לא נאה להן להתערבב עם פשוטי העם.אמר הנהג.

אבל יום אחד זה הגיע.
האוטו במוסך.הוא אמר . תצטרכי לסוע בתחבורה ציבורית. נראה לך שתסתדרי?
בטח. בוודאי. ליבי ניתר!
ירד גשם שוטף והשעה דחקה.
רצתי עם הנשמה ביד אל התחנה ותפסתי את האוטובוס בשניה האחרונה.
במעיל רטוב ובמטריה מטפטפת עליתי על האוטובוס.
התיישבתי ליד אישה נחמדה.
היו במושב לידה המון שקיות והיא היתה צריכה להזיז אותם בשביל שאוכל לשבת. הושטתי יד וסייעתי בידה לפנות לי את המושב. דווקא היו מושבים פנויים רבים אבל אטרקציה כזאת רציתי לחוות עם מישהי.אז מה אם אנחנו לא מכירות? נכיר עכשיו .

הפלאפון שלה צלצל. היא דברה עם אמא שלה שעה ארוכה. לתינוק יש חום. לשרי קשה בחשבון. היא לא יודעת מה לקנות ליומולדת של איציק, היא כבר קנתה לו שעון. הוא לא אהב את הסגנון אז הוא החליף. גם מקדחה . הוא היה צריך מברגה אז הוא קנה לעצמו בעצמו.
היא חושבת להכין לו ארוחה חגיגית. היא מקוה להספיק כי התינוק הקיא והיא לא הספיקה לכבס והבית בלאגן .
רגע היא שותקת ומקשיבה וברגע הבא היא ממשיכה-
איציק עובד עכשיו למחזר את המשכנתא. הוא לקח מאכער . מקוים שיתנו .
היא סגרה את הפלאפון.
איך קוראים לך? שאלתי אותה.
לא יודעת למה היא לא רצתה לגלות.
מהתיק שלה הציצה מעטפה. צביה גרינברג.

צביה, אמרתי לה, יש לי נסיון חיים עשיר, אפילו שזו הפעם הראשונה שאני נוסעת באוטובוס.
יש בחנות טבע סירופ נגד הקאות. כבר אני מתקשרת לברר לך ת'שם.
לא צריך. היא אמרה. אני מאמינה רק בקונבציונאלי.
יש לי מורה לחשבון מעולה להמליץ לך.
אני יכולה בעצמי לעזור לה. היא אמרה.
ונראה לי שתקני לאיציק תיק נורמלי שיהיה לו איפה לשים את הניירת של הפרוצדורות של הבנק ואם את רוצה אני אשלח לך את העוזרת שלי. היא מצוינת.
הפרצוף שלה נהיה אדום, כמו המדבקה החדשה של "הקדימו להירשם!" של פרוג, (המכירה המוקדמת וכו')
והיא אמרה: לא ביקשתי עזרה. את חצופה שאת מתערבת!
את צריכה לדעת לבקש עזרה. אמרתי .את חושבת שאת גיבורה גדולה?
ריחמתי עליה.

בינתיים האוטובוס התמלא באנשים וילדים ואמהות ועגלות עד אפס מקום בצפיפות מדהימה.פיניתי מקום לאישה עם תינוק. היא לא הפסיקה להודות לי. אבל באמת הייתי אני זאת שצריכה להודות לה, עם כל סיבוב כמעט נפלנו וזו הייתה חוויה מרגשת!
נהג! לא עצרת בתחנה! צעק איזה איש. הנהג סירב לפתוח את הדלת והמשיך ליסוע עד התחנה הבאה. אני מאחר בגללך לעבודה! הוא קרא.


*

האוטו חזר מהמוסך ואני סיפרתי לבעלי על החוויות מהנסיעה ההיא באוטובוס.
פעם הבאה את נוסעת במונית. הוא אמר, כולו מזועזע.

כשנסענו לכותל למחרת כתבתי מכתב לה' שיעזור לצביה גרינברג, שאפילו עזרה לא יודעת לבקש כמו שצריך.

וכתבתי עוד פתק אחד.
אנא ה', עשה שהאוטו יתקלקל לתמיד והמוניות יפשטו רגל.
 

שרלוט

משתמש סופר מקצוען
הרחבה הייתה כמעט ריקה
שעת חצות הלילה.
תפילת 'נשמת' נלחשת מפיות עשרות המתפללים, רוח לילית מרעידה את גבי.
מתקרבת כמה צעדים לכיוון האבנים הדוממות הספוגות בדמעות מתפללים.
קשישה אחת כבת 100 לפחות מפלסת דרכה בין המתפללות ניגשת אל אחת האבנים ושולפת
משם פתקים.
כמה מהם צונחים על הארץ לא לפני שיצאו במחול אווירי, נרעדים ממשב הרוח.
''את לא במקרה החברה של ולדר?'' אני שואלת אותה .
''וואס?'' היא מצביעה על אוזנה.
לא נעים לי לצעוק. שואלת שוב: ''את מהספרים של חיים ולדר?''
היא בוחנת אותי בפליאה.
''יש לך רוח הקודש?'' היא לא מבינה מאיפה זה בא לי.
אני מחייכת לעצמי.
''את בטח אחת הנביאות'' היא לוחצת חזק את ידי.
מעניין, דווקא קוראים לי חמדה על שם הנביאות
חולדה מרים דבורה הדסה. כנראה שזה משפיע איכשהו.
כשהיא נעלמת אני מרימה פתק שנפל על הרצפה.
פותחת אותו וקוראת:

אבא שלי היקר! פונה אני אליך בתחינה
רוצה אני לזכות להניח תפילין אך כסף לכך אין לי.
הורי לא מכירים בי ולאחרונה פוטרתי מעבודתי.
אבאלה שבשמים, תשלח לי כסף לחשבון הבנק --------- כדי שאוכל לרכוש תפילין.
תודה לך אבא
עדי.

מניחה את הפתק בכיס וחושבת לי מחשבות.
יוצאת מהרחבה ופוסעת לכיוון השער.
ברקע מישהו מזמזם לו שיר של עדי רן: אבא נהייתי דוס זה לא אומר שאתה צריך לכעוס.
ונזכרת בעדי האלמוני שרוצה להניח תפילין וכסף- אין.
במלון, מספרת לבעלי על המציאה ושואלת אותו מה לעשות עם זה.
''ממשיכים הלאה'' עונה בעלי מיד ''לא היית אמורה לקרוא את הפתק הזה בכלל'' הוא חותם את הנושא.
למחרת נפגשת שוב עם האבנים, מלטפת אותם, משפילה מבט ומרימה פתק שנמצא קרוב לעזרת הגברים.

אבאלה יקר, אני פונה אליך בשנית. אנא שלח לי כסף עבור תפילין. מה, אתה לא רוצה לזכות אותי במצווה?
שלך לתמיד
עדי.

זהו. אני מרגישה בחוש שזה אות משמיים שעלי להירתם לעזרתו.
''נשלם את זה מהמעשרות שלנו'' אני משכנעת את בעלי
''כבר נתתי חומש'' הוא לא מתפתה.
''מלכיצדק'' אני מתחננת ''מגלגלים זכות על ידי זכאי. זה לא מקרה מה שקורה פה שדווקא אני קבלתי את הפתק הזה ככה לידיים''.
''ממי קבלת?'' הוא לא מבין.
''מהרוח שהעיפה אותו לכף ידי''.
למחרת שוב נפגשת עם האבנים וכמעשה וותיק ורגיל מרימה פתק מהרצפה, קרוב למחיצה של הגברים, כנראה הרוח הביאה אותו עד הנה.

''אבא- ייאוש! כמה אפשר כבר? מה אני רוצה, אוטו? בית? אופנוע? אני עושה אולטימטום. אם עד היום בערב הכסף לא נכנס לחשבון הבנק שלי כנראה שאתה לא רוצה שאניח תפילין
שלך
עדי.

בשעות הערב אני מוצאת עצמי בתוך הבנק, מעבירה סכום נכבד לחשבון של עדי.
שבוע עובר.
ראש חודש.
הכותל מלא באנשים, משהו באווירה די שונה.
בנות רבות גודשות את הרחבה, רעש והמולה מקדמים את פני.
הפגנה.
''מה קורה? ''אני עוצרת את אחת הבנות.
''נשות הכותל הרפורמיות עושות בלגן''.
אני מתקרבת לעבר הקבוצה הפרובוקטיבית ונחרדת ממראה עיני.
עשרות נשים עטויות טלית עומדות במרכז ולחלקן יש אפילו תפילין על הראש.
אישה אחת מהקבוצה נוטלת את המקרופון, הס הושלך בקהל, היא נעמדת על כיסא, התפילין עדיין על ראשה, היא מביטה לעברנו ואומרת:
''אתן רואות את התפילין האלו? זה ממש מתנה ישר מהשמים! אני אומרת לכם!! רק שלחתי פתק לאלוקים, בקשתי ממנו: אבאלה יקר- תכניס לי כסף לחשבון הבנק שלי, הנה המספר ----- ותוך שלושה ימים הנס קרה''.

מישהו שופך עלי דלי מים.
 

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
בס"ד


ממש משמיים הפתק נפל אליי, אני ממש בטוחה בזה. ממש. כל פתק מהכותל הוא ממש יקר לי, כי הפתקים שם הם הסודות הכי גדולים של אנשים. לכן אני לא פותחת אף פעם פתקים. אבל הפתק הזה נפל פתוח אז מתי שהחזרתי אותו הצצתי בפנים...

אני בטוחה שיש עברות גדולות יותר. למשל שלומצי הבת דודה שלי שכל היום מרכלת עליי ומספרת לחברות שלי שאני שמנה כי אצלנו אוכלים קרם שניט כל יום, וזה כל כך מעליב, וכל כך לא נכון. אנחנו אוכלים קרם שניט רק ביום חמישי. בשאר השבוע אנחנו אוכלים בכלל לחם עם מיונז וקצת עגבניות.

בפתק היה כתוב בכתב יפה ועגול: "יוסף בן זלדה לישועה גדולה"

התחלתי לבכות על המקום. כי הבנתי מייד מה המשמעות. דמיינתי את האמא של יוסף הזה. בטח אמא טובה. והיא כל כך רוצה שיוסף שלה כבר יתחתן. אבל היא יודעת שיוסף ממש שמן, ולכן אף אחת לא רוצה אותו, אני יודעת ואל תספרו לי סיפורים. אני שמנה אבל לא טיפשה!

ויוסף בטח בחור טוב ממש, אבל שמן. אולי בגלל שאצלם אוכלים קרם שניט פעמיים בשבוע. וקרם שניט זה הדבר הכי טעים שיש בעולם. אז הוא שמן. ואמא שלו בוכה, ורוצה שהוא יתחתן כבר.

מתחשק לי מאוד לפגוש את האמא של יוסף, את זלדה הזו שכתבה את הפתק, ולהגיד לה:

השם יתברך כל כך גדול. והוא דואג לכל העולם, ובעיקר לבנים ולבנות שלו. אפילו שהם שמנים.

כולם יתחתנו בסוף.

ככה גם הרבנית אומרת לי, כל פעם שאני באה אליה לעזור בבית. אבל עדיין אני נפגעת משלומצי שממשיכה להגיד לי בכל הזדמנות: "חדווה את פשוט שמנה מידי. תפסיקי כבר לאכול קרם שניט, ככה לא תצליחי להתחתן"
 

גדי ישראלי

משתמש מקצוען
בס"ד



מבטו נע על החריצים הגסים שבמרצפות הירושלמיות, עד שנתקל במעמיד של מתקן הכיפות הלבנות.

"--- תשע שקל. אמרתי לו, על שלש בורקסים? בתשע שקל אני קונה את אבא שלך".

יד מקועקעת הונחתה במסיביות על ערימת הכיפות ועירבלה אותן אגב פשפוש חפוז.

עיניו סקרו את היד והתרוממו אל בעליה וחברו. שני בחורים בגילאי העשרים, לבושים בסקיני ג'ינס כחול ועטויים בקפוצ'ון צבעוני עם ברדס משוך.

"עומרי, ומה הוא אומר לי? זה בורקס מיוחד, במילוי פטריות".

הוא העביר כיפה אחת לחברו. עומרי. שניסה מצידו לחבוש את הכיפה לראשו מבלי להוריד את הברדס.

"אמרתי לו, ואז מה? למה שמת שם פטריות הזיה?". הוא נעצר משטף דיבורו, שלה לעצמו כיפה ושניהם הלכו משם בצעד קליל כשלפי תנועות הדו-שיח, התרחיש קיבל תפנית מעניינת .

מאחוריהם, עיניו לכדו את דמויותיהם הססגוניות. רגליו הובילו אותו לכיוונם. הוא פסע בשביל שהצמד פילס בין המתפללים, ומצא את עצמו מול האבנים הקדושות בסמוך לזוג החברים.

"גבר, יש'ך עט?"

שלש שניות עד שהתודעה שלו עיבדה את העובדה שמדברים אליו.

"אני?", ידיו חיטטו בעצבנות בכיסי מכנסיו וחליפתו. "אני... נראה לי שהיה לי... כאילו, בטוח שיש לי איפ---"

"פה, פה". הצעיר סימן באצבע חנוקה מטבעת לעבר דש חולצתו.

"אה... נכון, נכון, אני תמיד שם... אה...".

העט נשלף במהירות מלווה בחיוך נבוך.

"עומרי, בא תכתוב משהו לאלוקים".

עומרי נטל את העט. "אבל צי'ק צ'ק. חייבים לחזור לקסלסי".

הוא שירבט על הפתק, דחף אותו והחל מתקדם לכיוון היציאה.

"חכה רגע, בנאדם". חברו כתב במהירות מתוך לחץ, ואז בתנועה זריזה דחף את הפתק בין שתי אבנים כשבידו השניה החזיר את העט. ברגע שלאחריו, שניהם נעלמו בבליל האנשים.

הוא היישיר את מבטו בחזרה. הפתק של הבחור עם הבורקסים – נפל. הוא פתח ספר תהלים במטרה להתעלם. מחצית השעה חלפה לה, כשהוא מרגיש בכל דקה שעוברת. הפתק עדיין היה מונח באותו מקום.

כוחו לא עמד לו יותר.

אצבעותיו פרשו את הנייר המקומט בקדחתנות. עיניו נצמדו לכתב המקושקש:

"חשבת שתמצא פה וידוי חושף ואישי של כל הסרטים שאכלתי בחיים, הא? הא?"

יד חזקה וקרה הונחה על כתיפו. ליבו נשטף בגל חום והחל לצנוח ארצה.





סתם... סתם... עכשו ברצינות. וכה היה תוכן המכתב:



"אלוקים [במקור נכתב בה"א]

תעשה שאבא שלי יפסיק לשנא אותי בגלל התפילה בבקר.

ותעשה שחברים שלי יפסיקו לצחוק עלי בגלל הכיפה.

אבל בכל מקרה אני אוהב אותך. אתה הדבר היחיד שיש לי בעולם".



יד חמה הונחה על כתיפו. הוא נרעד. הסתובב לאחור. היה לו זקן ארוך וצחור.

"עכשו אתה מבין מה זה אהבת חינם?". הקול היה עמוק ואבהי. "אהבה בלי לבקש משהו בתמורה. חינם".

עיניו עפעפו במהירות.

הזקן היטיב את אחיזתו לחיבוק ביד אחת. "מותר לך לבכות".

הוא שלף את הפלאפון מכיסו, חייג באוטומטיות. מעברו השני של הקו נשמעה תגובה.

"דבורה'לה?" הוא התרחק משם.

הזקן הביט אחריו. מקשיב לו מבלי לשמוע את דבריו. חיוכו סיפר לו הכל.
 

nechamizak

משתמש סופר מקצוען
עמדתי קרוב קרוב ליד האבנים הגדולות, ונשמתי חזק את האוויר. היה לו ריח מיוחד. ריח של כותל. הורדתי את הראש ככה לכיוון הרצפה וספרתי את האבנים לרוחב: שתים עשרה, שלוש עשרה, ארבע עשרה. זהו. ארבע עשרה. עכשיו הרמתי את הראש למעלה והתחלתי לספור לגובה עד שלוש. הנה האבן שלי.

פעם מוישי, אח שלי הגדול, אמר לי עוד לפני שהוא נהיה בר מצווה שמהאבן הזאת יוצא צינור ישר לה'. כמו שלפעמים אני חוזר מהחיידר עם שלוימי ויורד בבניין שלו לקומה מינוס שתיים ומקצר את הדרך הביתה 'חת שתיים, ככה התפילות מגיעות לה' הכי מהר דרך האבן הסודית הזאתי.

והוא צדק. תמיד כשהצלחתי לשים בחור שליד האבן הסודית את הפתק שלי, התפילות שלי צ'יק צ'ק התקיימו. פעם אחת ביקשתי שאני אזכה במקומות הראשונים בחידון שהיה בחיידר על הלכות פסח, וזכיתי במקום שלישי. פעם אחרת התפללתי שאיציק יפסיק להציק לי, ובדיוק הוא עבר דירה. ה' שמע את התפילות שלי מייד.

מוישי פתאום הסתכל עלי איך שאני סופר את האבנים, ושאל אותי ככה עם גבות מקומטות מה אני חושב שאני עושה. היום מוישי כבר בישיבה. מאז שהוא סיפר לי על האבן עבר מלא זמן. אולי מאתיים ימים. הוא בטח שכח בעצמו מהאבן.

"אני מחפש את האבן עם הקיצור דרך" אמרתי לו. "מה?" העיניים שלו נהיו גדולות נורא. "נו, האבן עם הקיצור דרך לה', אתה סיפרת לי עליה" אמרתי לאט כמו אמא כשהיא מסבירה לאסתי הקטנה למה אסור להתקרב לתנור. מוישי התחיל לצחוק בקול. הכתפיים שלו זזו מרוב שהוא צחק. "נראה לך? זו הייתה סתם בדיחה".

רגע אחד נבהלתי נורא. מה? הכל היה שטויות? אבל מייד הבנתי שזה לא יכול להיות. עובדה שה' באמת הקשיב לתפילות שלי. אמרתי את זה למוישי. הפנים שלו נהיו אדומות, והוא אמר לי להפסיק לקשקש, אז שתקתי. שיחשוב מה שהוא רוצה. לא דיברתי אתו יותר עד שסיימנו, וגם מוישי חזר להית רציני, אפילו קצת בלי מצב רוח כמו שהוא נראה כל הזמן האחרון.

בסוף אבא קרא לנו לסיים ולהיפרד מהכותל. מוישי ביקש מאבא להתעכב עוד קצת. הלכנו לכיוון האוטובוס, וקרוב לתחנה הוא השיג אותנו. פתאום נזכרתי ששכחתי את הסוודר שלי בכותל. חזרתי עם אבא לחפש את הסוודר, ומצאתי אותו ליד האבן הסודית. ליטפתי את האבן, ואופס, הפלתי פתק קטן. הרמתי אותו. הוא היה פתוח. בפנים היה כתב ממש מוכר והיה כתוב בו:

ה', אם דודי צודק, ויש פה באמת קיצור דרך, אני מבקש שיהיה לי את האומץ להגיד לאבא ואמא שהישיבה לא מתאימה לי, ואני צריך לעבור לישיבה אחרת שאוכל ללמוד בה בשקט בלי הרבה לחץ ותחרות. מוישי.
 
נערך לאחרונה ב:

Rachel Greenstein

משתמש סופר מקצוען
הדף הלבן מתקמט בכיס, הופך כמעט לבלתי קריא. באוזניי מהדהד הבכי של אורי, הוא נרדם מותש בזרועותיה, סנטרו מוכתם בדמעות מעורבות בדבש-ומיץ-בצל. אני מניח שהיא נרדמה כמה דקות אחר כך, מותשת לא פחות.
הבוקר כשלקחתי איתי את אורי לד"ר סטיב ג'רי ידעתי שאני מבזבז את זמני לריק, ובכל זאת. ושוב נקרע ליבי כשסטיב הדפיס מרשם וחתם עליו בקלילות שכזו ואני ידעתי שהכל סתם סתם סתם ועכשיו בעומדי צפוף בקו אחד אני תוהה למה עשיתי את זה בכלל.
מתפלל מול האבנים הגדולות האלה, דומע את הסבל של אורי ושל גילי לפני שנה ורבע ואת זה שלי עצמי בפסח האחרון.
דניאלה הגיעה היום עם טיפות הומאופתיות וקבעה תור לרפלקסולוג, ואת הדף שהבאתי מסטיב לא העזתי אפילו להראות לה. "זה?" היא היתה נרתעת והדף היה מושלך כבוד לפח האשפה, נתחב ליתר ביטחון עמוק בין הטיטולים ושאריות ארוחת הצהריים. כמו שהיה אז, לפני שבע ורבע שנים, כשחליתי לתומי בדלקת גרון בחורף הראשון לנישואינו. "הרעל הזה???" היא נבהלה אז, ואני שמורעל הייתי מידי פעם במשך עשרים ושלוש שנות חיי, שתקתי במבוכה.

אולי זה הפתק הכי מוזר שמישהו הניח בין האבנים הללו:
דף מודפס, חתום בכתב-רופאים-לא-מובן: מוקסיפן פורטה. 5 ימים, 3 פעמים ביום.
יהי רצון שיהיה עסק זה לאורי לרפואה. ואולי גם לדניאלה, הלוואי.
 
נערך לאחרונה ב:

תפנית בעלילה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
(הסיפור שלי לאחר הצרת היקפים... עכשיו הוא יותר לטעמי )

נפגש עוד רבע שעה ליד המחיצה, אנחנו מסכמים ונפרדים.
אני מתקרבת לכותל, אישה עם תינוק בוכה בדיוק מסיימת.
רוצה? היא מגישה לי את ספר התהילים שבידיה.
אויש, שכחתי. היא אומרת ומכניסה את התינוק לעגלה.
מה שכחת? אני שואלת.
הסימניה. תחזירי אותה למקום.
את הסימניה?
כן, היא משם. היא מצביעה על אחת האבנים ופוסעת אחורנית כשהיא מובילה את העגלה.

אני לא בטוחה שאני מבינה מה היא אומרת, כלומר, אני בטוחה שאני לא מבינה אבל היא מתרחקת.
אני פותחת איפה שהסימניה. זהו דף מקופל. לאיפה להחזיר אותו?
אני פותחת את הדף ומה מאוד נדהמת!

אנא ה', עשה ששרי תסתדר בחשבון, שצביה תדע מה לקנות לאיציק ליומולדת, שהתינוק לא יקיא בלילה ושמשפחת גרינברג תצליח למחזר את המשכנתא.

מי? מה? איך הגיע לכאן פירוט עדכני כזה על חיי האישיים? מי כתב את הפתק הזה ותחב אותו בין אבני הכותל?


*

אף פעם לא ראיתי אוטובוס מבפנים.
תמיד השתוקקתי לחוות נסיעה כזו.
זו נשמעת חוויה מטלטלת!
יום אחד זכיתי לכך כשהאוטו היה במוסך.
אותו יום ירד גשם שוטף והשעה דחקה.
רצתי עם הנשמה ביד לתחנה ותפסתי את האוטובוס בשניה האחרונה.
במעיל רטוב ובמטריה מטפטפת עליתי על האוטובוס.

התיישבתי ליד אישה נחמדה.
היו במושב לידה המון שקיות והיא היתה צריכה להזיז אותן בשביל שאוכל לשבת.
הושטתי יד וסייעתי בידה לפנות לי את המושב. דווקא היו מושבים פנויים רבים אבל אטרקציה כזאת רציתי לחוות עם מישהי. אז מה אם אנחנו לא מכירות? נכיר עכשיו.

הפלאפון שלה צלצל.
היא דברה עם אמא שלה.
לתינוק יש חום.
לשרי קשה בחשבון.
היא לא יודעת מה לקנות ליומולדת של איציק, היא כבר קנתה לו שעון. הוא לא אהב את הסגנון אז הוא החליף.
היא חושבת להכין לו ארוחה חגיגית. היא מקוה להספיק כי התינוק הקיא והבית בלאגן.
איציק עובד עכשיו למחזר את המשכנתא.
הוא לקח מאכער. מקוים שיתנו.
היא ניתקה.

איך קוראים לך? שאלתי אותה.
לא יודעת למה היא לא רצתה לגלות.
מהתיק שלה הציצה מעטפה. צביה גרינברג.

צביה, אמרתי לה, יש לי סירופ טבעי לתינוק שלך.
לא צריך. היא אמרה. אני מאמינה רק בקונבציונאלי.
יש לי המלצה על מורה לחשבון.
אני אעזור לה בעצמי. היא אמרה.
ונראה לי שתקני לאיציק תיק נורמלי שיהיה לו איפה לשים את הניירת של הפרוצדורות של הבנק וגם אשלח לך את העוזרת המעולה שלי.
הפרצוף שלה נהיה אדום, כמו המדבקה החדשה של "פרוג" -הקדימו להירשם. (המכירה המוזלת וכו') והיא אמרה:
לא ביקשתי עזרה. את חצופה שאת מתערבת!
את צריכה לדעת לבקש עזרה. אמרתי. את חושבת שאת גיבורה גדולה?
ריחמתי עליה.

בינתיים האוטובוס התמלא באנשים וילדים ואמהות ועגלות עד אפס מקום.
פיניתי מקום לאישה עם תינוק.
היא לא הפסיקה להודות לי.
אני זאת שהיתה צריכה להודות לה, עם כל סיבוב כמעט נפלנו. איזו חוויה מרגשת!
נהג! לא עצרת בתחנה! צעק איזה איש.
הנהג סירב לפתוח את הדלת והמשיך ליסוע עד התחנה הבאה.
אני מאחר בגללך לעבודה! צעק האיש.


*

האוטו חזר מהמוסך. סיפרתי לבעלי חוויות מהנסיעה ההיא באוטובוס.
להבא את נוסעת במונית. הוא אמר, כולו מזועזע.

כשנסענו לכותל למחרת כתבתי מכתב לה' שיעזור לצביה גרינברג, שאפילו עזרה לא יודעת לבקש כמו שצריך.
וכתבתי עוד פתק אחד.
אנא ה' עשה שהאוטו יתקלקל לתמיד והמוניות יפשטו רגל.
 

תפנית בעלילה

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
רחל וחני, שני הקטעים שהעלתי הם בעצם קטע אחד, תתייחסו רק לשני, הראשון לא מספיק אפוי.
יש לי אם כן "זיכוי" לעוד קטע. נכון?


עיניו של השופט אטומות וקפואות.
באולם בית המשפט שוררת דממה כבדה.
אני חושבת על הפשפשים בנווה תרצה וסכר הדמעות שלי נפתח מחדש.
לבי נושא תפילה רותחת.

*

רוח קרירה מלווה אותי בדרכי אל הכותל.
כוכבים זוהרים מעל כבר אלפי שנים.
יונה לבנה מרפרפת בכנפיה, טומנת מקורה בין האבנים ו... שולפת משם קלף מגולגל.
היא מתעופפת ישירות לכיווני. אני מכופפת את ראשי אינסטינקטיבית. היא מניחה את המגילה על כתפי בעדינות מתירה את הקישורים ומתרחקת.
המגילה עתיקה מאוד וכתובה, כך נראה, בקסת ודיו.
וכך כתוב בה:


אנא, אדון הצדקות, שלח לחופשי את יחוניה בן יעקב, איש המעש ורב הפעלים, אשר נפל בשבייה בידי בני בליעל ונמכר בשוק העבדים בנכר.


אני נוסעת מהכותל ישר לבית האבות ומראה את האיגרת לסבא.
היא לא מתקופתי, הוא אומר ומראה אותה לשכנו בן ה- 102.
יש לו נכד ארכיאולוג, הוא אומר ואני משאירה את האיגרת.


כעבור חודש נח מכתב בתיבת הדואר שלי.
מדינת ישראל כותבת לי שלקלף שלי יש ערך היסטורי וארכיאולוגי והוא העבר למוזיאון ישראל.
אני לא מתמהמת והולכת להשיב לי את האבידה.


*

העו"ד ששכרתי בכסף מלא נעמד ורוצה להתחיל להרצות את טיעוניו אך אני מקדימה אותו.
כבוד השופט, אני אומרת, דבר ראשון, המגילה הזו היתה מונחת מאות בשנים בין אבני הכותל הרבה לפני קום המדינה ומכל רבבות האנשים שפקדו אותו בחרה היונה דווקא בי, איך יכולה מדינת ישראל לטעון במצח נחושה שהאיגרת שייכת לה?

וחוץ מזה, איזה ערך היסטורי יכול להיות לה כשהיא עומדת במוזיאון וכמה משועממים מסתכלים עליה שתי דקות ועוברים למוצג הבא בשעה שהיא יכולה לשמש בתפקיד היסטורי וחינוכי ממדרגה ראשונה בתור אמצעי המחשה מרטיט לתלמידות כתתי על המשכיות הדורות?

האם עיניו של השופט מפשירות?
 

מטאלי

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
הוא ירד לרחבה בהיסוס, הוא פחד!

ראיתי זאת עליו ועל התנהגותו, ראשו סבב כממטרה לכל הכוונים בודק שהכל כשורה, הוא עצר לרגע ברחבת הכניסה מפשפש בעמדת הכיפות, שולה לעצמו כיפה לבנה מעוטרת בירושלים מוזהבת, כשהניח את הכיפה לראשו לא היה לי כל ספק, הוא מוסלמי!


חשדתי בו למן הרגע הראשון שראיתיו, פנים ערביות, קרחת תחת כובע קפוצ'ון, וזקן פרא ג'ינג'י שכל כולו זועק איסלם קיצוני, המעיל החורפי בליל אביב רק ביסס לי את החששות.

דווקא היום היו המאבטחים בכניסה זחוחים והכניסו ללא בידוק, בלית ברירה נטלתי על עצמי את תפקיד המאבטח ושמרתי ממנו מרחק קבוע נכון לדווח ולהתריע ברגע האמת.


הוא גלש פנימה לכיוון הכותל כתפו נעה בטיקים עצבניים, אני מוכרח להודות שפחדתי וכמעט התקשרתי למשטרה, תוך כדי כך הוא ניגש לכותל נשען עליו מליט את פניו בזרועו.


עמדתי מאחוריו עשר דקות כשבסיומם שלח את ידו לכיסו שלה משם דבר מה והניחו על הכותל, אחר הסתובב לעברי מביט בי בעיניים חודרות, דחפתי את אפי אל תוך ספר התהילים הזעיר שהיה בידי ופזלתי לעברו עד יעבור זעם, הזעם הלך ואני שהבנתי שמסוכן הוא לא, ניגשתי בזריזות למקום עומדו לברר את פשר המחזה שנגלה לעיני מקודם.


איתרתי את פתקו המגולגל בינות לאבנים, שלפתיו והתחלתי לקרוא:



السلام عليكم ورحمة الله وبركاته. أنا ابنك الصغير إسماعيل يأتون إليكم على هذا الجانب من الجدار الغربي لليهود لأن هذه المرة أدعو لهم ولماذا؟ في عملي التي تعرضت لي أنهم أناس طيبون ولطيف متبرع حتى بالنسبة لي إسماعيل أبو قرية مسلمة صغيرة. في الصباح أنا أعمل في اجتماع لإرهابيين؛ نعم حتى لديهم الإرهابيين وأنها كبيرة حقا (لا أحب أن أبقى) في المساء I السنة، (لم أكن أعرف حتى لديهم على حد سواء السنة والشيعة) أيضا كبيرة، والله، وأنا حقا لا أريد أيا منهم يضر أو يموت ، لا تريد أن تسمع أحد أشقائي الفلسطينيين طعن واحد من هؤلاء، هناك شيء واحد فقط وأنا أعلم، أن عندما تكون هناك خلافات والنزاعات هم الخاسرون والخاسرين، ولكن عندما يكونون معا أي عدو لا يمكن لهم، ثم لا ترضي الله عز وجل تكمل بالفعل السنة والشيعة، العفو عن الإرهابيين مع بعضها وفقط بهذه الطريقة سوف يتم الحفاظ عليها، ولا ضرر سيأتي لهم، آمين. الملتمس الحقيقي هو ابنك إسماعيل، والرقابة من القرية صغيرة
.


כפי שהבנתם אתם גם אני לא הבנתי מילה, נטלתי את הפתק, ולמחרת בבוקר ניגשתי למוחמד עוזר הטבח בישיבתנו שקרא לי כדלהלן:


שלום לך אללה הגדול והנכבד!

אני בנך הקטן איסמעיל בא אליך דווקא לצד הזה של הר הבית - כותל המערבי של היהוד כי הפעם אני מתפלל עליהם.

למה? כי במסגרת עבודתי עמם גיליתי שהם אנשים עדינים, טובים, וגומלי חסדים אפילו איתי איסמעיל אבו זנזורה המוסלמי מהכפר קטנה.

בבוקר אני עובד בישיבה של ה"מחבלים", כן כן, גם אצלם יש מחבלים ועם כל זאת הם ממש נפלאים ( לא כמו אצלינו...) בערב אני אצל ה"סונים" [הטעות במקור], ( לא ידעתי גם אצלם יש סונים ושיעים...) גם הם נהדרים!

אללה אני באמת לא רוצה שאף אחד מהם יפגע או ימות, לא רוצה לשמוע שאחד מאחי הפלשתינים דקר אחד מאלו, רק דבר אחד אני יודע, שכשיש בינם מריבות ומחלוקת הם מפסידים ומנוצחים, אך כשהם יחד שום אויב לא יכול עליהם, אז עשה נא אללה הגדול והכל יכול שישלימו כבר ה"סונים" ו"השיעים" - סליחה ה"מחבלים" אלו עם אלו ורק כך ישמרו, ולא יאונה להם כל רע, אמן.


המבקש באמת בנך איסמעיל אבן זנזורה מהכפר קטנה.
 

מטאלי

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
צרות באות בצרורות, וגם דברים טובים!
אז הנה הסיפור השני שלי, בהנאה.

מוצאי שבת מברכים חשוון.

הזקנה מצד שמאל לא הפסיקה ליבב, ניסתי להתרכז בתהילים שלפני, אך יפחותיה חדרו לאוזני ולא נתנו לי מנוח "עשה נא שנכדתי עדן בת גילה תחזור בתשובה שלימה, תעזוב את "אפיון" שלה, ותחזור הביתה, האפיון הזה מקור כל הקללות הוא, תנתק אותה ממנו ודי..." היה זה מחזה קורע לב, הייתי בטוחה שזקנה תמימה זו לא יודעת כלל מיהו ומהו אותו "אפיון הרשע" אותו היא מקללת רק מפני שאמרו לה שכל צרותיה של עדן שלה, נכדתה הבכורה מגיעים מהאיפון הנורא ההוא, והיא באה לשפוך ליבה לפני בורא עולם...

מוצאי שבת ערב ראש חודש כסליו.

אני מקפידה לבוא לכותל מידי מוצאי שבת מברכים, לתפילה שמארגנים חברי ארגון "דרכי מרים" לרפואת כל חולי עם ישראל ובפרט לרפואת חולי הסרטן השם ישלח להם רפואה שלמה!

רחבת הכותל היתה הומה אדם.
קבוצת נערות קולניות גדשו את רחבת הנשים היה קשה להתפלל, לפתע צדה עיני בחורה צעירה ניגשת אל הכותל פוזלת לכל עבר ודוחפת את הסמארטפון שבידה עמוק אל החריץ השקוע בכותל, " מה זה?" שאלתי את עצמי.

כבר ראיתי נשים מחזיקות את הנייד גבוה גבוה בברכת כהנים למען המקושר יזכה לקבל מעט מן הברכה דרך השפופרת, ראיתי גם בנות הנועצות את סמארטפונן אל בינות לחריצים כדי שיוכל המטלפן להתפלל בכותל ממש, דרך האפרכסת כמובן, אך זו פשוט הניחה את הסמארטפון והלכה.

אני לא טיפוס חפרן, אך לא יכולתי לעמוד מול סמארטפון תקוע בכותל ולהשאיר אותו שם, וידאתי שהיא הלכה ושלפתי אותו.

הפעלתי, הוא לא היה נעול.

היה רשום בגדול "פתקים", ובאיור של פנקס מתחת נרשמו השורות הבאות:

אבא יקר שלי,
כותבת לך כאן עדן בת גילה.
אתה מכיר את הסיפור שלי טוב ממני, רק אזכיר שהייתי בחורת סמינר טובה וצדקנית עד שנחשפתי לסמארטפון של חברתי, ומאותו היום ואילך הדרדרתי במהירות.
אבאל'ה, אתה יודע שהגעתי עד דיוטא תחתונה, לא האמנתי שיהיה לי כח לצאת ממעגל הקסם הרע הזה.
לפני כחדש חל איזשהו מפנה, הרגשתי רוח טהרה נחה עלי והחלטתי לנסות ולהתחזק לשם כך פניתי לעזרה מקצועית, הגעתי לרבניות ומה לא...
במהלך השבת החולפת פגשתי רבנית מיוחדת ששוחחה עמי כמה שעות, היא ראתה כמה אני רוצה שינוי, והיטיבה להסביר לי כי כל עוד היצר הרע הזה עדיין אצלי אפסה תקוותי, לא חשבתי שאוכל לעוזבו, והיא יעצה לי לבוא הנה להתפלל על עצמי, עשיתי כדבריה.
ברגע שהגעתי לכאן היה ברור לי מה עלי לעשות, פתחתי את אפליקציית ה"פתקים" כתבתי לך את הפתק הזה, והנחתי לך אותו בכותל מתנת עולמים...

שלך באהבה,
עדן.
 
נערך לאחרונה ב:

לקח טוב

משתמש מקצוען
היום יומולדת היום יומולדת היום יומולדת לזוהר

היום יומולדת היום יומולדת היום יומולדת לזוהר

חג לו שמח וזר לו פורח היום יומולדת לזוהר


- ששששששששששש נ-ו-ו-ו-ו-ו-ו-ו-ו

חג לו שמח וזר לו פורח היום יומולדת לזוהר

- ילדים, שקט בבקשה, זה מקום קדוש

הגדול שבחבורה, יגל, כמעט רצה 'לטרוף אותי' והביט לעברי כקוף בבננה, כמוזיקאי במנדולינה וכילד בקלמנטינה, במבט של 'מה הוא רוצה מהחיים שלנו הדוס הזה' וסימן לחבורה המופרעת שהמתינה להוראות פתיחה באש...

נקטוף פרחים ושושנים, לזוהר מלאו 12 שנים, הוא היה כל כך קטן ועכשיו הוא כבר גדול

- גם בכותל אי אפשר להתפלל כמו בן אדם? כמה רעש אתם עושים??

שוב היה זה יגל, שפנה אלי ישירות, "תגיד, מה קרה, אצל הדוסים אסור לשמוח"


ואז.. הבנתי, אני עומד בפני צומת, בפרשת דרכים, בפיצול אפשרויות, בבחירת אלטרנטיבות ובמיצוי האופציות.

כן, בידי לשנות את השיח, ממתלהם לרגוע, ממפריד למאחד, ממפלג למחבר, ממפצל למאגד, ממחלוקת להסכמה, ממלחמה לשלום, ממריבה לאחווה, ממדון לפיוס, ממצה לגיבוש, מקטטה לקונצנזוס, מתגרה לאהבה, מאלימות לשלווה, ומאיגרוף לחיבוק גדול...


"יודעים מה ילדים" הם הופתעו מהפנייה הישירה, "יש לי רעיון בשבילכם, אתם חוגגים עכשיו יומולדת 12 לזוהר נכון?"

הם היו בהלם מוחלט מהמידע הסודי שזה עתה הדלפתי באזניהם, והספיקו לשכוח שלפני רגע הם חלקו אותו בקולי קולות עם כל יושבי הכותל וגלילותיו..

- נכון, לזוהר יש יומולדת היום, ו..???

- הרעיון שלי שלכבוד היומולדת, כל ילד יתן מתנה לה', ויכתוב בקשה על פתק ואני יקפל ויכניס בין האבנים הקדושות..


הילדים התלהבו מהרעיון ועד מהרה הגיעו לידי 7 פתקים פשוטים, זכים, שנכתבו מהמקום הכי נקי בלב, בתמימות תהומית ובלי שום שמץ של התפלספות וחכמות..


הראשון היה של אלון, ילד שקט שעד עכשיו ישב בצד...
ה' בשמים אני יודע שאתה קורא עכשיו את מה שאני כותב בבקשה תעזור לאבא שלא יכעס על אמא גם כשהוא חוזר מפגישה עם המיניבוס או הבוס או הטרמוס או משהו כזה

אחריו היה יגל, מנהיג החבורה
אלוקים זה יגל, זה בלגן לך לתת לאמא כסף או שאתה יכול בשלוף לעזור, כי מאז שאבא נפטר היא אומרת שאין לה כסף ואם רק היה לה היא היתה קונה לי מרשמלו והוברבורד

השלישי היה של יוני, ילד צנום וחמוד
אני רוצה לבקש ממך סליחה שלקחתי תותים בלי רשות מהירקן של משה, מבטיח שבחיים יותר לא נוגע במשהו לא שלי

הפתק הרביעי היה של אדיר, ועם קצת מאמץ הצלחתי לפענח
אלוקים, אני אוהב אותך מאוד ואפילו לא יודע למה, מוזר לי ליחתוב למישהו שלא ראיתי בחיים אבל רק שתדה לך שאני מת עליח

פתק נוסף היה של גידי, ממשפחה מתחזקת
השם זה גידי מדבר, אני כאן בכותל ומה זה כיף לכתוב לך, אין עליך, נראה לי אני מתחיל כל יום לכתוב לך

השישי היה של יאיר שהיה נראה הקטן שבחבורה
אלוקים בקשה תסדר לי בתיול מחר מקום ליד החלון, כי פעם קודמת אבינדב תפס לי והיה לי מזה באסה מיזה

ואחרון חביב, היה הפתק של זוהר, 'חתן היומולדת'
רבונו עולם, תעזור לי ללמוד תורה ולעבור לבית ספר של דוסים, כי נראה לי ששם אני ידע יותר מה אתה רוצה ממני

וכך, עם דמעות בעיניים, והמון אהבה בלב, הכנסתי את הפתקים הטהורים בין האבנים הקדושות.
 
מצב
הנושא נעול.

אולי מעניין אותך גם...

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יי אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יי חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  5  פעמים

אתגר AI

השתקפות מרהיבה • אתגר 137

לוח מודעות

למעלה