~~~אתגר חודש טבת - בלי לומר מילה~~~

[יואל ארלנגר - קקטוס]

חודש טוב לכולם!
האתגר הפעם הוא לכתוב יצירה עד 150 מילים (לא כולל פסיקים) שעוסקת בנושא, רגש, תחושה, מחשבה או כל דבר אחר.
נשמע פשוט?
אז הנה החלק המאתגר:
אסור להזכיר את הנושא בשום צורה.
כתבת על פחד?
המילה פחד, מילים נרדפות שלה כמו 'מורא', 'אימה', 'חלחלה', ואפילו 'זיעה קרה', אסור שיוזכרו בגוף היצירה או בכותרת.
הקורא צריך להבין לבד מבין השורות את המסר.

האתגר יתחלק לשני חלקים: בשבועיים הראשונים ניתנת האפשרות לכל אחד להעלות יצירה, עשרת היצירות הטובות ביותר יעלו לשלב ב' שבו תינתן משימה נוספת.
נא להשחיז מקלדות ולהתחיל לכתוב.

מיותר לציין שבין הזוכים יוגרל פרס ספרותי נאה.
העלאת יצירות עד יט' טבת תשע"ז
תגובות לאתגר בנספח בלבד: http://www.prog.co.il/showthread.php?p=2375408#post2375408
בהצלחה

 

[משויטט]

הקור בחוץ הכה בי. פשפשתי בכיסי והוצאתי את חפיסת המלברו-אדום המקומטת. נותרו בה שתי סיגריות. צעדתי על הדשא הרטוב אל פינתי הקבועה מאז הבוקר.

אנחה שקטה נבלעה בסלילי העשן שהיתמרו בעלטה. חשבתי על הניגוד האירוני בין תחושותיי בפועל לבין מה שעלי לחוש. בקרוב אהיה אבא. אתמול לפנות בוקר, כשהובהלנו לכאן עם אמבולנס צווחני, הייתי בטוח שאוטוטו אני מבשר לכולם את הבשורה המרגשת. אבל זה מתעכב יותר מדי, וכעת שתיים בלילה, ואני עייף כמו מישהו שהעירו אותו לפני למעלה מעשרים שעות מרוכזות בלחץ.

הסיגריה נגמרה, היא הייתה קצרה מדי. השלכתי אותה למרגלותיי זרועת הבדלים. הצתי עוד אחת. אחרונה.

"מה יש לך אחי?" לחישה עייפה מתוך החושך.

הסתובבתי אינסטינקטיבית.

אדם צעיר עם מעיל עבה ישב על הספסל, שני מטרים ממני. הוא נענע עגלה. ילדון חמוד ישב בתוכה. צינורית שקופה השתלשלה מעמוד עירוי מתגלגל אל זרועו הגרומה, עטורת הכתמים הכחולים.

עיניו השחורות, השקועות והגדולות, חדרו בי וצמרמורת עזה פצעה את גבי במיליון דקירות.

 

[y&m]

יעל סגרה את המקרר, התיישבה ליד השולחן הנקי וחפנה את ראשה בין ידיה.
מהתקרה האירה נורה אחת, בודדת מתוך שלוש אחרות שרופות. זו הטילה את הצללים על הקירות, מפילה אותן באופן מעורר אימה.

מסדר התיקים תלה מולה.
תיק ניקי של בת ה-4, מתנת הדודה פערל.
תיק שחור עם כיס כחול 'תיקי ירושלים' של אפרים.
תיק גב ורוד משובץ של טובה.
ואחרונה חביבה שקית "ווקסברגר" של אלעזר. הוא לא מוכן ללכת לת"ת עם תיק מיושן שהרוכסן שלו שבור.

כל אלו הפנו כלפיה אצבע מאשימה. רצועות הכתפיות נדמו כחגורת חנק לופתת. והאבזמים נקשו בקול מעורר חלחלה.

סיבוב נוסף בין המזווה, למקרר, לארגז הלחם לא הועיל יותר מאשר הועיל הסיבוב הקודם.

המצב נותר זהה. שולחן נקי, שיש מבריק. כיור שבו כוס אחת.
ומסדר תיקים פעורי פה מבקשים לחם.

אולי רפאל ישיג בדרכים שהיא לא רוצה לשמוע עליהן. אולי.
ואולי היא שוב תמצא במעלית את הכריך שהשאירה בת השכנים "שלא אוהבת טונה"?

 

[אפכא מסתברא]

כְּאֵב


הוּא יָרַד לְאִטּוֹ – עֲרָפֶל שֶׁעִמְעֵם
אֶת צְלִילוּת מַבָּעָן שֶׁל עֵינֶיהָ;
מֵעוֹלָם לֹא תָּהִיתִי לִפְנֵי כֵן אִם אֵם
לֹא תַּכִּיר אֶת בִּתָּהּ, אֶת בָּנֶיהָ...

פָּלַטְתִּי מִפִּי: 'מִי אַתְּ, הֲתֵדְעִי?'
וְהִיא – אֵין אוֹנִים רֹאשׁ הֵנִידָה;
תְּשׁוּבָתָהּ הָאִלֶּמֶת – בַּמְּרוֹמִים סָהֲדִי –
עַד שִׁיתֵי הַשִּׁיתִין בִּי הִרְעִידָה.

אֲהָהּ! אֲבוּדָה בְּעִירָהּ, בְּבֵיתָהּ,
בְּלִי עֹגֶן נַפְשָׁהּ מִטַּלְטֶלֶת;
הֶעָבָר הַמָּחוּק – חֲשֵׁכָה מַבְעִיתָה,
הַהֹוֶה – אֲפֵלָה מְפֻתֶּלֶת.

כְּמוֹ פֶּצַע פָּעוּר – דְּמוּתָהּ הַנְּמוֹגָה,
גּוּף שָׁלֵם אַךְ – אֲבוֹי! – אֵי הָרוּחַ?
וְיָם הַכְּאֵב אוֹגֵר בְּלִי הֲפוּגָה
דִּמְעוֹתָיו שֶׁל הַלֵּב הַקָּרוּעַ.

 

[אשכולית]

במזג אויר מהביל הנושק לארבעים מעלות, אפילו קניות בסופרמרקט נחשבות למטלה נעימה למדי. שוטטתי בין המדפים, ממלא בקפידה עת העגלה, לפי הרשימה שהכינה לי אשתי. בננות, פלפלים צהובים, קמח מלא וממרח חרובים, לנועה חובבת המתוק שלנו.

הובלתי את העגלה לקופה, רק נער צעיר היה לפניי, מעמיס על הדלפק חטיפים לאינספור, בקבוקי קולה וספרייט, ופחיות משקה אנרגיה. 'איזה אנשים', הרהרתי, 'מי ההורה הבלתי אחראי הזה שנותן לילדו לצרוך את כל הג'אנק הזה? הפקרות'.

ואז, בבת אחת פילח הזיכרון את ראשי, בהבזק מהמם חושים: 'איך יכולתי לשכוח?' באינסטינקט של רגע ידעתי שעלי לעזוב את העגלה בצד, ולזנק החוצה, אולי עוד לא איחרתי את המועד... אבל גופי קפא, מסרב לנוע.

לעולם לא אדע מאין היו לי הכוחות, איך הובילו אותי רגליי שנדמו כמשותקות, אל מחוץ לסופרמרקט. בקושי רב צעדתי לעבר החניון, כאן שכחתי אותו, הותרתי אותו לנפשו, בודד ועזוב, לפני שעה. רגע לפני שהתעלפתי, ראיתי אותו, לוהט, שחור ומיילל. האייפון שלי.

 

[nechamizak]

יאן, קטיה, אגטה, אדם ויאצק ולדיסלבסקי מבצבצים מערימת הדרכונים שנאספת משולחן העץ הסדוק ונתחבת עם שטרות רובלים למעמקי כיס המעיל של האיש בעל העיניים היוקדות. מבט חטוף וחסר סנטימנטים נשלח אל הדירה הארעית, והמשפחה בעלת הזהות החדשה פורצת לרחובות החרבים של לבוב. אבא, אמא, דינה, בנצ'ע ומיכל הקטנים מועמסים על הזפרוז'ץ 966, והרכב מאיץ את קרטועיו לכיוון התחנה ממנה תצא הרכבת האחרונה של אזרחי פולין הנמלטים למולדתם מהמפלצת הסובייטית. שולם בער בן ה-10, הבכור, כבר הוברח ברכבת הקודמת בעזרת אנשים טובים.

דממה לא אנושית נופלת בז'פרוז'ץ החבוטה. שעון הכיס המוזהב, מזכרת מימים עליזים יותר, מציג ביושרה אכזרית את התקדמותם המסוכנת של המחוגים. בטרם שוקטים חרחורי המנוע, קופצים מהרכב אבא, אמא והילדים, נושאים בתוך תרמיליהם את העבר, ההווה והעתיד. טרופי נשימה הם מגיעים לתחנה. הפרוודניק בכובע פרווה ומדים כחולים מרוקן בלגימה את המוסקובסקייה ומביט בהם בלעג כשהם בוהים בדופן הקרון האחרון המתרחק ומפריד בינם לבין שולם בער למשך עשרים השנים הבאות.

סיפור אמיתי אודות סבו וסבתו של בעלי. מוגש לרגל מלאות 70 שנה לסיפור.

 

[גוגלית]

אל תפסיק ל---

המשך ליצור אותו.
הוא זה שמאיר אותך,
שמבריק לך את העיניים,
ומספר שאתה חי.

אל תעצור אותו
כי מישהו מעיר אותך,
פוקח לך את העיניים,
ואומר לך - די.

הישאר איתו, למרות הכל
ולמרות כולם.
לדממה שלו יש קול
הכי חזק בעולם.

ואם יש סביבך חרשים,
אחוז בו - ועזוב ת'אנשים.
אחוז בו - עד שתגשים.

 

[קדיתא]

כן, יש לי את זה. זה סופי.
אוף. מתחשק לי כל כך לצעוק את השם של הדבר הזה פעם אחר פעם אחר פעם, ללעוס כל אות ואות מהמילה הזאת, לאיית אותה באיטיות של גן טרום חובה. בא לי לצאת לרחוב ולצעוק: "אנשים, אתם לא מאמינים, אתם יודעים מה יש לי?" כולם ישאלו: "מה? מה יש לך?" ואני אצרח את המילה הזאת ואסתכל עמוק עמוק לתוך העיניים של האנשים.
אבל אסור, לא אומרים את המילה הזאת.

אם אספר לה היא יכולה למות מצער.
אם לא אספר לה, הסוד הזה יחנוק אותי.
מה קשה יותר? למות מצער או מחנק?
אני לא יודע להחליט, אז התקשרתי לִשְׁאוֹל. לא הבינו מה השאלה. שאלתי שוב. חשבו שאני משוגע. רציתי לאחל להם 'שיחנקו', אבל זה לא יפה. יש מילים שלא אומרים. בכל מצב.
אז אמות לי וזהו. כולם יגידו שֶׁמַתִּי מהדבר הזה, רק אני אדע שזה בכלל לא נכון. מַתִּי מחנק. גם אתם תדעו, כי סיפרתי לכם. מַתִּי מחנק.

 

[סבתא של נעה]

ללכת מהר יותר מהר הנשימה נעשית קצרה מאומצת השרירים מתקשחים הנשיפות כבר קולניות רגל אחת רודפת אחרי השנייה קול העקבים הדקים נוקש בקצב קבוע את המדרכה יותר מהר יותר להתרחק עוד עוד עוד אין אנשים ברחוב יש אנשים ברחוב היא לא רואה שום דבר רק ללכת מהר מהר יותר הנה עוד שלושה בתים והעיקול הפונה לרחוב המרכזי כבר נגלה לנגד עיניה עוד רגע היא מתערבבת עם הקהל עוד רגע היא נעלמת בתוך ההמון יכולה להאט את צעדיה ולהסדיר את נשימתה הגיעה. הנה, היא כאן. הדי השירה נמחים לאטם מאוזניה והרחש היחיד שנשמע עכשיו הוא קול הלמות לבה הדופק בקצב. שירה התארסה הערב למזל טוב. היא שמחה, מאושרת בשבילה. כמצופה הגיעה מוקדם מעט, סייעה בעריכת השולחנות, פרסה את העוגות לריבועים קטנטנים, סדרה את הכסאות לאורך הקיר וצפתה בעיניים בורקות בחיוכים, בחיבוקים, בהתרגשות, בשמחה הנשפכים מכל עבר. מעט אחרי שנשברה הצלחת והסתיים הסבב השני של המזלטובים תמו גם כוחותיה. עכשיו, בינות לאנשים הרבים הגודשים את הרחוב, בלתי נראית כמעט, היא מתחילה להתרגל למעמדה החדש: הרווקה האחרונה בכיתה.

 

[מרציפן]

הקיבוץ מתפורר,
ואולי מתעורר??
עצוב לו יום טוב הגבר,
'הלכת לי חבר'.

מי זוכר את הפרות,
את החברה בתיה שמדברת לקירות;
את העבודה בלאות בלא חמל,
יבלות ועמל.

שוש המצחצחת נעלי התעמלות,
עוד מימי ההכשרה בפולין, בגלות;
מיקי הגפרור ומירה הכובסת,
ושירי ההלל על המרפסת.

גבי, בנו שב,
יוס' כבר זקן וסב [אין לו נכדים];
מתה הפרדה של גידי העקשן;
ואיפה שמעון הביישן?

גיורא המזכיר מכבר שוכח;
נחק'ה כבר אינו נוכח;
ובבית החבר עמיקם,
מי האמין?? - בית כנסת הוקם.

ויבאו צעירים ויכבדו
את הזקנים, שלא ידעו
כבד
את הוריהם- - -

*

ובית הילדים עודו, לדיראון כמצבת נצח,
פה נטמן חום ילדות בטפשות ותמהון רצח - - -

 

[yochi000]

הוא סידר את העניבה שלו בפעם השמינית. גם בפעם השמינית היד שלו קצת רעדה. היא שמה לב לזה. אבל גם הוא שם לב, שהיא משחקת בשרשרת שלה יותר מידי. עוד שניה התליון הזה נקרע, איך היא לא שמה לב?

הפעם הם החליפו כורסה, פעמיים בהילטון, ועוד שלוש בפלאזה, הם יותר מידי. הוא מכיר את כולם מבפנים וביקשה הפעם ללכת על לאונרדו דווקא. שקט שם, אנונימי ובעיקר לא מחייב, כך אמר לו גוטסמן בשמה.
לא מחייב. לא מחייב. למה עוד הוא יכול להתחייב למען ה׳.

״הכויללים של סורוצקין מעולים, יש לי שם קשרים להתקבל בעז״ה אחרי״ עוד פעם הוא מדבר על הכויללים.
״שני אחים שלי שם. אתה יודע, הראשון ר״מ בישיבה של אחיך״ חשוב לי שתבין, תבין טוב טוב, לפני שאני מחליטה ש...
האמת שהוא הבין טוב מאוד, גם בחמש הפעמים שקדמו לכך. והוא היה בטוח שהנה בפעם השישית היא סוף סוף תגיד משהו.

היד שלו שוב שיחקה בעניבה. ״הוא עצבני״ היא פרמה את הקצוות של המפה הקטנה. ״אוף, למה כל פעם אותה עניבה? אין להם כסף לקנות לבן שלהם עוד עניבה אחת לגיוון?״

בסוף הלילה פתאום הגיע. ״אני אלווה אותך״ הוא היה נחמד.
היא לא סבלה את זה. ״תודה, אבל אבא שלי מחכה לי בחוץ״
אהה.
והיא התנצלה שוב לגוטסמן שהיא עוד לא מרגישה שהיא יכולה להגיד את זה. היא עוד צריכה לחשוב, להחליט.

 

[nar]

אלו הם חייו

מיכאל נכנס לביתו. ביתו?? לא! בית ההורים! בעצם עכשיו המקום הזה שייך לו. בהסכמת אחותו כמובן!
הבית ריק עתה לאחר ביקורי המנחמים המעטים. חברי המניין של אבא, מספר שכנים, קרוב רחוק של אמא וההורים של גיסו .
אחותו היחידה מאנגליה, ילדה בן לפני כשבועיים וישבה שם, בביתה. 'חבל שלא ילדה מאוחר יותר' – חולפת מחשבה מוזרה בראשו. 'יתכן שהיתה קוראת על שם אבא'.
'ממילא , גם אם היתה מגיעה, לא היינו משוחחים הרבה, הרי התרחקנו כל-כך במהלך השנים, ואין לנו כמעט נושאי שיחה משותפים'.
מיכאל מחליט להכנס למיטתו לנוח. השבעה מעייפת כל כך, והוא, הרגיל לשקט כל השנה, התקשה להסתגל להמולה ולדיבורים.
את הבית יסדר בעצמו. אף אחד לא יעשה זאת במקומו. אך אין צורך למהר. אין בשביל מי להתאמץ.
נזכר בפטירתה הטראגית של אמו. שבוע אחד של מחלה קצרה, והיא הוכרעה. כבר אז גר בבית ההורים. נישואים כושלים שהסתיימו כחודשיים בלבד לאחר שהחלו. ומאז נשאר עם אבא, התפלל עם אבא, דיבר עם אבא ואף צחק עם אבא.
תם הפרק בחיים. ומה בפרק הבא?

 

[במבה נוגט]

"אריאל! איפה אריאל?"
אריאל הצטנף מתחת למכתבה בחדרו, עוצם את עיניו ובליבו תקווה זהה לזו של החמור מהספר "שלווה בחווה". עוד כמה דקות של חיפושים ואבא התייאש כנראה, יצא מהבית והדלת נסגרה בטריקה.
אריאל נשם נשימת הקלה, אבל ההקלה התחלפה בלחץ כשהציץ בשעון. מאוחר, עליו לצאת מיד מן הבית כדי להספיק מעריב בביה"כ המרוחק. הוא החל לצעוד בזריזות. אם לא יספיק, אם לא יספיק, יהיה חייב ללכת לביה"כ הקרוב לבית. זה שאבא נמצא בו עכשיו. הוא הצטמרר כשהחל לדמיין את מה שיקרה, את הלחישות של הילדים והמבטים של המבוגרים כשיראו ויבינו הכל. אוי לא. הוא לא יעמוד בזה.
הוא אוהב את אבא, הוא אבא טוב ומסור. אבל. והאבל גדול כל כך עד שכשעברו לכאן החליט אריאל שהוא מעדיף להסתיר את הקשר ביניהם. בינתיים זה הולך. אבל מה יקרה כשהכל יתפרסם???

 

[נורווגיה]

-אל האור-

תפעיל שיקול דעת. תתמקד באופציה הגרועה פחות. מערבולת של טיעונים לכאן ולכאן התערפלו במוחו.
הוא פעל כרובוט. לחץ על ההדק בצורה טכנית. מושלמת. נקייה. המפקד שלו היה גאה בו.
כעת הוא נצרך להוכיח את חפותו, לתרץ את מעשיו.
לילות ארוכים. מתמשכים. טרופים.
איך יצדק בדין?
"הבן של כולנו?" נו, באמת. עוד אמרה נבובה. בסופו של דבר, הוא היחיד הניצב במערכה ולהגנתו- מילותיו שלו בלבד.
אימא סוקרת אותו מזווית העין. אבא יושב, רגליו משוכלות ושפתיו קפוצות. הקהל בוחן אותו בסקרנות, עוקב אחר כל הנד עפעף שלו.
זהו זה.
הרשעה.
לא עוד מדים ירוקים. צחוק משוחרר ובריא.
חופשי מחוסר הוודאות, אבל אסור בכל השאר.
אל האור כבר לא יגיע.

 

[efrat1]

הליכון, ידיים מקומטות,
מקל, משקפיים וממחטה.
גב כפוף, רגליים רועדות.

הם זוג, כבר לא צעיר,
צועדים אט אט, נתמכים זה בזו,

מול קרניים של שמש חורפית,
ביניהם חולף מבט,
שרק אחרי שישים שנה יחד
תוכל לעמוד על פשרו.

 

[Sara led]

זה לא הוא.
זה כן.
לאאאאא
פתאום מצאה חנה-רחל את עצמה, מתנתקת באחת מקבוצת הבנות שרק מקודם נסתה להשתלב בה, ייחלה שיקשיבו לה, שישימו לב אליה, ועכשיו מייחלת שלא ייראו, שישכחו ממנה, מקיומה, שלא יתעניינו לאן נעלמה, שלא יזכרו שהיתה איתן בכלל.
מנסה להחיש את קצב הפסיעות ללכת מהר, שומעת את הדי הליהוג של החברות מרחוק, יותר מרחוק. כמעט נרגעת,
מחישה את הצעדים, ונעצרת בעיקול לשאוף אוויר טהור.
זהו, הן לא ראו, הוא לא ראה
הן לא קישרו!

"שמעתם על חוק השקיות"? שימי מנער את הבלורית.
אסף קורץ: "יואו, אז עכשיו יהיה קשה לסחוב מהמוכרים האלה פירות בשוק, הם ישגיחו בעשר עיניים.
על השקיות, כאילו. הי, מה זה הנערה הזו שרצה בפראות וכמעט נתקעה באופניים, זה לא אחותך שימי?

 

[שפריץ]

צחוק חברי, צעקות מרוחקות ושגרה מאובקת מיטשטשים בזכרונו.
העולם עסוק בו. פרצופו מרוח בענק על עמודי העיתונים ושמו נכתב שוב ושוב בשורת החיפוש.
האנשים החשובים ביותר במדינה דנים בו, ואפילו שיר כתבו עליו. רק עליו.

הוא לא אדם עוד, הוא תופעה. הוא סמל, ומאבקי כוחות אדירים שמתנהלים שם בחוץ, הם אלו שיכריעו לבסוף את גורלו.

אמרו שיהיה טוב. כולם אומרים.
אמרו לו שהוא מקבל חיבוק ענק מכל עם ישראל, ושתוך יום נאספו עבורו חמישים אלף חתימות. אמרו לו שמנסים לעשות כל מאמץ בכדי שיהיה עונש מותאם למידותיו, ואת הדי צעקות אוהדיו הוא שומע בעצמו דרך החלון הקטן.

כך אמרו לו, אבל פה בפנים, קשה לחוש את הדיבורים.
פה אפור והקיר מקולף, ועולמו הפנימי מוטל בתוכו. מרוט ורועד.


כולם איתו, ואין מי שזוכר אותו באמת.

 

[אן]

בס"ד


את,
התדעי-
כי נשארתי לבד,
לדרוך על מצע גחלים.

אִמְרי,
התביני-
כי נידונתי לעד
לפסוע בשדות שועלים.

חִמְלי,
התואילי?
כי מר לי כל כך,
ואין לי כלים להחלים.

ראי,
נא הביטי-
נבוך ומושלך
על מיטת בית החולים.

אהה,
כי ידעתי,
יִקְשֶה זאת עלייך- - -
יָקַרְתְּ לי מכל אנשים.

לו יהי...
כי אמרתי-
שאי לך רגלייך,
ובני לך חיים חדשים.



אתה-
מה חשבת?!
אשאירך לבדך-
האותיר נפשך מרוסקת,

התזכור,
כי הבטחת-
שלי הוא- שלך
ולעד לי תהיה התוחלת.

יחדיו,
עוד נמצא
את השביל הנכון-
כי אתה מסתתר שם בפנים.

ואני-
אמיצה,
אשא ראש בגאון
לא אחדל מִבַּקֵשׁ רחמים.

 

[ירוק עד]

בס"ד
לא אשכח-
את סבי בעיירה מסרב לפיתוי
להכפיל משכורתו
אם יאות את השבת לחלל
ואם לאו – יפוטר!

תמיד אתחזק –
בידיעה כי אבי
במחנות עבודה
בכל בוקר מצמרר
פתח בשירת "אני מאמין"!

האוכל לשכוח-
את האטימות במחנה מעבר
בדרכם של הורי לארץ אבות
שם נדחקו לקצה התור
בשל שמירת העקרונות המקודשים!

האוכל לתאר-
מפח נפש בארץ חמדה
עת עיסוקי אבי מגוונים ומתחלפים
סלילה ובניה, ככל שיימצא
ופיטורין – בשל השבת!

ואילו פינו –
מלא שירה כים
נודה לשמו על כל חסדיו אשר עמנו
פרות מתוקים ונאים
בזכות אבות מושיע בנים!

 

[נוי]

זהירות, כוויה!

מונולוג:

"לא, לא, לא! אל תדברו אתי עכשיו, ומי שיעז להתבדח על זה, מסתכן בחייו".
לא, לא אמרתי את זה בקול, כי למרות שהטמפרטורות בתוכי נמצאות במצב התכה, אני עדיין בנאדם הגון ומחונך. אבל אם מישהו רק יעז לנסות להגיד מילת זכות עליה, זה יתפוצץ, ומה שקרה בכור בפוקשימה רק יחוויר מול האסון.
ושלא יטרחו גם להאשים אותי. יש גבול, יש גבול! מה שהיא עשתה... לא מסוגלת להיכנס לראש הזה שלה. חוצפה זו המילה הכי עדינה במילון שיכולה לתאר את זה.
"מה?!" הקפצתי את בני התם שרק רצה לשאול משהו,"לא, לא עכשיו. אין על מה לדבר", פסקתי באופן שהבריח אותו.
נורא ואיום! איזה אנשים! לא להאמין שיש להם זכות צעידה על כדור הארץ.
"ואני לא ארגע", צרחתי אבל בלי קול כשהוא הסתכל עלי ועל הצעידה הנמרצת שלי בחדר.
"ללללא!"